ילד, שן חלב מתנדנדת בפי עולם רקוב.

כדאי להיוולד, טוב להיוולד, ומי שלא נולד מפסיד הפסד גדול.

מחזות 2 182

ילד העולם הוא מקום טוב ועליז,
אני ממליץ עליו לכולם,
אני ממליץ לאלה שעוד לא נולדו
להזדרז להיוולד: לא תתחרטו!

מחזות 4 273

לא טוב להיוולד. לא טוב ולא כדאי, ומי שלא נולד מרוויח.

מחזות 2 182

למי היה נחוץ כל העניין
המטונף הזה – להיוולד!

מחזות 5 131

בתי קלטה זרע והופרתה. בעוד זמן לא רב – עניין של חודשים – וכבר אני מנענעת לי נכד על ברכי, והוא מחמם לי את הרגליים כמו בקבוק חם. נכד קטן, גומי אנושי סימפּטי, נתח בשר חם וחלק שאוּכל להרדים אותו ולהוריד אותו ולנער אותו ולהשכיב אותו בכל עת שאני ארצה, והוא יהיה כל-כך תלוי בי, ויבכה בגללי ויצחק בגללי, ויתחנן אלי שאתן לו שוקולד – ואם ארצה אתן, ואם לא ארצה לא אתן – ואחר-כך אַאֲלֵץ אותו להודות לי ולנשק אותי ולברך אותי ולבקש ממני סליחה. כך אני רואה את שש השנים הראשונות במחיצת נֶכדי. אחר-כך הוא יתחיל להסריח, יהיו לו רצונות משלו, לַנָבָל, ואולי כבר אמות בינתיים או בטח אתייבש. חיים עלובים.

מחזות 1 336-337

ילד זה אתה, זה הבשר שלך, המשך שלך, רק רענן יותר, חזק יותר, כאילו חזרת אתה בעצמך בכוחות מחודשים ובלבוש קצת שונה לסיבוב נוסף בשוק.

מחזות 2 190

יש שני בנים, שניהם בְּנִי:
התינוק שבכה בזרועותי;
והגבר המחכה שאמות.

הקיסר גוֹק

מחזות 10 40

מיילדת הנה הוא. נולד
עם עלות השחר, הנה הראש, ראש חכם כל-כך.
ונשמה טרייה, רעננה. כמו החלב הטרי, המהביל
מעטיני הפרות, שזה עתה נחלב, והביצים החמות
שהוטלו לפני רגע בלול, טרי טרי. עוד עולה ממנו
ההבל החם, החד-פעמי של הטריוּת.
הנה, יצא כולו. נגמר. יש לָךְ בן זכר.

שלום, אדם. זה העולם. ואם אתה
אוהב אותו, אם לא –
אתה כבר פה.

מחזות 3 145-146

אז זה היצור שיזכור אותי פעם,
כשאמות, שְׂבַע ייסורים וכאב,
ואתגלגל באיזה בור שופכין.
בעיניים אלה אוטבע בתמונה אחרונה.
הנה העיניים שיבכו עלי, הנה הפה
שייפער לעזור לי בקריאה נואשת.

כן, אני שמח. יום גדול.
נולד לי ילד.

מחזות 9 172

תמיד אמרתי: נוֹלַדְתָּ? – זה הסוף שלך!

מחזות 8 133

אב עם הירדמו הופך הילד לאהוּב עלינו לאין-קץ;
שקט, פיו פעור בחוסר-ישע,
מזכיר לנו: כך ייראה
אם ימות.

מחזות 4 265

אוי ללכת אחרי תינוק מכרסם ביסקוויט ולכעוס על הפירורים שהוא מפזר בכל פינות הבית!

מחזות 4 69

אחרי ככלות הכל,
מה נותר לנו להגיד בעולם,
אם לא את מה שמבטא התינוק
בתחילת דרכו עלי אדמות:
אאאא….. גגגגג…..

הקיסר גוֹק

מחזות 10 36

אי, ילדים, נולדתם לשבור לנו
את הלב. אנשים קטנים שכמותכם,
גמדים מצחיקים עם תחפושות משונות,
סהרורים, תמימים, שואלי שאלות מטורפות,
שוברי צלחות, מרטיבי מכנסיים,
קופים קופצים ורצים, קמים ונופלים,
גונבי ממתקים ללא גבול וקץ –
נולדתם לפרוט על מיתרינו הכי כמוסים,
נולדתם שלא נוכל לעמוד בפניכם,
נולדתם פשוט לשבור לנו את הלב.

מחזות 4 297-296

אני קוראת לך "אידיוט" רק מפני שאני כבר מרגישה איתך משפחה.

מחזות 5 36

ואני קיוויתי, כל-כך קיוויתי, שיופיע פתאום אדם – אדם? מנהל! – עם חליפה ועניבה, ואשה עשירה ומלאה עם שלושה ילדים מלאים שיקראו כל הזמן בשמחה "סבתא, סבתא!", ויביאו לי מתנה גדולה לכבוד סתם, ואחר-כך יישבו בשקט ויסתכלו עלי בלי ללכלך ובלי להרעיש ובלי לרצות ממתקים, כי אין כלום, ובלי לגרום לי שום טירחה, ורק ימלמלו באושר "סבתא, סבתא!", והאשה המלאה תכבד אותי ותאהב אותי ותציע לי, וכולם יציעו לי כל הזמן ואני אסרב, אסרב ואצחק באושר ואלך לישון, והם יישארו וימשיכו להסתכל עלי ולמלמל באהבה "סבתא, סבתא!", ויקרה מין נס שגם אהיה לבד ולא תהיה לי שום טירחה מהם, וגם אהיה כל הזמן איתם והם ממלמלים "סבתא, סבתא!", ואני נרדמת, וקמה בבוקר והם עוד שם, ממש מלאכים, איך הם מסוגלים, כמה מאמץ, כזאת מסירות, לשבת לילה שלם בלי לזוז מהכיסא ולהשגיח אם אני נושמת, ולמלמל באהבה "סבתא, סבתא!", וככה עד סוף החיים שלהם, לזה קיוויתי – ומה קיבלתי. אי, טיפשה שכמוני, מקווה!

מחזות 5 56-57

מחזר חמש לפנות בוקר. השחר עולה.
אני כל-כך עייף. איזו מריטה.
ודאי קרה משהו, הוזעקה פתאום
לקבור סבתא. נורא, נורא
עם הסבתות האלה על הראש,
כבר אי-אפשר לנסוע בימינו לנופש!

אהה, היכולת של הילד
לגעת עד המקום
הכי כמוס בתוכנו.
כאילו היו הילדים
ריקמתנו הפנימית
הכי דקה, הכי כואבת.

כאילו שם, בילדוּת,
היה הטעם, ואבד.

מחזות 4 278

לא אוהבת ילדים!
אלה שיחיו אחרי לא נראים לי!

מחזות 7 149

אתם, הורינו, האדונים, ואנו הפרשה בין רגליכם,
ניתזנו, ניגרנו, נוגבנו, נעלמנו.

מחזות 8 150

ולחשוב שפעם מישהו חיכה שאיוולד.

מחזות 6 251

הי, ילדים, איך זה אתם
ישנים לכם ככה, כאילו
העולם הוא מקום לישון?
הלא אם לחשוב עד הסוף,
עליכם לזחול מכוּוצים על ארבע,
ליילל מפחד ולהכות באגרוף
על הקירות –
כך חייב אדם נבון לחיות!

מחזות 4 271

ילד, שן חלב
מתנדנדת בפי עולם רקוב.

מחזות 8 40

אם (אל בנה) ומה אתה נדבק אלי כל הזמן? שב בצד!
דע לך שאהבתי את אביך יותר
משאהבתי אותך. הוא היה בחירה
של אהבה, אך מי בחר בך?

הכאבתָ לי בלידה, ואתה ממשיך
להכאיב לי ולתבוע ממני תביעות
שאינני יכולה לעמוד בהן!

אז מה אם אתה ילד?! אז מה אם יצאת
מבטני?! אז מה, אם חושבים על כך
עד הסוף, אם תמות?! אז מה?!

מחזות 4 292

ילד מת לאבא ואמא גלויה.
שוכבים בדומייה.
דרישת שלום לצַבִּים, לכדור,
לסוכה, לממתק, לים,
ולחופשת החג;
אבוא בחלום,
תכירו אותי על-פי
ליבכם הנשבר,
עומדים ומחכים לי בחלון.
שלום, שלום.

מחזות 8 50

ילד משלי. בשרי כואב פתאום
מעוצמת הזיכרון המציף אותו.
הו זיכרון, הבשר לא שכח כלום!

מחזות 8 130

מי שנולד, מייד יש עליו שמועות.

מחזות 8 95

עדיין אין לנו אשה וכבר אנו רואים בחזוננו נכד, ותמיד אנו רואים אותו יושב לרגלינו ומקשיב בפה פעור לזכרונותינו. ילד נבון, אוהב אותנו. ורוצה לשמוע עוד. שום דבר לא מעניין אותו בחיים אלא סבא. סבא, וסבא, ושוב סבא. ומי הסבא? – אנחנו!

ידעת גד, ידעת

פרוזה 2 251

לאודי יש אח,
שמו דודי.
לדודי יש אח,
שמו אודי.
ישבו אח ואח
בחורף ליד האח,
שיחקו שח,
שמעו באך,
פתאום אחד נאנח:
"אח, לו היה
עוד אח!"
לפתע, במטבח,
אבא – טראח! –
באמצע האוכל
צנח.
אמא צווחת:
"אמבולנס!"
עשר דקות,
צלצול בדלת –
אלונקה ולידה,
בחלוק לבן, אח.
הנה, כך
קיבלו אודי ודודי
עוד אח.
האח!

מערכונים ופזמונים 1 237

ילד שלי,
כשאני שואל את עצמי למה –
אתה התשובה;
וכשאני רוצה לדעת לאן –
אתה הכיוון.

מחזות 9 190

אדם רוצה לדעת מי הוא,
מי אביו ומי אמו, ואת פני מי
לשוות בדמיונו כשכואב לו.

מחזות 8 123

אתה זוכר? זוכר איך לפני חמישים שנה אלוהים נתן לנו תינוקת? היא נולדה עם תלתלים בהירים כל-כך! שנינו היינו יושבים על שפת הנהר ושרים לה שירים מתחת לעץ הערבה?
מתה הילדה אחרי שבוע!

מחזות 10 201

×