כל האנשים, בין בני שנה, בין בני שבעים, בין חיים ובין מתים, זקוקים לאבא.

מה אנחנו, האבות, אם לא הזבל לקרקע
שעליה צומחים ילדינו?!

מחזות 3 114-113

שבת בבוקר. רְאוּ: אב הולך
עם בנו לבית-הכנסת.
יד הבן ביד אביו.

האב הולך ומפזם לו חרש, הבן
בועט באבנים קטנות.
איש איש ועיסוקו, ברחוב הריק,
בתוך שלווה גדולה כל-כך, באור של חסד;

יד ביד, אב הולך עם בנו
לבית-הכנסת.

מחזות 4 194-195

היום יום השנה לאבי עליו השלום, אמי עליה השלום עוד חיה, כלומר השלום עוד לא עליה, גם עוד לא עלי. על אבי כן, על אבי הרבה שלום.

מחזות 10 177

בנַי ובנותי, ילדים שלי,
הנה היד מתוכה האכיל אתכם אבא.
כמו קוסם שלף לכם מן היד הזאת
שפע בלתי נדלה, לחם ודבש וחמאה,
כל מנעמי העולם, כל המתיקות הרבה
אשר חשבנו שלא תיגמר לעולם. והנה נגמרה.
פג הקסם, היד ריקה ועכשיו היא פשוטה אליכם:
בני ובנותי, מזל טוב! נולד לכם אבא חדש!
הביטו בו, כמה מחמם את הלב, כמו תינוק,
הוא עירום, הוא בוכה ומרטיב, חסר ישע,
גם שיניים אין לו. קחו אותו על הידיים,
נענעו אותו, האכילו אותו בדייסה וחלב,
שירו לו שיר ערש שיישן, הוא כה זקוק לאהבה וחום.

הוי, ילדים שלי, היד ריקה, האבא שנתן איננו,
אבא חדש נולד לכם – אבא לוקח! מזל טוב!

מחזות 3 69-70

וכל האבות הם בנים, ובהתקלף מעליהם קליפת עורם
והנה ילדים הם, כולם חולמים להינשא למעלה
אל בשר צווארו הרחוץ בסבון רענן של אבא.

שירים 41

לוּ היה אבי בוכה עלי פעם.
לוּ נתקף פעם דכדוך בגללי.

התעייפנו! כל-כך התעייפנו מרוב מאמצי הסבר וּויכוחים אינסופיים על גדוּלת אבינו המת, האהוב, זה שליטף את עורפנו בעודנו ילדים, ואנו לא נשכח את ליטופיו, והעורף לא מבין מדוע חדל להיות מלוטף. עלינו לנוח. אנו משתרעים על מיטתנו הצרה, פנינו כבושות בכר. עורפנו מחכה ללטיפה, בעוד צווארנו משתרבב מעל ועינינו נעצמות, ואנו מחכים ומחכים…

מערכונים ופזמונים 2 58

כי מה עוד נשאר בנו בהתקלף מעלינו
העיתון והאשה ומעט הפרנסה? –
ההינשאות למעלה בזרועות אבינו, כבישת הפנים החרֵדוֹת
בין בשר צווארו החם הנודף ריח סבון רענן
לבין צווארון חולצתו המגוהץ.

שם, במקום הזה, חֶלקה ידענו, שקערורית חמה
בין הצוואר לשכם, אי קטן של תנחומי מרגוע.
האי הזה אבד, אבל עודנו מחפשים בכל אדם
את הזרועות שיישאונו מעלה,
בכל פנים – את נהרת אבינו הרוחץ
בטַל של אהבה את דמעותינו.

כל האנשים, בין בני שנה, בין בני שבעים,
בין חיים ובין מתים, זקוקים לאבא.

שירים 39

ועוד תשוקה נותרה לו למת,
להיאסף אל חיק אביו,
לטמון את פניו המתפוררים
ולבכות בצוואר מולידו המרקיב.

שירים 38

 
×