קנדון לפנֵי – שוקולד אחרֵי, ובאמצע הוֹפָּה-הוֹפָּה-הֵי!

תחתונים ועיתון-ערב – שני ביצורי ההגנה האחרונים של הגבר בן-דורנו!

הגבר מצייר את תמונת עולמו
על-פי מידת אשכיו.

אשה: ומי אתם, הגברים, שאתם מנהלים לכם פוליטיקה גבוהה על דעת עצמכם, לפי הכללים שלכם, כמו שלכם מתחשק?! מי אתם, אוהבים, הורגים, שימוּת, שיחיה, כן תבואי, אל תבואי?!

מחזות 2 123

כמו שני פרצופים לו, לגבר: האחד,
פני התינוק החלקים, המתרפקים על חזה אמו,
מבקש חלב, מַמתק, לטיפה, כאילו כל עולמו תלוי
בקורט אהבה. והשני, פרצוף החייל השב מן המלחמה,
מפוחם, משוח דם, מתנפל על האשה, שלל ביזתו,
קורע את בשרה בשנאה איומה ונהמה צרודה,
כאילו ביקש לכבות בו איזו דליקה יוקדת
שהוא עצמו אינו יודע את פִּשרהּ.

האש כבתה, והנה הכל רק אפר.

כמה בזוי באופן אחיד המנגנון הזכרי! כמה דומות ולא מעניינות התאווֹת, וכמה מבישות הן בהשתקפן מעינינו לעיני זולתנו! חשבנו שבנים יחידים ומיוחדים אנו בעולם, וטעינו. לכולנו אמהות, כולנו מקרטעים וצווחים צווחות שוות, ומפיצים הבל-פה אחד.

אשה: מה יש לנקבה להיות מאושרת, תסביר לי. הנקבה לא רואה מה יש מולה? איש עם אף ובטן! גם כן עניין. אני מסתכלת לך מקרוב לתוך העיניים, ואני רואה, לא את הבעת העין, אלא את החומר ממנו העין עשויה. משהו כמו ג'לי בצבע עכור, מדוזה תינוקת, שתי גולות של רגל קרושה.

מחזות 6 49

אדיר! גבר נפלא!
אַת אף פעם לא יודעת לאן הוא מסתכל,
אם הוא בכלל מסתכל, או שאולי הוא ישן.
מזכיר מהבחינה הזאת של אי-הוודאות את אלוהים.

מחזות 4 123

שאיפות הגבר מצטמצמות ומצטמקות ככל שנמשכים חייו; הן מתבטלות אחת אחת, עד שנותרת השאיפה האחרונה, היא השאיפה להשאיר אחר מותו אשה נעצבת – זה השריד האחרון לכוחו.

אשה: אצלכם להוריד מכנסיים זה השיא,
חושבים שניפול מן הכיסא ונצווח:
"וַאוּ! וַאוּ! דבר כזה עוד לא ראינו!" –
אדוני, ראינו! ראינו ונרדמנו!

מחזות 6 116

אשה: "הכל"! בין "הכל" שלכם
ל"לא כלום" שלכם חוצץ הרגע הקצר
של השפיכה.

אַת חשבת:
הוא היחיד.
עוד תראי כמה טעית.
עוד תצחקי.
כל היחידים דומים.
כאלה הם,
באים, נעלמים,
ומשאירים כתמים.

מערכונים ופזמונים 2 313

זו הצרה: או שעינינו נוצצות בתאוות נאלחות, או שהן עמומות ומוכות מבושה. מתי נפיק מבט נבון, אירוני, מהפנט בסוגו, מתחת לתסרוקת יציבה?

ענף הגברים הוא אירגון ענק ורדום של אינדיבידואליסטים ביישנים.

מערכונים ופזמונים 2 123

חובב הגברים, מה הוא אוהב? כולנו יודעים: חובב הגברים אוהב את העצם העגול, הרך והקטן, המחורץ לשניים, המסתפח אל הגבר מאחורה ומשמש לו כראש לרגליים. עבור חובב הגברים ישבן האשה הוא מאכל עממי ומימי וקצת זול, מין אבטיח בימות הקיץ, כבד מאוד למשא, נשמתך פורחת עד שאתה מביאו הביתה, מתקתק בטעמו, ובסופו של דבר – כולו מים. כנגדו, ישבן הגבר נוטה יותר לכיוון האגוז. הוא קטן ומרוכז וגם קשה יותר – השריר הוא שריר! – בקיצור, מעדן אמיתי. מועטים הם מפצחי האגוזים הקשים מזוללי האבטיחים המימיים.

פרוזה 1 138

קנדון לפנֵי – שוקולד אחרֵי,
ובאמצע הוֹפָּה-הוֹפָּה-הֵי!

מחזות 6 133

סבורים אנו, תחתונאים שכמותנו, שהכל מותר לנו והכל ייסלח לנו תודות לזרבובית קדמית המשמשת לעת-מצוא את הגברוֹת, ואנו טועים! רוצות הן משהו נוסף: עדינוּת, מוּצקוּת נפשית, חוסן כללי, חריצוּת, ניקיון, סדר ומשמעת! אינן מסתפקות בפחות! איננו עושים רושם על אף גברת; אנו ושקי אשכינו, כמו רוכלים נודדים בעיירה פּרוֹבינציאלית, מציעים מרכולת ישנה ומאובקת, וסופנו שנסיים בבית-תמחוי עם פה חסר שיניים.

נשים פתיות, נשים אווזות: אנחנו, הגברים, רוצים הרבה דברים, אבל מעל לכל אנחנו רוצים שיעזבו אותנו במנוחה.

מחזות 7 240

פרק זמן לא ארוך, בין רביצתנו בזוהמת הפרשותינו, לבין התגוללנו בזוהמת האדמה, לא נחותל. בפרק זמן זה נלבש מכנסיים. אך ראו מה עגום מבט עינינו וכבד בהתכופפנו, לבושים מכנסיים, לנשק בקידה עמוקה את יד האשה שלנגדנו. אד קל, של צחנת-שתן כמעט לא מורגשת, אופף את עולמנו.

פרוזה 2 101

אהה, אוֹבּייקטיביות, אוֹבּייקטיביות קרחונית, מתי ישיק אלייך הגבר את מצחו החם, הדַלַקתי?

פרוזה 2 232

×