יש אני – ויש כל השאר!

אני.
כעת אני מבין לפתע
את המשמעות האמיתית
של המלה "אני".
"אני" הוא העצם הרועד,
שבהצביע גזר-דין מוות לעברו,
מביט סביב, רואה בתימהון
ששום דבר אינו רועד איתו.

מחזות 3 19-18

מכאן ואילך מוטב להסתכל על החיים שלי קצת מהצד, כאילו לא היה כל זה כל-כך נוגע לי, כך נדמה לי יכאב פחות. לעשות את ההצגה שלי, לעשות אותה טוב, זה מה שנשאר לי. ולצורך זה אני מבקש מאלוהים שלווה ושקט. מבחוץ – לא אסונות ולא מהומות. מהפכות – לדרום אמריקה. מלחמות – לאפריקה. שביתות – לאיטליה. רעב – להודו, כמובן. מגיפות – לסוריה ועיראק. שטפונות – ליפאן. רעידות אדמה – לטורקיה. וכאן, שקט. רק שקט מוחלט. ומבפנים – גם כן שקט. הרצונות כוסו אבק, לא לנער. ואם היו פעם שאיפות – לא להעיר, שימשיכו לנוח. ובַלֵב שלווה ושקט, לא לגעת, לא להזיז. ששארית החיים תהיה כמו נמנום מרגיע בין שתיים לארבע אחרי הצהריים, כשכולם ישנים על המיטות שלהם ורק במטבח נשמע הזמזום הנעים של הקומקום, בעוד הטבח טורח בשקט ובחריצות על ארוחת ארבע.

מחזות 1 275-276

מוכרחים לחשוב שכל מי שיֶשְנוֹ – יכול היה גם לא להיות, זה מקל מאוד על הרגשות.

מחזות 6 294

הלוואי שהייתי יודעת מי אתה. בטח אף אחד.

מחזות 6 48

בואו, בואו, חיים יקרים, זמן מבוזבז, בואו, אבא, אמא, ילדים, גננות, אופניים, עצים, שודדים וחנוונים, בואו, ספרים, מכוניות משא, נמלי-ים, מלחמות, בחורות שמנות ורזות, מנהלים, ניירות, מחלות ועייפות, בואו כולכם, התאספו סביבי ואנאם לכם נאום: אורחים נכבדים, קטון קטונתי.

מחזות 1 117

מי אני. כשאני מסתכל על עצמי פנימה, על המתחולל בקרבי, שום דבר לא מתלכד. אין דמות. אין פורטרט.

רוב הזמן שפתי חשוקות ואני מניד ראשי לצדדים כאילו איני מאמין שכך אני וזה מה שיש בי.

אחרון 56

גם אם אני אינני – פתאום אני יֶשְני. לפעמים אני פה, ולפעמים אני פה; אבל לא פה ולא פה ולא בשום מקום – זה עוד לא קרה. זה יקרה פעם, אבל לעת עתה… והנה אני פה.

מחזות 10 156

לא בשבילי באת, ולא אלי אתה נושא עיניים, כי אם מעבר לכתפי, למחוזות נישאים יותר.

מחזות 8 185

מי אמר שההזיה היא שקר, שקר הם חיינו, שקר העולם, העולם האמיתי נברא כשעוצמים את העיניים, האמיתי הוא שם, כשאיננו פוקחים אותן שוב לעולם.

מחזות 10 214

אני, ברגעים מכריעים, לא מסתכל
אף פעם על העיקר, תמיד קצת הצידה,
ורואה את השטויות, כמו
הנחיריים של זה שבוכה.
יוצא לי להחמיץ הרבה דראמות
ולהרוויח הרבה שערות בנחיריים.

מחזות 8 49-50

יש אני – ויש כל השאר!

מחזות 8 66

ודווקא לי יצא לשאת את עצמי, את הנטל המורכב הזה.

בעד חלוננו נביט לרחוב. איפה הלכלוך, ברחוב, או בחלון, או בקרום עינינו?

מערכונים ופזמונים 2 65

זר לי סיפור חיי,
שרובו חלף כבר,
זר ומרוחק וקר.
ואני, שחייתי אותו
זמן כה רב, שעה שעה,
אינני חש כלפיו דבר,
כאילו לא שלי הוא,
כאילו חי אותו אחר,
שאֶל פניו אני מוכן
לירוק מלוא לוגמַי.

מחזות 10 49-50

יכול היה להיות אחרת,
אבל זה מה שיצא.

אני מבין, אבל עוד לא ממש,
את התהפוכות האלה,
את הלב והפנים המשנים את סברם,
את הזמן המכבה, את האבק המכסה;
מה זה היה? מה זאת היתה,
השהות הזאת בעולם?

מחזות 11 178-177

את מעט אורך-הרוח שיש לנו אנו חוסכים עבור הצרות שלנו, לא של האחרים.

למה יש עוד אנשים מלבדי?
למה אין דבר בעולם שנועד רק לי בלבד?

מחזות 8 198

מה שאני רוצה אני עושה,
גבולות הדאגה שלי לאנושות
הם גבולות העור שלי.

מחזות 8 92

אכן, פָּארָאדוֹקס הוא זה: מה גדוֹלה היא קטנוּת האדם!

פרוזה 1 169

אדם מסוים, שמו נניח גיפְּס טְרוֹטוֹפּוֹפְּניק, והוא הולך כל חייו עם שמו, מלא את עצמו, חג סביב גיפְּס טְרוֹטוֹפּוֹפְּניקיוּתוֹ, ומובן לו מאליו שגיפְּס טְרוֹטוֹפּוֹפְּניק הוא עולם מלא, או לפחות מין איתן-טבע, ואין לו מוּשׂכּל טבעי וברור מזה. אך אם נשאל אותו מי זה בעצם גיפְּס טְרוֹטוֹפּוֹפְּניק, מה יש בו חוץ מן העובדה ששמו גיפְּס טְרוֹטוֹפּוֹפְּניק, ייאלם דום ויאסוף כתפיו סביב עצמו כשריון קונכייה סביב ריקנות מאַוושת. מתי נבין, גיפְּס טְרוֹטוֹפּוֹפְּניקים שכמותנו, שספר הטלפונים והשורות בבית-הקברות – הם שהיו עלילות חיינו? שֵמות, שמות ותו לא.

איננו מוקפים בנשמות, אנו מוקפים בצווחות דקות של שאלות נוקבות מפי מתינו. אנו נמלטים אל צפצוף החדשות, ומנסים להתעניין בהן מאוד.

פרוזה 2 284

איך יכולתי לחיות בעולם האמיתי אם לא היה לי כזה? איך יכולתי להחזיק מעמד לולא הדמיונות? למעשה, זהו תפקידי על במת החיים: ממתין א'. מציץ בשעון ד'. נאנח עמוקות ח'. רובץ ללא ניע ט'. רק תן לי לשבת ולחכות.

אם לא להיות, לפחות להיחשב.

הכתם השחור
שאתה רואה בעולם –
טבוע על רשתית עיניך.

הנה העולם, הנה שולחן, כיסא, חלון, עץ, שמים! ואיפה אני?!

אני רואה אדם ואני אומר:
מתחת לקלסתר האנושי,
שיניים צהובות וריר וריקבון נצחי –
שם מתחבאה מפלצת.
ואז אני מביט בה ואומר:
מתחת לשן הצהובה, לריר, לריקבון,
יש חומר עצוב ומתפורר –
שם מסתתר אדם.
ושוב אני מביט בו,
ושוב אני חוזר,
ושוב אומר.

חשבתָ: גפרור מוצק, דק גיזרה, בעל ראש אדמדם, בשריטת נפץ תתחכך בחיים, בתאווה גדולה תוצת, תתלקח, תפיק אש להבה; והנה הוציאו אותך מן הקופסה, גלגלו סביב קָצֶךָ ההפוך פיסת צמר-גפן, תחבו לאוזן, סובבו קצת ושלפו אותך מרוח בקורטוב זוהמה כתמתם-צהבהב, והוֹפּ, לפח!

מערכונים ופזמונים 2 82

יש לי שֵם, אך האם אני אדם?
כשאני אומר "אני", האם יש שם באמת "אני",
או שמשהו אחר פשוט רגיל לומר "אני"?
האם עינַי באמת רואות? ואם הן רואות,
האם ראייתן מצטרפת לכלל ראיית האדם?
אם מכאיבים לי, האם כואב לי כמו לאדם?
ואם אמות, האם ימות אדם?

מחזות 8 86

×