השתחררו מקסם השדיים! התגייסו לצנחנים!

על מה חושב פרופסור כל היום? על שדיים של אשה. אם כך מדוע ללכת בעקיפין, מדוע לא להעניק את הפרופסורה ישר לשדיים? הגיוני יותר להעניק תארים אקדמיים לשדיים ולא לאנשים החושבים על שדיים. כל אשה תלך לה אפוא עם שני אקדמאים מתנדנדים על החזה שלה. גודל התארים יינתן לפי גודל השדיים. שדיים קטנים יהיו אסיסטנטים, שדיים בינוניים יהיו דוקטורים ושדיים גדולים יהיו פרופסורים ויוזמנו להופעות בקונגרסים בינלאומיים.

אדיר הוא החזה המזדקר מולךָ בבוז,
אך נַעֲלִים עליו האחוריים המתרחקים
ממך בנענוע קל, אדיש.

מחזות 4 86

אל תשחק לי עם שדי, ואל תהרוס לי את חיי.

מחזות 2 20

למה לי את כולה? היא מלאה שאריות. הראש, למשל. מה אני צריך את הראש שלה? זה אוכל כל הזמן, מסתכל עלי, בודק אותי, רוצה ממני. בקיצור: עוֹל. אין צורך. שלא יהיה. וגם הידיים, לוקחות ומחטטות – בזבוז. וכפות הרגליים עם הציפורניים העקומות, והיבלות, ובתי השחי, והגב, והצוואר העבה – שני שליש מהאשה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק. שיישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שַׁדַּחַת. קציצת-אשה של שלושה כדורי בשר, רך, שימושי, דקורטיבי וגם מתגלגל לבד לצידך.

מחזות 1 319-320

כי זוהי הזכות הטבעית ללבוש חזייה,
והזכות להציף את פני הגבר בדם,
והזכות לדרוך על הכובע שלכם,
והזכות לתלוש את העניבה שלכם,
ולצחוק ולבכות ולהשתין בחתונות ולהפליץ בהלוויות,
יש לי זוג שדיים – ואני אשה עם זכויות!

מחזות 1 203-204

הוא תסלחי לי על החוצפה. אני מסתכל על הישבן שלך ואומר לעצמי: זה ישבן שישב בקליפורניה. ישבן של גברת צעירה ראה יותר עולם ממה שראיתי אני ואמא שלי ביחד. זה צדק?
היא מה שבאמת מביא אותי לחשוב לא פעם: ישבן כזה, שראה כל-כך הרבה, ישבן כזה אלוהים היה צריך לפטור אותו מן הצורך ללכת לבית-שימוש.

מחזות 2 79

הלכה והשאירה באוויר נענוע קטן של הישבן שלה.

מחזות 1 260

מכיר את הירכיים האלה שהולכות-הולכות-הולכות למעלה, נעשות עבות יותר ויותר, עד שלפתע, בפיסגה, ללא שום הכנה מוקדמת מתגלה לו, כמו כותרת של פטרייה דשנה, ישבן שעובר על גדותיו? ישבן גדול, עגול, משהו שנפרש מעליך כמו השמים בעצמם, משתפל לצדדים, משתפל אחורה, ויוצר את שני הקפלים העמוקים האלה המסמנים את הגבול בין מלכות האחוריים לנסיכות הירכיים… ישבן לבן, כביר וטהור, מקהלה שמימית של מלאכים, אגם שווייצרי מלא ברבורים, פיסגת האושר, משהו שמבטיח לך את כל סערות הנפש יחד עם כל שלוות הבית.

מחזות 2 214

נקבי האשה המהוללים
השוכנים בין כרי בשרה,
מפיצים באוויר אד ניחוח
משכר מעורב בצחנה.

נקבי הפסולת הם גם
נקבי התענוג.
הזיבה הדביקה היא
הטל השמימי.

זו הלחות שבה צומחות
כל פטריות הרעל האנושיות.

כי הנה ראֹה תראו:
בעוד לשונותינו רועדות, חותרות
להעמיק בנקב הרטוב,
עינינו לשמים נשואות
מתוך ייאוש.

אוי אלוהים, אני כל-כך אוהב תחת עד שהוא בטח מוכרח לסמל משהו!

מחזות 6 301

אח, שַד מקפץ, שַד חי וחם,
גמד לבן עם כובע חום,
מנפח את מפרשׂ מכנסי הגבר,
קורא לו להפליג – לאן? לאן?

מחזות 4 94

הראי הוא ההכרה הפילוסופית והמדעית העליונה, הוא אינו המשקף בלבד של תמונת בשרנו אלא גם הפרשן המדויק וההגיוני ביותר לתמונה זו. למשל, שָׁד. שַׁד האשה. איזה פירוש יכול להיות נכון יותר ונאמן יותר לְשָׁד מאשר השָׁד עצמו?

פרוזה 1 97

מה עוד נֹאמר על התחת שלא נֶאֱמר? –
הרוֹךְ השמימי, בלי עצם, בלי
דקויות, בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות,
רך מהגולגולת ומוצק מהשַד, קומבינציית
ביניים בין פלדה למים, ובין חֵלק לחֵלק
מעמיק פלג – אח, החריץ האפלולי המכאיב,
המבטיח, שער הגיא, בית מועד לכל חי,
הו תחת, סבל חמוץ-מתוק, עולם ומלואו,
אשר כעולמנו, גם הוא אין לו פשר,
אך מה איכפת הפשר, ייקח אותו השֵד –
כל עוד שָריר וקיים וניצב ועומד!

מחזות 7 61

אני רוצה לומר משהו על שני נושאים: הנוד והפיטמה. מיותר להציג אותם, שניהם ותיקים ומוכרים. הנוד והפיטמה. והנה, את הנוד אני מסוגל להבין. להבין במשמעות העמוקה, אני מתכוון. הנוד הוא משלנו, ידיד, בן זמננו ומקומנו, הוא עממי, הוא לץ, הוא תרועה פשוטה של חיים פשוטים, וכל-כך טבעי שאם יש תחת יהיה גם נוד, שאם שני הרים אז נשיבת רוח בעמק ביניהם, וכמה הומור, כמה ניצוצות חיים, כמה הבנה לרוח האדם ונשמתו! ואילו הפיטמה, רבותי, האם יכול מישהו להסביר לי סוף-סוף את הפיטמה? מה זה שם בפיסגת השַד? לשם מה? מה קורה פה? למה לקלקל את רצף העור החלק עם הכתם החום-כתמתם? למה מין כפתור שנעשה ברבות השנים, כשהשד נופל, לצפצפה מעוכה עם חור סתום, תרמיל אפונה קלוי ומיובש וריק, למה? עולם בהמי, טפו!

מחזות 11 95

מה חשוב השֵם. לתחת, כמו שאומרים, אין תמונת פספורט

מערכונים ופזמונים 2 192

ומה מלמדנו התחת? שמה שרואים – זה מה שיש!

מחזות 11 122

רבותי, תחתונים. לפעמים נדמה שאין מלים בעולם היכולות להביע את הכוח, העומק, השררה, את המעיין האדיר שופע העונג העליון והחסד המסנוור הטמון בתחתוני האשה.
הביטו בתחתונים: בשעה שהם מונחים בארון, או תלויים על חבל בנפרד מרגלי האשה, הריהם פיסת בד מכוּוצת ברוע, עם שלושה חורים זוממים, שני חורים תאומים בינוניים ומעליהם חור אחד ענקי; פיסת בד אפסית שאינה שוקלת כמעט כלום ואין לה כוח ואף לא הופעה מרשימה. אך ראו נא שוב את התחתונים בשעה שהאשה מחליטה לחנוֹן אותם וללבוש אותם לגופה. הבד המכוּוץ מתמתח בגאווה, החורים מתמלאים בשתי ירכיים ובמותניים, רוח חיים ניפּחה בתחתונים, לפתע בולטת הצבעוניות שלהם, הם נלחצים לבשר האשה בהתפנקות של מי שנסלח לו ועכשיו הוא מגשים את מלוא היותו, הם מתחילים לרשרש בפעילות חיים שוקקת, הם נרטבים קצת, מתפקעים קצת, הידד, החיים באים לידי מיצוי עילאי! נדמה, כי אין תחושת חיים המסוגלת להשתוות לתחתונים המלאים מבפנים בבשר האשה, ובאופן מיוחד הכוונה לאותם חלקים המלאים בַּבליטוֹת המפורסמות, אחת לפנים, הלוא היא בליטת הערווה המרשרשת, ושתיים מאחור, הלא הן בליטות הישבן משני עברי החריץ. מה עוד אפשר להוסיף ולומר על כך? ששני השקעים אשר בשיפולי בליטות הישבן, אלה השקעים המפרידים בין הישבן לירכיים, מתמתחים בשני קווים כשני חיוכים דקים מסתוריים? הקווים המחייכים האלה מעבירים בגבר צמרמורת של זרוּת ופחד ביחד עם חבלי המשיכה העבותים ביותר, וכגודל הקסם כן גודל החרדה, והתוצאה – שיגעון. זו הסיבה שהגבר המשוגע, בתקוף אותו קינאתו בתחתונים, מנסה תמיד לקרוע אותם מעל גוף האשה ולראות אותם מושלכים ארצה ריקניים מבשרה, מכוּוצים ומקומטים בשינאה, ללא בשר חם שימלא אותם, נאחזים בכוח ובלהיטות בשרידי ריחות האשה הפגים והולכים מהם. אז מנסה הגבר ללפף את האשה מכל צדדיה, לחקות את תפקיד התחתונים, הוא שואף להיות לה לתחתונים, אך, כמובן, אינו מצליח, הוא טיפש מדי, והשאיפות שלו מבולבלות מדי. הלטיפות הקטנות והמגששות שלו, חיבוקיו המאומצים המעוררים אי-אמון, חוסר הגמישות של גופו הנכרך, ומעל לכל, תקיעתו הבהולה לתוך בטן האשה, בעוד שפתיו מגששות על עטיפת פניה, אלה מוכיחים רצון גולמי לא מחושל, כוונה לא ברורה, שלטון של מבוכה וחוסר-אונים, ולכן הם גם נמשכים זמן לא ארוך. לבסוף יחדל הגבר, ירפה מן האשה ויצנח על גבו, והאשה תעוט על תחתוניה ותמלאם שוב בבשרה. במאבק בין הגבר לתחתוני האשה מנצחים התחתונים. הגבר ישוב להזיותיו הזעירות.

אני אבוד! מאסר-עולם עם ישבן שטוח!

מחזות 4 220

בלכתך מעמי, אהובה,
מתחככים אצלך שני חלקי העכוז,
מתיזים אל קברי גץ קטן של בוז.

אחַי לאנושות, אחַי לסבל,
הגיעה השעה לקבוע אובייקטיבית:
השַד אינו יותר משַׂק שומן,
גבשושית לא מעוצבת, נפיחות חיוורת,
תפיחה בצקית לא אפויה עד תום,
מוצר פרסומת מעורפל עם מתיקות אמריקאית,
גבנון קדמי חסר עמוד שדרה,
גידול שצורתו סתמית ושקצהו מסתיים
בציץ בולט בצבע בוץ.

אחי, הודו, השַד עקום, עקום,
הוא לא נכון, לא צודק, לא מוביל לשום מקום,
השתחררו מקסם השדיים!
התגייסו לצנחנים!

מחזות 1 221-222

גבר מדברים לאחרונה על ישבן האשה, ישבן האשה, והרי לא עשיתן שום מאמץ, פשוט צמח לכן!

אנחנו הטובים

אחרון 350

היחס אל ישבן האשה מורכב מאוד. מצד אחד הוא נראה אַדנוּתי, כלומר: אשה בעלת תחת דשן נראית כגברת עם שני אדונים קטנים צמודים לה מאחור – אכן, אלה שני אדונים כרסתניים וקטנים בגודל נפוליאון – בין שיפולי הגב למרום הירכיים. בלכת הגברת ברחוב הם משקיפים עלינו, הגברים המסתכלים עליהם מאחור, במבט מחמיר ומלא בוז. אך לוּ היו שם אדונים, הרי לא היינו מעוניינים כלל! אין אלה, למזלנו, ממש אדונים, אלא רק צמד כְּרָסים של שני אדונים קטנים הצמודים לישבן האשה מאחור. פלפול מורכב זה מסביר מדוע מעורר בנו ישבן האשה רגשות כה מנוגדים: באשר אשה – נלהט, באשר שני אדונים – נרחש כבוד, באשר צמד כרסים של שני גברים – נשתוקק לבעוט, ובְגִין הכל יחד – צימרוּר קטן של זרוּת.

×