אודותיו » ביוגרפיה
HL_portrait_by_gadi_dagon

באחד מהראיונות המעטים שנתן בתחילת דרכו (למיכאל הנדלזלץ מגלי צה"ל), ענה לשאלה "מדוע אתה כותב דווקא לתיאטרון?":

אני חושב, פשוט, הבמה, זה הרבה יותר קוסם, הרבה יותר מרתק כשאתה רואה את הדברים האלה על הבמה. זה הרבה יותר מרגש, פשוט, אני באמת לא יודע למה… אתה רואה את העולם, ככה, נרקם על הבמה. אני לא יודע אם החומר מקבל איכות אחרת, או שהוא יותר טוב או פחות, אבל בכל אופן בשבילי זה יותר מרגש, חומר שמבוצע על הבמה.

חנוך לוין (18 בדצמבר 1943, תל אביב – 18 באוגוסט 1999) היה מחזאי, במאי תיאטרון, משורר וסופר ישראלי.

חנוך לוין נולד בתל אביב ב 18 בדצמבר 1943 ונפטר ממחלת הסרטן ב 18 באוגוסט 1999. לוין, מחזאי, במאי, משורר וסופר, כתב מחזות, מערכונים, פזמונים, סיפורים ושירה; גם ביים את מרבית מחזותיו בעצמו. ביצירתו הבימתית כבימאי וכמחזאי, הוא פיתח שפה דרמטית ותיאטרונית ייחודית, שנוצרה תוך שלוב בין הטקסט הפיוטי שכתב לבין הדימויים שעיצב עם השחקנים ומעצבי התפאורה, התלבושות והתאורה, המוסיקאי והכוריאוגרף. הצגותיו התאפיינו ביכולתו לשלב בין עבודתם של יוצרים שונים והיו תמיד חגיגה של מלים ושל דמויים חזותיים, המבוססת על אהבה רבה לתיאטרון ולכל הלוקחים חלק בהצגה.

לא רצוי להסמיך נסיבות ביוגרפיות מסוימות ליצירה ענפה, רבגונית וייחודית כל כך כשל לוין, אך ניתן בכל זאת לאבחן נושאים מסויימים, תבניות ונטיות אמנותיות המאפינות את יצירתו, וכן צרכים, דחפים ותשוקות שבאמצעותם ארג לוין האמן את יצירתו ואת חייו. מבחינת האווירה והתרבות שאפפו את לוין, ניתן למפות צמתים בין כמה עולמות מורכבים. לוין הוא בן למשפחה דתית, נצר לרבנים ידועים מחסידות פולין. השכלתו הראשונה הייתה דתית, תחילה בבית הספר היסודי דתי "יעבץ", ואחר כך בבית הספר התיכון הדתי "צייטלין". הוא גדל בשכונת עוני ליד התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, ובה עברו עליו ילדותו ובגרותו. בגיל שתים עשרה וחצי התייתם מאביו, ונאלץ לאחר מכן לעזוב את בית הספר כדי לעזור לאמו לפרנסתם. את לימודיו בבית ספר תיכון השלים תוך עבודה כנער שליח. לוין התבגר בישראל של שנות השישים, בחברה שהתאפיינה בהבדלים חריפים בין ילידי הארץ לבין עולים חדשים, בין עשירים לעניים, בין מזרחיים לאשכנזים ובין יהודים לערבים. הבדלים אלה הלכו והתעצמו לאחר מלחמת ששת הימים, בתקופה שהחל פרסומו של חנוך לוין כמחזאי. החיבור בין עולם הילדות ועולם הנערות והבגרות של לוין הוא ללא ספק תרכובת ייחודית של תרבות ישראלית תל אביבית, שבתוכה צמח ולמענה יצר.

לוין החל דרכו כסטיריקן. בתקופת לימודיו באוניברסיטת תל אביב (1964 – 1967) פורסמו בעיתון הסטודנטים סאטירות מפרי עטו. גם מחזותיו הראשונים היו סאטירות פוליטיות, ביקורת נוקבות על שכרון הניצחון שאחז בחברה היהודית בארץ לאחר מלחמת ששת הימים. לוין לעג לדפוסי הרהב של החברה הישראלית והוקיע אותם. ברבים מכתביו מצויה ראייה נבואית ממש על התוצאות הטרגיות שהכיבוש עלול לגרור, ואכן גרר. באוגוסט 1968 הוצגה התכנית הסאטירית את ואני והמלחמה הבאה שביימה עדנה שביט, ובמרץ 1969 התכנית קטשופ בבימוי דוד לוין, אחיו. תהילתו של לוין (בעיני מעטים, אז) באה לו בעקבות הסערה הציבורית שליוותה את מלכת אמבטיה שהוצגה בתיאטרון הקאמרי באפריל 1970 בבימוי דוד לוין. ההצגה הורדה מהבמה לאחר 19 הופעות בלחץ הקהל.

במקביל להצגות הסאטירה הפוליטית, ולמעשה כתחילתו של סוג דרמטי נוסף שלוין פיתח, הוצג ב 1969 המחזה סולומון גריפ בבימוי הלל נאמן בתיאטרון הפתוח. סולומון גריפ, ראשון לסדרה קומדיות המתמקדות בתשוקותיהם ובסבלותיהם של דמויות עגמומיות במסגרת החברתית של זוג או משפחה, בשיכון או בשכונה עירונית זו או אחרת. אך חפץ ( תיאטרון חיפה, 1972), למשל, הוא מחזה הניתן הן לפירוש חברתי-ישראלי בהיות פוגרא, דמות מובילה ביצירה, בת 24 כגילה של מדינת ישראל אז, והן כמחזה קיומי על השפלות הדדיות. עוד מחזות מסוג זה הם: יעקובי וליידנטל (תיאטרון הקאמרי, 1972), נעורי ורדל'ה (תיאטרון הקאמרי, 1974), קרום (תיאטרון הקאמרי, 1975), פופר (תיאטרון הקאמרי, 1976), סוחרי גומי (תיאטרון הקאמרי, 1978), אורזי מזוודות (תיאטרון הקאמרי, 1983), מלאכת החיים (תיאטרון הבימה, 1989), המתלבט (תיאטרון הקאמרי, 1990), הופס והופלה (תיאטרון הקאמרי, 1991), האישה המופלאה שבתוכנו (תיאטרון החאן, 1994) והזונה מאוהיו (תיאטרון הקאמרי, 1996).

ב 1979, עם הצגת הוצאה להורג בתיאטרון הקאמרי, הסתמן כיוון חדש במחזאות של לוין – המחזות המיתולוגיים. מחזות אלה מבוססים על מיתוסים מרכזיים בתרבות המערב, כמו ייסורי איוב (הקאמרי, 1981), הזונה הגדולה מבבל (הקאמרי, 1982) הילד חולם (הבימה, 1993), פעורי פה (הקאמרי, 1995), כריתת ראש (הבימה, 1996) – על קריאות חדשות של הטרגדיה היוונית, בעיקר של אוריפידס – הנשים האבודות מטרויה (הקאמרי, 1984), כולם רוצים לחיות (הקאמרי, 1985) והבכיינים — קריאה חדשה של אגממנון של איסכילוס, והמחזה האחרון שכתב לפני מותו. במחזות אלה מפתח לוין דיאלוג עם הסמלים העיקריים ועם תבניות היסוד של התרבות המערבית תוך ניסיון לכתוב טרגדיה מודרנית ולעצב מחדש את הסבל האנושי באופן דרמטי. דוגמה חשובה לסוג זה של דרמה המתמקדת בסבל הוא המחזה אשכבה, המבוסס על שלושה ספורים של צ'כוב, וההצגה האחרונה שלוין ביים (תיאטרון הקאמרי, 1999.)

דרכו של לוין כבמאי החלה ביעקובי וליידנטל (תיאטרון הקאמרי, 1972), כשעבד עם זהרירה חריפאי, יוסף כרמון ואלברט כהן, ועם מעצבת התפאורה והתלבושות רות דר. אחרי הצגה זו ביים לוין 21 ממחזותיו. התקשרויותיו עם שחקנים רבים היו לעיתים ארוכות טווח, כמו עם חריפאי, כרמון, כהן וכן עם ג'יטה מונטה, יצחק חיזקיה, ששון גבאי, רבקה גור, רות סגל, רבקה נוימן, יהודה אלמגור, מיכאל כורש, דרור קרן, דינה בליי, סנדרה שוונוולד. הוא עבד עם המעצבים רותי דר, רוני תורן, רקפת לוי, עם המוסיקאים אלכס כגן, פולדי שצמן, אורי וידיסלבסקי ויוסי בן נון שנים רבות ואיתם עיצב את שפתו הייחודית בתיאטרון.

במותו השאיר אחריו לוין ירושה רוחנית-אמנותית ענפה, הכוללת 56 מחזות (חוץ מהסאטירות הפוליטיות, ומהמחזות עלו רק 33 על הבמה בחייו); שני ספרי פרוזה, החולה הנצחי והאהובה ואיש עומד מאחורי אשה יושבת; שני קבצי מערכונים ופזמונים, מה אכפת לציפור ו הג'יגולו מקונגו, ספר שירים חיי המתים ושני ספרי ילדים מסע הדוד מקס, הילדה חיותה רואה ממותה. בשנת 1999 השנה האחרונה לחייו, דאג להוציא לאור את כל יצירתו בהוצאה משותפת של ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד וספרי תל אביב.

כיוצר פורה מתחרה כמות יצירתו של לוין רק באיכותה. ביקורת הספרות, הדרמה והתרבות הישראלית הכירה כבר לפני שנים רבות בסגולותיו של לוין, שהוא אחד היוצרים שזכו לשפע עצום של התיחסויות – מיעוטן שוללות ומרביתן אוהדות ביותר. לאחרונה גם מתפתחת הביקורת האקדמית, הכוללת יותר, על יצירתו, אם מבחינת האמירה החברתית, ואם מבחינת לשונו המיוחדת במינה (שכונתה בין היתר "רזה", מדויקת" ו"שרירית") — ובעיקר מבחינת היחס הנדיר בין אלימות מפורשת, חסרת רחמים עצמיים ובוטה, לבין עדנה אין קץ, חמלה ואולי אפילו פן של רוחניות מזוקקת ובלתי מימסדית לחלוטין.

/ נורית יערי, שמעון לוי

×