התולה בנו תקווה, מקבל קְוָוה-קְוָוה.

למה מוכרחות כל התקוות
שבעולם לעבור דרכי?!

מחזות 4 89

אתה תולה בי תקווה. אני מרגיש בגב.
זה מאוד מפריע לי שמקווים אצלי.

מחזות 7 197

אני שואל את עצמי באיזו נקודה נהוג בדרך כלל להתייאש, ואם עוד לא איחרתי את הייאוש.

מחזות 1 48

פתאום,
באמצע הליכתך, נעצרות הרגליים,
אין לך כוח לעשות אפילו פסיעה אחת נוספת.
בבת-אחת נופל עליך מין ייאוש כבד כל-כך,
אתה הופך לאבן. מי ירים אותך? מי
יחלץ אותך? מי יענה לך תשובות?

מחזות 7 59

חולה דוקטור, תסלח לי, אבל אתה מדבר כמו קברן. אתה רופא. אתה מוכרח להשאיר איזו תקווה, אם לא למתים, לחיים.
רופא כן. תקווה אחת בכל זאת יש. קווה לתשישות. מה שירפא אותך בסופו של דבר, זו התשישות. אתה תזדקן, תיחלש, עם החולשה תבוא המנוחה. וכפי שלא ייוותר בך עוד כוח לשמחה, כך תהיה גם רפה מכדי לצעוק, למחות, להתייסר. שֶקֶט כבר יבוא עליך, ואתה תשקע בו. אתה תהיה שָקֵט שָקֵט, אתה תהיה שארית שקטה של חיים נמוכים, שוקעים, מסודרים. שכבה עבה של אפר תכסה את כל אהבותיך שנגמרו ושנקטעו ושחלמת שיהיו ולא היו, ושהשאירו אותך בסוף לבד. אחר-כך בשקט בשקט, ללא התרסה וללא התמרמרות, אתה תתחיל יום אחד לגסוס. לא יעניינו אותך החיים, לא אלוהים, לא התקווה, לא המשמעות של חייך. בדל קטן של כוח עוד יישאר לך כדי לנעוץ בתקווה מבט אטום, מבט אשר גם הוא ילך אט-אט וייטשטש. עד שתמות. קווה לתשישות.

מחזות 2 70

ידידי, לֵךְ לתחנה המרכזית ומצא לי מישהי שעזבה הכל מאחוריה וגם איחרה את האוטובוס האחרון.

מחזות 2 128

העולם הוא מקום שבו אנשים ישנים או מתים או חסרי-הכרה מפשילים ראש לאחור ופוערים פה בחוסר-ישע, והרואים את הפיות הפעורים פוערים גם הם את פיהם בחוסר-ישע.

מחזות 5 35

אבא, אמא, סוף-סוף התבגרתי – אני מיואש לחלוטין!

מחזות 4 68

שומר תצטרכו לחכות! פקיד הנמל מגיע בשמונה
ומתחיל לקבל בשמונה ורבע!
נוסע הוי שמונה ורבע! הוי ציפיות גדולות
ועצומות, הרות-עולם של חיינו:
הציפייה שפקיד יבוא, הציפייה שפקיד
לא יחלה, הציפייה שעיכול של פקיד
התנהל הבוקר כשורה, הציפייה להבעה
המסתמנת על פני פקיד בשבתו לשולחן,
הציפייה שחותמת ביד פקיד תונף למעלה,
שחותמת ביד פקיד לא תתמהמה באוויר,
הציפייה שחותמת ביד פקיד תוטבע בנייר,
שנייר לא יאבד, שנייר לא יעוף ברוח,
שלא תהיה רוח, הציפייה שנייר יימסר
מידו הבוטחת של פקיד לידך שלך הרועדת.

לוּ נשאלתי הבוקר איך נראית
תקוות האדם, אומַר:
פקיד בשמונה ורבע!

מחזות 4 299

למה אני מביט בך מבעד לדמעות
ותולה בך תקוות משונות?
למה אני משלה את עצמי
שאם אטמיע את עצמי בתוכך, אֶגָאֵל,
שיש נחמה בחיבוק.

מחזות 8 21

חושבים שהעולם
ייפתח עוד ועוד – כלום לא נפתח.
צוהר אחר צוהר נסגר.
והנורא הוא שעדיין נאחזים.

מחזות 8 123

א אני אומר לךָ
באופן מדעי: נורא לחיות!
ב אלוהים, איך מעודדים ייאוש
עם אסמכתא מדעית מוחלטת?

מחזות 4 83

כל אחד, בבוא יומו, שוכב
רועד ומחכה, ומקווה שלא,
אבל הנה זה בא.

בן אני לא יכול לסבול שמסתכלים עלי בזמן שאני אוכל ותולים בי תקוות.
אם מי מקווה?! מי בכלל רוצה ממך משהו?!
בן יושבת ומסתכלת ותולה בי תקוות יומם ולילה!
אם מה הוא רוצה מהחיים שלי?! אני ישבתי והסתכלתי על זבוב! אסור לי להסתכל בבית שלי על זבוב?!
בן הזבוב הולך לאכול במסעדה.
אם לֵךְ, לֵךְ למסעדה! ארוחה שאתה מתחיל בתור בן, אתה תגמור בתור יתום!

מחזות 2 29

התולה בנו תקווה, מקבל קְוָוה-קְוָוה.

מחזות 9 163

אני חושש שלעולם
לא אצא מן הבור. הוא בתוכי.

לעולם ימצוץ בי הייאוש:
אי-שם יש חיים שלא נועדו לי!

מחזות 10 81

אני לא מאמין – נפל לי הקטן לבית-כיסא! מה שפחדתי ממנו בא! יש ממה לפחוד, הכל מתגשם! בסוף יתברר גם שבאמת מתים!

מחזות 11 195

ואם ישאלו אותי פעם: היכן היתה תמצית חייך? אענה: לחכות מתחת לחלון שלה ברעדת הלב ובלי תקווה – שם, שם היו החיים, רק שם!

×