כל החיים "לאן?" – כאילו יש איזה "לשם!"

אני כל-כך לא אוהב שיש לי שתי בעיות ביחד. אני כל-כך אוהב שהבעיות צצות אחת אחת, לפי הסדר, ושהכאב לא מתפשט על מספר תחומים בבת-אחת אלא מרוכז בדבר אחד. אבל במציאות אתה לא מספיק להצטער על הבדידות שלך והנה יש לך גם בעיה של פרנסה. והרי ידוע שטרדות הפרנסה מפריעות לצער הטהור של הבדידות. יכול היה להיות לי צער זך. אבל העולם פשוט לא מסודר. ונגיד אפילו שאני נשאר עם בעיית הבדידות יחד עם בעיית הפרנסה, האם זה ייגמר בזה? לא. אז תצוץ לפתע גם מחלה. ופתאום גם איזה עניין משרדי. ואי-שם אורב לו גם המוות. וגם הוא כרוך בעניינים משרדיים. והכל כל-כך שטחי, כל-כך לא רציני, והבעיות לא עמוקות, לא עמוקות, עד לפני חמש דקות הייתי גבר מיוסר בעל גבריות מתפקעת ושוב אני מטולטל ברוח, מחפש להיאחז במשהו.

מחזות 1 268

אני מתענה בספקות קשים בין האשליה בכוחי לבין ההכרה באפסותי.
אמשיך להתענות עוד קצת.
כן כן, אפשר כך ואפשר גם כך.
אם אעשה כך וכך יהיה כך וכך, ואם לא אעשה כך וכך, יהיה כך וכך.
לא טוב.
בכל מקרה לא טוב.
אני ממשיך להתענות.

מחזות 8 163

מצד אחד, הרי זו ממש סחבה. מצד שני, אולי יש בכל זאת משהו בסחבה הזאת? מצד שלישי, שטויות, סחבה, כמה שלא תנער אותה – נשארת סחבה. מצד רביעי, נותנים לי משהו יותר מסחבה? מצד חמישי, ואם לא נותנים יותר מסחבה, זה אומר שאני מוכרח לקחת? מצד שישי, סחבה או לא סחבה, כולם לוקחים משהו. מצד שביעי, אם כולם לוקחים, למה שאת הסחבה הזאת אקח דווקא אני? מצד שמיני, למה-למה, הרי אני בעצמי לא יותר מסחבה. מצד תשיעי, דווקא אם אני סחבה, מה אני צריך בבית עוד סחבה? מצד עשירי, מה יש, האם לא הופכות גם היפהפיות מגיל שבעים לסחבות, וצריך פשוט סבלנות? מצד אחד-עשר, למי יש כוח לחכות ארבעים שנה עם סחבה ביד עד שכולם ייעשו סחבות? מצד שנים-עשר… אוי ואבוי לי, בקושי התחלתי להתלבט וכבר תריסר צדדים!

מחזות 4 21

א אה, מי יודע, מי יודע מה כדאי לנו ומה לא כדאי לנו?
ב ואם מישהו יודע, אולי הוא טועה?

מחזות 1 227

האנשים נושאים בלי הרף מזון, חפצים, או נשים, ממקום למקום, ללא מטרה מיוחדת, ולכן הם נחשבים לנערים-שליחים של החיים. למשל אדם נושא בסלו דג מן השוק לביתו, ובערב, בצאתו לבלות, הוא נושא את הדג בבטנו מביתו לתיאטרון, מהו איפוא איש זה אם לא נער-שליח הנושא דג? ולשם מה היו כל ההעברות הללו ממקום למקום?

כל החיים "לאן?" – כאילו יש איזה "לשם!"

מחזות 5 53

איך לחיות? לאיזה כיוון? כל תנועה שאני עומד לעשות, אני אומר לעצמי: אולי טעות? הרי במה שלא תבחר – הפסדת. ובאמת, מי יודע? החיים הם מין דייסה, בליל של השד-יודע-מה. אומרים: תתחתן! אומרים: תאכל שום! אומרים: סע להודו! כולם אומרים, כולם יועצים, עולם של יועצים. ומנין יודעים? לא יודעים. אז למה אומרים? אומרים. מה איכפת להם? כל אחד מקשקש קצת ומת.

מחזות 6 48

אוי, אילו היה כך ולא כך, יכול היה להיות כך ולא כך – הנה המחשבות המזמזמות בתוכך ללא הרף.

מחזות 9 245

רווק אין חתונה. האושר חיכה לי מעבר לדלת – ופרח. במו ידי. שטות. מצד אחד – חבל. מצד שני – מילא. ומה מכריע? להקים בית, משפחה, לצוד יתושים ליד אשה מתקנת גרביים? או להזות לי בודד וחופשי על ישבני נשים כאוות נפשי? מה נכון, מה אמיתי יותר? מה פה החלום ומה המציאות? מה רציני, מה שטות? אם המוות הוא התכלית, הלא הכל ייהפך פעם לחלום, ואז מה טוב יותר מלשכב לבד ולחלום כבר מעכשיו? מאידך, אם כבר מחכים למוות, למה בלי אשה? נו, ושוב מצד אחד אֶה, מצד שני בֶּה, ובאמצע – אני.

מחזות 7 238

איך זה? איך זה שפעם לא היה ופתאום ישנוֹ, ואחר-כך שוב איננו? למה זה ככה? אם אין יענק'לה – אני מבינה. אבל אם כבר יש יענק'לה, אז למה שוב שלא יהיה?

מערכונים ופזמונים 2 115-114

מתברר בוַדָאוּת שיש לערוך רוויזיה מקיפה באגף התחתונים שבמלתחת הגברת.
מתחוללת ציפייה שבמסגרת תפקידי אזכיר לה את קניית התחתונים.
והשאלה היא אם חובתי להזכיר לה גם קניות אישיות.
זו שאלה עקרונית.
האם נולדתי, גדלתי והתפתחתי להזכיר לאשה לקנות תחתונים?
ויחד עם זה, איך לא?
אם אני מזכיר, אזכיר בנק ולא אזכיר תחתונים?
איפה קו התחום?
לו רק היו בעולם ספרות מקצועית ואנציקלופדיות לענייני נוהל מזכירים אישיים בנושא תחתוני נשים שיכולתי לעיין וללמוד מהם!

מחזות 8 176

איך עושים תנועה
מתחת לשמים מבלי לקפוא
במחשבה לאפסותה?

גם אם אני אינני – פתאום אני יֶשְני. לפעמים אני פה, ולפעמים אני פה; אבל לא פה ולא פה ולא בשום מקום – זה עוד לא קרה. זה יקרה פעם, אבל לעת עתה… והנה אני פה.

מחזות 10 156

אני הולך לעשות משהו, שבתוך-תוכי אני יודע שהוא לשווא, אך בקליפת-קליפתי אני עדיין לא יודע שהוא לשווא, ואת הידיעה הזאת אשחרר לעצמי מבפנים לאט-לאט, כמו שממוססים קַפְּסוּלָה של אנטיבּיוֹטיקָה חריפה בקיבה.

מחזות 11 210

הוא יודע שהמבט הראשון הוא הקובע, שם ננעץ חץ האהבה. רצוי ביותר שתראה אותו תוקע בה מבט מעט במצוּדד, האלכסון מרשים תמיד. אך מציאת האלכסון הנכון – זו הבעיה. הוא מביט בראי באלכסון לימין, ובאלכסון לשמאל – שאלה נפרדת היא איזה פּרוֹפיל ראוי יותר – וקיימת גם בעיית אנכיוּת האלכסון, דהיינו, יש אלכסון קטן, כשהוא מביט בה מלמטה למעלה, שאז מתרחבות העיניים למלוא גודלן והן בורקות בברקן המקסימלי, מביעות משוּבה שֵדוֹנית יחד עם חקרנות-ספקנות כמעט בלשית; ויש אלכסון קטן מלמעלה, אגב הגבהת הפנים, שאז מובלט הסנטר, והעיניים מצטמצמות לשני סדקים עם אופי סיני מצועף ומסתורי, ויש בהן מן האדנוּת האדישה.

פרוזה 2 36-37

כשאני חושב יותר מדי על הכל מקרוב,
אני מרגיש סירחון מהמוח,
אני נעשה מטומטם, לא יודע כבר כלום,
אני מכוֹנה הפולטת קולות –
צ'יק-צ'יק, חוּלוּ-חוּלוּ,
בּוּצי-בּוּצי, טיק-טיק-טיק –
שתחתיהם תהום חלולה.

מחזות 10 78

משהו כוסס בי. אני יודע מראש מה יקרה. אצא לקנות וַפלה, אתבונן סביבי, אחפש אשה, אראה מישהי, אצטער שאינה שלי, אוכל את הוַפלה, ארגיש אשם כלפי המתים, ושוב אכרסם את עצמי, ושוב וַפלה, ושוב אשה, ושוב מתים… אני עייף.

מערכונים ופזמונים 2 238

בעל אפילו אם בילתה לילה עם גבר – ואין עדיין כל הוכחה לכך, הוא עשוי להיות סטודנט שבא לייעץ לה בבחירת פקולטה, ואת הנר הדליקו רק לשם התאמת האווירה למוזיקה – אבל אפילו אם כן, כי אז מה בכך? אלו זמנים מודרניים, קורה שמישהי שוכבת עם מישהו, המודרניות סוחפת, מה בכך? מה בכך?

גבר (בתור לזונה) אמי חולת לב. אבי נפטר. רק אני איתה בבית. היא מחכה שאתחתן. יש לי בחורה שמוכנה להתחתן איתי, יש לה אפילו דירה מסודרת, אבל היא לא מעוררת אותי, ואני לא רוצה לחיות אחר-כך בהרגשה שהפסדתי, זה מזיק ללב. אני לא יודע מה לעשות. אני פוחד על הלב של האמא שלי אם אני לא מתחתן הפעם, ואני פוחד על הלב שלי אם אני מתחתן עם בחורה שלא מעוררת אותי. לוּ אמא שלי חס וחלילה היתה מתה עכשיו, היה לי הרבה יותר קל להחליט, אני חושב שהייתי נוסע לאמריקה ומנסה שם. יש לי קרובים באמריקה. אפילו זונה אמריקאית מגרה אותי יותר, בגלל האנגלית. בינתיים אמא שלי חושבת שיצאתי הערב לתת שיעורים פרטיים בכימייה, בזמן שאני מסתובב ברחוב ומתלבט על זונה כבר משמונה. יוצא שלפי האמא שלי אני מפסיד פה לא רק שלושים לירות מהזונה, אלא עוד חמישים משני שיעורים פרטיים בכימייה שלא נתתי, סך-הכל שמונים לירות הפסד, סכום שהיה עושה לאמא שלי התקפה.

אחרון 89

השאלה בכל זאת קיימת: למה לא? למה מישהו אחר כן והוא לא? למה נשיקות עד לצוואר בלבד? למה היא צוחקת תמיד? למה אין הוא אהוב אלא מחובב בלבד? ולמה פתאום נמאס?

×