כבר עליתי על מסלול ההתבזות, אמשיך בו עד תום.

גבר אבקש לרמוס יותר בעדינות,
אני בחור רגיש, בייחוד באזור הגולגולת,
גם בחזה ובבטן, אבקש לרמוס אותי, אם לא
קשה לָךְ, יותר למטה, לא במפשׂעה כמובן, שם לא,
שם אני מאוד-מאוד רגיש, אולי בתחום הרגליים,
וגם שם רצוי מה שיותר למטה, אם אפשר למטה
מו הקרסוליים, הקפידי לא בציפורניים,
בכלל, הכי בטוח – להכאיב לי נפשית.
אשה פשוט אוהב שישפילו אותו כמו שהוא אוהב,
רוצה ליהנות כמו כולם!

מחזות 4 131

יש רגע קשה וחריף של השפלה שאותו צריך לעבור, ומשעה שהוא מאחוריך, לא תחוש עוד שום כאב.

פרוזה 2 145

אין דבר מכאיב מאשה שאהבנו – והנה היא יכולה בלעדינו. צוחקת לה בנעימים על כוס יין עם מאהב אינטימי באישון-לילה, בשעה שאנו מתהפכים על סדין ספוג זיעה, ואחר-כך, בשעה שהיא כבר שוקעת לה בשינה מתוקה, אנו מובהלים לחדר-מיון מחמת תעוקת-לב פתאומית! אנו נמות והיא תתעורר ותפהק.

אין בינינו אלא רגש –
הרגש המזוקק של התיעוב.

מחזות 6 21

אח, אני אוהב לראות אותך צוחקת! כמה בוז יש בצחוק שלך! אבל ככל שיהיה בו בוז כלפי – לעולם לא יהיה הבוז מספיק! אני צורך כמויות עצומות, בלתי נדלות של בוז!

אין לי טענות. אני סולד ממֵךְ מבלי להאשים אותך.

מחזות 1 235

אנחנו אוהבים להיכנע.
ולמרות שהבשר הזה בנוי על הונאה –
אנחנו אוהבים להיכנע.
כאשר אתן משתינות לכן בישיבה, כמו נסיכות,
אנחנו, כמו משרתים, חייבים לעשות את זה בעמידה.
אנחנו אוהבים אתכן מתוך עלבון נורא.

מחזות 3 20-19

צריך להעביר את שארית החיים איכשהו, חצי זקוף.
הלא הישג הוא שאיננו זוחלים.

מחזות 8 212

לאותה תהום, שאליה אנו עלולים ליפול פתאום ומהר, נגיע פעם ממילא בזחילה איטית.

מאוד הכאיב לו שהוא יחיה וימות כאדם בלתי-נחשב, ושעם מותו לא תופק בעולם שום אנרגיה של צער. הוא יחלוף בעולם כמשב רוח לא בָּשׂוּם.

וזה כל העניין, זה מה שמשפיל כל-כך:
שאנו יכולים להמשיך לחיות
בלי היקר לנו מכל.

מחזות 4 286

נכון, חיינו נוראים. מה יש בינינו? – התיעוב ההדדי,
שהוא, ישנה סברה, מין סוג של אהבה.
אני אוהבת לא אותך, כי אם את היותך איתי,
תמיד איתי, את המלאכה המפרכת
אשר הוטלה על שנינו: לדרוך בעקב זה על זו,
לראות איך האוויר יוצא לאט,
ואיך מפני אדם תפוחות
נותרת מין סחבה – גם זו צורה של אהבה.

מחזות 3 111-110

יותר טוב קצת רוק על הפנים במיטה חמה ורכה מאשר לקפוא בשלג ברחובות, למרות שעכשיו אוגוסט ואנחנו באסיה, ובכל זאת לילה זה לילה. ומה זה כבר לעג? כלום. לא מתים מזה. קצת מושפלים, דקירונת בחזה, אבל בסך-הכל – אפילו די נעים: מתייחסים אליך, מביטים עליך, איפה עוד יהיו לי חיים כאלה?

מחזות 6 265

אולי נחשפה מעל פני סטירה שהיתה טבועה בהם מיום היוולדי, ועכשיו רק עלה מסך, והנה רואים?

מחזות 6 232

יש רגע בטבילה בסחי,
אם עוברים אותו –
כבר להוטים לשקוע עד הקרקעית.

אדם עושה מעשה, אבל מתחת לזה הוא פשוט בוכה שישאלו אותו מה הוא עושה.
הוא לא מאמין שאת לא שואלת.
הוא נדהם.
עם הזמן הוא הופך לתדהמה עצמה.

מחזות 6 204

כמה יפים פנייך כשאת מואסת בי!

מחזות 8 81

הבעיה בחיוך הן השיניים.
מכאיבות השיניים.

מחזות 6 128

אח, יש כזה חשק עז ליפול על הברכיים לפני אשה, להתוודות על הכל, הכל, ואז לנוח סוף-סוף עם הרגליים על השולחן, כאילו העולם הוא מקום מוכּר ואנו בו בני-בית!

מחזות 8 196

אין צחוק בעולם, אין מוזיקה, אין שמחה, העולם הוא מקום חמור שיש להתבזות בו.

יש איזה תיעוב יסודי בעולם
החומק מכל הגדרה.

מחזות 6 130

לא עָרַב לי הבל פִּיךְ בהתנשקֵנוּ,
ולא נעם לי הליקוק בעכוזך.

על פצעונים בשני הרכסים
לא אוֹמַר דבר;
אני הפעם רק על הליחוך בעומק.
מריר, מריר מדי הנקב,
ואגב, גם שעיר מדי.
לא חלק הוא המדרון
אשר מוביל אצלך תהומה.
ללשוני, אשר ביקשה פתאום
ברגע הפוגה לומר דבר-מה,
דבקה שערה אחת מקורזלת,
מין זיף קשה; מה אצלך שם –
מברשת לקירצוף סוסים!
החור היה קפוץ במין גיחוך מזעים,
כמו פי קמצן המתבשר על חיסכון קטן.
ומאחורי הפה מעי, ועוד מעי…
לא מקוּים אצלך בפנים
מה שהובטח בחוץ.

אַתְּ, עינייך, ליבך ורחמייך.

שלום, לא נתראה עוד.
לא עָרַב לי הבל פִּיךְ בהתנשקֵנוּ,
ולא נעם לי הליקוק בעכוזך.

ואגלה לך לפרידה;
אם לא ידעת,
בחוץ יש לך נקודה;
אולי סרטן, אולי סתם כתם,
מי יֵדע.

מחזות 8 32-31

כבר עליתי על מסלול ההתבזות,
אמשיך בו עד תום.

מחזות 11 40

התענוג העילאי של האדם, פיסגת האושר, להחזיק חתיכת עוגה ביד אחת, ולגרש ביד השנייה זבוב שלא אכל שבועיים במלים: "הבקשה נדחית".

מחזות 9 246

הכל מוליך למאיסה, והמיאוס בוא יבוא, השאלה היא רק איך.

אין דבר יותר מאוס עלי מאני כפי שאני. לולא הנסיבות המצערות הייתי מקדיש הרבה יותר לתיעוב עצמי, אבל גם ככה אני לא ממעט.

מחזות 11 210

וזו הבעיה, זו בעיית הבעיות:
איך להסתיר את תנועת פיקת הגרגרת
בשעת ההשפלה הגדולה של חייך.

מחזות 7 45

מריק שפכים: כל ימי לא רציתי דבר
כפי שאני רוצה עתה
להישאר בבור השופכין של אדוֹנִי!
אנשים, אחַי לאנושות, רעַי לסבל,
אל תאמרו נואש, אל תאבדו את התקווה
להישאר בבור השופכין שרציתם
במקום ללכת אל בור השופכין שאינכם רוצים!
אלוהים בטובו ברא הרבה בורות שופכין,
ולכולנו יש מקום, לכולנו!
תמיד יימצא לנו בור שופכין
להרכין אליו את ראשנו בגעגועים
בלילה קודר! תודה, אדוני!

מחזות 9 196

אנשים בתנאים מחפירים מזקקים מהשפּלוֹת שמחה מיוחדת.

אין זו דרכן של גברות, אפילו הן משתוקקות, לסייע לגבר הרגיש באמצעות הצגת אחוריהן, אלא הן קוראות לו למיטתן כשפניהן, ובייחוד עיניהן, מופנות אליו בתביעה קפדנית של מבחן עליון, כביכול אומרות: "נסה לעבור מכשול זה של עינינו, ואז נראה!" וזהו מכשול אדיר. הן אינן מנסות להקל עלינו כלל וכלל, הן בולשות אחרינו, חוקרות איך אנו, האם באמת ראויים, מה מספרות פנינו – הן חושדות שאנו מרמים אותן, ואנו אומנם מרמים! – והן תופסות אותנו ברמאות, ואנו יודעים והן יודעות, ואנו מאדימים מבושה, ובשלשלנו את מכנסינו נדמה לנו שאנו מתכוננים לעונש של מלקות, ואנו מרכינים את פנינו חפויי ראש, וקיפאון גדול אוחז באזור-חלצינו, וכמובן איננו יכולים לעמוד במבחן האהבה, וכשאנו מחבקים את האשה בלב מפרפר ובברכיים פקות, הרינו כמתחננים למחילה, ומחכים לשמוע דחייה נחרצת ועונש. הן מאוד יפות כשהן שוכבות על גבן, עיניהן הפקוחות תלויות בתיקרה ושוקלות את עונשנו, בעוד אנו מנסים להתגפף עליהן, כמו בניסיון לשחד שופט מחמיר, או לפחות להביא עדות-אופי מקילה לפני מתן גזר-הדין.

פרוזה 2 41-42

מגיע הרגע הגדול של הזלזול המפורש. כאילו היה טמון בדחיסוּת בחוּבּוֹ של העולם, וכוח אדיר עצר בעדו כל העת מלפרוץ, ובבת-אחת שוחררו הבלמים, והנה פרץ.

אדם אינו יכול להתפרנס לנצח על פגיעות נפשיות, עליו לחיות קצת.

פרוזה 1 109

איזו השפלה גדולה יותר לאדם מלשרת אשה שאינה טורחת כלל להשפילו? זהו הרוע העילאי, הנובע מנשים טובות-לב.

פרוזה 2 128

מה את שואלת אותו איך הוא שותה את התה כאילו הוא מישהו! זה כמו לשאול את המרזב איך הוא אוהב את הגשם! עוד אישיות לשתות תה!

מחזות 6 296

×