חוסר-עניין, בטלנות, שיגרה, שיעמום, תפלות | ציטוטים של חנוך לוין

לא רק שאתה משעמם כמו מוות, יש לך גם כישרון מיוחד לעשות את זה לא מעניין.

למי שמסתכל מרחוק נדמה שמעבר לחלון המואר אנשים מתחבקים ומתלוצצים, ולמעשה – כלום, מגרדים את הבטן, מפהקים והולכים לישון.

את אומרת ועושה דברים מטומטמים
בטבעיות כזאת, כמו פיהוק של חתולה
שמנה בשמש.

הנה עומד הגבר באמצע החדר ובמוחו צף הגיג: כֶּבֶשׂ. סתם כבשׂ. למה כבשׂ, מנין כבשׂ, זאת לא יידע איש; עומד לו אדם עירוֹני מבוגר בחדרו וחושב: כבשׂ. וההגיג הסתמי מתבסס ומתרווח לו בראש ואינו משתלשל או מתקשר או מתחלף להגיג אחר. שעה או שעתיים או יותר ישהה הגיג-הצאן הזה בראש הגבר, אחר-כך יתפוגג לו סתם כך, כפי שהופיע, אולי ישוב מחר, והנה הגיג חדש: קופסה. וגם הגיג זה הופיע בודד, ללא מלווים ונספחים, ונקבע בראש הגבר. והגבר מפהק פיהוק עצום מחמת הסתמיות והשיממון שבהגיג שלו, ויחד עם זאת נרפה הוא מכדי לגרשו ממוחו, כל-כך ותרן הוא, כל-כך רך לגבי המחשבות. ההגיגים באים אל ראש הגבר מסיבות הידועות רק להם, ואולי גם להם אין סיבה, ואין הם אלא התגשמות רעיונית של פיהוק.

גם רוצחים וזונות
מפהקים ושותים תה.

אדם זה נפל ארצה בעת מחשבה
על אפשרות לניסיון להעז לעשות דבר-מה.
האיש לא עשה, לא העז, לא ניסה.
אין לו לזכותו אפילו כשלונות.
זכרו אותו על רקע העולם
כמו חלום מטושטש עם שחר:
מתהפכים לצד השני, וכבר לא היה.

אח, נעורים אידיוטיים! אנשים כבר יָשְנוּ,
כבר פיהקו, כבר נעשָׂה הכל.
מה כבר גילו מאז אריסטו?
הכל הרי כבר אצל אריסטו.

אין כמו העוויית גועל על פני אשה, משיכה קטנה של השפתיים לאחור ולמטה, או בדל חיוך של שביעות רצון עצמית שלאחר ארוחה דשנה, או גיהוק חמוץ, או לפחות פיהוק של שיעמום עם עיניים נעצמות כמו עיני חתול עצל; אהה, עצלות, שיעמום, סירחון קל, אד של מאיסה – איזה תכשיטים אתם לאשה!

טוב לפהק: מציירים אפס קטן
לרגע באוויר ושבים אל הלא-כלום.

העולם מלא אוזנים, מלא פיות פעורים, מלא טפיחות על השכם, החיים הרי רק מתחילים, ועל כל פנים לא רחוקים מהאמצע.

האֵבל מלַבֶּה את התשוקה,
והתשוקה מלַבָּה את הכלולות,
והכלולות מלַבּוֹת את התִפְלוּת,
והתִפְלוּת מלַבָּה את ההַבְלוּת,
האווילות, השטות, הפטפוט,
שמלַבּים בתורם את הפיהוק והגירוד,
שמלַבּים את הבְּהייה הסתמית בריקנוּת,
שמלַבּים בתורם את החלל הגדול
של הציפייה למוּת.

הכי פשוט היה להעביר את החיים בבית שימוש נעול ולהסתכל על זבוב.

אהובתי, הסתכלי בפיהוק ותראי את כל תולדות חיי: הפה הנפער כלפי מעלה עד התפוקקות הלסתות כאילו בשקיקה אדירה של חיים שאין כוח בעולם שיעצור אותה, ושב מייד ונסגר בפליטה מצחינה של קצת אוויר, חשיקת שיניים, צניחת העפעפיים, נחרה.

הכל דהה. נוֹתרתָ עם בליל נוטף על סנטרך, ומפעם לפעם איזה פרץ צחוק לא נעים, כמו ניקוז דק בדקירת מחט, הנסתם מחדש.

כמה חשובות נראות פעולותינו, וכמה אידיוטית המטרה.

א כאילו כל מה שקרה לך הוא מאוד חשוב, מאוד אָפֵל.
ב הוא לא אָפֵל?
א חושבים שאָפֵל, עובר זמן, רואים שתָפֵל.

זה דבר שצריך לדבר עליו, היומיום חסר הצבע, אובדן כוחו של הבשר להלהיב, להכאיב, הדעיכה האיטית בתנועות שיגרה. לפעמים, כמו רגל של צפרדע מתה – קירטוע, פרפור: כאן חיו. כאן השתוקקו!

קצין כל חיי חלמתי להגיע לפיסגה
בלי לעשות כלום, ובסוף
זה באמת קורה! ולא בצחוק!
אתה מתגלגל קצת, מנמנם קצת,
שותה חלב ויין, ובעצם מתברר
שעשית דברים עצומים, והעולם
כורע ברך לרגליך ומריע!
מאוד אצטער אם אמות!

מה עושים מעכשיו – זו השאלה הגדולה. אני חושש שלא-כלום.

כל-כך הרבה דברים קטנים עומדים לזכותו ואיש בעולם אינו יודע, ואפילו אם יידעו, יפהקו וילכו לישון.

לעת עתה אני ממשיך להרכין את ראשי בפני תפלות החיים.

יהיה טוב, הכל יחלוף, בסוף יש סוף.

אלוהים, תן לנו חודש אחד
של שיעמום!
שיעמום טוב, אמיתי, שווייצרי!
כי אין כבר כוח לחיים המרתקים של אסיה!