משרתת חייבת לשרת: רגשות נועדו לאדונים.

כשאנחנו לא משרתים בפועל, אנו
מתמתחים ביראת כבוד ומחכים להוראות.

מחזות 6 100

משרת נהג: אַת יפה. אין לי ספק שנולדת כדי להכאיב לי. כל תנועה שלך פוגעת בי והנוכחות שלך קוראת לי: התייאש, התייאש. אפילו הסבלנות האינסופית שבה את מתייחסת אלי מעליבה אותי עד עמקי נשמתי. לפעמים, כשאני נכנס עם המכונית לחצר, ואני רואה אותך עומדת בחלון הרחק למעלה מעלי, מייצגת את כל היפה, את כל מה שאני לא הצלחתי להשיג, אז אני יודע שמה שהכי נפלא והכי מכאיב אצלך הוא שאת בכלל לא רואה אותנו. אל תסלחי לי, אל תעני לי, אל תראי אותי ואל תבחיני בי. המשיכי לָנצח כמו שאַת.

מחזות 1 282

משרת של אשה נהדרת כמוך.
בערב, על הברכיים לפנייך, אני חולץ את נעלייך.
אני מפשיט אותך עירומה באמבטיה,
משפשף את שדייך בסבון ובספוג,
אני מנגב את אחורייך ברגש
ומעסה את ירכייך.

וכשאת נרדמת,
ואחורייך מופנים אלי בלעג אינסופי,
אני מכסה אותך בעדינות,
חוזר על בהונות אל האמבטיה,
שם, לאור חשמל קלוש,
אני גוחן בגב שבור אל הכיור
ומכבס את תחתונייך הרקומים,
החמים עדיין ממגע ירכייך.
חיוך דק של עונג וכלימה
טבוע כמו כווייה על פּנַי הבוערים.

מחזות 3 24

רדי על ברכייך ושלטי בי.

מחזות 5 242

ראי כמה חלש אני, נאחז בכל קור עכביש,
בעוד משקל האדמה כולה לא יספיק.

מחזות 8 21

מה רואה המשרת הסריסי?
המשרת הסריסי לא מבזבז את מבטיו
על נופי טבע.
הוא לא מטייל על שפת הים, ולא משוטט ביער,
הוא לא נושא את מבטו אל השמים,
מה לו ולשמים?

מבעד לחלון המטבח,
או מבעד לצוהר הקטן של בית-הכיסא,
הוא מציץ לעיתים לחצר,
רואה חתול וכביסה על חבל.
הוא מעוניין בייחוד בכביסה.
הוא בוחן את תחתוני השכֵנוֹת
ואת החזיות שלהן.
הוא סוקר בעין מומחית את לובן הסדינים שלהן.
הוא משווה אותם עם אלה של גבירתו.

אך בעיקר מקדיש המשרת הסריסי את כוח ראייתו
אל תוך הבית פנימה.
בבית יש לו המַראוֹת הכי טובים,
יש לו הגברת הנהדרת שלו
וחלקי גופה האינטימיים ביותר
ממרחק של הבל פה.
האם יש נוף נהדר מזה?

כששוֹאוֹת איומות מתחוללות בעולם,
ערים נחרבות, חיילים נהרגים,
אנשים נאבקים על פרוסת לחם,
מתכופף המשרת הסריסי בשלווה
ומנגב ישבן.

אני מאמין גדול בשלווה הזאת.
אני מאמין גדול בישבן.
זה יפה, זה טוב,
וזה מלא אמת גדולה.

מחזות 3 34

משרתת חייבת לשרת: רגשות נועדו לאדונים.

אני מכיר את אחוריה ואת גבה,
אני יודע מתי היא מתיישבת,
מתי היא רוצה לקום, מתי מגבת,
מתי הרגע, הפתאומי כל-כך,
הלא-צפוי, שבו היא מחליטה,
לאחר רביצה ארוכה במים חמימים,
לקום, לפסוע מעל דופן האגן החוצה
אל העולם, רעננה, מבושמת, אשה מטפטפת…
מה זה אם לא האנושי שבאדם?

הכבירים ביותר, יום אחד יזדמן לך לראות אותם בקלונם –
התנחם לפחות בזה.

מחזות 7 140

הנה האדם. הולבש. הוגשם סופית. נחתם.
מושחל רפוי ומיובש על חוט הזמן,
על מין לא-כלום אפרפר חסר-ריח.
סופית: הוא לא ימריא עוד.
וכל מעשיו, סרחי-עודף קטנים
ולא חשובים, יחזרו על עצמם,
חלוֹץ את נעלי הגברת, או הַגֵש קפה,
סגוֹר דלת, פְּתַח דלת – והוא חלם
להיות זה שנכנס, לא הסוגר והפותח –
וכך יום אחר יום, עד יום מותו,
לא יקרה כלום. כלום לא יקרה.
פשוט כלום, כלום, כלום.

מחזות 6 101

שליטי העולם משַׂחקים, ומי פורע את החשבון?

מחזות 8 126

סוחר עבדים: עבדַי החביבים, הֱיוּ טובים אלי, היו נבונים,
איש אינו כליל השלמות, זה ידוע, אבל צריך
לדעת איך להימכר. אני לא אומר להסתיר דברים,
אבל אם יש מום – למה לנפנף בו? אם כבר
תקע לך אלוהים גבנון, למה לנסות להזדקף?
לא מוטב להתכופף כאילו אתה משתוקק
בלי הרף לעדור את האדמה?
ואם יש לך שן שבורה, למה לחַיֵיךְ? כל-כך טוב לך?
לא עדיף שתקפוץ את שפתיך כאדם עמקן, שקוע במחשבה?
ואַת, חביבה, עכוזך כדורי כראוי, אני לא מתלונן,
אבל נמוך מדי, כמעט נגרר על הארץ ונסרח על העשב,
לשם מה נתן לך אלוהים בהונות, התרוממי עליהם,
כי עקבים גבוהים אני בעצמי כבר סיפקתי לך.
ואתה, עם העיניים שלך, תן להן קצת יותר ברק,
שיַראוּ קצת חיים, אבל לא יותר מדי, לא נוצצות בהתרסה
כאילו אתה עשוי למרוד פעם אם תריח חופש,
כסה אותן בקצת יותר עמימות, לא, לא כל-כך עמום,
עוד יחשבו אותך לרפה-שכל, אידיוט, תוסיף ברק,
הגזמת, בן-אדם, העיניים שלך בורקות כמו חולה-נפש,
תן עוד פעם קצת עירפול, זהו, לא, אתה כבר נראה רדום,
תוסיף ברק, ממש קשה איתך… אתה יודע מה,
בוא תוסיף קצת לחלוחית, אבל לא זימָתית,
ולא של קדחת, שיוסיף קצת בוהק, אך לא יבש,
היובש עוד יגרום לך לאדמומית, יחשבו שאתה דלקתי
או סובל מנדודי-שינה… בן-אדם, ביקשתי לחלוחית,
לא דמעות, עכשיו אתה בוכה כמו תינוק, גם
רטיבות נשית, גם ברק חולני, גם עמימות דכאונית,
הרסת הכל.

מחזות 9 186-187

בעל נבגד: איזה שני אשכים כבדים, מלאים לעניין! איזה שפע של נוזל אהבה! איזו פוטנציה! איזה כוח כיבושי-אדנותי-אוסטרלי! חשמל ואורניום! זהב ונפט! איזי! אח, ואתה לועג לי עם אבר ההבקעה וההשמדה הגברי שלך שעוד מעט תחדור איתו לתוך אשתי! אתה תחדור ואני אשקיף מלמטה, אוחז נר ומגבת ומוכן לשרת אתכם שירותים היגייניים-אינטימיים כשתגמרו את מעשה ההנאה הגדול שלכם בשעה שאני אכרע ברך מושפל, בלתי נאהב, בעיקר בלתי נאהב, נלעג, נבוֹז, מדוכא, מבוטל!

שלום לך, כיסא, מכר ישן;
כאן פרטנר ותיק –
חורקים, מה?

לחכות – זו המלאכה שאני מיטיב לעשות מכל מלאכה אחרת.

הקיסר יודע משהו שנתיניו אינם יודעים.
בעוד הם נמים את שנתם, יודע רק הקיסר עצמו
שזה שיָשֵן לא יחיה מחר, וילד בעריסתו יימחץ,
ואשה תתאלמן, ועיר שלֵווה תיחרב עד היסוד.

מחזות 10 44

הלא עָלֶיךָ, עליך בלבד
מוטלת המלאכה המזוהמת,
הלא לכבודך מזדהם העולם.
בתחום שיפוטך הוא לקבוע
מתי לפנות החוצה את דליי השופכין
ולנקות את המחראות;
בסמכותך הדבר.
לא כל יצור בעולם
יכול להשתבח בליבו:
יש לי סמכות לשיפוט.
אני אדם עם תחום.

מחזות 11 235

הן מאוד אוהבות ששוטפים להן את הריצפה. הן שלך. שטפת לגברת את הריצפה – אתה יכול לקבל אצלה להוריד את הזבל. הורדת את הזבל – היא מזכה אותך בסיכוי הגדול להישלח לקניות בשוק…

מערכונים ופזמונים 2 218

יש גברים המַשלים עצמם שהתואר "מזכיר אישי" יתיר באחת את סבך חייהם, שתי מילות-צופן, נוצות צבעוניות שבנפנופן, אם לא ימריאו מעלה, לפחות לא ייפלו לתהום; הם מדפיסים לעצמם כרטיסי ביקור "מוֹזֶס ל'פוֹנטֵיין – מזכיר אישי", הם תוחבים לפיהם מקטרת; הם קונים לעצמם מקטורן עסקים אלגנטי; – אך בחדרם, בארון, כבר אורב להם בשקט הסינר.

פרוזה 2 95-96

את לא כבירה כל-כך, אני לא
ננסי כל-כך. זו הצרה – האמצע.
האמצע יהרוג אותנו.

מחזות 4 146

לא רק עליכם אנחנו נמאסים עם הבעיות שלנו, אלא לאחר שאנחנו עומדים מוּלכם ומבקשים שוב ושוב והבקשות שלנו חולפות לכם כמו נשיבת רוח בשולי השמלות שלכם, אנחנו נמאסים גם על עצמנו. בהתחלה אנחנו מלאי תרעומת ורחמים עצמיים על שאין מקשיבים לנו. לאחר זמן-מה של בקשות חוזרות ונשנות אנחנו מתחילים להרגיש מבוכה, אנחנו מתגרדים באי-נוחות בכל הגוף. הטרוניות שלנו, המהדהדות בלי הרף בחלל ריק, נשמעות לנו לפתע כל-כך חלולות ותפלות, וכבר אנחנו מתביישים בעצמנו, בזים לעצמנו, פתאום היינו מוכנים כבר לוותר על הכל, ללכת, להיעלם, להיבלע באדמה, ובלבד שתשכחו מה שאמרנו – והאמת היא שאין לכם מה לשכוח כי מעולם לא הקשבתם – אבל אז אנחנו שקועים כבר כל-כך עמוק בבושה שלנו, ופוחדים מן השקט העלול להשתחרר, ומין תאווה נבזית דוחפת אותנו להמשיך, ולכן אנחנו ממשיכים לבקש ולבקש מתוך ידיעה ברורה שאנחנו מפריעים לכם ומפריעים לָעולם ושלא הולם אותנו בכלל לחיות ושאנחנו אשמים ומזוהמים ולא במקום ולא בזמן, ולמרות הכל אנחנו ממשיכים לעמוד מולכם ולבקש, ולבקש, ולבקש, ולבקש. עד שנגמר לנו הכוח ואנו מתים, ואז באים הבנים שלנו אחרינו וממלאים את מקומנו כמו מקהלה נצחית. איך זה לראות אותנו עומדים מולכם, דורות על דורות, היסטוריה שלמה, בברכיים כפופות, מכרסמים את עצמנו לעיניכם, דורשים דרישות בקול ניחר ולא משיגים כלום? איך זה?

מחזות 1 272-273

המשרתים שמחים לדעת שכדור הארץ הוא מקום יציב, אם כי מעליב.

פרוזה 2 112

×