הלילה רוקם סיוטים, ואור היום מגשים אותם!

עצם זה שחושך בלילה, זה כבר מראה לך איזה נחש זה הלילה.

מחזות 1 114

מה זה היה שם? הבליח אור לרגע,
על מנת להדגיש ביתר-שאת את החשיכה.

עיוור: בבקרים אני עוד פוקח עיניים,
כמו תמיד מיום היוולדי,
חושב – מן החושך אל האור,
ומה טבעי מזה; וכמו מהלומה,
אני נדהם – מן החושך אל החושך,
לילה מתחבר ללילה.
ולא יהיה עוד אור.

מחזות 5 186

הקשיבו, הקשיבו! בוקר נוסף הגיע! מי שלא יכול לקום, שימתין עד שייקחו אותו לבית-חולים או לאדמה! ומי שעוד יכול לקום, אני מתרה בו: זהירות, זהירות, יום חדש מתחיל!

מחזות 1 134

אני קטן ועיוור, ומגשש בציפורני כחפרפרת
במחילה אפלה. בחושך אני חי, באפלה גמורה,
ועל האור אני שומע רק סיפורים!

מחזות 3 78

הלילה רוקם סיוטים, ואור היום מגשים אותם!

הו, חושך, אורו של הדחוי
והמבויש, של הבודד
על משכבו, של הצופה בחלון,
של בעל הכיסופים,
של המרטיב את כרו,
של כל מי שאוהב
ולא הוּשבה לו אהבה,
של הזקוק לנס,
של המחכה לגאולה,
של השורק שריקה
באפלה.

הכי טוב לחכות בחושך. כשמחכים בחושך מתרכזים בציפייה ולא בשטויות.

מחזות 5 58-59

תחילה יש העניין הזה
שעומדים על כפות הרגליים ולא נופלים;
ומוזר שפיסת רגל צרה כל-כך מהווה בסיס.

ואחר-כך יש העניין המוזר שמזוודה,
שקופסה עם ידית ובתוכה שֹמים דברים לדרך.
איזו דרך ואילו דברים – זו שאלה, אבל נפרדת.

ואחר-כך יש העניין המוזר שלַילה,
וחושך, ולא רואים, ולכן גם לא יודעים.

והצירוף הזה של רגליים, מזוודה ולילה –
מוזר מאוד. הכל כל-כך מוזר.
כאילו היה קשר בין הדברים, ונפרם.

הֵנפת רגל אחת לפנים.
לַרווח בין שתי הרגליים קוראים פסיעה.

פסעת. במקום שעמדת כבר אֵינְךָ,
ובמקום שלא עמדת כבר יֶשְנְךָ.
וגם זה מוזר. הכל עטוף בערפל.

עוד פסיעה. עכשיו זו כבר הליכה.
אני איש, ועשיתי שתי פסיעות,
ובכן – הנני איש הולך.

זה ששנתו נודדת, והמציץ עלי במקרה
מבין פסי איזה תריס מוגף,
אומר בליבו: "הנה איש הולך. מעניין לאן".
אכן, תוהים עלי לרגע בעולם.

מחזות 7 12-11

זה שקם עם שחר, האם הוא זה
אשר ילך לישון ברדת יום?

מחזות 8 139

בכל הקשור לגישושים סתומים באפלה וסכסוכי חושך, אין בורר מוצלח יותר ואוֹבּייקטיבי מן האור. אנשים נכשלים ואבודים מוכנים להישבע שהאור חד והוא בנוי מציפורן של זונה. אנשים מצליחים ומוצלחים מדמים אותו, כמובן, בדימוי אחר. אך, מכל מקום, ניתן לומר שהבוקר הוא תערובת משובחת של קצין נמרץ ומשרת נאמן.

ספר חנוך לוין הצעיר 35

בלילה נשברים הלבבות. כמו כלי חרסינה
עדינים, מצטלצלים לרגע, נסדקים,
פוקעים לרסיסים. ומי ידביק?

מחזות 7 52

כמו שעוֹלָה הצעקה מן הכאב,
עוֹלֶה הבוקר מתוך הלילה.

כשעומדים לשלול את אור עיני,
אני נוכח שעד עכשיו
לא ראיתי כלום,
ויש כל-כך הרבה.
אפילו כאן, בכיכר הזאת,
הבתים סביב, השמים,
עלה, ציפור, אפילו גרגר אבק.
הייתי רוצה לשאוב
את כל העולם לתוכי.
אהה, יופיו של העולם, איפה היית?

מחזות 9 86

זקיף: בשבילי אין יופי בלילה.
הוא הופך למין גוש שחור
שעלי להדוף קדימה בעבודת פרך
עד שאני זוכה לראות את הבוקר.
בכל לילה יש שעה שבה
אני מאבד את האמונה
שהבוקר יגיע אי-פעם.
אין לתאר את הייאוש.

מחזות 11 246

זה קורה תמיד עם שחר – ליל אמש נראה פתאום מופרך. היכן הלהט מאתמול? היכן המלחמות הגדולות? היתה אש, ונותר רמץ. ארור השחר.

פרוזה 2 113

חיי מכוּונים לרגע ההוא, לחושך בצהרי יום, מותי.

מחזות 11 153

כמה מכאיב אור השמש למי שאין טעם לחייו.

לפעמים מתהפכים בלילה במיטה,
וכל מה שלאור היום נראָה נכון
קורס פתאום בחושך.

מחזות 10 67

×