לו רק הייתי אני, אבל עם הכל שונה!

הוי כמה הייתי כבר רוצה
שיהיה לי כל מה שאני רק רוצה,
ועוד חתיכה קטנה.

מחזות 1 329

כמה חלמתי כל חיי ללכת שלוב-זרוע עם אשה יפה ואוהבת מאחורי ארון המתים של אמי. מישהי שהיתה תומכת בי, מצטרפת בקול בכי נעים של אשה לקול הבכי הצרוד והמכוער שלי, מישהי שהיתה חוזרת איתי אחרי הכל הביתה, והיתה מכינה לי תה, ומלטפת את מצחי, ואומרת לי בקול שקט, מרדים: "ככה חולפים החיים, אלה הולכים ואלה באים. ככה חולפים החיים". זה מה שהיא היתה אומרת לי בקולה השקט והנעים הצופן לי בחובו הבטחה גדולה של חיים.

מחזות 2 294

מה אני רוצה, אין לי מושג,
זה הלב שאינו נותן מנוחה.

מחזות 1 213

פנים של ילד באגם,
לא השתקפות – הפנים עצמם,
נגרפים בזרם בהילוך עיטי,
עננים למעלה בשלווה שטים…

בחלון רחוק מבט אמו,
לא משתקף – המבט עצמו,
היא מחכה, והוא לא בא,
עננים שטים בשלווה רבה…

דברים שניסינו לשיר ולומר,
לא השתקפות – רק הדבר.

מחזות 6 71

כל מה שאני רוצה לעשות מתנגש תמיד ברצון של מישהו אחר. כבר לא נעים לי לרצות שום דבר.

מחזות 1 51

איני יכול לשאת את המחשבה הנוראה:
יש לי כל מה שרציתי.

מחזות 5 242

לפעמים אדם רוצה, אך
לעיתים קרובות יותר אדם מוכרח.

מחזות 9 161

עוד בילדותי אמרתי לאמי:
"אמא, יש לי חלום,
יום אחד אגדל, אגיע לארמון!"
ואמי ליטפה את ראשי וצחקה:
"כן-כן! לארמון תגיע, בני!
תנקה שם את ביב השפכים!"

מחזות 6 24-25

יש רצונות, וכמעט יש מעשים! אפשר, אפשר כמעט לפעול!

ועכשיו אני רוצה לספר לכם משהו על מסעי לאפריקה.
משחר ילדותי חלמתי שתמצא אותי, אבוד ומעולף על שפת
אגם ויקטוריה, משלחת בראשות אנתרוֹפּוֹלוֹגית מקסימה.
איך לתאר את רגע הפגישה איתה? בשקיעה הנהדרת,
מול חלקת המים, את צניחתי לזרועותיה, ואת
הבל נשימתה החם על פני. למען רגע כזה אדם חי.

יש אנשים שנוסעים לאפריקה. ואני?
מה שמרתיע אותי הוא ראיית עצמי מן הצד,
עומד בתור בחברת הנסיעות ומבקש כרטיס.
והבעיה היא לא בעמידה בתור, לעמוד אפשר,
אלא, משמגיע תורי, בפתיחת פי לבקש כרטיס.
עם פתיחת פי יוצא לי הבל-פה,
כאילו יש לי זכות.
ואת זה אינני יכול לשאת: היומרה
שבהבל-פי עם פעירתו. זו הבעיה.

כיוון שכך, ובכל הקשור לאפריקה,
אני רואה עצמי רוכן על אטלס, לבדי,
בחדר חשוך, לאור מנורה קלוש, פי כבוש בכף ידי.
זהו חדר שבו הוזים הרבה, ולשווא, באנתרוֹפּוֹלוֹגיוֹת.

וזהו הסיפור על מסעי לאפריקה.

מחזות 6 111-110

לו רק הייתי אני,
אבל עם הכל שונה!

אם יש דבר אחד שאנחנו לא יכולים לסבול בשום אופן – זה חלומות של אחרים.

מחזות 6 305

אני מאמין גדול שלוּ היה לי זה וזה,
כבר מזמן הייתי כך וכך,
ושהיות שאין לי זה וזה – אני אבוד.

מחזות 7 52

אוי, כמה אנו רוצים שיהיה לנו אך ורק נעים.

אני רוצה לא מפני שאני רוצה,
אלא מפני שאני נזכר שפעם רציתי.

מחזות 8 127

ככל שאתה מתקרב לאַמָזוֹנָס,
כך נעשה לך ברור:
עדיף היה להישאר בבית
ולרצות לאַמָזוֹנָס;
אך טוב מכל היה
לולא ידעת שקיים האַמָזוֹנָס.

מחזות 7 197

אלה מלים שנלעסו, אך כל אדם נולד מחדש, עם אותם צרכים קטנים, להתחמם בשמש, לנגוס עוגייה, לאהוב, ועם אותם מלים, לומר: שמי כך וכך ואני רוצה שיהיה לי טוב.

מחזות 8 186

בלהט העשייה, שוכחים מה באמת רצינו.

מחזות 8 187

אח! אני כל-כך אוהב להיות אחרי הכל!

מחזות 8 147

אני מאוד מציע לחיים לתת לי כבר מה שנחוץ.

מחזות 9 233

עיוור לעצום עיניים שאינן רואות,
אין דבר קשה מזה.
צריך לא רק לרצות,
צריך לרצות חזק מאוד
את הרצון לרצות.

מחזות 10 56

לא תמיד נתלונן על אובדן חלומות ילדוּת ונגיד "דואב" במקום "כואב". יום יבוא ונחטוף את החוקן באמת.

מערכונים ופזמונים 2 235

אם לא אקבל את מה שארצה – אז אמות בלי מה שארצה.

מחזות 9 248

זוכר איך בנעוריךָ בהירי החלומות
בדמות בת-מלך הצטייר לך האושר;
עייף מחלומות עוד לפעמים ליבךָ קורא:
אם אך תחלום עוד פעם – הפעם זה יקרה.

אחרון 80

כמה חלמתי להיות איתך במרטיניק,
או במקום אחר, דמוי מרטיניק.

×