כך רוצחים בעולם – בפרוזה פשוטה!

כמה את מיטיבה לפצוע במקום שיש כבר פצע.

מחזות 5 59

למדתָ את העולם.
לקחו אותך, גלגלו בבוץ,
הוציאו מן הבוץ, ושחטו.

מחזות 10 91

נאנסת נתחבה אל תוכי חלאה. אחר-כך
נזל לי דם. מיץ חיי אזל.
איבדתי את השמחה לשנוא.

מחזות 6 95

אלוהים לא רחום דיו לתת לנו אושר.
אבל הוא רחום דיו להעניק לנו
שפע כוח לסבול.

שיגרה, הה שיגרה!
כבר ראינו אתכם קטועי גפיים,
כבר ראינו אתכם מרוסקים ומעוכים
בכל צורה אפשרית.
הרגש התעייף, הרחמים
מרחמים רק על עצמם.

מחזות 3 46

אוֹנֵס (לנאנסת) סִלְחי. חִשְבי שהתייפחתי ברחמך,
ואת הֵשבת בבכי מנרתיקך.

מחזות 5 236

אשה, חיה זרה ומתגרה זו, שאין לנו כל שפה משותפת אתה ושלעולם לא נכירנה באמת, קמה ובנתה ועיצבה ושייפה לעצמה חלקי גוף ופרצוף המסעירים את דמנו ומפריעים לנו לקרוא ספרים, להיות דתיים ולבנות חברה שכלתנית מתוקנת. לא זו בלבד שהתקינה לעצמה את כל אלה, היא יוצאת גם לרחובות ולאולמות השעשועים, ושם, במקום שתנוע על גלגלים כדי שכל גופה יהיה מקשה אחת, היא משתמשת בשתי רגליה בשולחה אותן קדימה זו אחר זו, דבר המחייב ממילא הנעת הירכיים, נדנוד האחוריים מצד אל צד, הקפצת השדיים והטיה מחוצפת של הראש לצדדים. לאחר שהיא עושה כל זאת, היא מעיזה גם לכסות את גופה בשמלה כאילו היו בה סודות צבאיים ואנו איננו אלא פושעים ומרגלים. היא מפעימה אותנו, היא מלהיבה אותנו בכל הדרכים האפשריות, וכל זאת כדי לרומם ולהגביה במכנסינו מין איבר גולמי גלילי המתאים לחור הפעור לה בשיפולי בטנה, ושאותו היא מעוניינת תמיד לסתום כדי לא להרגיש פרוצה לכל עבר וחסרת הגנה בעולם עוין. ומשאנו תופסים בה סוף-סוף ומשכיבים אותה תחתינו לנוחיותה המופלגת, ובפנים אדומים ממאמץ ולב הולם עד להתפקע אנו מחבקים אותה, וקורעים מעליה את שמלותיה ותחתוניה, כמו שרופא מומחה קורע תחבושת זמנית כדי להטליא ולאחות פצע, היא מעיזה לצעוק ולהתנגד לנו, לשרוט את כתפינו ופנינו, ומשאנו מצליחים סוף-סוף להפשיטה לקראת הטיפול בה, ומגישים את אברנו הגולמי הגלילי אל תחתיות בטנה, וכבר מסתמנים על פניה סימני הקלה ואפילו הנאה והיא מצייצת ציוצי עינוג, ואנו מתאמצים ומתאמצים עד שאנו מצליחים סוף-סוף להפריש לתוכה חומר-דבק כדי להדביק את החור, ואנו צונחים תשושי כוח ושואפים למות על חָזָהּ – גם אז אין היא מכירה לנו תודה, אין היא מרוצה, אלא הודפת אותנו מעליה ורצה אל החלון לזעוק למשטרה. ולפיכך, לעזאזל, אִנסוּ אותן והִרגוּ אותן! אִנסוּ אותן והִרגוּ אותן! אִנסוּ אותן והִרגוּ אותן!

פרוזה 1 129-128

יש כוח בעולם, הוא יהלום בי.
וככה זה יקרה: לפתע,
מאחור, על הגולגולת.
ומתנפץ הראש. אבל המוח
עוד יספיק את שלושת אלה:
שביב תימהון, נצנוץ עלבון,
ואור הולך ומתעצם של ודאות:
מה שחיכינו כל חיינו – בא!

מי לא רוצה להתעלס,
מי לא רוצה להתחתן,
מי לא רוצה יין, מוזיקה?
מי, לאחר שרצח, לא רוצה
לעדור את גינתו
וללטף את ראשי ילדיו?

מחזות 7 102

נאנסת (לאוֹנֵס) אף פעם לא הבחנתי כמה ריקים השמים,
כמו אז, כשרבצת עלי במלוא כובדך וניסרת,
נשיפותיך החמוצות על פנַי, ואני מביטה למעלה,
מעבר לכתפך, מחפשת משהו להיאחז בו – ואין,
וכה מושפלת, מושפלת, מושפלת…

אתה שלי. אתה תמות בשבילי.
שָׂמַחת קצת על פִּרפּוּרַי,
עכשיו תורי לשמוח על שלך.
מפיך תשתרבב לשון כחולה,
מפי – לשון ורדרדה מפזזת.
עם פעירת פיך במחנק –
אסגור את רגלי באנחת רווחה.

מחזות 6 125

כך רוצחים בעולם – בפרוזה פשוטה!

קורבן אלוהים, הם בכל זאת בני-אדם!
הם לא ישחטו אותי,
הם רק יחרבנו לי על הפרצוף!
הם בני-אדם, הם בני-אדם!
הם בני-אדם, אני אוהב אותם!
הם רק יחרבנו לי על הפרצוף!

הו הו אנוֹשיוּת, הו חסד לב האדם,
הו הרוח הגדולה והנצחית של אחוות המין האנושי!

מחזות 3 31

×