תאמרו – הרגל נועדה ללכת, הפה לשיר; לא – הרגל לבעוט, הפה להיבעט.

עכשיו להתחיל לקום, להרים את כל הגוף הזה למעלה, את כל הגוף עד למעלה, הבטן על הרגליים והראש על הבטן, לסדר את הכל מחדש, איזו עבודה, אה! נעזוב את זה.

מחזות 1 164

קופסת הגולגולת, תיבת קסמים סגורה.
מה שיפה בה הוא לא הרעיון ולא ההמצאה,
לא הברק והחוכמה, כי אם החשיכה.
מה צפון בי, מה מתחולל בך –
עטוף בעטיפה, וזה מה שיפה:
תיבת קסמים סגורה.

מחזות 10 42

מה שמפריע לי באמת זה עמוד השדרה שלי. כביכול לטובתי, מחזיק את הגוף, אבל בעצם מוקיע את הראש ברבים, לא נותן להתקמט, להיות כדורון – היהיהי, כדורון. אני פונה אל עמוד השדרה: תן לראש שלי להישמט, תן לי ליפול ולהתגלגל, תן, לי, היהי, למטה, היהי – הוא לא ייתן, אויב שלי, ממש אויב. אני סוחב איתי אויב בתוך הגוף שלי.

מחזות 1 98

יום אחד יצטמק הצינור ויהפוך לוֶנְטיל,
לא ייצאו עוד מהנקב לא התזות
ולא קילוחים, רק קצת אבק יבש,
כמו שארית של פּוּדרה, ואחריו סילון
אוויר חרישי, כמו מצמיג אופניים
מנוקב, "צְסְסְס!…" – הסוף.

אנו מוצאים שאצל רוב בני-האדם מתחוללות הצגות בלי שהם עצמם ייקחו חלק בהן, ישפיעו עליהן, או אף יידעו על התרחשותן. חלק גדול מן ההצגות מופק במוח, אלו ההצגות העדינות והמחוכמות ביותר, בהן נעשים פלאים דמיוניים והבמה עשירה בתחבולות ואמצאות. אולם נוטים לשכוח שהצגות אחרות, אומנם פשוטות וגם גסות יותר, מופקות כל הזמן בחלל החזה והבטן, בלי שנדע על כך. על-פי-רוב אלה הצגות של מחלות קשות וממאירות באיברינו הפנימיים, ואנו מתחילים לחוש בהצגה רק לקראת סיומה המכאיב, המסלק אותנו מן העולם. הצגת הכבד המתנפח, בלוטת הערמונית המתאלחת, או חלוקי האבנים הנזרעים על קרקעית שלפוחית השתן (ולא נגענו כלל בחלל החזה) – אלו קצת מן הדוגמאות למספרים הקרקסיים המתרחשים בתוך גופנו, בלי שנדע על כך דבר וחצי דבר במשך מרבית זמן ההופעה. אנו כה תמימים, מאחר שחושינו מופנים כלפי חוץ נדמה לנו שההצגות מתרחשות רק מחוצה לנו, ואנו, כגוף אחד, משתתפים בהן. נדמה לנו שהטחול, למשל, הוא איבר מסור, עושה את תפקידיו, ואין לו דרישות. אך זו טעות, טעות מרה, הטחול הוא פרא, יש לו רצון ביטוי משלו, ולפתע הוא עושה לנו להטוטים בבטן, וכל איברי הבטן האחרים צוהלים ומוחאים כף, מהם המלהטטים איתו, ובינתיים נגרם לנו נזק ואנו סובלים. רצוי היה שנוכל לסובב את גלגלי עינינו פנימה כדי לראות את ההצגות המופקות ללא הרף בקרבנו. רק כאשר נבין שאיננו גוף מוסכם אחד, ושכל חלק בתוכנו הינו להקה עצמאית ליצנית העורכת לה הופעות משלה, רק אז נבין כמה מפוזרים ומפורדים אנו בתוך-תוכנו, אין לנו על מה לסמוך, אנו צפויים לפירוק בכל רגע ומוטב לנו לחיות בפחד משתק תמידי, מאשר להיות מופתעים יום אחד הפתעה זדונית ולהיראות טיפשים.

תאמרו – הרגל נועדה ללכת, הפה לשיר;
לא – הרגל לבעוט, הפה להיבעט.

מחזות 7 152

נפשנו מהי, אף היא גוף, בעצם גופיף, מין זבוב חולה: זוּם-זוּם-זוּם – וקופאת לשעתיים; זוּם-זוּם-זוּם – וקופאת לשעתיים.

ראו מה מצמיחה לה שם האשה: סבך גבעולים גסים, שחורים ומקורזלים, שאינם מצטרפים כלל לתסרוקת, אלא נוטים יותר לצד המברשת המשומשת, או הליפה המלאכותית הקרויה בפינו "צמר פלדה". היזהרו בחוֹדרכם אל ערוות האשה, פן ישתייף אברכם יותר מדי בצמר הפלדה של אהובתכם ויהיה לכם גירוי, ואולי, בחיכוך נמרץ מן הרגיל, ייפלו מבשרכם קטניות-קטניות הקרויות בלשון עממית פֶרְפָלָךְ. אוי לנו כי הָשְבַּרְנוּ, כל-כולו של הגבר אינו אלא פֶרְפְל, ועכשיו עוד לוקחים אותו וגורסים אותו במיגרסות, ופורטים אותו לריבוא ריבואות פֶרְפָלָךְ!

העולם הוא בד מתוח,
ואברנו הקטן – מִכְחוֹל!

×