לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד.

 

יום אחד תמצא את עצמך פתאום לבד, אז תתחנן לאנשים ברחוב שישאלו אותך מה השעה.

מחזות 1 45

הכל קורה ברגע. ירדתָ לשנייה מהרכבת, וכבר נסעה, וכבר נשארתָ על הרציף, וכבר מקום זר, ופרצופים נוכריים, וכבר הנוף הקודר אומר לך: כאן תחיה ותיקבר.

מחזות 8 172

נפנוף היד שלי מי שנוסע
אינו זה של הנשאר.
הראשון, ליבו כבר לא פה,
ממהר לגמור את הנפנוף,
בקוצר-רוח, כמגרש זבוב;
השני מוכן לנפנף עוד ועוד,
מה בוער לו לחזור לחדרו
לראות אותם קירות.

אני בודד, אני אומלל, אני משתגע, אני נשרף, אין לי אשה כי אני מכוער עד היסוד ואין לי כסף שיכסה את הכיעור, לא היה איכפת לי כבר לוותר על הכל, אבל לרוע המזל אני בחור בריא, בריא, הלב רוצה פינה בשמש, יש תשוקות ושאיפות, ככה שגם להתייאש אני לא יכול, בקיצור, מאיזה צד שלא הופכים אותי – חורבן כללי!

מחזות 4 11

מה שמכאיב לי יותר מהכל היא ההרגשה שבאיזשהו מקום בכל זאת מחכים לי, רק לי, שבאיזשהו מקום הכל מוכן לקראתי, וכל מה שאני צריך לעשות הוא להושיט את היד ולקחת.

אחרון 91

אנשים מתחברים ונפרדים, קושרים קשרים ומתירים אותם; עם כל הכבוד, מה נשאר מהקשרים? ואם מגיע רגע שבו הדרכים נפרדות, והאדם חוזר אל הפינה שלו לשבת שם לבד, מה הוא עושה שם בפינה לבד? מלקק לו עצם קטנה.

מחזות 2 200

מה יש לו לעשות כעת, מלבד להיות עם עצמו, ואת עצמו יש לו הרי גם אחר-כך.

ספר חנוך לוין הצעיר 155

אני בדמיוני ראיתי את חיי אחרת. אנשים נדחקים סביבי כדי ללחוץ את ידי. והנה אני מביט סביבי – שום דוחק; המון מקום פנוי.

מחזות 2 339

הבדידות והאֵינוּת נעשו לי כמו
צפצוף מתמשך ההופך עם הזמן
לחלק מן הדממה.

מחזות 7 40-39

אחות (לגוסס): אני איתךָ. אבל עד כמה
אני איתך כשאני אומרת
שאני איתך?
איזו כברת דרך אבוא איתך?
עד להיכן אלווה אותך?
באיזו תחנה אעצור,
ואתן לך ללכת לבד?

מחזות 11 185

לעולם אל תסתכל עליהן בבואן לקראתך, כולן ציפייה לקראת נשף גדול, ונהרה גדולה קורנת מפניהן ומחפה על הכיעור; הבט בהן תמיד עם פרידה, לאחר אמירת שלום והפניית הגב, כשכבר ברור שאף ציפייה לא התממשה, ומקולות הצחוק והשאון נותרה דממה ריקה, והן נכנסות אל חדרי המדרגות שלהן ועל פניהן אותה מצוקה ואותו ייאוש של אינספור לילות קודמים – הנה, זה דיוקנן האמיתי: מין עמידה נצחית על סף הבכי.

פרוזה 1 177

אני אוהב יותר לחשוב על נסיעה, מאשר לנסוע.

מחזות 2 15

שלום, אני נוסעת. לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהייאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום.

מחזות 2 348

זונה לשְוַוייצֶרִיָה. אלא מה. פֹּה אחד פעמיים בחודש, אחד ארבע פעמים בחודש, והכישרון שלי מתבזבז. אני יש לי מלחמה עם הזמן, לא? בשְוַוייצֶרִיָה, אדוני, חרמנוּת. נכון, הם ורודים, יש להם בתים ורודים, יש להם עור ורוד, אבל אדוני, חרמנוּת. השְוַוייצֶרִי אומר בּיטֶה, בּיטֶה, אני מפליצה לו באוזן, והוא מוכן לשלם בשביל זה הרבה כסף. אלא מה.
לקוח לקחה ממני את כל החסכונות של הנסיעה לשווייץ, ועכשיו היא נוסעת לשווייץ.
זונה אלא מה. כשאתם זיונים – אצלי תיכנונים. גם עכשיו. שלום, אדוני, אם תבוא לשְוַוייצֶרִיָה תמכור אצלי פלאפל.

מחזות 2 347

לחינם אתה מקריב את חייך,
מגלה את הפּניצילין,
ובסוף נופח נשמתך בודד ושכוח
בקצה מדרכה מזוהמת בכלכותא.

מחזות 4 92

בשרשרת פרידות
יש תמיד אחת אחרונה.

מחזות 8 56

חלפו ימי השפעת,
השיעול הקל, החום.
הגיע לילה, שאחריו
אין יום.

הרגליים עוד פה,
אך העיניים צופות
אל העֵבר ההוא.

שימו יד על מצחי
לנגב את הזיעה או
למגע אחרון
של פרידה.
עוד מעט, עוד מעט,
עוד מעט.

מחזות 7 18-19

אני לא מרגיש את עצמי לבד. אני הולך להרצאות.

מחזות 2 144

על מצבתי כִּתבוּ: כשראה
אוטובוס מתקרב, חייך בהתרפסות –
עד כדי כך הבדידות.

×