הוי מתים עלובים, כאן לא קליפורניה, כאן קבר חשוך וזהו המוות!

הו, אתם סידורי הלוויות, סידורי בתי-חולים, וסידורים קטנים אחרים: התרוצצויות דחופות בין אנשים ומקומות, הזעקת רופאים ואמבולנסים, הבאת תרופות, תשלום כספים, הסדרת ניירות, החתמת טפסים, בחירת מצבות ונסיעה לאזכרות; הוי, אתם, סידורים קטנים המפוזרים על פני חיי כמו שברי קרשים על פני הים; בכם אני אוחז כדי לצוף לרגע על המים השחורים, לעוף לרגע, ולשקוע.

מחזות 2 167

את הדבר האמיתי שיש לנו להגיד אנחנו לא אומרים. ואני שואל: הלא כשאנחנו שוכבים על העגלה הזאת, והסדין הלבן מכסה אותנו, ועוד מעט תכסה אותנו גם האדמה, כשאנחנו שוכבים כאן הכל נעשה פתאום ברור מאוד, מה היה טפל ומה עיקר, ברור לנו שהיה משהו אחר להגיד ואנחנו לא אמרנו, בזבזנו, לעסנו וירקנו, ולא אמרנו. אלוהים, אתה נתת לנו את ההלוויות כדי להזכיר לנו את חיינו, עשה שלא נשכח את העגלה הזאת והסדין הזה גם בין ההלוויות.

מחזות 2 353-354

בן כבר חשבתי שלעולם לא יהיה לי פורקן מהבשורה הנוראה שלי שאמא מתה! אמא מתה, מתה! ההלוויה בארבע. בארבע, בארבע! יש אלוהים – ההלוויה בארבע! אמא מתה – יש אלוהים!

מחזות 2 275

ערב יורד על בית-הקברות. הערב הראשון שלי. כל האלמנות, הקברנים, החזנים הלכו. הציפורים כבר ישנות. שקט. דומייה. שורות שורות אנחנו שוכבים, כמו ילדים בקייטנה, מיטה ליד מיטה, מתלחשים בחושך לאחר כיבוי אורות. מה נשמע בחוץ, שואלים הוותיקים, כמה היום הדולר? אני מספר להם כמה הדולר. ואיך חיי עולם-הבא, אני שואל. אֵין, מגחכים הוותיקים בפה מלא עפר, אין חיי עולם-הבא. ועצי הפרי, והדשאים, אני שואל, הלווייתן, הסעודות, מקהלות הכרובים? אֵין, מגחכים הוותיקים בפה מלא עפר, אין סעודות, אין דשאים, אין כרובים. ותחיית המתים, אני שואל, יש כבר תאריך? אין תאריך, מגחכים הוותיקים בפה מלא עפר, הכל שמועות, שוכבים ומחכים, פשוט שוכבים. הוי, חֶבְרֶה מֵיתִים, אני קורא בקול, אל תסריחו לי פה מתוגה, זוכרים איך, לא פעם, חלמנו שאנחנו מתים ולפתע, ממש ברגע האחרון, התעוררנו שטופי זיעה, איש איש במיטתו, רואים שהיה זה רק חלום? גם הפעם נתעורר, הוי חֶבְרֶה, גם הפעם, וגם אם זה חלום ארוך הפעם. כן, מגחכים הוותיקים בפה מלא עפר, כן, רק שהפעם החלום ארוך ארוך ארוך ויבש לנו, יבש, ממש מתפוררים, כל-כך יבש. הוי, חֶבְרֶה מֵיתִים, אני קורא בקול, אל תסריחו לי פה מתוגה, אני כאן בא עם שק מלא קנדונים אל הקבר, אם לחלום חלום ארוך – שיהיה חלום רטוב. הוי חֶבְרֶה, בטקסס קבורות נשים ליד שדות תירס ובריכות שחייה וּוילות, קבורות בארונות של כסף, זוהי טקסס, חֶבְרֶה, ואיזה ישבנים ששם תקועים באדמה… הי, אתם רואים מה שאני רואה? מה אתה רואה, שואלים הוותיקים, אצלנו חושך. מעֵבר לחושך, אני אומר, אתם רואים? טקסס. אמצע טקסס. בית-קברות נפלא, רחב, מלא עצים, פרחים, ומצבות נהדרות משיש – מה מצבות, וילות! – ובאמצע-באמצע, מתחת למצבה הכי גדולה והכי יפה, בתוך האדמה – איזו אדמה דשנה! – שוכבת בארון זהב בחורה ושמה ברברה. היא היתה בחורה טקססית ספורטיבית, נהדרת, איזה ישבן נפלא, גדול, מלא, נפרש מעליך כמו שמים, עכשיו היא כאן, למטה, שוכבת על הגב ומחכה לנו.

מחזות 2 222-223

לא סגולה נחותה היא שאני אדם חי, יש לזקוף זאת לזכותי, בייחוד אם מטיילים איתי בבית-קברות ומשווים אותי באופן טבעי למתים הקבורים שם ולמצבם הפיזי והנפשי.

אני גופתה המתה של מי שהייתי.
יבש לי בפה. מוטלת בזויה ומבוישת
וחסרת אונים. מי שיבעט בפרצופי –
לא ייבָּעֵט. ילדים קטנים רשאים
לדגדג את נחירי בגבעולי עשב.
גם זבובים אינני מגרשת.

לו רק יכולתי לעטות על פני
ארשת כעס! אבל אתם מתחתם את שפתי
לעווית חיוך נכלם ומתנצל,
ובחיוך המתנצל הזה אשכב למטה וארקיב,
בחיוך הזה אסריח, בחיוך הזה
אקביל את פני התולעים,
כאילו רואים חורי העיניים הממולאים עפר
איזו תקווה מנצנצת.

מת הרעש, הרעש! יום-יום חזנים, ואלמנות, וטרקטורים וקבלנים; משתתקת האלמנה – מטרטר הטרקטור, מתרחק הטרקטור – מזמזם מטוס, נעלם המטוס – מצלצל הטלפון האלחוטי!… אוי, כמה נמאס, כמה נמאסה עלינו האסיה המקוללת הזאת, אבק, זבובים ורעש! וכמה מהומה על קצת אבק!… אלוהים אדירים, אתה הבטחת לנו אחרי המוות מנוחה נכונה; איפה המנוחה ואיפה הנכונה?! דרעקעס, הייתי צריך להיקבר בווינה!

מחזות 7 41

גוסס קחו אותי הביתה.
קברי חפוּר, הבור ממתין להתמלא –
רבותי, להתראות בקוסמוס!

מחזות 8 150

אלה, רק תן להם הלוויות!
גוויות מגרות אותם, הבְּכִי מוליך לנְהִי,
הנְהִי להִי, ההִי להוֹ-הָא, ההוּא-הָא לשלא נדע!

מחזות 9 150

אח, הרגע הזה,
ההשתוחחות הנפלאה על הארון,
העצב המתוק על מה שאיבדנו
ולא ישוב עוד לעולם –

הרגע חלף.

מחזות 9 138

אני רוֹצָה להגיד לְךָ שהזכרתי אותך בצוואה שלי. כתוב שם שאתה איש רע מאוד, ואני מתה רק בגללך.

מחזות 9 254

האם יש מקום על פני האדמה
שבו לא רבצה פעם נבֵלה
ועליה זבוב או מקק או תולעת?

מחזות 11 234

עד שמסתדרים בקבר כבר לא נשאר אלא תאריך לידה ותאריך פטירה וביניהם – גיהוק.

פרוזה 1 185

כי טובים ונוחים הם חיי המתים להגות הגיגים, הוא בודד,
רווק-מוות מושבע, ילדים ופקידים לא טורדים אותו,
אברו לא קופץ וליבו לא הולם,
ומוחו לא מוצף בדם מורעל של תאווה,
והוא לא חרד על בריאותו, ואיננו מתלבט
בקושיה מה עדיף, התעמלות או שחייה,
והוא דומה דמיון-מה למשורר השוכב למרגלות ההר,
מביט לשמים הנגלים אליו מבעד לענפי העץ,
ומדמה דימויים על ההר ויוצק אותם בחרוזים,
ופתאום נופל עליו ההר וקוברו תחתיו,
והוא ממשיך לשכב בתנוחת המשורר וממשיך להרהר בהר,
רק הפעם ללא דימויים ובלי שום חרוזים.

שירים 34

הלא גם אם נקרא לקברן "נער מעלית" – אף-על-פי-כן, אל הקבר יורידנו.

כל החיים נראים לי כמו שיטוט בבית קברות – שמות ותאריכים.

מחזות 11 143

הוי מתים עלובים, כאן לא קליפורניה,
כאן קבר חשוך וזהו המוות!

שירים 42

אהובתי, כאן חושך,
האדמה על עיני מהודקת,
אני לא רואה עם מי את מתחבקת,
למי את לוחשת מלים נפלאות,
שהיו רק שלי, ועכשיו גם שלו.

מחזות 11 155

קול זעקת האיש המת, שַוועה גדולה שלא תיתם:
הי, אתם למעלה, גם אני הייתי שם!

שירים 46

לו רק ידעת, לו רק ידעת,
אשה שלי, אהובת נפשי,
איך אבלה את מותי בקבר,
איך אגיד לך, איך אכתוב שיר?

אמרו אתם, מה הייתם אתם עושים במקומי לו הייתם מתים השוכבים קבורים באדמה ונרקבים? לא-כלום! לא-כלום בידכם לעשות! עניין פעוט ומציק עד מאוד, עלבון עד עמקי הנפש.

מי תרצה להתחתן אתי אפילו רגע אחד לאחר מותי? – גם לא זקנה הודית.

כאן נח מי
שאשתו לא נחה
עד שסוף-סוף
ראתה אותו ככה.

הרהור טורד את מנוחתי,
מה יהיה לאחר מותי:
כמה זמן תימַק גופתי,
ואיך ובידיו של מי יימעך
התחת של אהובתי.

אב עכשיו מתחיל הכאב.
כששוככת ההמולה,
ונשארים לבד: אתה והגופה.
הוא ואתה. ואחר-כך –
אתה והחֶלקה.
אתה והרוח החומקת
ממך, אך אינה מרפה,
תובעת את שלה,
תובעת את כולך.
ונכון הוא, בני,
שמעתה אינני אדון לעצמי.
אתה השולט בי מעתה
עד יום מותי שלי.

מחזות 7 95-94

הוי מה מאושר הוא זה שמת
רגע לפני תחיית המתים!
הוא לא הפסיד כלום! הוא לא
הספיק לשכב בקבר ולהתפורר,
החמיץ אולי רק ארוחת-ארבע,
אולי ממתק אחד, ושוב קם, כמו
מתנומת צהריים קצרה שאחריה
עוד משתרעים כל החיים לפניו!

מחזות 4 317

כאן נח אדם
שהרופאים ציוו עליו לנוח
והוא עושה כמצוותם.

×