חלפו זמנינו הטובים, וגם הם היו רעים.

וככה עובר הזמן, אביב וקיץ, וסתיו וחורף, פריחות ושַלָכוֹת, וכל עונה כל-כך מתאימה לחיות בה. כאילו הכין לך מישהו ציור רקע נהדר לאושר שלך, ועכשיו רק קום והיה מאושר. אבל אתה עומד מאובן, לא עושה כלום, שקוע בצער שלך, דוחה הכל למחר, ובינתיים הזמן עובר ואתה יודע שאתה מחמיץ. ועם תחושה מרה של בזבוז וחרטה אתה עומד ומסתכל ומסתכל ומסתכל ולא עושה כלום.

מחזות 1 227

האדם בצק – והזמן לש.

הזמן מוביל אותי להיות סבתא'לה קטנה ואני אלך איתו.

מחזות 1 110

אי, איך אני אוהב את העתיד
כשהוא נמצא עדיין בעתיד.

מכל הזמנים,
הכי נחשב הוא ההווה.
הוא הזמן היחיד הלא-נתפס,
הרף-העין החומק, ובכל זאת
הוא הקיים – כשהממתק בפה;
לא בזכרונות החמימים ולא
בעתידות הנשאפות, כי אם
עכשיו, בזה הרגע, בפינו
המלא ריר צמיג – אין טוב
ואין יקר מזה.

מחזות 5 229

אין כמו עכשיו.
אבל איך זה ש"עכשיו" הוא תמיד המלך,
והעבר רק ממלא-מקום?

מחזות 9 135

זמן, עצור בבקשה. תן לי שהות להתאושש, לסדר את השערות, לנגב את הפנים. אל תשטוף אותי. בבקשה לא! הוא לא עוצר. מרגע שנכנַסְתְ לתוכו את נוסעת, נוסעת, עד יום מותך. הצילו! הוציאו אותי מתוך הזמן!

מחזות 1 298

החיים רק מתחילים בגיל שישים ושתיים,
מגיל שישים ושתיים זה נקרא לחיות;
השארתְ המון מאחורייך,
חלפו כבר רוב הבעיות,
אַת מסודרת, מבוססת,
עסק פה, קצת כסף שם,
הגבר שיבוא עכשיו
כבר לא יַפנה לך את הגב,
ואם הוא מבושש לבוא,
זה לא בוער, עוד יש לך זמן, את תחכי;
כי החיים רק מתחילים בגיל שישים ושתיים,
וזהו בדיוק עכשיו הגיל שלי.

מחזות 2 211

באתי לראות איך היכה הזמן גם בָּךְ.
אבן נגולה מליבי כשראיתי איך ניבעו
סדקים בפנייך, ואיך החלום השמיימי
שהכאיב לי כל-כך, שייך, כמו כולנו, לאדמה.

אביב, אביב, כל העולם פורח, ועִמו פורחת גם החרטה.

אם באפלולית הערב
רעד בעצים חולף,
לב הילד נרעד.

אמי, הישוב הקיץ המתוק?
ישוב, ילדי, הקיץ.
הלא רק אנו אלה
ההולכים ולא שבים,
אבל הקיץ המתוק ישוב לעד.

הקיץ המתוק ישוב לעד.

הנה באים ימי הקיץ המתוק,
שטופי שמחה אנחנו מחכים,
היום ארוך, הלילה עוד רחוק,
אך כבר אנחנו מתחילים לדאוג:
היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?

מחזות 4 276

חושבים שהזמן לא יעבור.
בסוף הוא עובר.

מחזות 11 186

הזמן את העצב ליד המתים קובר.

מערכונים ופזמונים 1 49

והאמת, הזמן מצנן, ובושה שאין לשאתה אפשר לשאתה, והשמים לא נופלים, הנפש נחה בבִיצתה. ואולי זו הבגרות המיוחלת: עולם המפלצות הגדולות וההתרגשויות העזות יילך ויימוג, עד שנגיע למים הרדודים והקרושים שהם תכלית חיינו.

מחזות 5 63

אשה אתה, בכלל לא השתנֵיתָ. תמיד נראית זקן ומרופט. הזמן לא יכול לעולל לך שום רע.

מחזות 2 203

בינתיים יחלפו ימים, שמש
תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש.
ובעוד שנה נאמר:
"מה, כבר שנה?"
ועוד כאלה הבלים.
ונצחק בעליצות כאילו
הימים עוברים, ולא אנחנו.

מחזות 8 34

הזמן משתין עליך ורץ הלאה!

מחזות 1 56

הרגע שבין זריקת הכדור למעלה
לבין צניחתו בחזרה.
זה הרגע. כאן מתמצה הכל.
איך ייפול? לאיזה צד?
מי יתפוס אותו?
זה הרגע! זה הרגע!

מחזות 8 57

ההווה, הרגע הזה ששנינו מדברים, הוא שמדכא אותי. כעת אנשים חיים, כעת צוחקים, ולא הולכים עם בטן נפוחה ואומרים "מחר אהיה ג'ו!"
ארורה המלה "מחר"!

יש הרבה זמן לזה שמחליט
על חייו של מישהו אחר!

מחזות 9 81

חלפו זמנינו הטובים, וגם הם היו רעים.

הרטיטי את ליבי

56

ושוב אותו מקום, ושוב אותו דבר,
החלון הישן, לילה, הכאב המוכר,
ואיפה סוף-סוף אהובתי שאני לא יכול בלעדיה,
אם לא היא, לפחות שתתלה את תחתוניה,
כי הזמן עובר, ואני כבר לא הכי-הכי,
פחות רואים אופק, יותר שוקעים בסחי.

מחזות 9 233

לעזאזל עם עונות השנה ועם כל השנים וכל החיים, שייקברו כולם וכל העולם איתי ביחד בקבר השחור ונגמור עם הקומדיה הכי לא מצחיקה שראיתי בחיים שלי ושנקראת החיים שלי!

מחזות 10 149

אומרים שזהו יום גדול.
אני מתעב ימים גדולים.
ימים גדולים יוצרים ציפייה
לימים גדולים נוספים.
ציפייה יוצרת אכזבה.
תנו לו, ליום הזה, להיות
יום שיגרתי, חרוז רגיל
במחרוזת ימיכם.

מחזות 11 27

הזמן חולף. ומה שחולף הכי מהר הוא השבוע. אני לא מספיק לגמור את המוסף לנשים של יום חמישי, והנה כבר המדור לסטודנטיות של יום רביעי.

מחזות 11 116

אבל אמרי: היכן היית?
לא שמת לב איך הזמן עובר?
לא ידעת שיום אחד
ייתם גם העתיד?

כה גדול היה המאמץ לשכוח את הזמן ולהניח לו לחלוף, עד שנאלץ ללכת עם ידו השמאלית – נושאת השעון – מעוקלת מאחורי גבו, ועיניו מושפלות ארצה כדי לא להיתקל במקרה בשעון על קיר אחד הבתים.

פרוזה 1 36

הקיץ נגמר, סתיו וחורף. קר לו, עצוב לו. עגמומיות בינונית, טורדת, מציקה, שאין לה התחלה ואין לה סוף, כמו דליפה בלתי פוסקת מן האף.

מי מחכה לי מדי ערב בשובי הביתה
כמו כלב נאמן?
זה ידידי הטוב, חֲלוֹף-הזמן.

מי מחכה לי
מערכונים ופזמונים 2

316

מסתבר שיש גם אויב גרוע מן השעון, זה הרדיו, הרדיו המשמיע שישה צפצופים של בוז, שאחריהם קופצת לה אשה חסודה, מועכת את שדיה אל המיקרופון ומכריזה בקול מתגרה: "השעה שש". שש. שעה רקובה, לא יום ולא לילה.

פרוזה 1 36

ומה שיפה בחיים – שחולפים הם,
והזמן מאפיר נערות,
חשבת שאכאב בגללך לנצח –
והנה מכאיבות אחרות.

מערכונים ופזמונים 2 16

×