בעולם שלנו צוחק זה שעוד לא בוכה.

מה קורה לי היום?
אביב? עיכול בריא?
או סתם שטות, צחוק מקרי שייגמר בבכי?

מחזות 8 186

הכי אני בוכה כשאני צוחק. לא רואים את זה כי זה פנימי, אבל אל תדאגו, אני נותן לכם אחריות מלאה לשנה על בכי וסבל פנימי וכל המנגנון.

מחזות 9 236

רופא גברת, אל תבכי, זה שובר לי את הדוקטורט!

מחזות 1 30

בעיתון כותבים היום שהבכי משחרר את הסרעפת, ושאדם בריא צריך לבכות מפעם לפעם.

מחזות 2 13

אני שומעת צחוק – מישהו בועט;
אני שומעת יללה – מישהו נבעט.

מחזות 11 162

רוצים בי. יש מי שיבכה אחרי הארון שלי. יש, יש בכי, רבותי. כבר אין לי סבלנות לחכות, הלוואי שאמות שעה אחרי החתונה.

מחזות 1 196

בעלי, בעלי המת,
גבר שהיה שלי,
אין לי כבר כוח לבכות,
ואלו דמעותי האחרונות.

כי היובש מוחה את דמעותי על קברך,
והיובש מפורר את פניך המתים,
ומצהיב באלבום תמונות משפחה
של רגעי שמחה כה מועטים.

מחזות 1 363

הייתי אוכלת משהו במקום לצחוק. לפחות נכנס משהו פנימה. צחוק יוצא החוצה ונמוג. אחרי הקומדיה הזאת נלך למסעדה.

מחזות 2 198

חייכי כי המצב נואש מכדי לבכות, שמרי את דמעותייך לשמחות.

לא לא, עוד לא, לבכי כזה אני עוד לא בשל. יש זמן לצער נורא כזה, ואני עוד לא מוכן. יותר מאוחר. צריך להתכונן, צריך לאסוף כוחות, לאכול טוב, לישון טוב, להתעמל כל בוקר. צריך להבשיל, צריך להתחזק לקראת היום הזה, והיום הזה יגיע, ואני אפרוץ בסערת רגשות גדולה, וגל בכי אדיר ישטוף אותי, וכל מחילות הנפש תיפתחנה, ואני אבכה ואבכה, על הכל, על אמי וחיי ואהבותי, ועל כל הזמן המבוזבז שלא ישוב, ואני אפרוץ לעולמים את המחנק, ואז אהיה טהור ורענן – ביום הזה, שאני מאמין שעוד יגיע – טהור ורענן ומוכן סוף-סוף לקראת החיים.

מחזות 2 83

לא רק דוֹמָה לחורבן, גם בּוֹכָה כמו חזן של בית-קברות.

מחזות 4 27

היתה אשה אחת. היא ילדה אותי בייסורים.
לא ייתכן שסבלה סתם. לא ייתכן שבכתה
כדי שאני אבכה כדי שהיא שוב תבכה.
לא ייתכן שהעולם הוא שרשרת של בכיות.

מחזות 10 88-89

אשה ככה אנחנו בנויות. לא אוהבים
אותנו – ישר בוכות.

מחזות 4 170

לפחות להצטער פעם אחת כמו שצריך! אם לא לחיות – לפחות לבכות!

מחזות 4 243

עוד יבואו ימים
מאושרים – ונבכה, נבכה
כאוות נפשנו על הכל!

מחזות 4 278

צחוק התינוק היה הכנה להפסקתו.

רגע לפני שמַתִּי, נרדמתי. ומוזר שאדם נרדם רגע לפני התרדמה הכי גדולה שלו, אבל ככה זה היה. נרדמתי לרגע וחלמתי חלום: היינו בבית, אחרי הצהריים. אמי ואבי צחקו על משהו, לא ידעתי על מה, אבל את זה ידעתי: שעת כושר הזדמנה, הורי שכחו לרגע כמה רע, ואני מיהרתי להצטרף לצחוקם. איך צחקו. ואני, מלמטה, הסתכלתי בהם בעיני ילד, וצחקתי בלי לדעת למה, יותר מהם. ואז, בבת-אחת, נפסק הצחוק שלהם, ואני ניסיתי להמשיך עוד קצת, רציתי שהצחוק יימשך ויימשך. ידעתי שכל עוד צוחקים – טוב, אין מכות ואין רעב ואין דאגה. רק שהצחוק נגמר. ולאחר נסיונות מעטים הפסקתי גם אני. השתררה דממה בבית. והחשיך. היום הוא שהחשיך, אולי אני החשכתי…

מחזות 10 201-202

לא נותנים לי מנוחה לבכות על חיי.

מחזות 5 56

שְשְש, אדם בוכה.
ליבו לא יכול להכיל
את הדבר הפשוט הזה:
מישהו שָׂמַח כשנולד,
למישהו חשוב שיחיה.

מחזות 6 114

אלוהים אדירים, אין אף אחד בעולם שלפניו אוכל לשוחח על היגון שלי?…

מחזות 10 215

עודף בכי מזיק לעור;
גודש רגשות מעייף.

מה עושים עם הלחץ בראש? הלחץ הוא נפשי, אין ספק, נאגר בנפשו עצב רב שלא מצא פורקן, עליו לשחררו, לפרוץ לו דרך. במקרים רבים, כך קרא באחד העיתונים, נעצר באדם בכי שהובלג עוד מילדותו במשך שנים רבות, הסרעפת מתכווצת, מתקשה, כל מפוח הנשימה נלחץ בתוך שריון שרירים ענק, ויכולת הנשימה הולכת וקטֵנה. עקב כך מקבל המוח אספקה מועטת של חמצן, מתעייף, מיטשטש, ונוצרות בו תופעות כמו הלמוּת ולחץ. יש אפוא לשחרר את הסרעפת, יש לפרוץ בבכי גדול.

גם אם תהיי שלי עכשיו,
לא אחדל להתאבל
על כל הזמן שלא היית.

אנשים שאין להם פטיפון, מוטב שיתרגלו לבכות מהדממה!

מחזות 2 14

לעולם לא אבוא על סיפוקי?
על כל העולם לבכות כדי שאני ארקוד?

מחזות 10 91

אם (על מות בנה) אילו בכיתי, היה קל יותר לָעולם. היו אומרים: "יש עוול, אך יש גם פורקן". לא אבכה. ואם ישאלו אותי: "לא ניצַבת אף פעם על פרשת דרכים?" – אענה: "ניצבתי. לפנות ערב אחד, על קבר התינוק שלי, יכולתי לבכות ויכולתי לשתוק. והחלטתי".

מחזות 10 211

אב (על מות בנו) זה בא. כמו הנשימה.
מחווירים, נאלמים דום, אחר-כך בוכים,
אחר-כך מפסיקים ונחים, ושוב בוכים,
אחר-כך יבשים, אחר-כך יושבים ובוהים,
אחר-כך קמים ויושבים וקמים,
נרדמים, חולמים, צועקים, מתעוררים,
אחר-כך מתנועעים כאילו חיים –
אבל כבר לא באמת חיים –
מסביב לצעקה אחת מתמשכת.

מחזות 8 46

תנו זמן לאדם לעכל
את מות היקר לו מכל.
תנו לו זמן לתדהמה.
אחר-כך תנו לו זמן להתמוטט.
אחר-כך תנו לו זמן לאֵבל,
לשבירה, להתקמטות מצער,
לכסיסת הלב שלא יהיה לה סוף.

מחזות 7 107

בעולם שלנו צוחק זה שעוד לא בוכה.

מחזות 10 219

גם הצער מגיע זמנו, הוא בלה, מזקין ומת.

×