בשלולית הכי דלוחה אתה דג לפעמים פתאום איזה לַקֶרְדָה!

שדכן טפו, איזה כיעור! כבר מזמן לא ראיתי זוג כל-כך הרמוני! בהתחלה מתעלפים קצת, מקיאים, בוכים; עוד דחיפה או שתיים תצוץ גם אהבה, נדבקים כמו בוץ לסוליה!

מחזות 4 25

אני עדיין מנסה למצוא בה משהו יפה ואני לא מוצא. אבל מוכרח להיות בה משהו אם מישהו אחר רוצה בה. אבל מה? מה?

מחזות 2 38

היית יפה כשאהבתי אותך.
היית יפה יותר כשהתרפסתי לפנייך.
ועוד יותר יפה היית כשהתחננתי לרחמייך.

ככל שמתקרבת שעת מותי
את נעשית יותר ויותר יפה.

אני הוא החיה
שמִן הבלוטות שלה
מופק הבושם העדין
בשביל שדייך וצווארך.

מחזות 3 48

אני מביט בָּךְ ורואה את העקבות שחרץ בך הזמן, הזמן שהרס אותך והשאיר חורבות. אבל מתחת לחורבות ולהריסות אני רואה את הארמון שהיה פעם, ושהיה יכול להיות, לפחות בחלומותי. הארמון הזה לעולם לא ייפול.

אשה אלוהים, אל תמאיס עלי את האיש הזה כל-כך מהר. אתה, שלא חילקת לי הרבה סיבות לשמוח, אבל הענקת לי את השמחה עצמה; אל תמאיס עלי את האיש הזה. עֲשֵׂה שהחולשה שלו תמצא אצלי את הרחמים המתאימים לה, תן לחוסר החן שלו לגעת לי ללב.

מחזות 2 34

אִי, לא טוב למות. שוכבים בלי תחתוני צמר וקופאים. והכיעור, חושבים שנפטרים סוף-סוף מהכיעור שלמעלה – עוד אין לכם מושג איזו זוועה למטה! אה, עלוב, מכוער, חשוך, הכל ממש כמו בחיים, רק עוד יותר.

מחזות 4 60

כל העינויים, לא רק שהיו לשווא, גם לא היה בהם שום הוד. לא הזוהר המסנוור אשר למנצח, ולא הברק העמום אשר למפסיד, סתם אפלה גסה.

אם הכלה אתם מכוערים קצת, נו, אז מה? יש מכוערים מכם. העולם הרי בכלל לא סלון ליופי. ועכשיו אומרים שמלחמה תפרוץ, ובעיתות מלחמה, על-יד רגליים וידיים כרותות, קצת כיעור זה בכלל לוקסוס. וככה אובד הכיעורצ'יק שלכם כמו יריקה באוקיאנוס.

מחזות 4 33

אני כל-כך לא יָפָה. כשהעין מרפרפת עלי ועוברת הלאה היא מוצאת בי איזה חן, אבל כשהמבט ננעץ בי אני מתגלה במלוא כיעורי. איך לעשות שהמבטים רק ירפרפו ולא יינעצו?

מחזות 2 25

בשלולית הכי דלוחה אתה דג לפעמים פתאום איזה לַקֶרְדָה!

מחזות 4 40

הרי ידוע שהפרצוף לא מעיד על הלב.
רגשות נאצלים פועמים לפעמים
מתחת, סליחה, לפרצופי תחת.
זה ידוע בהיסטוריה של הפַּטריוֹטיזיוּת.

מחזות 10 27

בני, הכיעור מקיף אותך מכל עבר! אין לך ברירה אלא לחיות! אתה אבוד!

מחזות 4 50

הוא מכוער. מאוד. עד כדי כך שזה מפסיק לשחק תפקיד.

מחזות 2 26

אשה (לעצמה בראי) מה רוצים ממֵךְ?
אַת יפה!
יפה מסוגך.
אמרו לך אפילו שאת דומה למישהי שדומה לשחקנית קולנוע.
שתי פסיעות של דמיון בינך לבין היופי, האהבה, האושר.

×