כל-כך הרבה דיבורים על כל-כך קצת חיים!

הרעיון הכללי של העולם ברור לי. אני שותק.

מחזות 11 74

אדם עם רגע או שניים לחיות
רוצה עוד לפחות לצעוק.

מחזות 11 176

וככה זה קורה:
בתחילה היתה המלה,
אחר-כך הצעקה, אחר-כך האנחה,
הנשימה המחרחרת, ואחר-כך דממה.

מחזות 9 208

תכופות אני חש שהדיבור, גם הצעקה, חונקים אותי בעליבותם וכפות ידי מזיעות מרצון לדבר בלשונן הן. על מי שעוסק בלשון להכיר בגבולותיה של המילה, ובייחוד הדבר אמור לגבי זה היוצא לסייף בעזרתה, שעל-פי-רוב הוא ניצל רק בזכות מצנפת הליצן שעל ראשו.

ספר חנוך לוין הצעיר 48

צריך לדבר. מה חשוב מה. הלשון מקשקשת, מתחממים.

מחזות 11 78

גם על זה כדאי פעם לדבר, על הכאב!
הצרה שאין מה לומר עליו,
את הכאב יש פשוט לצעוק:
אַי! אַי! אַי!

כמה חסר תכלית הוא לדַבֵּר על חוסר התכלית!

אב ושוב נשארתי לבד, והצער שנטש לזמן-מה, שב ומחץ את הלב באכזריות כזאת, שחשבתי שלא אעמוד בכך. יותר משבועיים חלפו מאז מת אצלי הבן, ועדיין לא שוחחתי כמו שצריך עם אף אחד על מותו. והרי מוכרחים לדבר על זה עם מישהו בשקט, בהרחבה, מוכרחים לספר איך נחלה פתאום, איך סבל, מה אמר לפני שמת, ואיך מת בסוף. ועל ההלוויה אני מוכרח לדבר, יש המון מה לספר, והשומע אותי ינוד בראשו וייאנח, ואולי יבכה אפילו… הכי טוב היה לספר לאשה, אלה טיפשוֹת, אבל מייללות כמו שצריך…

מחזות 10 219

אלוהים, כל-כך הרבה דיבורים על כל-כך קצת חיים!

מחזות 6 50

כי מה זה אדם? הנה לכם אדם:
פעם הוא אמר יש אלוהים, ופעם הוא נבח אין אלוהים,
פעם בכה בנַי בנַי, פעם צווח הישבן הישבן,
בערב היו לו יונים צלויות בפה, עם שחר מוט ברזל מאחוריו,
זה ששר, עכשיו הוא בוכה, עוד מעט וישתוק.

אז מה זה אדם? האם הוא מה שאמר אתמול,
או מה שהוא בוכה עכשיו, או מה שישתוק בעוד רגע?
האם הוא הזכרונות שלו, האם הוא התקוות שלו,
האם הוא מה שהוא עושה, האם הוא מה שעושים לו,
האם הוא הצעקה האחרונה שהוא צועק על ערש מותו,
או הצעקה הראשונה בין רגלי יולדתו?
האם הוא כל העירבוביה הנוראה, המגוחכת
בין שתי הצעקות האלה?
אם ככה, איפה החוט המקשר בין הכל,
איפה החוט, ומהי פה המשמעות?

מחזות 3 100

×