צאתך לשלום, תשוקה – ברוך הבא, גועל!

לא נולדנו ליהנות, נולדנו לגמור וללכת!

מחזות 4 43

זו בעייה מוכרת, חלק מהאנשים מזדווג בלילה, אבל זה לא ייגמר טוב, אני מבטיח לך.

מחזות 1 114

בגלל העצבנות על פיטורַי לא הצלחתי להסעיר את עצמי הלילה עם המאגאזינים. והיות שאני לא יכול לצאת מכאן בידיים ריקות חיכיתי בפרוזדור עד שהיא הלכה לבית-שימוש, והלכתי אחריה. ראיתי, ראיתי. קודם הפשילה את השמלה, אחר כך הורידה את התחתונים, אחר כך הסתובבה וישבה. ראיתי מלפנים וראיתי מאחור. הצירוף של הפנים החיוורות והטהורות שלה מצד אחד, עם הירכיים המלאות והכבדות שלה מצד שני – זהו הצירוף הנפלא והמסעיר ביותר שראיתי בימי חיי. הלב שלי הלם בהתרגשות עזה כל-כך עד שחשבתי שהוא לא יחזיק מעמד. התפרקתי פעמיים לתוך המכנסיים. עכשיו בין הרגליים רטוב ודביק, ולא נשאר לי כבר כוח לעשות מקלחת ולהחליף לבנים. גם הגב שלי כואב עכשיו מחמת ההתכופפות הממושכת ליד חור המנעול. נוסף לזה אני גם מתבייש בצורת ההתפרקות שלי, היא לא גברית. אבל הייתי נאלץ, ומי יוכל לשפוט אותי? עכשיו, אחרי שתי התפרקויות, אני עייף ומטומטם, לכן אני נראה כלפי חוץ כמו משורר חיוור וחולמני. אני מרמה בהופעה שלי, מרמה כל הזמן. תמיד חשבו אותי לבחור שקט ומהורהר בזמן שלמעשה הייתי תשוש אחרי התפרקויות. רימיתי את הורי ומורי, רימיתי את אלה שעזרו לי לנסוע לפּריז, ובמיוחד רימיתי את כל הוגי הדעות והמשוררים הצרפתיים שאת הספרים שלהם, המחשבות שלהם והשירים שלהם הייתי צריך להעביר לאנשים אחרים כאן, מתוך מסירות ואהבה של בן תרבות. מתחת למסכה דקה ומקומטת של תרבות צרפת חשבתי מחשבות בהמיות וחייתי חיים בהמיים. נותר ממני רק הגוף שלי, וגם הוא כבר עייף ורעוע ונוטה להתפרק.

מחזות 1 277

יפים היו החיים לפני שגמרתי. היה בשביל מה לחיות.

מערכונים ופזמונים 2 26

לא בתרועת חצוצרות
ולא בקול שופר
האדם נוצר.
רק בגניחה עמומה
של גבר מזיע בלילה
על אשה גונחת פרקדן.

כך, במעמד צנוע ולח,
בגניבה, ללא עדים,
בטקס חשאי-פלילי,
נוצר הפשע
הקרוי אדם.

מה כובשת וכופתת את הגבר תנועת נדנוד חלקי האשה, חלקי האשה הרכים והגמישים, חלקי הבשר הלולייני התלוי על אנקול העצמות וחונק את עינינו. אך מה גדולה ונעלה ממנה היא תנוחת האשה על מקומה ללא זיע, כשהשדיים והירכיים נחים במקומם הטבעי, צורתם מסתמנת לה באוויר בצעקת-יש אדירה כמו צעקת נוף-טבע מרהיב אפוף אווירה נשגבת ומסתפק בעצמו.

זונה (לגבר זקן): תיקח עזרה מהדמיון, תיקח סיוע
מארצות-הברית – רק תכניס כבר!
את כל תנועת הלקוחות עצרת לי,
ואני לא אחכה איתך כאן לתחיית המתים!

מחזות 5 133

באמת מעניין
למה הקול הבוקע מן ההנאה,
מגביר את ההנאה.
אבל ככה זה אצלי:
אם אני גונח, אני יותר נהנה.

מחזות 10 94

אשה: מי אמר לך שסוּפּקתי? לא סוּפּקתי!
אש שורפת מבפנים ועכברוש מכרסם ברחם!

מחזות 8 67

אשה. תשוקה. חרפה וזוהמה.
שיבושים גדולים בעולמו.
מכשולים במתמטיקה. כתמים בשמש.

והזרע הניגר על פתח מכנסינו
כמו קצף על שפתי המשוגע!

מחזות 4 95

זה סיפור נצחי של כישלון.
הם באים בזה אחר זה.
הם מרגישים כוח אדיר.
הם בטוחים שיכבשו את העולם.
הם מטפסים עלייך.
משפשפים, משפשפים, משפשפים,
בפנים מוצפים בדם,
כאילו מנסים לפתור בתוכֵךְ
איזו חידה מסובכת.

ואז הם מתיזים.
שתיים-שלוש התזות, וחרחור,
וכבר הם סרוחים בשקט מעלייך
כמו סחבה לחה.

מחזות 3 22-21

בן: אז זהו, אבא, כל העסק הגדול שמדברים עליו כל-כך הרבה, קפיצה קטנה, חרחוּר, התזה, ופתאום קר ולא נעים בעצמות?!
אב: הרבה יחסי ציבור – מעט סחורה. מגזימים.

מחזות 4 72

אנו מתאווים לרגע קצר.
אחריו אנחנו לא מבינים
על מה ולמה התאווינו.
עד רגע התאווה הבא.

מחזות 4 293

כולם חוזרים לדג מלוח אחרי הגְמָר. הדג מלוח הוא מולדתם של הגומרים.

מערכונים ופזמונים 2 27

אשה: אח, למה נתן לנו הטבע
רק שלושה פתחים בגוף
לזלול אתכם? –
הנקב השעיר מלפנים,
הסדק הקמצן מאחור,
והפה הפעור לרווחה –
הם לא מספיקים לי!
אני צריכה חורים, המון חורים!

מחזות 8 65

מתחת לאדישות, לקינטורים, להפניית-העורף,
מקננות התשוקות הכי גדולות.

מחזות 4 116

שלום לך, תשוקה – ברוך הבא, גועל!

מחזות 6 272

בין סנוורי התשוקה שלפנֵי
לערפל התשישות שאחרֵי –
יש רגע קצר, והוא נוקב
בבהירות שאין לטעות בה:
התבהמנו כליל.

מחזות 6 133-134

רגע לפני ההתנפצות הם מבטיחים לָךְ בנק, רגע אחריה לא תוציאי מהם גם אסימון.

מחזות 6 273

כמה אני אוהבת ללקק אותו לאט-לאט,
ונכון שלא קשה מייד, להיפך, רך ומרוכך,
והתהליך מתחיל מתחילתו, בפרפור קטן,
ניצן חיוור מעז להרים ראש, קופץ קצת למגע לשוני,
מייד, בעקב איזו הסחת דעת או רחש הוא נופל,
ושוב ליחוך, ושוב ריכוז, ושוב הוא קם,
וטיפין-טיפין מצטברת הקשיות, הסומק מתגבר,
יותר דם זורם פנימה מאשר החוצה,
יותר מֵעֵז מאשר נסוג, ובין רגלֶיךָ, בתוך הסבך הקטן,
המדיף ריח של זיעה והפרשה, קם הפלא הקטן שלי!…

מחזות 8 76

אח, ייאוש! מתי נצא לגימלאות מהתשוקות? הכי טוב להיות זקנה אנגלייה עם חתול.

מחזות 10 214

לפעמים אני פותח את הרדיו, כביכול לשמוע חדשות, וגברת עם קול סמכותי ושׂבע מכריזה את שמה לכל הגברים בארץ ומתחילה לספר על שיחות בין נשיא התעשיינים למזכיר הפועלים, אבל אני לא טיפש, אני לא נגרר אחרי פני השטח, אני יודע, וגם הגברת הקריינית יודעת, שיש לה ישבן ועכשיו היא מועכת עם הישבן שלה כיסא, ושנינו יודעים היטב מתוך הסכמה שבשתיקה שכל הדיבורים שלה על התעשיינים והפועלים הם רק הסוואה שנועדה לגרות אותי עוד יותר כדי שאחשוב עוד יותר על הישבן שלה, וככל שהיא מתרחקת מן הישבן ומקשקשת על אסונות טבע באפריקה, איוּמים ברוסיה ושביתות באנגליה, כך היא מתכוונת בעצם עוד יותר לדבר העיקרי שהיא בעצם רוצה לבשר לי ולכל גברי העולם – שיש לה ישבן, ואז אני מתחיל להשתגע, ומייד אני יורד על הברכיים, מתחיל לנשק את הרדיו – יותר קרוב לישבן שלה אני לא יכול לצערי להגיע! – ועד שהיא מגיעה למזג האוויר, אני כבר מתפלש לי בחדר שלי בלי מכנסיים כמו חזיר, ושוכח את אריסטו…

מחזות 9 217

איך הובסנו בידי קצת בשר מעוך וריר!
הוי אחים לנשק, איך התכּוֹנַנוּ לאויב,
והוא היה פה בין רגלינו!…

מחזות 10 93

אוי, למה עשיתי מה שעשיתי… על מה בזבזתי את חיי… כמה משונה נראית הנקבה אחרי שגומרים, כאילו נפל איזה צעיף, והתחת נראה כל-כך אידיוטי, והאשה שמעליו נראית כמו רב בלי זקן שהתחפש לאשה.

מחזות 9 225

ומה זה, אחים, אחרי ששופכים,
פתאום כוכבים מרצדים,
ומערבולת חסרת צורה,
כלום לא מתחבר לכלום,
ולַכֹּל טעם עמילן חמצמץ
של לחם לעוס מעורבב ברוק?

מחזות 10 93-94

אהה, הבשר העבה הנפלא, המלא גרגורי צחוק גס ועונג, וארוז בשמלות,
תמיד השמלות הנפרשות שוב ושוב כמו מניפה נצחית
מעל ראשנו הנופל אחורה בלי חיים.

א: קְרָא לאמבולנס.
ב: מה קרה?
א: דפקתי. שגיאה. שגיאה גדולה וגורלית. הלכו הרזרבות האחרונות שלי. רשמית אני הרי אימפּוֹטנט כבר עשר שנים, רק שאני לוֹוה כל הזמן כוח משרירים אחרים בשביל האֶרֶקְציה, כמו שקירח לוקח שערות מהצדדים. עכשיו נגמרו גם ההלוואות, השרירים האחרונים מוּצוּ כליל, היום גמרתי את כל הרזרבות מכל הגוף, נשאר איזה רפלקס קטן בשרירי העפעפיים. אעפעף לי עוד קצת בחדר המיון ואמות. קְרָא לאמבולנס.

עניין שיגרתי הוא לאשה לראות מעליה פני גברים אדומים ממאמץ, שטופי זיעה. האשה רגילה שהגבר עובד עליה כמו בוכנה.

יש רק דבר אחד נעלה על עוגה, והוא עוגה לאחר אשה.

מערכונים ופזמונים 2 194

דבר ידוע הוא שבשעת ליפוף האשה ושפשוף הגולם המטפטף במאורה השועלית חייב הגבר לחסום ולהצפין את כל רגשותיו וזכרונותיו, זולת אלה המשמשים לו במישרין כזרדים יבשים להתלקחות התשוקה. מחשבות על עניינים כספיים חייבות להידחות הצידה, לחכות במחבוא, כמו גם הרהורים פוליטיים, זכרונות משיעורי המתמטיקה בבית הספר וכן העלאה בדמיון של פקידים מסניף הדואר, חפצי מתכת בעלי זוויות חדות, שיניים תותבות, ספרי תפילה ישנים וכדומה. לגבי חומרים מסוימים, כמו גומי, למשל, המצב אינו חד-משמעי. פקק גומי לכיור לא יועיל ולא כלום להתלקחות התשוקה, בעוד צמיג גדול של אוטובוס, בייחוד בשעת היותו חם ומעלה אד לאחר נסיעה ארוכה, עשוי, אצל כמה גברים, לסייע. מסייעים, ללא ספק, אף כלי חרסינה, כסתות, לחם, חלה, ירח, שמים, הרים, מזוודות עור, סוגי לכלוך מסוימים וכמובן חזיונות נשים לבושות ועירומות מתוך המלאי הגדול והעשיר של שחקניות הקולנוע (בתיאטרון המצב יותר קשה, וכדאי להסתפק בריפוד הכיסאות באולם).

פרוזה 1 112

הלאה אידיאות, הלאה עקרונות, לפנינו מלאכת בשר זעירה וממושכת לכלותה עד גמר.

הוי בשר, בשר, בשר,
אתה הרי היושב-ראש
של מועצת המנהלים
של כל חלומות אנוש.

מערכונים ופזמונים 1 207

העונג המכאיב מתגלגל ובא ודוחה הצידה בחימה את האהבה וטוּב הלב והעדינות והסבלנות, ומבקש רק למעוך את הבשר, עוד יותר למעוך אותו, למעוך אותו ולתקוע לו ולסחוט אותו ולקרוע אותו להזנת רעבון העונג המכאיב, ולכבוש בו את הראש ולחבק אותו ולהיצמד אליו ולהסתתר בו בבקשת מיפלט מפני העונג המכאיב המאיים.

פרוזה 1 102

הֵי הנאה מינית שְׁפָלָה, את, וגֵרוּד פטרייתי בין אצבעות הרגל, ומנת חזרת חריפה, אַתֶן שלוש פסגות עילאיות של עונג!

זהו המנגנון האנושי, מנגנון החיכוך הקטן, חיכוך שוב-ושוב ללא תכלית זולת ההנאה המגוחכת של החיכוך עצמו: להתבונן בעיניים חומדות וכלות לעבר אחורי גברות מתרחקות שלא נשיגן לעולם.

הוי, לילה, קטר אדיר ושחור,
המושך ברגע זה על פני כדור הארץ
מיליוני קרונות מתוך פתחי פיג'מות,
הלא יימצא בסוף השיירה הארוכה,
מקום לעוד קרון אחד קטן, שלי…!

"טוּוּוּוּ!" פולח הקטר את בשר החושך,
מזעזע מיטות, מקמט סדינים, "טוּוּוּוּ!"
חולפים על פני שדות, אגמים ויערות,
חצינו את אמריקה, הגענו אל האוקיאנוס,
הנה כל העולם פרוש פה לרגלינו,
ואלוהים, כמו שומר המסילה, מניף דגל ירוק:
הנה נתתי לכם את היום ללכת לבנק,
ואת הלילה נתתי – לדפוק!

מחזות 5 156

×