אמור תודה כשחותכים לך משהו פחות מן הגרון.

ילד!
קח סוכריה, ילד,
בפעם הבאה נחתוך לך את הגרון.

מחזות 3 36

איך יכולה זוועה נוראה כל-כך לשכון
במעמקיה של שלווה גדולה כל-כך?

עירום יצאתי מבטן אמי, ואמי יצאה עירומה מבטן אמהּ,
וזה מתוך זה אנו יוצאים בצמרמורת, שורה ארוכה, עירומה.
"מה אלבש?" שאלה אמי בבוקר, אך עם רדת היום
עירומה אל הבור נשאתיה. עכשיו גם אני עירום.

מחזות 3 69

הילה של בושה אופפת את חיינו,
וסביבה הילה גדולה יותר של פחד.

מחזות 5 186

גבירותי ורבותי, אתם רואים עכשיו
אדם נופל מגג בניין גבוה.
ידיו פשוטות לצדדים, הוא מתהפך באוויר,
צעקתו המרוסקת מהדהדת בחלל,
וכך, מתרחקים מעט אחורה לבל יותז הדם על בגדיכם,
אתם עומדים ומביטים מהופנטים בנפילה,
על פניכם תערובת של תשוקה ושל אימה
לקראת הרגע הנחרץ והבלתי-חוזר שבו נחבט הגוף באדמה.

אל תשאלו לפשר הנפילה, ללקח או למשמעות,
רק צְפוּ במחזה: אדם נופל, ועוד מעט ימות.

מחזות 3 101-100

איך להעביר, באיזה חוט,
מאדם לאדם, את הפחד למות?!

מחזות 4 308

איזו הקלה
כשכל החרדות מתגשמות;
מה שהובטח קוּים,
אין יותר ממה לפחוד.

מחזות 6 107

חותכים למישהו את הגרון –
מייד הוא מעדיף צרעת; חוכמה גדולה!

מחזות 4 302

בראותך,
בעיניים קרועות מאימה,
את המַכֶּה אותך –
הצץ גם אל מעבר לכתפו.

צמרות עצים נעות לאט,
מאחוריהם שמים עמוקים;
אין לתאר את השלווה.

יש יד מַכָּה, אבל מאחוריה –
יש תמיד עוד משהו.
אל תשכח להביט
אל מעבר לכתף.

מחזות 7 143

הלוואי שהיה לי קצת פחד מוות
שייתן איזה ציר לחַיַי.

מחזות 6 114

אני מרגיש פתאום טוב! אומרים שזה קורה רגע אחד לפני המוות! הרגשה איומה!

מחזות 6 300

את הבעת פנינו הפושרת
אני רואה כמכסה
על העוויה גדולה של פחד.

מחזות 8 52

רחם עלי, אלוהים,
וקח ממני את ההכרה ברגע מותי.
תן לי לגלוש אל המוות בפשטות.
השאר לי את האשליה שתיכף אתעורר.

מחזות 9 124

לא רק למות צריך,
גם לחכות בלב הולם,
לרגע בו תונחת עליך המכה.

מחזות 8 103-104

קולפו ממני כל הקליפות,
אני אימה קרושה מפני המוות.

מחזות 9 62-63

אומרים שלא מזכירים את החבל
בביתו של התלוי;
אבל מזכירים ברצון את התלוי
בביתו של עושה החבלים.

מחזות 9 116

הלא איש איש חי את פחדיו בתורו ומואס בפחדי הזולת.

ברגעים הקובעים של חיינו עומד נכחנו דווקא הזַבָּן. וכך מן הסתם נראה גם התליין בעומדנו מולו על הגרדום – לא מאיים, לא מפלצתי, איש עם אוּלקוּס הרוצה כוס תה.

פרוזה 2 91-92

חללים גדולים לא נועדו
אלא שימלאו אותם בצעקות,
ופחד ממלא את העולם.
לכאן באים לעמוד על המפתן
ללא תקווה שהדלת תיפתח,
להפשיר את הגוף האחוז צמרמורת
בחום המסתנן מבעד לחריץ…

מחזות 11 25

למה, בלי הרף, סביב הלב
מרחפת חרדה סתומה?

מחזות 11 167

תן תודה לזוועה הבינונית מול הזוועה הגדולה.
אמור תודה כשחותכים לך משהו פחות מן הגרון.

מחזות 7 146

×