הערצה, התבטלות, התנצלות | ציטוטים של חנוך לוין

איזה נעליים! איזה נעליים על איזה רגליים! ליפול ארצה וללקלק!

תני לי להיכנס לך לתוך הקרסוליים.

אינני רוצה להיות בן-אדם,
אינני רוצה בחיים משל עצמי,
טוב לי לנשום בעולם הזה למטה,
בגובה סוליות המגפיים.

אם תרצי אותי מבוזה, אני יודע להתבזות, ואם תרצי לשכוח אותי אני יודע להישכח. אני בצק, תלוּשי, תלוּשי איך שאת רוצה.

שבע פעמים ביום היית צריך להתנצל על זה שאתה חי!

לוּ היתה כל האנושות פוצחת לפתע
במקהלה אדירה: "אתה רצוי בעולמנו!",
ועכבר אחד קטן היה חולף בכשכוש-זנב
שיכול היה להתפרש כתנועה של מורת-רוח –
הייתי אומר: "צדק זנב העכבר!"

הייתי בשבילכם כמו אפצ'יק. אומרים "לבריאות" והולכים הלאה.

לפני שאני מספיק לסובב את הראש אחורה חלפו כל החיים בהתנצלות אחת ארוכה.

לנשק לה את הרגליים נחוץ לי. לא, יותר נמוך: שהיא תעמוד על סולם ואני אנשק את תחתית הסולם.

למצוץ עצם
שהיתה בפיו של איש שׂבע –
זה לא רק העצם, זה גם הייחוס.

נכון שנולדתי אדם בפני עצמי, אבל זה היה לפני הרבה שנים, ואני שכחתי את הטעם.

אני לא
מי יודע מה איזה תופס-נפח בעולם.
יצור דו-ממדי. עלה נידף.
דף תלוש מפנקסה של ארנבת.
ובכל זאת: הנה אני הולך על שתיים.
אומנם לא על כל כף הרגל. בדרך כלל
על בהונות. ובכל זאת.

אין אצלי פרטיות. התפזרתי ונמרחתי על חיים של אחרים.

אהה, היפהפייה האמיתית, הפיסגה, הבלתי-ניתנת להעפלה! איזה אחוריים! פיסגת המוֹנט-בּלאן! ואיזו הליכה של אדנוּת ושביעות-רצון! זו לא אשה – זו ריבונות!

איך כורתים מעלי את הגבנון
שהוא אני עצמי?!

אני גבר שמקנאים בהישגַי, ולמרות שאין לי שום הישג, טוב לדעת שחושבים שיש לי, גם זה הישג בפני עצמו, וגם השגתי שלא נענשתי, וגם זה הישג, אם כי אני לא יודע אם אפשר לראות את זה כהישג, כי אפילו לא נענשתי. לך תדע איפה חיכו לך החיים.

בפנייך טוב להתחנן!
ותחתייך טוב למצוא מחסה!
פעולות כגון אלה – טוב אצלך!
וכשלופתים את שוקייך כדי לבקש סליחה –
משהו בלב צועק: "נכון! נכון המעשה!"

הוא לא, אל תַעני כל-כך מהר,
תני לשפתיים הנפלאות האלה
לנוח עוד רגע זו על זו
לפני שהן נפשקות למלט לי "לא!"
היא תבין, גם אם אתן להן לנוח
כמו יונה על יונה עוד שנה,
הגוזל שיבקע ביניהן לבסוף עבורך
יהיה אותו גוזל תאומים: "לא ולא!"

אני מיסודי בוהן. בתוך נעלי מתנועעת
ללא הרף הבוהן שלי בתנועת מטוטלת,
מעלה – מטה, מעלה – מטה.
שָׁם אני האמיתי – האוטומט בבוהן.
כל השאר מת, קליפה.
חפשו אותי בבוהן.

מה אומרים הפָּנים?
אין רחמים: תובעים תביעה!
ומה אומרות הפטמות?
מה שאומרים הפנים!
והירכיים? – מצטרפים!
כל איברייך מקהלה:
תובעים תביעה!
אשה כהלכה, בנויה
מחומר של גזר-דין!

אח, כל-כך הייתי רוצה להשתחרר מעצמי כמו מצווארון מחניק.

לא טוב למות בלי להיות פעם
בחוג הראייה ההיפּוֹתטי
של אשה העוצמת עיניה באמבטיה.
לא טוב גם לחיות. נאבקים,
ונאבקים, ומנוחה אין.

כל ימי שאפתי למצוא את דרך השווה,
וכך גם עכשיו: כמה ראוי להתחנן?

מה איכפת לי מי אני, העיקר שחושבים אותי!

על-פי חוקי הפּרספּקטיבה – האדם המתרחק הולך ומתקצר לעיני המסתכל. כאן לא היה מי שיסתכל. ובכל זאת התקצר. ונדמה היה שלא חוקי הפּרספּקטיבה מקצרים כאן, אלא הדשדוש עצמו, שאדם מדשדש שנים כה רבות, דשדוש חסר טעם על פני האדמה, הוא שמשייף אותו אט-אט מלמטה, מעקביו, והופך אותו לנסורת פורחת ברוח, וכך הוא מתקצר, על חלומותיו ומאווייו, עד שהוא נעלם כליל.

גמד תשוקתי לקטוֹן לא תדע שוֹבעה.
כמה צריך להתכווץ?
מתי אגיע ללא-כלום?

לכל הפחות אני בעד
להשאיר איזו תקווה שאולי
אני בכל זאת אדם לא לגמרי מבוטל.

שורטטתי בעיפרון גס, אך קל למחיקה.

את יפה
ואני עצוב,
יושב בחדרך
לא אהוב,
לא נחוץ,
זבוב
בתוך מרק יָשָן
של כרוב.

האם יש באיזו פינה בעולם תור שלא ידענו עליו, שממתינים בו מאות שנים כדי להיות רֶנְדי מֶק'דוּגל? או שכאן, כרגיל, עניין של מרפקים והרבה מזל? היא כל-כך נהדרת, כל-כך חיה כאילו לא-כלום, כאילו היא היא ללא שום מאמץ, מהשרוול, יושבת לה על הישבן הנפלא של עצמה על כיסא קש במרפסת חוותה הענקית במונטאנה, לוגמת ספל קפה לאור השקיעה, ואנו, מהצד הלא-נכון של האוקיאנוס האטלנטי, ומהצד הלא-נכון של הים התיכון, וחיינו אפורים, אפורים! ולא טובים! אוכלים הרבה שומן ומטוגן וממתקים מרוב שהנפש מסוּכֶּלֶת, ולוחץ בקיבה, ובפה חמוץ, ובוֵשט שורף, ומזיעים, ומאדימים, ומתהפכים, ולא ישֵנים טוב, והעורקים מסתיידים, ושבץ! חיים רע ומתים חיש!

יש בזה משהו לא נעים, מתייחסים אליו יפה מדי, כאילו היה בן-אדם.

ואולי לא זה הדבר הקובע בחיים,
להגיש מגבת בזמן לאשה?
אולי נשים רוצות גם דברים אחרים?
אולי היו חיי שגיאה אחת ארוכה ומבישה?

לא בשבילו הצניעות הבינונית, אצלו – לפיסגה או לתהום! אך מסתבר שגם לתהום, אפילו לשָם אין כוח בידו. אפסי הוא, אך לא למעלה מן המידה.

הידעתְ שבמחיצתך אדם שוכח
את עשרת הדיברות?…

אם זכה המתפעל שיראה אותו הנערץ בהתפעלותו – זכה, ואם לא – יצפה לפעם הבאה.

ראי כמה אין בי, וכמה מתוך זה אני משקיע לכבודך.

אני מרכין ראשי בהכנעה ומורך.
טוב לקוד בהתרפסות לפני גברת,
גם רואים קצת ירכיים, גם מבוזים כהוגן.

היתה צריכה לבוא בשש וחצי, עכשיו כבר שש ורבע, היא לא תבוא, מואסת בי, לחינם התבזיתי, כבר יש לי שלשול מרוב מתח, היא שמימית ונפלאה, ואני, מה אני…?