שוב לא יהיה לי רגע כמו הרגע שלִפְנֵי.

הציפייה, הסמל המובהק של הכניעה!

יום אחד בלי געגועים שיֵצא לי כבר. יום אחד בלי געגועים. אין לי יותר כוח. אני רק בן-אדם, אני מוכרח את החלק שלי, אני מוכרח שעה אחת של מנוחה עם החלק שלי.

מחזות 2 343

מה שאמרתי לְךָ אי-פעם זה לא מה שהתכוונתי, ומה שהתכוונתי לא אמרתי ולא אוֹמַר. אם יש לי געגועים, אלה געגועים למשהו שלא היה בינינו אף פעם. אבל אין לי.

מחזות 1 275

ציפייה, ציפייה, מה היינו עושים בלעדייך
בבתי-השימוש שלנו, בשעות ארוכות
של ייאוש על שפת האסלה הקרה?
ובלילות השוממים, מצונפים על מיטותינו
כפקעות קרושות, מה היינו עושים בלעדייך?
אַת הלחם והבשר על שולחננו הריק,
זנה ומפרנסת את נפשותינו הרעבות
בחיים אחרים, לא מושגים.
ציפייה שלנו, חוט ריר שקוף הנמשך
מזווית פינו אל הכוכבים.

מחזות 5 160

לעיתים, בהיתקף אדם בצורך פיוטי, ישעין לחיו על מושב האסלה, החם עדיין מירכי אשה נכספת, ויהמה לו שיר געגועים.

מחזות 6 143

הוי, מתוקה הציפייה לאשה נכנסת!
אלמלא המוות, היינו מחכים לנצח.

רִשמוּ בפּרוֹטוֹקוֹל: הנתח
המובחר היתה הציפייה.

מחזות 6 94

כאן, בעורפי, אני חש כמו כווייה
את ההימנעות מלטיפה.

כמה שעות עברו, והיא לא באה.
לא באה. לא באה. לא באה.
אי-בואה של אשה אינו דומה לשום אי-משהו אחר.
זו אֵינוּת מיוחדת במינה.

מחזות 6 203

אני עומד מול דלת. מעֵבר לדלת מחכה לי משהו שאינני יודע מהו. ומין חלחלה מתוקה בבטן. כמו אז, כשהייתי ילד, רגע לפני שנרדמתי, כָּבֵד מעוללות היום, אבל דרוך ומתרונן בציפייה למשהו נפלא, מסעיר, המחכה לי בבוקר המחרת, יודע בביטחה שהכל עוד לפנַי.

מחזות 7 287

כל הדרך לכאן
הרהרתי ברגע שאפגוש אותך.
היה נדמה לי שליבי מבקש לפרוץ
ולהקדים את החזה שהוא נמצא בו,
עד כדי כך היתה עוצמת געגועי.

מחזות 8 78

זו שעה נפלאה
של רעדת הלב,
והייתי רועד לו יכולתי לרעוד,
והייתי שר ולוחש באוזנייך
לו יכולתי לשיר וללחוש,
זו שעה נפלאה,
לא היתה, לא תהיה עוד כמותה,
את גוהרת עלי, ואני תחתייך,
קשוב בלי תנועה,
כאילו יהיה עוד רגע דבר-מה,
שכמותו לא ידעתי,
ואת עוד תדעי,
ואני לא אדע.

מחזות 11 183

אהובה שלי, יקרה… אני כל-כך רוצה אותך, ואני כל-כך יודע שכלום לא יעזור!… איזה צירוף ארור, נפלא! לחיות כמו מיתר דרוך, עומד לפקוע! בואי, אהובה, הרטיטי את ליבי, אשמיע צליל נפש חרישי, ואז – פּוּףף!…

שוב לא יהיה לי רגע
כמו הרגע שלפנֵי.

מחזות 6 45

פעם ידעו למה חיים. היתה ציפייה למשהו. היום סתם.

×