בחגיגה שקטה עם מותך תתחתן, כמו שמתחתנים זקנה וגיבן.

לא מתאים לי לחיות, אבל מצד שני לא נעים לי למות.

מחזות 1 37

אל תעשה עניין מהחיים שלך. הורסים וזהו.

מחזות 1 122

לקום בבוקר חי, זה כל-כך נעים,
הולכים לעבודה, עובדים-עובדים-עובדים,
עובדים עד שגומרים – זה נקרא חיים.
לקום בבוקר חי, זה כל-כך נעים!

רעים חיינו, רע מותנו,
אבדה תקוותנו.

לגמרי שכחתי שהלא יום אחד
גם אני אמות! אוי, איזה פחד!
ובקבר אין אור! אין אוויר!
הלב מסרב להאמין והמוח לתפוס:
פעם לא אהיה!

מחזות 7 56

לאורו העז של המוות מתערבבים כל צבעי חיינו
לבליל מזוהם חסר גוון.

על כן יעזוב בן את אביו ואמו
ואיש את אשתו ודבק במותו.

שירים 42

אדם מת, גם אם יש לו ביצים בקבר,
הוא כבר לא יגרד בביצים לעולם,
אדם חי, גם אם אין לו ביצים לגרד –
עוד יכול עד מאה ועשרים לגרד בישבן.

מחזות 3 27

רד על הברכיים לפני מי שממשיך לחיות אחריך! בוז למי שמת! כבוד וזכויות למי שחי!

מחזות 1 81

עכשיו אתה מוכה בתדהמה, עדיין משהו
מתריס בתוכך "איך זה?! איך זה?!" –
אבל ההפתעה תחלוף, ומשונה כמה מהר
עוּבדות מתבססות, בשורת איוב מאמש
הופכת לחלק מחייך, ואתה תחיה איתה,
היא ואתה, איש וחטוטרת, והכאב
ייעשה עמום, החוד יקְהֶה, חייך יהיו
לרמץ קר, ורק מעת לעת, במשחק זדוני
של הנפש, תיפרם הוַדָאוּת, ושוב ייגע בך,
כמו כווייה, כאב ההפתעה הראשונה,
כאב שאין גבול לעוצמתו, ואתה תצווח:
"הוא מת! הוא מת! הוא…"

מחזות 8 19

א מה אנו רוצים מחיינו? – שיהיו ארוכים.
על העומק אנחנו יורקים.
ב וזו השאלה: לדפוק אחת כהוגן ולמות כמו דַבּוּר,
או לפהק ולגרד ביצים כמו מתושלח.
א אני, תן לי מתושלח.

מחזות 9 191

יש חיים, הם נועדו לא לך.

מחזות 6 101

גם לא בחלום, גם בחיים גרוע.

מחזות 2 246

הו, זקיפים ודחלילים,
יום אחד נהיה חופשיים, לא מושחלים עוד
לראווה על עמוד הקלון של שידרתנו,
עוד נתפזר לאבק ברוח, שריד לא יישאר;
התעודדו, אחים, כי עוד מעט איננו.
הקץ למהומה. איננו, אחים, איננו!

מחזות 5 214

רימית את החיים והם רימו אותך, על כן תתנחם בזרועות מותך.

מחזות 1 82

הוא מת, עבר מתחום אחריות הרפואה אל תחום ההפקרות. האיש הזה הפקר. שנות גידולו ועיצובו, המזון שהוא אכל, הספרים שהוא קרא, התרופות שבלע, החלומות שהפיק המוח שלו, כל העבודה העצומה והכסף של האנשים שהכינו לו את חייו, הכל, כל ההשקעה יורדת עכשיו לטמיון, והשאריות שלה – הפקר.

מחזות 2 69

החיים זה רע במקרה הטוב ונורא במקרה הרע.

מחזות 6 80

חיים חמים ותוססים
כמו יריקה שופעת בפרצוף
קוראים לך.

מחזות 3 29

מותם של אחרים הוא עובדה, מותי שלי – סתם אגדה!

רציתי למות ולהשאיר אחרי אשה.

מחזות 1 47

יש חיים הנשלפים מהשרוול –
שלי נעקרים כמו ציפורניים בצבת.

מחזות 4 117

"אומץ", אומרים החיים למתים,
ושבים לרכון מעל הנזיד החם.

נשאלת השאלה: הוא חי או לא חי? הרי שָאַף, הרי ניסה גם הוא לתקוע את ראשו בתצלום הקבוצתי של האנושות כדי שיישאר איזה זֵכר. ושׂחוק קטן של כלימה, על שהעז לשאוף לתפוס מקום, חלף, כמו צל עכבר חומק, על שפתיו.

בחגיגה שקטה עם מותך תתחתן, כמו שמתחתנים זקנה וגיבן.

מחזות 1 82

אני מפסיד כל-כך הרבה דברים אם אני מת.

מחזות 2 68

למה אנחנו צריכים למות כדי
להיות סוף סוף יקרים למישהו?

מחזות 5 170

אדם מת, גם עם זוג מגפיים בקבר,
הוא לעולם לא ידרוך כבר לאיש על פניו,
אדם חי, גם בלי זוג מגפיים לדרוך –
עוד יכול עד מאה ועשרים ללקק לו מגף.

מחזות 3 41

בסוף נמות ואפילו לא יבוזו לנו.
אני אבוד.
בבת-אחת ירד עלי מרגוע נצחי.

מחזות 6 252

אני לא מפסיק לפחוד למות! מתי אחיה?!

מחזות 6 280-281

מתים שפויים – זה הקוץ שבחיים.

מחזות 7 138

אחרי שנמות, כאן ילבלבו חיים.
נשים יאכלו שוקולד, ישתינו מצחוק,
ויפרידו את מרכז התחתונים ההדוקים
מחריץ התחת.
מתי נבין לעומק שאפשר גם בלעדינו?

מחזות 7 216

למות אף אחד לא רוצה, אבל מישהו מוכרח לעשות את המלאכה.

מחזות 1 114

כך מתקרב המוות, עקב בצד אגודל,
לא מפתיע, לא מגוּון, כמעט מַשמים.

מחזות 8 97

אחרי החתונות והשמחותהקיסר
והמצוקה והתפילה והרֶווח והעֱנוּת
ותפילת העניים וברכת העשירים,
הנה בא הסוף,
והוא רע יותר משחשבנו
ורע יותר לא יכול להיות.

אני עוד לא כל-כך חושב על המוות,
אבל נדמה לי שהוא מתחיל לחשוב עלי.

מחזות 10 31

לא טוב לחיות. בייחוד לאדם שלא מאמין שמגיע לו. הרגשת פעם את החיים שלך, לא בתוכך, אלא בחוץ, על הגב, כמו גבנון?

מחזות 2 19

חיי, חיי, תופעות לוואי!

זה דיבר, וזה דיבר, וזה נתן סטירה, וזה בכה,
ואז שוב זה דיבר, וזה דיבר. הרי לכם חיים.

מחזות 9 164

כמה מגוּונים וחדגוניים החיים.

מחזות 11 226

בסוף יהיה רע, אך באמצע נתגרד קצת; בסוף יהיה מוות, אך באמצע דגים מלוחים וישבנים.

אחרון 34

תם ונשלם
זמננו בעולם.
יבואו אחרים,
יאמרו אותם דברים.

מחזות 9 256

מות האהובים עלינו
מנענע את צמרות אשמתנו הסבוכה.

ספר חנוך לוין הצעיר 39

לא הרגשתי שאני פוחד כל-כך למות,
כמו זה שליבי מתחמץ על אלה
שימשיכו לחיות אחרי.

מחזות 10 31-32

אני כל-כך רוֹצָה לחיות! כל-כך רוצה! לוּ רק ראו בפנימיוּת שלי בת כמה אני באמת! לא יותר מבת שש-עשרה! והכל חי בתוכי! המסיבות, החברות, כל החלומות שהיו לי אז על הגבר שיבוא יום אחד, אח, איזה גבר, איזה אתלט, איזה אוטו, איזה נשיקות, איזה שפם, למה אני כל-כך אוהבת שפמים, לאבא שלי היה שפם, אוח, הדגדוגים הקטנים המתַבּלים את הנשיקות בהפרעות קטנות ורק עושות תיאבון לעוד ועוד נשיקות! והשאלה עכשיו היא: מי עוד יכול להופיע? מי, מכל הגברים שבעולמנו, עוד יכול להופיע לי, להעלות חיוך על שפתי, וקצף בין רגלי? מי עוד יחבק אותי בעולם הזה חוץ מהקברן שיוריד אותי לבור?

מחזות 10 150

מיציתי את עלילת חיי כמסכת של אשמה, כאב וסאטירה. לא נותר לי אלא למות.

מחזות 11 108

במקביל למותי יאפו עוגות.
נשים תאכלנה דובשניות,
נשימתן העמוקה תתפיח את שדיהן –
הנה מה שכל-כך מכאיב!

מחזות 10 91

בסוף עוד יתברר שגם נשים מתות.

מערכונים ופזמונים 2 236

יש גם כאלה, אגואיסטים. חושבים רק על עצמם, לא רוצים למות.

מערכונים ופזמונים 1 145

איך נדמָה אז החיבוק לְנֶצַח,
והבל הנשיקות אינסופי,
איך צחקנו מלוא הפה
כאומרים: נחיה.
ורק הלב מכה כְּתוֹף:
רבותי, זה הסוף!

מערכונים ופזמונים 2 30

אשה, בית-כיסא ומוות – זהו שילוש הפחד הגדול של חיינו.

מערכונים ופזמונים 2 124

שְמֶער'ל, מוכר לבֶּער'ל,
ובֶּער'ל קונה מגֶעצ'ל,
ובתוך כולם, כמו חור בתוך בֵּייג'ל
הקץ, המכונה גם קֵצ'ל.

שירים 29

אסון, המוות הזה הוא פשוט אסון.

מערכונים ופזמונים 2 214

כמו בחלוף משב רוח פתאום בענפי העץ לאחר שוך הגשם,
ורגע יסתכסכו העלים בסאון שריקה ורסיסי מים יטפו מהם
למטה בנקישה אטומה על פני האדמה הרָוָוה, הטְמוּמָה,
כך תופע בלב האדם מחשבת מוות, באה פתאום מאי-אן,
צל מרפרף בקרביים, מטיל מחשך פתע, ולרגע ירעד הלב,
ינערו-יסתכסכו כל שׂרעפּי האדם ודָמָיו למחשבת הכיליון הנוראה,
ושוב שקט הס, ושוב יימשכו החיים בַּמקום שעצרו, והיד
התועה על בשר האשה תשוב לנסוע אל מחוזות עונג נכספים.

כשתחשכנה עינַי,
שַאֲבי את עיני המתות
אל עינייך הפקוחות,
וקבלי את מראי המוטל לחיקך,
ועשי לי מקום כי קר,
כי אהבתי להיות בחומך,
ועכשיו כבר רחוק ממך,
ועכשיו זה נגמר,
ולא יהיה עוד,
ולא נתחבק עוד, כי תם,
כי נגמר, שַאֲבי את עיני
המתות אל עינייך.

מה זה היה, החיים?

מחזות 9 253

×