כל צעד שאני עושה הוא גזר-עץ נוסף למדורת חרטותי.

תתלונן, תתלונן, משהו אחר אתה הרי לא יודע.

מחזות 1 93

מימי לא סלחתי,
אפילו לאלה שלא עשו לי כלום.

כל המתים שוכבים פרקדן, מגחכים בהתרפסות כלפי מעלה,
כאילו ראו מעליהם את התקווה המנצנצת,
כמו עדת הנשים המכוערות המגחכות במסיבת ריקודים
להלצה גרועה של גבר שמן לא אמיד, ובליבן טינה.

שירים 34

כמה שנים אפשר להתמרמר? מגיע יום שבו הכל נקרש.

כמו האף באמצע הפנים –
הכישלון תקוע במרכז חייו.

מחזות 6 126

אני מתחרט.
על מה שעשיתי ועל מה שלא עשיתי.

מחזות 8 183

השאון חולף, איתו הגאווה,
בסוף אדם עומד לבד
בשדה או בחדר,
ומתחרט.

מחזות 11 167

אני לא יכול לסבול כשלונות מקוטעים או חצאי-כשלונות. אני אוהב מערכת כשלונות שלמה. כי אני אדם מסודר.

פרוזה 1 133

להרבה אנשים בעולם יש הרבה חרטות,
והם אוכלים בתיאבון את ארוחת הערב,
ונושמים עמוק את אוויר הערב הצלול.

מחזות 11 182

נער אני משורר.
אני כותב עליכם, הבאים מתוך הערפל,
וחוזרים ונעלמים בו. אני בוכה
על גורלכם ומשרטט אותו.
פניכם המתקרבות מספרות את סיפור האשליה;
אך כל הכישלון האנושי טבוע בעורפכם המתרחק.

אני אהיה משורר העורף האנושי;
המדרון הצר, בו מידלל השיער
לפלומה קלושה, עד שחדֵל,
ומתחיל העור המחורץ, המזיע
מתחת לצווארון מזוהם –
שם האמת על האדם.

מחזות 4 301-300

כל צעד שאני עושה הוא גזר-עץ נוסף למדורת חרטותי.

מחזות 8 182

אומנם כן, אדם מאושר היה יכול להיות, אלמלא החרטה על כל הימים שבהם היה לא-מאושר.

בתוֹכי, כמו בובה בתוך בובה, אלף אינדיאנים, כל אחד חיוור יותר, משוח בפחות צבעים מזה החיצוני לו, עמידתו מהוססת יותר, עד שמגיעים לאינדיאני לבן מאוד, שמא צהבהב, ישיש או ישישה מונגולית, ובתוכה ישישות נוספות, כבר מזמן לא מונגוליות, אדרבה, נעשות יותר ויותר בנות עַמֵנוּ, ומגיעים לבסוף, בחלק הפנימי, לזקנה גיבנת, ובתוכה אלף זקנות הנעשות יותר ויותר ילדותיות, בובות לִפְנִים מבובות של ילדים, אחד מבוֹעת ממישנהו, עד שתגיע למרכז, שם הילד המבוהל והנכשל. אלפי בובות נאלצנו לקלף עד שהגענו לגרעין, ואף זה עדיין לא הגרעין ממש, הלא בתוך הילד הנשנק כבר אין דמות כלל, שם מפרפרת המהות של האימה, ידיעת הכישלון, ההנהון הבלתי-פוסק לנורא מכֹּל.

עדים, עדים, בכל מקום עדים לכישלונות! משלשל אדם מכנסיו על הירח – הוֹפּ, יש גם צַלָם! אפשר לחשוב שבני-אדם נבראו רק כדי להעיד אחד על החרפה של השני!

מחזות 4 64

הרי רק בשביל להתחרט נחוצים איזה שבעים-שמונים שנות חיים – ומתי נחיה בשביל לחיות?

מחזות 6 283

×