הריגה, גסיסה ומיתה | ציטוטים של חנוך לוין

מלאך המוות אתה פשוט משחרר גאז. כפי שנהגת תמיד. מאחורה, ודאי. רק שהפעם, לא צרור אחד ולא שניים, אתה פשוט מתחיל לשחרר ולא מפסיק. וככה, לאט לאט, אבל מבלי לחדול, בנפיחה חרישית, דקה ומתמשכת, אתה נופח לך את נשמתך עד שאתה לגמרי מרוקן. ולא נשאר בפנים אלא חלל ריק. זהו המוות.

אשה מת? אמיתי? אלוהים אדירים,
הגווייה הראשונה בחיי!
אז מה שמספרים עליו
כל-כך הרבה – קורה!

לפני עלות השחר האוויר עודנו צונן,
מדביק מודעות האבל רוכב על אופניו,
חג סביב בית המת,
עושה כנפיים לבשורת מותו,
שָׁף בידיו לחממן, מחשבותיו קרות ועייפות.

חייל ממרחק הגיע
קול נהם כבוש, הולך ומתגדר,
ועימו ענן אבק, והנהם הפך
לרעש נורא, והענן הלך והתקרב,
ובתוכו נצנוץ של חרבות שלופות,
קסדות ומגינים, ואז היא באה לקראתי,
החרב המכה; כל חיי, כל הסיפורים,
כל מעשי על פני האדמה,
לא הכינו אותי לאמת הפשוטה של המכה…

האיש הזה נמצא עכשיו הרחק למעלה מאיתנו.
הוא כבר יודע משהו שאנו לא יודעים.

אבל הוא לא יאמר דבר. הוא כבר שרוי עכשיו
בגובה המסחרר בו לא מכירים עוד אף אחד, כל המישורים
והגבעות מאחוריו, תולדות חייו ומעשיו, האנשים והכלים
אשר ריתקו אותו אל העולם, כולם ניתקו ממנו,
אפילו מזרועות אביו ההדוקות סוף-סוף נשמט, השאיר אותן
הרחק תחתיו, עכשיו רק הוא לבד, לבד, עטוף כמו כהן גדול
בכותונת הפשוטה של סוד מותו, אשר בבוא היום, איש בתורו,
גם אנו נתעטף בה.

מתים לא באים לאנשים בזמן ארוחת ערב. למתים יש שעות קבלה בחלומות.

זה אדם גדול, זה מת,
את החשוב מכל הוא כבר עבר,
כל מה שמטיל צל על חיינו –
הוא כבר חופשי ממנו, קל ומאושר,
הוגה-דעות דגול, פתר את החידה,
יודע משהו שגם שלמה המלך
בחייו עוד לא ידע.

מחר בחצות, אחרי הנשף, אני פתוחה לקבל את הבשורה. המוות הרי לא בורח!

אשה הגווייה השנייה שאַת רואה
כבר אינה הגווייה הראשונה.
משהו בתולי אבד.
החלחלה המתוקה נמוגה.

ונצבט הלב. ועצוב. כמו בראשית
הסתיו. לא ישוב עוד טעמו
הראשון של העינב.
שלום, נעורים. הקיץ תם.

ומעניין מה הדבר האחרון
אשר יחלוף במוח:
תמצית? סיכום?
תגלית-פתע מרעישה
שלאורה יוחוור הכל?
הנה צץ משהו, מתקרבת דמות,
רוכל הירקות ועגלתו נדמה לי,
הוא לוחש לי משהו,
"היום יום חמישי… בצל טרי…"
ומחלון רחוק, פתוח,
בוקע מין פיזום,
פְּלוּם-פְּלִים… פְּלוּם-פְּלִים…
וזה מה שזה,
עוד " פְּלוּם" אחד ו"פְּלִים" אחד –
תם ונשלם.

גוסס אני פוחד!…
אני כל-כך פוחד!…
ככה אשכב עוד מעט.
ואין לי כבר כוח לבכות.
על פני הקפואות עוד
נקרשת מריחת דמעה,
שארית האֵבל על חיי.

עם התגברות הקור לממדים מקפיאים, ועם חלוף הזמן ללא תנועה, ללא תמורה, מתחוורת להם האמת: אין זה מכשיר רפואי פלאי חדש, כי אם הפריג'ידר הישן והטוב, זה שבחייהם שמו בו ירקות ובשר וחלב לשמור על טריותם, זה שהיו פותחים אותו ביד בטוחה לבדוק מה בתוכו, בעוד ידם השנייה טופחת טפיחות של נועם על בטנם; ועתה הם עצמם בתוכו, ואין עוד סקרנות, ואין טפיחות על הבטן. מה נורא הוא הזמזום המתמשך של המנוע המקפיא את גופותינו!

הטרגדיות בחיים שלנו, רבותי,
מתרחשות לא בספרים, ולא במרחקים;
יום-יום, על מפתן דלתך,
ליד עיתון הבוקר ובקבוק החלב,
מונחות גם הגוויות.

דַמּוּ לכם את המוות: דַמּוּ לכם לא-כלום,
ואז דַמּוּ עוד פחות, דַמּוּ חושך מוחלט,
ואז דַמּוּ חשוך עוד יותר, דַמּוּ את מה
שאינכם יכולים לדמות, דַמּוּ כל מה שהיכרתם,
את הנשים, הגשם, הלחמניות, השמש,
והוסיפו להם את התואר "לא",
לא-גשם, לא-שמש, לא-לחמניות, לא-נשים,
דַמּוּ את כל זה ומחקו גם את הדמיון,
כי נגמרים הצורות, הצלילים, התחושות,
ואל תפַחדו, נמחק גם הפחד,
נגמרות גם המלים, גם מילות השלילה,
נמחקת המלה "לא", נמחקת המלה "אין",
גם האינוּת איננה, והלא-כלום מוכפל,
לא תוכלו לשַווֹת בנפשכם עד שתגיעו,
וכשתגיעו – לא תוכלו עוד לשַווֹת.

והאיש אמר, מה נותר לו למת
אם לא להיות פילוסוף,
זמן למכביר ניתן לי כאן
את חידת החיים העמוקה לחשוף.

הציץ האיש אל תוכו וידע:
בחיים האלה אין שום חידה.

גוסס הפסקתי לחוש את הגוף שלי,
כלום לא כואב לי, גם הפחד פג.
אני מחכה בסקרנות עצומה:
איך זה יהיה?…
– מי אמר שסקרנות עצומה?
לא עצומה בכלל, אפסית,
אין לי צורך בדבר, ומעניין…
– מי אמר שמעניין?
לא מעניין בכלל, נורא משעמם,
נושמים את שארית הנשימות,
ומחכים שזה יקרה,
היתרון הוא שלא צריך כבר לטרוח,
המוות יעשה את המלאכה…
– מי אמר שהמוות יעשה את המלאכה?
אני הוא זה שאעשה, אני אעבוד בפרך,
כמה קשה מלאכת הנשימות האחרונות!…

זה יהיה כמו להיגרף בים. כוח גדול ממך סוחף אותך, אתה מושיט ידיים וצווח, הוא גורף בקלות, בלי רחמים. אף פעם לא נתקלת בכוח אדיר כזה. ואז בא גל גדול, מַכֶּה בך מַכָּה נוראה, מגלגל אותך, הקצף מקיף אותך מכל עבר, אתה מפרפר כדי לצוף, נחנק, פיך פעור, ופתאום משהו מעיף אותך למעלה, ואתה צף לפתע, ושוב יש אוויר, ומעליך השמים, ולרגע אתה חושב, עָבַר, הנורא מכל עָבַר, זה לא יקרה שוב, אני שט לי, שט לי, ואז אותה רואה פנים מביטים בך, ואולי יד אוחזת בידך, אבל לא כדי למשות אותך מן המים, רק כדי לִצפּוֹת בך, אנחנו פה רק להעיד, וכבר הגל הבא מתקרב, אלוהים, אתה מתפלל, עזור לי גם בגל הזה, תן לי לדאות שוב למעלה, והנה בא הגל הכי גדול, נחשול שכמוהו לא ראית מעודך, החבטה שהוא חובט בך, מרסק אותך, הגלגולים, אתה לא יכול יותר, הוא נושא אותך ונושא אותך, ויש הרגע הזה שאתה עוד למעלה, נוֹרֶה כמו אבן מכף קלע, הנה השמים, הנה העיניים הצופות, מגע היד האוחזת, והנה אתה שוב למטה, החושך, הפה הפעור – גם הפעם תצוף? תשקע? זה מסקרן אותך מאוד. זו שאלת השאלות של חייך – אם תנשום עוד נשימה או שתיים, או שנגמרו הנשימות, ודי, ודי…

הלא על מה מדובר? לא על
חלומות הילדות או תשוקות העלומים,
לא על כיבוש העולם, לא על אהבה,
אפילו לא על גירוש זבוב מן העפעף.

המדובר בתריסר הנשימות האחרונות.
המדובר באיך ננשום אותן: בשקט?
בחרחור? עצומי-עיניים? לטושי-מבט?
בכאב? בהשלמה? והנשימה האחרונה עצמה,
איך היא תהיה? איך נבלה אותה?
היא תיפסק באמצע השאיפה
או הנשיפה? מדובר בזה.

גוסס מן הקצה השני של העולם,
ממרחק הבל-פה,
אתה,
המחרחר מכאב בנשימות אחרונות,
שתן וצואה תחתיך,
שאינני יודע את שמך,
ושאין לי קרוב ממך בעולם –
חבק אותי! חבק אותי חזק!

אתה נחלש, ובמין הגות פנימית,
אתה מקשיב, עדין ומנומס,
כמו נזירה עיוורת, למותך.

הנה הקהל המביט סביב,
לראות מה יקרה,
איש לא פוצה פה,
שקט מתוח באוויר: המוות!
זה שכולם עומדים לצפות בו
במתיחות גדולה, בחלחלה,
ברחמים, במיאוס, בתחושת זוועה,
של אלה שפעם זה יקרה גם להם,
אך לעת עתה עוד לא, לא להם,
לא להם, למישהו אחר.

למות, משמע קודם כל לרעוד מפחד,
לחכות במתח, לא לדעת מה צפוי ומתי,
ולבסוף, ולא במקום אחרון,
לחוש כאב שכמוהו לא חוויתם מעודכם.
מי יוכל לתאר לעצמו מאבק על הנשימה האחרונה?
המוות בא עם כל אלה בחבילה אחת.

כמו מוגלה ייאספו בך פחדיך,
עד שתורעל עד תום. אז תנוח.
אך איזו מנוחה יביא איתו המוות?
המת אינו יודע שהוא נח!
ולקראת מה הוא נח אם לא יקום עוד?!
אפסיות שתימשך באפסיות!

גוסס הנה זה בא,
זה הדבר שלו חיכיתי כל חיי
כשגירשתי זבובים, וכשגנבתי,
וכשבהיתי באוויר בריקנות,
זה בא, וזה פשוט,
ורק אלי זה בא,
הוי, אנשים, איך תבינו…
רק נגיעה קטנה,
כמו החלקת מטלית לחה על לוח,
וכבר נמחית כל התמונה;
הנה זה בא!…