לאכול, לאכול, לאכול. איזו עבודת פרך.

מה זה אדם שָׂבֵעַ?
אדם שׂבע זה אדם גמור, אבוד.
לְמה עוד יש לו לקוות?
הכל מלא, סתום, חתום,
רובץ ללא תנועה, נושם בקושי,
חש שהחיים הם אבן על הלב,
ייאוש נורא מזה אין לתאר;
מחשיכה כזאת יכול האופק רק להתבהר.

אבל מה קורה אחרי שעתיים?
אחרי שעתיים הייאוש ייאוש,
אם כי פחות מוחלט, האופק מתבהר.
האדם אומנם לא זז, בבטן עוד לוחץ,
אך הנשימה קלה יותר.

ואחרי ארבע שעות?
אחרי ארבע שעות גם אל הבטן
מתחילה לזחול תקווה. לא קרקור
של תיאבון עדיין, אבל מתגנבת איזו מחשבה,
והאדם, אשר לפני שעה שכב לו על הגב כמו צב,
תוקע גיהוקים מיוסרים אל התיקרה,
מתעורר קצת, מתהפך לו אל הבטן,
מעביר את מלאכת התקיעה אל אחוריו;
מי אמר שהחיים הם אבן?

ואחרי שש שעות?
אחרי שש שעות האבן נעשתה ציפור;
כי החיים קלים, ססגוניים, פּרוּשׂי כנפיים,
בַּבּטן ציוצים דקים, והאדם שוב מנתר לו רענן וער,
דוֹאֶה בפה רטוב אל השולחן.

אדם חדש נולד כל שש שעות!

מחזות 3 57

אני אף פעם לא שותה בירה. הייתי רוצה להיות אדם ששותה מיץ וחלב. במציאות אני שותה תה.

מחזות 2 27

לאכול, לאכול, לאכול. איזו עבודת פרך, ללעוס, לטחון, לשחוק את הלסתות, לבלוע, להכניס עופות, חזירים, אבטיחים, לעכל ולהפריש ולנגב, והרעב בפנים לא נסתם, וכליון הנפש מוצץ, מוצץ, מוצץ… אבל מה כבר אפשר להשליך לנפש מלבד עופות וחזירים ואבטיחים? נפש, רוצה שניצל?!

מחזות 1 351-352

אח, הבל פיה של אשה שְׂבֵעה
עם כרס מלאה, קמה משינה כבדה,
זועפת, רוטנת כאריה מעַכֵּל;
אני כל-כך אוהב נשים בהריון
מארוחת אמש הגונה,
חצי טלה או תרנגול הודו שלם,
והכל עם תוספות וקינוחים ומשקאות,
אשה עם קיבה וירכיים וישבן,
אשה כהלכה, שופעת, חמה,
נרגזת, עכורת מבט,
בעלת שיעור קומה, לא צפויה,
אשה רגע לפני שיהוק, פיצוץ,
אשה שאין מלים, ליפול ולמות!…

חיים טיפשיים. אתה אוכל, אתה משקיע אנרגיה, יש לך אַמוֹרטיזציה של הלסתות והשיניים, אחר-כך אתה קם בבוקר, הבטן מייבבת, איפה האוכל? עד היום אכלתי לפחות שש מאות פרות, איפה הפרות? היה יכול להיות לי היום עדר. ואני צריך לראות את כל הבזבוז הזה בלב כואב, ולהתחיל כל יום מחדש. ואני מגיע לדרגה שאני שואל: למה אני חי?

מחזות 1 315

אנחנו פה בינתיים
נסב לארוחת הערב,
נפרק לחזירים ולדגים
את הצורה,
נראה לטבע מה זה.

מחזות 6 27

כל פרוסת לחם שאתה מכניס לפה, כל ספל תה שאתה שותה, הם חוצפה, כל נשימה היא גזילה, והראייה והשמיעה שלך הם שוד!

מחזות 1 122

אדם המתעורר שלא לצורך באמצע הלילה חש, בלי לדעת מדוע, שהדבר הנכון ביותר לעשותו הוא לגשת אל המקרר ולקחת מאכל טעים. ייתכן שהטעם הוא שהיקיצה באמצע הלילה סתמית, איננו מוכנים לקראתה ואיננו יודעם מה לעשות עם עצמנו. שאר אנשי הבית ישנים, אי-אפשר לשוחח או לריב. בחוץ דממה, איש אינו צועק, איש אינו נפצע, אין מה לראות. בתי הקולנוע אינם מציגים בלילה, אף הזונות פרשו לישון. מה נשאר? המקרר. אך קודם כל אנו הולכים לבית-הכיסא ומנצלים את היקיצה להרקת הבטן, דבר שישתלם לנו בבוקר, כיוון שבטננו תהיה קלה יותר, וללא לחץ, ואז נוכל לחייך במתיקות בתוך הנים-לא-נים בו נהיה עסוקים. הרקנו בטננו, אנו קלילים, אנו הולכים למטבח, פותחים את המקרר ומוציאים לנו עוגת גבינה או אפרסק. אם יש לנו קצת פנאי – ואומנם יש לנו פנאי – נוכל לבחור בתפריט כבד יותר, דהיינו, נתח בשר, רצוי נקניק, לחמנייה או שתיים, דג מלוח, בצל, כוסית קוניאק, סלט חצילים, ולבסוף כוס קפה מתוק עם פשטידת אטריות, וכבר אנו חוזרים למיטה כשאנו ממיסים טבלית שוקולד בפה ונרדמים בבטן חמה, משמיעים מצמוצים אחרונים של פינו בחשיכה, ונרדמים על סף הבחילה בפה פעור, מדיף ריח חריף ודוחה.

במֶנְיוּ של הקרפיון – גם תולעת היא חגיגה.

מחזות 6 75

מי נתן לנו כוח,
מי נפח בנו רוח,
מי מקים, מי ממריץ,
מי עושה שנָקיץ,
שופעי און ומיץ,
שנעריץ, שנציץ,
שנאחז בציץ,
שנעשה קִיץ-קִיץ-קִיץ,
שתהיה בנו אש
וחומר נפיץ,

מי נתן לנו כוח,
מי נפח בנו רוח? –
אחינו, רֵעֵנוּ,
דג מלוח!

מחזות 7 61

בסוף הכל מתנקז לכוס תה ואנחה עם אדים.

את זקוקה לטיפול שיניים. ואני זקוק לטיפול שיניים. בואי נעקור, נעקור הכל, ונתחיל מחדש, לנגוס, ללעוס, כמו פעם!

דוגמה נאה לקיום הנהלת פנקסים כפולה אצל האשה היא האשה האוכלת אבטיח בשעה שיושב מולה הגבר המשתוקק אליה ומנסה ללכוד את מבט עיניה, כדי לשפוך לתוכן את מבט עיניו השופעות להיטות. מבחינת הנהלת הפנקסים הגלויה שלה היא אומנם מתרכזת באבטיח כאבטיח, ויש במה להתרכז, והיא די נלהבת לאכול אותו, אך לנעיצת מבטה הממושכת והעקשנית בפלח האבטיח ובגרעינים השחורים הקטנים המסולקים הצידה במזלג יש גם הנהלת פנקסים נוספת, סמויה, המרוכזת סביב הניסיון להסיט את מבטי הגבר ורצונותיו לכיוון האבטיח. נדמה לה שאם תביט ממושכות באבטיח, תיעלם היא עצמה בעוד האבטיח מתעצם, ואז יסטה ממנה באופן טבעי מבט הגבר וינוח על האבטיח ולא יוסיף להטרידה. לאחר שהות ממושכת של נעיצת מבט באבטיח, שנדמית לאשה דיה להפיק את זממה ולהיחלץ מהסתכלות הגבר הדביקה והמכתימה, וכשנדמה לה כי מבט הגבר כבר לכוד לגמרי באבטיח ההולך וכלה, היא מרימה אט אט את הצלחת שעליה מונחים עתה קליפה ירוקה ומבט גבר צהוב מרותק, נושאת אותה על בהונות – הַס פֶּן תָעיר! – אל מתחת לכיור, שם היא מתכופפת בלאט, מרכינה את הצלחת אל פח האשפה, וחיש משליכה את הקליפה ביחד עם מבט הגבר אל תוך הפח וסוגרת עליהם את המיכסה. בכך היא חושבת שהצליחה להיפטר ממבט הגבר המייגע, ועכשיו היא תלך סוף-סוף לנוח על מיטתה.

פרוזה 1 127

פי החַי שופע רוק, יש לו די למוסס ולשטוף אל קרבו
חזירים ודגים ועוגות, ועוד נותר לו גם לירוק החוצה על רעיו;
ופי המֵת יבש, אין לו כדי לבלוע חרש את חרפת מותו.

שירים 31

התה אצלה הוא רק תירוץ לעוגה. תפקידו לעזור לעוגה לרדת. רק אמצעי-עזר כזה. התה הוא אצלה מין נהר כתום שעליו שטים כל מיני מצרכי מכולת במפל הגדול מן הלוע לקיבה.

חיי היו קצרים, רעים ולא שלי;
פעם החלטתי לאכול דג מלוח –
עד כאן חופש הבחירה.

תחילה אכלתי עוף אצל אמי,
אחר אכלתי עוף אצל אשתי,
עוד כמה מנות עוף אוֹכַל בבית-חולים,
ואז – לשכב דוּמם, לנוח –
סוף-סוף בלי עוף.

מחזות 4 188

×