אתה לפחות נעשית חולה, שבר כלי; אני סתם הזדקנתי כמו טיפשה.

הוי ילדוּת, צדקו כל חלומות הבלהה:
יש ממה לפחוד בחושך, יש ממה לסלוד באור.

מחזות 6 130

גם אתם, הנוער, אל תצחקו לזה שלא יכול,
זכרו היטב: מה שעומד היום – סופו ליפול.

מחזות 4 36

כמה יפה ומרנין את הלב לראות ישיש
הולך בבוקר לבית-כנסת, כובע וזָקָן
יוצרים מסגרת קלאסית לדיוקן פניו,
הולך לו בפסיעות קטנות-זריזות,
נכנס בפתח, מנשק את המזוזה,
מייד מתחיל לשיר קצת, למלמל קצת,
נאנח קצת, משתעל קצת, ובעוד הראש
מלא קדושה, אגן הירכיים מתנדנד בלי הרף
קדימה ואחורה בתנועות דפיקה קטנות
ונמרצות, גומר להתפלל, מרגיש טהור
וקל, חוזר הביתה, שותה כוס תה
ומכרסם לו צנים – כי בגילו אסור לו
להכביד על הקיבה – גומר, מוחה את פיו
וממלמל ברכה, מורט שעה-שעתיים את זקנו
בשמש, ושוב אץ-רץ לבית-הכנסת
בפסיעות קטנות-זריזות…
איזה קסם של חיים!

מחזות 5 145-146

בעצם אתה יודע, לך טוב. מה חסר לך? הולך למות, שוכב במיטה, לא מזיז אצבע, מגישים לך, נותנים לך. לך אין תקוות לפרנס, שאיפות להגשים. אתה לא זקוק לאשראי, אתה את הרגליים שלך כבר פשטת. סתם מתפנק לך במיטה ומסתכל על כל העולם מנקודת מבט של אדם רגוע. מה אפשר לעשות – זה חוק טבע: הצעירים חייבים לפנות את הדרך לזקנים וגוססים.

מחזות 1 355

זיקנה שלי, המקהה את ציפורנַי ושינַי,
הקהי גם את הכעס והעלבון,
תני בי עוד כוח, בפה בלי שיניים,
לצחוק על נעורי.

מחזות 6 37

היא להוטה להזדקן איתי. יש בי
איזה קסם שגורם לנקבות לרצות
לגמור את החיים איתי בבית-אבות.

מחזות 4 122

הגיע הזמן להעמיד במקומו
את הדור הצעיר, זה הנושא לפניו,
כמו ענן בושם מחליא, את העתיד!

מחזות 6 119

אשה זקנה קונים, כמו אינדיאני,
בזכוכיות צבעוניות וכמה סמרטוטים.

מחזות 1 318

מה בצע מתחפשים אנו כולנו בשחר נעורינו לְמה שאיננו? למה כל העמל והטורח הזה? והרי כולנו, כולנו מין סבתות קשישות ופשוטות, ולאט-לאט נושר המסווה, נושרות המחלצות והעטיפות, והנה יום אחד שוב אין אנו אלא סבתנו הישישה, היושבת יגעה על כיסא לפנות ערב, בוהה מבעד לחלון אל הרחוב המאפיר, ומורטת במלקחיים קטנים שערה מסנטרהּ.

פרוזה 1 182

זקנה חושבים שבאמת רוכבת על מטאטא?
רוב הזמן יושבת עם חמיצוּת בפה!
כאלה אנחנו, המכשפות הזקנות,
רק נדמה שמֵרִשְעוּת!
לא מרֶשַע, ילדים, מחמיצוּת!

ובזה אני יורק סופית על ניסיוני להיות איש העולם, וחוזר למה שאני: הילד מפעם.

מחזות 8 201

"אני" שלי מפעם, ילד שהייתי, בוא
וּמְשֵה אותי למעלה מקרקעית החושך!

מחזות 7 72

אך מי זה חי למען העתיד?
בכלל, אדם צונח למיטה,
עוצם את העיניים שלא לראות יותר,
שוכח שקיווה אי-פעם, בנעוריו, גם למשהו אחר.

מחזות 1 352

את היית זונה ורקדנית קרקס,
אני הייתי שחקנית תיאטרון וזונה.
שָׂחינו בביוב, ראינו עולם.
אנו מבינות זו את זו.

מחזות 8 73

נוער טיפש, כל חוכמתכם מתמצה בזה
שאתם תחיו לאחר שאנו נמות!

מחזות 8 139

איפה הן מפלצות ילדותנו? הכל אבד, טבע באיזה מרק חמוץ של שתן קר!

אי, זקנים, מי צריך אתכם בעולם?! כל הסירחונות של התינוק בלי הניחוח, שטות ילדים בלי תום הילד, כל תאווֹת האדם בלי השיניים לנגוס! לקבר, ישישים, לקבר!

איזה ייאוש הזיקנה.
אין עתיד, ואת ההווה
דוחסים בקצת עבר.

מחזות 11 19

גם זאת ממיגבלות הזיקנה שביטויי סבלהּ נראים רק כחיקוי לדבר האמיתי.

פרוזה 2 272

אתה לפחות נעשית חולה, שבר כלי; אני סתם הזדקנתי כמו טיפשה.

מחזות 2 220

קהות נפלה עלי, או מה שמכנים במלה אחרת – בגרות.

אני שונא ילדוֹת קטנות. בייחוד
את אלה עם חוכמת זקנות.
אני שונא גם זקנות. נשים,
אתכן אני אוהב בהרף הקצר
שבין בּשלוּת לריקבון.

מחזות 6 119

ידוע המעשה באדם שעשה מאמצים כבירים לעבור את חייו, להתחתן, לקנות דירה, לבסס צאצאים, בקיצור, לגמור את כל ההתחייבויות ולהגיע כבר לקצה השני. סוף-סוף הגיע לגיל ארבעים, הלך לילה אחד לישון והתעורר בבוקר ילד בן תשע תלמיד כיתה ג' שהורדם לניתוח שקדים.

אילולא כל האֶרֶקְציוֹת הארורות האלה, הייתי עכשיו ילד בן שלוש אוכל קלמנטינה במרפסת ומסתכל באוטובוסים שעוברים.

×