ידעת שהרופאים ממליצים להפליץ?

לא יכולה להקיא. זמנים טובים. מה אני מבקשת? לרקוד? לקנות וילה? להקיא ביקשתי.

מחזות 2 308

אין כמו קצת אדיקות לפני השינה
לפעילות מעיים בריאה בבוקר.

מחזות 8 103

וחושבים שלא יודעים למה נשים שרות –
להחריש את נפיחוֹת האחוריים שלהן!

מחזות 4 94

הצלחתי רע מאוד בחיים.
הזרם של הנזילה בבית-כיסא
נעשה יותר חזק –
הזרם של השתן נעשה יותר דק.

מחזות 4 196

נמנמתי קצת. מה היה לי לעשות? והייתי ישן אפילו עוד קצת אלמלא הצורך להשתין. אני חייב להשתין כל שעה, אפילו בלילה, מה לעשות, הפּרוֹסטטה. בזמן האחרון במיוחד. אין לי לילה. קם ורץ, חוזר למיטה, מייד קם. ובגלל שיוצאת טיפה אחרי טיפה, עושה בישיבה. מביט על עצמי מתאמץ בראי שממול: נראה כמו הוגה. ובעצם הוגה בטיפת השתן הבאה. אין רגע שאין לי איזו טיפה להשתין. אני רק פוחד שכשאני בבית-שימוש – בעולם נעשים דברים מדהימים. מגלים כוכבים. נשים מתענגות. אני פוחד שאני מפסיד הכל. אני בין הקירות, שאותם אני מכיר יותר טוב מתינוק את השדיים של אמא שלו, ואני מחכה ומחכה. ובינתיים החיים עוברים. החלום שלי הוא להתרוקן אחת ולתמיד לגמרי.

כולנו משתינים לפני השינה,
זה לא חוק טבע או חוק מדינה –
סתם הרגל מועיל או מנהג,
כמו לבקר את סבתא בערב חג.

מערכונים ופזמונים 1 238

קצין א קחו לדוגמה את הנוֹד:
לא מקובל עלי חרישי, ולא מסתלסל,
אני – רק בתרועה.
קצין ב לכן בחרת בצבא.

מחזות 10 93-94

כשאתה שולף את האבר להשתין, תחילה אתה מביט למטה בעמקות אל אפרכסת האסלה, אחר-כך אתה נושא את מבטך למעלה – באמת קצת רחמי שמים לא יזיקו לך – ומשם בחזרה אל האסלה, כשהמבט הזה, שלא כמו הקודם, כבר מנוסה יותר, למוד סבל ואורך-רוח, מבט של מי שיודע שבחיים יש לחכות ולחכות בסבלנות, שהחיים הם טפטוף ולא זרם עז, ובאווירת רצינות מעמיקה מאין כמוה אתה מחכה ומטפטף.

מחזות 11 131

כבד בבטן.
הבטן, ככה, בין השמשות:
אחרי ארוחה ולפני יציאה.

מחזות 10 107

אוי אני צריכה, אני צריכה, וכשאני צריכה אני מוכרחה! אוי אני עושה, אני עושה! אני עוד לא רואה שאני עושה כי הסתבכתי כאן עם הכפתורים של השמלה! בדיוק כשאני כל-כך צריכה, הכפתורים הסתבכו לי ואני מתפתלת! אבל זה מייפה לי עוד יותר את העתיד. כי עוד מעט אני אשב ואעשה כזה קקה, שהעולם עוד לא ראה. אני ממש אתרוקן מכל הקקה שלי, ארזה בבת-אחת ותהיה לי גיזרה נפלאה, ואני אשאר סוף סוף רק אני עצמי. אוי, כמה אני כבר רוצה להיות אני עצמי, לדעת שֶמה שאני זה אני, בלי זבל. מעניין באמת לדעת סוף סוף מי אני. אני רק פוחדת שלא יישאר הרבה. אני מאוד מקווה שאני לא תשעים ותשעה אחוז קקה. זה יהיה נורא עם ביחד עם הקקה יירד גם התחת עצמו והשדיים, והפנים, והעיניים, ובסוף ייצא לי בשלשול גדול גם המוח.

מחזות 11 197

כשחיבקת חזק את צווארי
בידייך הצבועות לַכָּה,
מעייך הגדושים קָקָה
זִמְרוּ: יהיו אחרים.

יום אחד, בבת-אחת, יצוצו בי לפתע שני כוחות אדירים: שיעול ושלשול. אין לתאר את עוצמתם. הם ינקזו את כל הזוהמה מתוכי, אחד מלמעלה, אחד מלמטה, שני איתני טבע אדירים, כדי להפוך אותי לאדם חדיש לחלוטין. והשיעול יאמר לשלשול: "תן לי, אני אנקה הכל!", והשלשול יאמר לשיעול: "תן לי, תן לי, אני כבר בתנופה!", זה ימשוך לפה וזה לפה, ופתאום שניהם יחד, בבת-אחת, פורצים כמו לבה ממעבה הר-געש ו… הוֹפּ, הכל נפלט! – אינני, רבותי! אינני! אני כולי, יחד עם כל הזוהמה! חבל מאוד!

מחזות 11 131

לפעמים כשאני מתחיל להשתין, הזרם מתפצל לי לשני קילוחים, ואני פוחד שתיווצר לי בקצה הזין דלתא.

מחזות 11 131

אין זו עבירה פְּלִילִיץ,
גם לא עושים את זה באַפְלוּלִיץ,
האפּיפיור עושה את זה,
גם ראש המועצה עַתְלִיץ.
מה זה? – פְלִיץ!

מערכונים ופזמונים 1 238

יושבים אנו על שפת האסלה, פנינו מוּלָטוֹת בידינו. פעם חיכינו פה לאשה. ועתה – לא כלום. הבית לא הופך לאונייה ולא מפליג להודו, לא חולף על פני איים עם נשים מוּלָטיוֹת ועצי קוקוס. לא. פשוט יושבים על שפת האסלה. הה, אֶפּּילוֹג נצחי זה של כל עלילותינו!

מערכונים ופזמונים 2 92

יש לפעמים עניין אחד
ארוך, עגום,
המסתיים בעסק חוּם;
ולפעמים אותו עניין,
יותר ארוך, יותר עגום,
נגמר לו בלא-כלום.

וריאציות סביב החדר הקטון
מערכונים ופזמונים 2

323

בעל יש לי גאזים. ידעתְ שהרופאים ממליצים להפליץ?
אשה ידעתָ שאני לא ממש מחכה להמלצות שלהם?

מחזות 6 47

המעפעף ללא ניע נראה לנו כשקוע במחשבה. ואף זה לא בהכרח. מי לנו יושבי-ללא-ניע ומעפעפים כיושבי בתי-כיסא – האם כולם הוגים הם? שטויות. יושבים ומחכים לתוצאות.

את משתינה על פני האדמה,
אני שוכב בפה פעור תחתיה.

אם התאוות שלך קטנות, גם האכזבות שלך קטנות. והבחילה קטנה. הנה, עכשיו יש לי בחילה קטנה, אז מה? אני מקיא? מה פתאום. אם אני אקיא עכשיו, מה יישאר לי לאחר-כך?

מחזות 1 301

אין מחילה, אין כפרה לנפיחה קולנית הבוקעת מפי אשה. תמיד שאפנו להשתייך לאירופה, ואך כפסע היה בינינו לבין קבלתנו לקהיליית העמים הנאורה. כל גיהוק, רבותי, עלול להפר את שיווי-המשקל העדין ולהכריע את הכף לצד נסיגתנו אל האימפריה העותומנית.

פרוזה 1 171

המטרטר פה אווירון?
אולי אופנוע?
אולי צירוף מוּכָּר של צנון
ואחותנו נוֹעָה?

וריאציות סביב החדר הקטון
מערכונים ופזמונים 2

323

,

×