הבושה פה – ואיפה האשה?

לא טוב היה לחיות, הפרענו, הטרדנו, עשינו קצת רעש, הפקנו עשן וסירחון, בעטנו בקופסות שימורים ריקות והחרדנו איזה אנקור – הנה תולדותינו. הלוא אם נחיה נצח, לא נספיק למצות את הבושה.

קומו אנשים עלובים. הסרט נגמר, תתביישו לחיות.

מחזות 2 45

מהו גובה השמים לעומת עומק הכלימה.

מחזות 7 152

אני דוחה כל הצעה להתבייש.

מחזות 1 96

יש שהאדם נזכר לפתע באביו המנוח במקומות נקלים תוך מצבים בזויים והאדם מתמלא בושה.
אז אומר האדם לעצמו: אינני יכול עוד.
פתאום נעה קרן שמש על הקיר, או שממית, והאדם שוכח וממשיך.
אז מתבייש האדם גם על כך.
אז מבקש האדם להתנקות על-ידי התייפחות, ואינו יכול.
חזיונות שהיו פעם מלאי רגש, הם עתה ריקים.
אז מתבייש האדם גם על כך.
האדם אינו חדל להתבייש.

מחזות 6 237

קל, קל מדי להעליב אותי.
אני החוליה החלשה של העולם.

מחזות 7 189

סלח לי שאני דואג לעצמי, אבל אתה פשוט לא מעניין אותי. חבל שאתה חי.

מחזות 1 281

אבא, אמא, יש עולם, אך הוא שייך לאחרים, ולנו – הבושה.

מחזות 4 64

לפני שתקבלי את עלבון מותך עם פה פעור, עִבְרי כמו שצריך, וללא קפיצת דרך, את עלבון חייך בפה קפוץ.

מחזות 5 36

אתה משווע לעונש גדול יותר, לחרפה חריפה יותר, אתה מצפה לכאב עד לכליון החושים, ומה אתה מקבל תחתיהם? קצת עונש, קצת חרפה, קצת כאב, הכל בכמויות בלתי מספקות. ובקיצור: הזנחה. כן, השַוועה הגדולה לעונש מצד קהילתנו נותרת ללא מענה, אנו ממזרים מכאן ומכאן, אנו באוויר הריק. הלילות שלנו מלאים הזיות של הירקבות חלומית, אינסופית. מיקסם שווא! אנו מתעוררים בבוקר, מנודים מעונש אמיתי, פורשׂים את ידינו אל המענישים החולפים על פנינו.

הצחוק נמוג.
הבושה נשארת.

מחזות 5 233

אל תנסה להכריח את עצמך לחרוג משיעור קומתך הטבעי ולהיות אנושי.

מחזות 5 62

המצפים ממני לצעד מטורף – אִמרוּ נואש.
המצפים ממני למעשה של העזה, גדלות-נפש ושאר-רוח – אִמרוּ נואש.
המצפים ממני לקלון שעוד לא נודע כדוגמתו – אל ייאוש!

מחזות 6 228

הוא ראה את נפשו עשויה כמו קיבה מוצקה של בהמה, ותחת לנתחה ולבחנה, ביכר להאביס אותה במזונות הפשוטים והגסים שהורגלה בהם. תנו לה, לקיבת נפשו, קצת עלבון טבעי חי מעורב בעצב יבש, ועליהם שפוכה קצת חרטה ירוקה-צהובה קשה, ושָׂבְעָה.

לקקו, אחים, לקקו,
לקקו אחד לשני,
כך לא תצטרכו לפחות
להביט זה לזה בַּפָּנים.

מערכונים ופזמונים 1 100

הָרְבִיצה מפני שאין מה לעשות.
ההסתכלות לנוֹכַח, מפני שלאן-שהוא
חייבות סוף-סוף העיניים להביט.
האַשְמָה על שמוסיפים לחיות
כשהיקר לנו מכל איננו.
הבושה על הגוף הממשיך בתפקידיו,
על התיאבון המתעורר מחדש,
על שמול מאורעות עמוקים כל-כך
עדיין חייבים אנו להשתין.
והכלימה הנוראה מכל
על שאין לנו האומץ
לשים קץ לחיינו.

מחזות 8 48

הבושה פה – ואיפה האשה?

עד כדי כך אני בשֵפל, שאין עוד צורך להכותני.

מפעם לפעם, כקירטוע רגלי צפרדע מתה, ניעורה בו מחדש הבושה על שהציג את עצמו בפניה. למה פנה אליה? למה השפיל עצמו? למה ניסה להתיימר להיות כאחד מאלה שבאמירת שמם נפתחים לפניהם השערים? חוצפה זו, שהוא חי וקיים ויש לו שֵם, אינה יָאָה לו. לו יָאֶה להיות כתם שמנוני, לא גדול, על שולי מפת שולחן של אשה איתנה, המשתפלים מעבר לשפת השולחן ונוגעים בבד שמלתה.

כמה עדין החומר ממנו בוקעת הגסות.

מה שעומד על הפרק היא רק הדרך, הצורה, משך הזמן בו נהתל בעצמנו ויהתלו בנו. בְּלַע רוקך. כל היתר הוא עלבון וחלחלה.

הבה נאחז בטלסקופ ענק ונתבונן בעדו, נפלח את שמי הלילה מתוך צינה מדעית הרחק אל מרחבי היקום האינסופיים. ידנו רועדת. את מי אנו מרמים? הרי רק הצצנו בטלסקופ, והנה צדה עינינו בקצה האינסוף אשה בבית-כיסא, ובקצה הטלסקופ הרכבנו גם מיקרוסקופ על-מנת שנראה את נקבוביות העור אשר בחריץ אחוריה. והנה שוב אנו בַּפּעוט, בתפל, באידיוטי, ונהמה של ריגשה פורצת מגרוננו הדק. אנו מצטמררים בבושה.

פרוזה 2 139

למחוק את הבושה – היש בזה יותר בושה או פחות בושה? שמעשי קלוננו ייזכרו, לפחות הם, רוצים אנחנו או לא?

הרגעים הכי יפים שלך הם אלה שבהם את מתכופפת. כשאת מתכופפת, חושבים שאת כפופה בגלל ההתכופפות, ולא יודעים שאת כפופה גם כשאת עומדת זקופה.

מחזות 5 32

×