קומדיה

הדמויות

מוריס שימְל

תוֹלֶבְּרֵיינֶה, אמו

גוֹמְפֶּרְץ, אביו

גורדון בְּלוּ , ידידו

עמוס פּוּפּ, ידידו

אלכסנדר דוֹךְ, ידידו

בַּרְבּוּבָּה, זונה

ווּלְוָוה, אחות

שיבולת נֵרְד, אהובה לא מושגת

חוֹלֶדוֹנְקָה, מושגת

פּוֹמְפָּה, אביה

טֶלֶגְרֶפְּצְיָה, אמה

שכנה בהלוויה

חולה זקן

הַיְינֶה-מְרַיְינֶה בִּיטֶרְפֶלְד, קרוב רחוק של מוריס

רופא וצוות אמבולנס

חייל, איכר, תינוק

ילד, אם

שכנים, מכרים

 

פרולוג: דיוקן מוריס

 

[לפני המסך. מוריס צועד, מנענע את ראשו בתדהמה]

 

מוריס אני נדהם. בלתי נדלית היא עוצמת סרחוני הפנימי.

[נכנסת הזונה ברבובה, מושיטה רגל אחת]

ברבובה בּוֹבּי!

[מוריס נופל על גחונו לפניה. ברבובה מתקרבת אליו, מושיטה את חרטום נעלה]

לקק!

[מוריס מלקק את חרטום נעלה, משפשף את בטנו בריצפה, מאונן וגומר. ברבובה מביטה בו בתיעוב]

ג'וק.

מוריס שלום לך, הזונה בַּרְבּוּבָּה. נחלשתי.

[ברבובה יוצאת. לעצמו]

אני המום.

[מנענע בראשו]

מרוב רפיון אפילו התדהמה שלי רפה ונאמרת בשפה רפה.

[עוצם את עיניו, נח, פוקח את עיניו]

בניגוד לאינטרסים של גופי, אתקע באגודלי נעץ.

[תוקע נעץ באגודלו, צועק ובוכה. עוצם את עיניו]

ואוֹמַר לעצמי שאני מכפר על חֶטְאֵי כולם. ואחזור בי. ואוֹמַר לעצמי שאני מכפר על חֲטָאַי שלי. ואחזור בי.

[נח]

אתרכז בקוֹמיוּת, ואוֹמַר "המשורר משה קוֹרְנְפְלוֹק" במקום "המשורר מאיר קוֹרְנְפְלוֹק", ואצחק.

[מנסה לצחוק]

משה קורנפלוק.

[צוחק בקושי]

משה קורנפלוק.

[גועה בצחוק]

משה קורנפלוק!… אוֹח-אוֹח, משה קורנפלוק!… – איזו צחנה בוקעת מפי כשאני צוחק, עוֹשָׂה מעגל באוויר ושבה לנחירי!… – אוֹח-אוֹח, משה קורנפלוק!…

[צוחק בקושי]

משה קורנפלוק.

[אינו מצליח לצחוק יותר]

מיציתי את המשורר מאיר קורנפלוק. מיציתי את עלילת חיי כמסכת של אשמה, כאב וסאטירה. לא נותר לי אלא למות.

[עוצם את עיניו, נח]

לצערי, אני רעב.

[מוציא מכיסו סנדוויץ' ואוכל]

לא נעים לי.

[נכנסת תולבריינה, האם. בנחרת-בוז]

תולבריינה אוֹכֵל, מה?

מוריס למה לא באת כשסבלתי עם הנעץ? תמיד תופסים אותי בהנאות! אני רק תוחב משהו לַפֶּה – כולם פֹּה!

תולבריינה מוריס, ילד שלי, אני כל-כך אוהבת לראות אותך אוכל. אני כל-כך רוצה שיהיה לך טוב. לו רק ידעת. אני שוכבת על הספה, לא יכולה להירדם, ורק חושבת: "תוֹלֶבְּרֵיינֶה, תוֹלֶבְּרֵיינֶה, הילד שלך, מוריס, מה הוא עושה ברגע זה? הוא נהנה? צוחק? מצליח? טוב לו בחיים האלה שאליהם הבאת אותו עם כל-כך הרבה מאמצים וטרחת להשיג בשבילו כבד-עוף בשוק השחור?" אה, אתה לא תבין מה זה לבטל לגמרי את תולבריינה, ולהשקיע אותה כולה בבשר אחר, במוריס, שהוא כאילו לא תולבריינה, אבל בעצם כן תולבריינה, ואולי אפילו הרבה יותר מתולבריינה. אתה יודע שאתה תולבריינה?

[צוחקת]

תראו, תולבריינה. נורא מצחיק. כאילו לא מספיקה תולבריינה אחת, הוספנו עוד תולבריינה.

מוריס [לעצמו]

הרסה אותי, אמי התולבריינה. השכיחה ממני את הזונה ברבובה ואת הסנדוויץ' עם הלקרדה ונעצה את תולבריינה.

[תולבריינה מתקרבת אליו, מוציאה מארנקה שוקולד]

תולבריינה קח שוקולד מתולבריינה, תולבריינה.

מוריס [לוקח]

בדיוק מה שרציתי אחרי הסנדוויץ'.

[אוכל]

ספרי לי עוד על הזמנים שלכם מפעם.

תולבריינה [מתיישבת, מפהקת]

מה יש לספר. אלה היו זמנים קשים. לאנשים לא היה.

[מוריס אוכל את השוקולד, ממצמץ בלשונו]

איך השוקולד?

מוריס כנדרש.

תולבריינה ברור לך שאי-שם ביערות בורמה עומד כרגע חוטב-עצים בורמזי מסכן ומנסה לכרות עץ ואין בכל העולם מי שיעזור לו, ואתה כאן, אוכל לך שוקולד ונהנה. ברור לך שאתה הסמרטוט הכי גדול שנולד אי-פעם, כן?

[יוצאת]

מוריס מיציתי גם את יחסי עם אמי.

[ממצמץ בלשונו]

אני שׂבע. לכלכתי קצת, גנחתי קצת – חייתי. ושוב לא נותר לי אלא למות.

[עוצם את עיניו, נח, פוקח אותן]

לצערי אינני אדם מאוד רוחני.

[טופח על בטנו, מנסה לצחוק]

משה קורנפלוק.

[קם. לקהל]

אהה, רבותי, איך שפתחתי את הפה והתחלתי עם הסירחון, עוד לא היה ברור אם אני טרגדיה או קומדיה. כשתקעתי לעצמי את הנעץ באגודל עדיין הסתמנה אפשרות תיאורטית לכיוון הטרגי, אבל ברגע שהתחלתי עם "מאיר קורנפלוק" ו"משה קורנפלוק", הלכה הטרגדיה ונעשה ברור: מוֹריס שימְל – קומדיה. נורא חבל ש"משה קורנפלוק" ושצחקתי כמו אידיוט. אני קומדיה עם אבק זלזול, בייחוד מפי נשים צחקניות עם הבל-פה ניחוחי. נורא חבל. בילוי נעים.

תמונה 1: מות גומפרץ

 

[המסך עולה. בית הוריו של מוריס. מוריס אוכל, תולבריינה מסדרת, גומפרץ במיטה בפיג'מה, מדבר אליה כשגבה מופנה אליו]

 

גומפרץ …ואז הוא אמר לה שהוא לא רוצה יותר, אבל היא אמרה לו שהוא מוכרח, ושאם הוא לא יגמור את הכוסמת…

[מת מבלי שתולבריינה תבחין]

תולבריינה קַשְקֵש לך על כוסמת בזמן שאני הולכת למות. בלילות האחרונים אני יותר מדי חולמת על הורי, שיהיו בגן עדן. אני שומעת את אמי צועקת לאבי מהמטבח: "פֶרְציק, איפה תולבריינה?" ואבי צועק מהחדר: "חישְטְרָה, תולבריינה איננה!" ואמי צועקת: "פרציק, רוץ לחפש את תולבריינה!" ואבי צועק: "חישטרה, הנה תולבריינה!". ואז אני נכנסת בפחד גדול, הרגליים לא רוצות ללכת, והחלום נגמר. אבא ואמא קוראים לי לגן עדן…

[מבחינה בחוסר התנועה של גומפרץ]

גוֹמְפֶּרְץ? גוֹמפּרץ? גומפּרץ?!

[מטלטלת אותו בבהלה]

גוֹמפּרץ!!

[נכנס מוריס בבהלה]

מוריס אבא!!

תולבריינה [מתייפחת]

אבא מת! ממש ברגעים האחרונים שלו עוד סיפר לי מה שפּוֹפּקוֹביץ' אמרה לעמוס קְלַיינְבְּרֶכְטְל, הרי עמוס קליינברכטל לא אוהב כוסמת, כולם יודעים, והוא אמר לה שהוא לא רוצה יותר, אבל היא לא הסכימה ואמרה לו שאם הוא לא יגמור את הכוסמת… וזו היתה המלה האחרונה של אבא, "כוסמת", ואני הפסקתי אותו באמצע המשפט וסיפרתי לו על החלומות שלי ולא ידעתי שהוא מת, לו ידעתי, הייתי נותנת לו לפחות לגמור את המשפט ולספר לי מה איימה הפופקוביץ' לעשות לעמוס קליינברכטל אם לא יגמור את הכוסמת… איך יכול היה למות לי ככה, להשתמט מבין הידיים, ברח, עזב אותי כמו גנב, שדדו אותי, חמסו אותי, אני הקורבן של העולם!…

מוריס אבא, אבא, כל חיינו אנחנו מחכים למלה האחת, הגואלת; אנשים מוכנים לבוא מכל קצווי תבל לשמוע אותה; אז למה, למה לגמור עם "כוסמת"? איזו מורשת הגותית השארת לדור הבא!…

[שוב נשבר קולו, הפעם הוא פורץ בבכי]

הוי אבא, מה לא הייתי נותן כדי לשמוע עוד פעם אחת את קולך, אפילו אומר "כוסמת", לא איכפת, כל קשקוש שהיה עולה בדעתך, ובלבד לשמוע את נגינת קולך, אבא!…

[גומפרץ פוקח את עיניו ומזדקף לאיטו למצב ישיבה, לואט חלושות]

גומפרץ …ואז הוא אמר לה שהוא לא רוצה יותר, אבל היא אמרה לו שהוא מוכרח, ושאם הוא לא יגמור את הכוסמת…

[צונח לאחור ושוב מת. מוריס שעמד תחילה נדהם, מביט בו רגע מאוכזב]

מוריס זהו? זה הכל? למה ביקשתי את זה? מה יצא לי מזה? מן השמים עשו לי נס והוא יצא יותר שטותי מהחיים עצמם. אם כבר מת במלה "כוסמת", לשם מה הייתי צריך לבקש שיחזור עליה? לעולם לא אסלח לעצמי. כמה תפל הכל. בלתי נדלית היא עוצמת סרחוני הפנימי.

תמונה 2: קבורת גומפרץ

 

[בית קברות. ליד הקבר הפתוח של גומפרץ עומדים מוריס, תולבריינה, חולדונקה, גורדון בלו, עמוס פופ, אלכסנדר דוך, מכרים ושכנים]

 

חולדונקה ראו, מפי המת, הפתוח בחוסר אונים, יעלו פרחים; הפה שאמר "כוסמת" יצמיח דשאים רעננים; ואנו נזכור את המלה "כוסמת", כפי שנזכור את השיר "ולקלמן היתה ביצה" שנהג לשיר פעם לבנו מוריס, כששניהם עוד היו חצי-שמחים.

[שרה, בעוד תולבריינה מייבבת]

ולקלמן היתה ביצה,

ולקלמן היתה ביצה,

ולקלמן היתה ביצה,

היתה ביצה קשה.

מוריס [לחבריו]

זאת ארוסתי החדשה, חוֹלֶדוֹנְקָה. סיפרתי לה אתמול על שירי הילדות שלי.

גורדון היא מדברת משובח.

מוריס היא מורה.

[לחולדונקה]

ואלה חברים שלי עוד מהילדות. עמוס פּוּפּ.

עמוס עמוס פּוּפּ.

מוריס וגורדון בְּלוּ.

גורדון גורדון בְּלוּ.

מוריס קוראים לו גם "גורדון המחודש".

גורדון לפני שנים החלטתי פתאום לעשות את השביל בשיער בצד ימין במקום בצד שמאל, ולכבוד זה קראו לי לזמן-מה "גורדון המחודש". היה נדמה לי שמהשביל החדש מצד ימין יתחילו חיים חדשים, והם יהיו יפים וזוהרים, שונים לגמרי ממה שהיו כשהשביל היה מצד שמאל. נו, אז הנה השביל מצד ימין, והנה אני. ורק השם נדבק כמו צביטה נצחית בלב: "גורדון המחודש".

עמוס למה זרקתי לה את המגהץ על הקיר, למה, למה!

מוריס [לחולדונקה]

עמוס פופ היה פעם גיסה של השחקנית המבטיחה מינה שוורץ.

חולדונקה באמת?

עמוס אבל כמה זה באמת חשוב לך לדעת כשאת שואלת "באמת?". כמה זה באמת ענין של חיים או מוות עבורך. אני שואף למישהו שיתעניין בי התעניינות מוחלטת ללא הגבלת עוצמה וזמן.

מוריס אחיו היה נשוי לשחקנית המבטיחה לשעבר, מינה שוורץ. אפילו ניבאו לה עתיד. פעם אפילו כתבו בעיתון ששחקנית כמוה לא מוצאים ברחוב כל יום, אבל טעו בשם וכתבו שֵם של שחקנית צעירה אחרת, צ'ינה שוורץ, אם כי היה ברור שהתכוונו אליה, למינה שוורץ. עוד הרבה חודשים אחר-כך הלכו בני המשפחה עם פיסת העיתון שבו מופיע השם של צ'ינה שוורץ וניסו לשכנע את כולם שהכוונה אליה, למינה שוורץ. אנשים לא רצו להאמין להם, ולמה בעצם, מה היה איכפת להם להאמין, הרי הדבר לא עלה להם; ובכל זאת לא רצו להאמין. אבל למשפחה זה היה חשוב, חשוב מאוד להחדיר לכולם לראש שאמנם זו שכתבו עליה בעיתון שלא מוצאים כל יום ברחוב היא צ'ינה שוורץ אבל הכוונה היא למינה שוורץ, גיסתו של עמוס פופ. וזהו אלכסנדר דוך. הוא זמר.

אלכסנדר למדתי זימרה. אז מה.

מוריס אלכסנדר דוך שר פעם בהצגת בית-הספר את "הזמן". דוך, תשמיע לנו את השיר של הזמן.

דוך שנים עברו, מי זוכר.

מוריס אתה זוכר טוב מאוד כל מלה.

אלכסנדר [שר]

"אני הזמן, אני לא ממהר.

לאט או מהר –

בקצב אחיד אני עובר.

אני חולף על פניכם

ומקמט אתכם…"

משהו כזה. יותר אני לא זוכר.

מוריס היה עוד משהו, הזמן והחלל…

אלכסנדר כן, ואני, הזמן, התחתנתי עם החלל. זו היתה ילדה קטנה, קראו לה דינה, והיא הלכה עם כל הקוסמוס בתור כובע על הראש… ואני ניגשתי אליה…

[מדקלם]

"הו, החלל,

התאהבי אותי בכלל…"

משהו כזה. אבל אני זוכר היטב את הורי. הם באו לראות אותי משחק את הזמן. הם תלו בי תקוות גדולות. הם אמרו לשכנים שלנו בגאווה: "אלכסנדר הקטן שלנו משחק את הזמן… אלכסנדר הקטן שלנו משחק את הזמן…"

[דמעות זולגות מעיניו]

וכשגדלתי הם נעשו כפופים, והשפתיים שלהם נהיו דקות וקפוצות, והם כבר לא זכרו את הילד אלכסנדר הקטן ששיחק את הזמן… עכשיו היה להם עסק עם הזמן עצמו, וזה לא הייתי אני, וזו לא היתה הצגת בית-ספר, והם מתו, קודם הוא, אחר-כך היא, כל אחד כשהגיע זמנו, ובלי חיוך ובלי גאווה בכלל… ואיפה היא הילדה דינה…

עמוס איפה הילדה צ'ינה והילדה מינה…

אלכסנדר ואיפה הכובע המצחיק שלה, איפה הם בכל החלל העצום הזה… הכל אבד…

[מוחה את דמעותיו, מקנח את אפו]

מוריס [תומך בתולבריינה]

נלך, אמא?

תולבריינה [נדה בראשה, ממאנת להיפרד מן הקבר, ממאנת להשלים]

אסון כזה עוד לא קרה. גוֹמְפֶּרְץ בעלי איננו. זהו אחד האסונות הגדולים שקרו אי-פעם עלי אדמות, אם לא הגדול שבהם. כבר היו אסונות בתולדות האנושות, כמו מות אבי פרציק ומות אמי חישטרה, גם הם אסונות כבירים שהאנושות לא האמינה ולא עיכלה, אבל הם קרו לפני הרבה שנים, ואילו מות גומפרץ עוד טרי, בקושי יצא מהתנור; ושנית, הם לפחות חיו יותר, ואילו גומפרץ בעלי לא חי, מת תינוק, פחות משבעים. כזה אסון, כזה אסון. איפה נשמע דבר כזה? שבעלי גומפרץ מת? הלא זה בלתי ניתן לתפיסה. בלתי הגיוני. אין בטבע דבר כזה. והנה – יש. גומפרץ איננו. מי איננו? – גומפרץ. והלא כאן לא מדובר בסתם גומפרץ. תגידו מילא, יש איזה פרסי או אינדיאני בשם גומפרץ, היום ישנו, מחר איננו, למי איכפת – לא, כאן גומפרץ בעלי, בעלי שראיתי אותו לצידי בוקר וערב! אז איך זה פתאום? – פתאום! וכל רגע נוסף שאנו חיים מעכשיו הוא רגע נוסף שגומפרץ איננו, ותוך שבעים שנה יהיה כבר יותר זמן שגומפרץ לא היה מאשר שגומפרץ היה, ואז חס וחלילה מה יהיה? יגידו שיש בהיסטוריה יותר אי-גומפרץ מגומפרץ, ואיך זה ייתכן? אוי, איזה אסון, איזה אסון, איזה משהו שאין לו מלים! מה אעשה בלי גומפרץ בעלי? הלוואי שאמות, אז כבר יראה העולם מה זה! פצצת מימן זה כלום לעומת מה שיקרה: לא גומפרץ ולא תולבריינה!

[כולם יוצאים בעוד תולבריינה ממשיכה למרר בבכי]

 

תמונה 3: עצירות מוריס

 

[קופת חולים. מוריס יושב על ספסל במסדרון ליד חולה זקן]

 

מוריס [לעצמו]

עכשיו הלכתי לקופת חולים כדי שהאחות הגברת ווּלְוָוה תיתן לי סוף סוף חוקן קרדינלי. יש מועקה וצורך גדול. ואי-אפשר כבר עם העצירות שלי, אני נחנק, לא אוכל יותר עם העיפוש והסירחון הזה של עצמי… והזמן חולף. ומה שחולף הכי מהר הוא השבוע. אני לא מספיק לגמור את המוסף לנשים של יום חמישי, והנה כבר המדור לסטודנטיות של יום רביעי.

[מתהלך כה וכה]

מי יודע איזה עתיד מחכה לי אם תיפתר בעיית העצירות. אני נורא מתוח בקשר לגורלי. אני עוד עשוי להתחתן עם בלגית מאנטוורפּן. איזה מתח!

[חוזר לשבת. החולה הזקן פונה אליו]

חולה זקן מה?

מוריס בדיקה.

חולה זקן שפעת?

מוריס משהו כזה.

חולה זקן אי, היום, היום. הזמנים האלה לא טובים. היום כולם חולים. פעם כולם היו בריאים. פעם לא מתו, היום מתים.

מוריס פעם לא מתו?

חולה זקן לא מתו. חיו, סבלו, עבדו, שרו, אבל לא מתו.

מוריס יש לך הורים?

חולה זקן מי?

מוריס הורים! יש לך הורים?

חולה זקן מתו.

מוריס אז הנה מתו.

חולה זקן לא מתו.

מוריס אמרת שמתו.

חולה זקן לא מתו.

מוריס יש לך הורים?

חולה זקן מה?

מוריס הורים!

חולה זקן מתו.

מוריס אז למה אתה אומר לא מתו?

חולה זקן לא מתו.

מוריס אז איפה ההורים שלך?

חולה זקן מי?

מוריס ההורים שלך!

חולה זקן מתו.

מוריס [נד בראשו. לעצמו]

משה קורנפלוק.

[אינו מצליח לצחוק]

לעת עתה אני ממשיך להרכין את ראשי בפני תפלות החיים.

חולה זקן קוראים לי.

[קם ויוצא]

מוריס [לעצמו]

כאן, במסדרון קופת חולים, בעפעוף ריק תוך מלילת פתק ה"מספר" שלנו מול דלת – חלפו שעותינו הכי טובות, נעורינו, חיינו. ומעבר לדלת – האחות הגברת וולווה, גם היא מעפעפת, מחכה בסתמיות גמורה שמישהו יפשיל את מכנסיו והיא תתחוב לו חוקן. כמה עלוב העולם. למה לא סיפרו לנו על כך באגדות ילדותנו? – "ילדים חביבים, יעשו לכם חוקן; ילדות חביבות, אתן תעשינה חוקן". חוקן, וחוקן. חוקן.

[החולה נכנס מחדר האחות]

חולה זקן עשתה לי חוקן. ואני באתי על אסתמה.

[יוצא]

מוריס [צוחק]

משה קורנפלוק.

[יוצא לחדר האחות]

 

תמונה 4: כיסופי מוריס

 

[ספסל בגן ציבורי, לפנות ערב. מוריס יושב. נכנסת האהובה הנשאפת שיבולת נרד בדרכה לאן-שהוא. מוריס קם אליה נרגש, קולו חנוק]

 

מוריס שיבּוֹלת.

[היא עוצרת]

שיבּוֹלת נֵרְד. הייתי רוצה לומר לך דבר יפה, מלים שאיש עוד לא אמר לפני.

שיבולת אני מקשיבה.

מוריס אני לא רוצה לעשות טעות. אני זקוק לזמן.

שיבולת אני ממהרת.

מוריס דקה.

שיבולת [מפהקת]

שמעתי שכבר אמרו הכל.

מוריס תני לי הזדמנות.

שיבולת הזדרז, אני משתעממת בקלות.

[פאוזה ארוכה. הוא מביט בה, אינו יודע את נפשו מאהבה]

מוריס אני אוהב אותך. לו רק היה לך מושג כמה.

שיבולת ו…?

מוריס ומה?

שיבולת המלים שעוד לא אמרו.

מוריס [נבהל]

אה, המלים שלא אמרו…

[פאוזה. מחפש נואשות]

העלים רוטטים…

[אבוד]

סליחה.

שיבולת לילה טוב.

[חולפת על פניו ויוצאת]

 

תמונה 5: חרחורי תולבריינה

 

[בית תולבריינה. תולבריינה עומדת וצופה בחלון. נכנס מוריס]

 

תולבריינה נו, שוב אתה אותו אתה?!

[לפתע מאדימות פניה, היא מחרחרת, מתפתלת. תחילה צופה בה מוריס בחשדנות, אחר- כך הוא נתקף פחד]

מוריס אמא, מה קרה?!

[היא ממשיכה לחרחר]

מה קרה, אמא?!

[היא ממשיכה לחרחר, להתפתל, לפתע נופלת. מוריס זועק]

אמבולנס!

[צופה בה בהיסטריה]

אוי, הרגתי את אמי! הרגתי את אמי!

[נכנס צוות אמבולנס, מטפל בה. מוריס מיילל בפינה]

תולבריינה [בקול חלוש]

אוי, אני מתה!

מוריס אוי, הרגתי את אמי!

תולבריינה אוי, רצחת!

מוריס אוי, צודקת!

תולבריינה אוי, לא תשכח את זה עד סוף חייך!

מוריס אוי, צודקת!

תולבריינה אוי, תבכה!

מוריס אוי, אני כבר בוכה!

תולבריינה אוי, זה עוד כלום לעומת מה שמחכה לך!

מוריס אוי, רחמנות!

תולבריינה אוי, תשכח מזה!

מוריס אוי, למה?!

תולבריינה אוי, לא יהיו לך חיים!

מוריס אוי, למה הולדת אותי?!

תולבריינה אוי, שתדע שאיתי אין קונצים!

מוריס אוי, שאמות!

תולבריינה אוי, אתה לא תמות!

מוריס [מחרחר ומאדים. מישהו מצוות האמבלונס מטפל גם בו]

אוי, אני כבר מת!

תולבריינה אוי, אני לא מאמינה!

מוריס אוי, אין לי אוויר!

תולבריינה אוי, אני מתה!

מוריס אוי, אני מת!

תולבריינה אוי, אל תאמינו לו!

מוריס אוי, שלושים שנה היא מבטיחה למות!

תולבריינה אוי, הוא בריא כמו סוס!

מוריס אוי, אני גומר!

תולבריינה אוי, אתה עוד תקבור את נכדיך!

מוריס אוי, את עוד תתעלפי לי על המצבה!

תולבריינה אוי, כשלך תהיה מצבה, ממני כבר יוציאו נפט!

רופא אתה בריא, בחור.

מוריס [מריר]

אמי וחברא-קדישא לקחו מונופול על המוות.

[תולבריינה מצטחקת בשמחה לאיד]

רופא גם את בריאה.

[דורך לה בשוגג על הרגל. היא קופצת כנשוכת נחש ודוחפת אותו]

תולבריינה ומה אתה גם כן, דורך פה על רגליים, אין לך עיניים, אידיוט?! ובדיוק על היבלת, ועוד תוקע "בריאה", מי בריאה מי, רק תסובב את הגב מייד אמות לך במקום כמו זבובה, היזהר שלא אתבע אותך על הריגה רפואית, רק לדרוך על יבלות תן להם, לזלול עוגות וללקק זונות!

רופא ומה אתם פה גם כן מחרחרים ונובחים שניכם כאילו גוססים, ובסוף בריאים כמו יום הדין, השד ייקח אתכם!

תולבריינה ומה איכפת לך, סקרן וחטטן, תפקידך להציל! הצלת? – קְשְׁשְׁשְׁט, הביתה!

רופא שלא תעיזו יותר בחיים שלכם לקרוא לאמבולנס או לבוא לחדר מיון, חזירי-בריאות שכמוכם! אתם יודעים שבזמן שאתם מתפנקים לכם פה כמו חתולים סיאמיים, לכושים באפריקה אין פּלסטר?!

תולבריינה אתה רופא אתה?! – דרכן-יבלות ופותח פה כמו גריפּ! החוצה!

רופא ומי את שתגידי?!

תולבריינה ומי אתה?!

רופא ומי את?!

תולבריינה ומי אתה?!

רופא אני אמבולנס!

תולבריינה אני אלמנת אזרח!

[הרופא וצוותו יוצאים. פאוזה. מוריס מגחך]

מוריס נו, חיה, מה?

[פאוזה]

לא מתביישת. חיה.

[תולבריינה בוכה. מוריס יוצא בכעס]

 

תמונה 6: בשר חולדונקה

 

[מוריס, חולדונקה על ספסל בגן, בערב]

 

מוריס [לעצמו]

קיבלתי עוד חוקן אצל האחות הגברת וולווה. עכשיו הוא מתערבב עם הקקה. לא ממש תנאים אידיאליים לפגישות רומנטיות.

חולדונקה אתה חמוץ היום.

מוריס לו רק ידעת מה יש בתוכי.

חולדונקה מנסה להרשים. מה כבר יש בתוכך?

מוריס [משתדל להיות מסתורי]

לו רק ידעת.

חולדונקה אתם משתדלים להיות כל-כך מסתוריים, ובסוף יש בכם חוקן עם קצת קקי.

מוריס [נדהם]

מישהו סיפר לך משהו?!

חולדונקה מה היה צריך לספר לי?

מוריס למה אמרת חוקן עם קקי?

חולדונקה סתם, זה מה שעלה בדעתי.

מוריס ואני נראה לך אחד עם חוקן וקקי בתוכו?

חולדונקה כן.

[פאוזה]

מה אגיד לך ועוד לא אמרתי. אני אוהבת אותך, והבטחתי לשמור לך אמונים, אבל הסבלנות שלי פוקעת. אני מוכרחה החלטה לכאן או לכאן.

מוריס אני אוהב אותך, חולדונקה. את בשבילי בכלל לא זבל, אבל אני זקוק לזמן. תני לי זמן, חולדונקה, עוד לא פרשתי כנפיים.

[מתכופף תחתיה]

כואב לי הראש. אעיין לך בתחת. התחת יסדר לי את הראש. הו, תחת!

[מעיין בישבנה. לעצמו]

נעמיק עוד! נעמיק עוד! ומה מלמדנו התחת? שמה שרואים – זה מה שיש!

[נכנסת שיבולת נרד, חולפת על פניהם, יוצאת. מוריס רואה אותה, נרגש, לחולדונקה]

חכי רגע, אני מייד חוזר.

[רץ אחרי שיבולת, יוצא. פאוזה. חוזר, מתנשם בכבדות, אל הספסל, מתכופף כקודם אל ישבנה של חולדונקה. היא מתחילה לבכות]

חולדונקה, למה?

[פאוזה]

למה, חולדונקה?

[מנסה לנשק את ישבנה, היא ממשיכה להתייפח, הוא מתרומם ויושב לצידה, נאנח]

כמה עגום הסתיו.

תמונה 7: המהום פומפה

 

[בית פומפה וטלגרפציה, הורי חולדונקה. מוריס, חולדונקה, פומפה, טלגרפציה]

 

חולדונקה אבא, אמא, זהו מוריס שסיפרתי לכם עליו. מוריס, זה אבא, פּוֹמפּוֹפּינצ'יק, המשפחה קוראת לו פּוֹמְפָּה. וזו אמא, טֶלֶגְרֶפְּצְיָה.

טלגרפציה באמת טלגרפּציה. ואתה מה, איש?

[לחולדונקה]

מה זה פה, לקחת לך איש? זה איש?

פומפה מוריס? היה פעם קיסר, מוריס. הוא שלט בביזנץ. ביזנץ היתה פעם, לא כמו היום, שקצת טורקים. נו, מילא, מוריס, שיהיה מוריס. ולמה להרחיק לביזנץ? עוד בזמננו עשו, והיום רעש וסירחון. ופאריז, תיקח את פאריז, היית פעם בפאריז? פאריז היתה פעם, והיום אין טעם.

מוריס וניו-יורק?

פומפה אה, אני רואה שאתה בחור לעניין, משוחח ועונה, וגם איש העולם. ומה ניו-יורק? פעם, ניו-יורק, באת, נסעת, הסתובבת, ראית, והיום אתה בא – אין טעם.

מוריס למה אין טעם?

פומפה ומה איכפת לך למה? מה אתה מחטט? שקיבלת מחמאה שאיש העולם ושמשוחח ועונה, אז ישר מרים ראש ומקשה על כל דבר שאומרים? ערפד.

טלגרפציה לך לנוח, פומפה.

פומפה ומי יתקן את השקע בהול? עשי חצי כוס תה להשיב את הנפש, טלגרפציה, אני ניגש לשקע.

[יוצא, אחריו טלגרפציה]

מוריס [לחולדונקה]

איש שיחה מבריק, האבא שלך, וגם לומדים הרבה היסטוריה: פעם היה, והיום לא.

חולדונקה אל תחשוב שהחוקן מרתיע אותי. אני יודעת להבחין יפה בינך לבין החוקן.

מוריס [קופא רגע, מהורהר, לעצמו]

אשה עם יכולת הבחנה. ובכלל לא בהמה כמו שמצטיירת. אני מאוד נמשך אליה כשהיא מבדילה ביני לבין החוקן שלי. אם כי באמת מה ההבדל ביני לבין החוקן שלי? משה קורנפלוק.

[צוחק. חולדונקה מתחילה לבכות. לעצמו]

אציע לה מייד נישואים ונגמור עם זה.

[מתכונן לומר לה משהו, עוצר]

חולדונקה רצית להגיד משהו?

מוריס אגיד מחר.

[יוצא]

 

תמונה 8: אירוסי מוריס

 

[בית תולבריינה. מוריס, חולדונקה, תולבריינה]

 

מוריס אמא, אנחנו מתחתנים.

תולבריינה מה לעשות. החלטתם להתחתן – תתחתנו. למה לא, מיטה זוגית, תחתונים, אולי אפילו ערומים. ערומים, מה? מה יש, בימינו הכל מותר.

[פורצת בבכי]

אסון כזה עוד לא קרה!

מוריס החתונה?

תולבריינה שאבא לא זכה! וסבא וסבתא גם לא! אבל הכי אסון שאבא! מת גומפרץ – נשארה תולבריינה. ובמחשבה שנייה – יותר טוב שמת. לְמָה כבר היה זוכה פה? – תסתכלו על עצמכם! אוי, גומפרץ, לו היית חי והיית רואה – היית צוחק, אוי, איך היית צוחק! חושבים שגומפרץ צחק אצלי פעם? – לא אצלי! היה יותר קל לעקור לו שן מהפה מאשר להוציא ממנו צחוק. ובאמת, תמיד אמרתי לו כשניסה לצחוק: "הורי מתו לפני עשרים שנה ואתה צוחק?". נו, יהיה לכם בטח גם תינוק – תקראו לו גוֹמְפֶּרְץ, תהיה תינוקת – תקראו לה גוֹמְפֶּרְצוֹבָה, גם אני אמות – תקראו לתינוק תוֹלֶגוֹמְפֶּרְץ, ולתינוקת – גוֹמְפֶּרְבְּרֵיינֶה. ספרו להם, היה סבא, היתה סבתא, לא מהאוויר יצאתם. ולקבר אל תבואו, חבל על הטירחה, אתם בטח מאוד עסוקים, ערומים במיטה. אוי, אסון כזה עוד לא קרה!

[חולדונקה צוחקת לפתע צחוק קצר]

מה? מה היא צוחקת?

מוריס היא צחקנית.

תולבריינה מה יש לצחוק בעולם?

חולדונקה נזכרתי במשהו.

תולבריינה מה יש פה לזכור? – גומפרץ מת וזהו! יותר אין מה לזכור! צוחקת! בטח אוהבת גם לאכול, לזלול שוקולד! אסון כזה עוד לא קרה!

 

תמונה 9: הלוויית פומפה

 

[בית קברות. ליד קברו הפתוח של פומפה עומדים טלגרפציה, חולדונקה, מוריס, תולבריינה, מכרים ושכנים]

 

תולבריינה [נופלת על צוואר טלגרפציה]

אסון כזה עוד לא קרה!

טלגרפציה שפומפה מת?

תולבריינה שפומפה? – שגומפרץ! מילא, זה מת, המחותן, הוא ממילא היה חולה, השתעל כל הזמן, זה טבעי, גם לא כל-כך צעיר, לא היה טעם לסחוב עוד, פומפה פה – פומפה שם; אבל גומפרץ, גומפרץ מת במלוא אונו, סחב אבטיחים, היה יכול לסחוב עוד איזה שלושים שנה בקלות!

טלגרפציה גם פומפה היה יכול לסחוב.

תולבריינה אוי, מה את מקשקשת, איך אפשר להשוות, שם היה גבר, בעל, משהו שמכירים – נכון, מוריס, שהכרנו את אבא? – וכאן מת אדם לא מוכר…

טלגרפציה אני הכרתי!

תולבריינה אבל איך את משווה?! את גומפרץ הכרתי אני ואת הפומפה הכרת את! ומי זו בכלל "את"? יש "את"? את הרי בכלל לא מוכרת, את סתם! אני ובעלי לא היינו סתם, כי הכרנו אחד את השני וגם מוריס בני הכיר אותנו, היינו תולבריינה, גומפרץ ומוריס, אבל אתם עם כל שאר העולם, עם הסינים וההודים – מה אתם ומי מכיר אתכם!

טלגרפציה תגידי לי, גברת תולבריינה, יצא לך במקרה לשמוע פעם על הזולת?

תולבריינה הזולת? למה את מתכוונת, הזולת? מי לא שמע על הזולת! את כל חיי הקדשתי לזולת, ועכשיו שואלים אותי אם אני שמעתי על הזולת!

[מכסים את הקבר. טלגרפציה מתייפחת]

טלגרפציה כן, פומפה איננו.

שכנה היה פומפה.

טלגרפציה עוד אתמול היה פומפה.

שכנה המוות זה עניין של שנייה.

טלגרפציה כמה התחננתי בחודשים האחרונים לפני פומפה: "פומפה, תירגע. פומפה, אל תרוץ. פומפה, תנוח". פומפה לא שמע. אי-אפשר היה לעצור את פומפה.

שכנה פומפה לא היה בשביל לנוח.

טלגרפציה לפני שבוע כשפומפה כבר שכב, פתאום היתה סתימה בבית-שימוש. רציתי להזמין אינסטלטור, אבל פומפה קפץ. אמרתי לפומפה: "פומפה, תן לי להזמין אינסטלטור, אתה במיטה, סתימות בבית-שימוש זה לא בשבילך עכשיו". אבל פומפה לקח פומפה ואמר: "מי אם לא פומפה?"

שכנה כזה היה פומפה.

טלגרפציה ועכשיו איפה פומפה?

שכנה אין פומפה.

טלגרפציה ואני נשארתי בלי פומפה.

שכנה פומפה לא היה בשביל מיטה.

טלגרפציה פומפה עוד היה יכול לקום.

שכנה פומפה כנראה הרגיש שלא.

טלגרפציה אם רק פרופסור חַבַּלְבַּלְסְקי לא היה עושה לו את הצינתור…

שכנה מי יכול לדעת מראש?

טלגרפציה חבלבלסקי היה צריך לדעת על הכליות.

שכנה הרופאים לא יודעים כלום.

טלגרפציה כשפומפה צילצל לדוקטור שְטְרַייכְל לשאול, דוקטור שטרייכל היה בדיוק בחופש, ופרופסור חבלבלסקי לא רצה לחכות ולקחת סיכון, אבל כשדוקטור שטרייכל חזר ופומפה צלצל אליו אחרי הצינתור, דוקטור שטרייכל אמר שפרופסור חבלבלסקי לא היה צריך לעשות את הצינתור והיה צריך לקחת בחשבון את הכליות, אבל היה כבר מאוחר מדי, כי פרופסור חבלבלסקי לא רצה לחכות.

שכנה הרופאים לא יודעים כלום.

טלגרפציה כששמענו שדוקטור שטרייכל בחופש, אמרתי לפומפה להתייעץ עם פרופסור בֶּכְטְל מהמחלקה הנֶפרוֹלוֹגית, אבל פומפה לא רצה לשמוע. לקחת פומפה ולרוץ לפתוח סתימה בבית-שימוש – זה כן, אבל עוד התייעצות עם דוקטור בכטל – זה לא.

שכנה פומפה כנראה כבר הרגיש משהו.

טלגרפציה אוי, פומפה, פומפה, מי יזכור את פומפה. אנשים שלא מכירים חושבים "מילא, פומפה". חושבים שפומפות צומחים על העצים. בכלל לא יודעים מי היה פומפה.

שכנה רק אנחנו יודעים מי היה פומפה.

טלגרפציה גם אתם לא יודעים. החיים שלכם יימשכו עם פומפה או בלי פומפה. אבל בשבילי, ההיסטוריה תתחלק מעכשיו לשלוש תקופות: פְּרֶה-פּוֹמְפָּה, פּוֹמְפָּה ונַאךְ-פּוֹמְפָּה.

חולדונקה [מתקנת אותה]

פּוֹסְט-פּוֹמְפָּה.

 

תמונה 10: מסיבת מוריס

 

[ערב. דירת חולדונקה. מסיבה, מוזיקה. חולדונקה, מוריס, אלכסנדר דוך, גורדון בלו, עמוס פופ, כולם יושבים על כיסאות המסודרים ליד הקירות. אווירת נכאים. דומייה]

 

עמוס אנחנו במסיבת האירוסים המשמחת של מוריס וחולדונקה, כן?

מוריס בהחלט. מסיבת אירוסים משמחת. בהחלט.

[שתיקה מעיקה]

אלכסנדר לפעמים עולה בדמיוני איצטדיון ענק ובו רבבות נשים משתוללות ומריעות: "אלכסנדר דוך! אלכסנדר דוך!". על מה ולמה הן מריעות – אין לי מושג. ואני מתכופף לי קצת מצניעות בפנים רציניים; לא נעים, תהילה, יפהפיות, אושר, בלגן שלם. ובמציאות אני מספק שירותי כיבוי לגברות מתלקחות.

עמוס איפה הן, הגברות המתלקחות?

אלכסנדר [נאנח]

אהה, איפה הן!

עמוס תשיר, יותר טוב שתשיר.

אלכסנדר כשאתבקש יום אחד על-ידי מו"ל אמריקאי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי בשם "מַיי לַייף" – מה יהיה לי לכתוב?

עמוס אבל למה לא תשיר משהו?

אלכסנדר פעם למדתי זימרה יחד עם בחור אחד בן-עירנו בשם שְמוּקְלֶר. הוא מופיע כעת בתור באס באיזו עיר בין פרנקפורט להמבורג. אני זוכר את הימים ההם: האמביציות היו ללא גבול. לקח לי כמה שנים להבין שלא אהיה שַלְיאפּין; אבל לקח לי אחרי זה עוד כמה שנים טובות כדי להבין שלא אהיה גם שמוקלר. וזו היתה המהלומה הכי קשה. כי שליאפּין הוא משהו ערטילאי, מופשט, בלתי מושג, לא להיות שליאפּין זו לא בושה כל-כך גדולה; אבל לא להיות שמוקלר ולהיתקל בו כמעט כל יום ברחוב!… זהו. ועד היום אין לי מושג מי אני, אני יודע רק מי אני לא: אני לא שמוקלר.

עמוס [לאחרים]

הוא כבר לא ישיר.

גורדון יום אחד, בבת-אחת, יצוצו בי לפתע שני כוחות אדירים: שיעול ושלשול. אין לתאר את עוצמתם. הם ינקזו את כל הזוהמה מתוכי, אחד מלמעלה, אחד מלמטה, שני איתני טבע אדירים, כדי להפוך אותי לאדם חדיש לחלוטין. והשיעול יאמר לשלשול: "תן לי, אני אנקה הכל!", והשלשול יאמר לשיעול: "תן לי, תן לי, אני כבר בתנופה!", זה ימשוך לפה וזה לפה, ופתאום שניהם יחד, בבת-אחת, פורצים כמו לבה ממעבה הר געש ו..הוֹפּ, הכל נפלט! – אינני, רבותי! אינני! אני כולי, יחד עם כל הזוהמה! גורדון המחודש! חבל מאוד!

עמוס כשאתה שולף את האבר להשתין, תחילה אתה מביט למטה בעמקות אל אפרכסת האסלה, אחר-כך אתה נושא את מבטך למעלה – באמת קצת רחמי שמים לא יזיקו לך – ומשם בחזרה אל האסלה, כשהמבט הזה, שלא כמו הקודם, כבר מנוסה יותר, למוד סבל ואורך-רוח, מבט של מי שיודע שבחיים יש לחכות ולחכות בסבלנות, שהחיים הם טפטוף ולא זרם עז, ובאווירת רצינות מעמיקה מאין כמוה אתה מחכה ומטפטף.

גורדון למה אתה מספר לנו את כל זה?

עמוס כי רציתי להטות את השיחה הנעימה, אם לא איכפת לכם, לכיוון קצת אחר.

[שר בעצימת עיניים]

פופ נולד,

אך לא יחיה לעד…

[מפסיק לשיר]

והחשש הוא זה: לפעמים כשאני מתחיל להשתין, הזרם מתפצל לי לשני קילוחים, ואני פוחד שתיווצר לי בקצה הזין דלתא.

גורדון ואני מצפה שיבוא משה מלכא, נציב מס ההכנסה, ויגיד: "רבותי, מוכרחים להעמיק את הגבייה".

עמוס למה אתה מספר לנו את זה?

גורדון חשבתי לעבור לנושאי כלכלה.

[נכנס ביטרפלד]

גורדון וזהו הַיינֶה-מְרַיינֶה בִּיטֶרְפֶלְד. דוד רחוק. בדיוק הגיע לארץ לביקור.

ביטרפלד [לוחץ את ידו. כבד-ראש, חרש, כמאשר דבר-מה נכון]

היינה-מריינה ביטרפלד.

גורדון כן, אני יודע. היינה-מריינה ביטרפלד. מי לא מכיר את היינה-מריינה ביטרפלד. וזה החבר שלי, עמוס פופ.

ביטרפלד [לוחץ את ידו של עמוס]

היינה-מריינה ביטרפלד.

עמוס עמוס פופ.

ביטרפלד היינה-מריינה ביטרפלד.

גורדון כן. מי לא שמע על היינה-מריינה ביטרפלד.

עמוס כן, היינה-מריינה ביטרפלד.

גורדון וזה החבר שלי, אלכסנדר דוך.

ביטרפלד [לוחץ את ידו]

היינה-מריינה ביטרפלד.

אלכסנדר אלכסנדר דוך.

ביטרפלד [כמאשר]

היינה-מריינה ביטרפלד, היינה-מריינה ביטרפלד.

גורדון כמובן, היינה מריינה ביטרפלד.

ביטרפלד [שוב מאשר]

ביטרפלד.

גורדון ביטרפלד, ביטרפלד. מי לא מכיר את היינה-מריינה ביטרפלד.

עמוס [לגורדון, בשקט]

מי זה?

גורדון לא שמעת על היינה-מריינה ביטרפלד?

עמוס אף פעם.

גורדון מה אתה מדבר, זהו היינה-מריינה ביטרפלד!

עמוס [מנסה להיראות כמשוכנע]

בטח, היינה מריינה ביטרפלד.

ביטרפלד היינה-מריינה ביטרפלד, זה השם.

[סוקר את כולם לראות אם הם משוכנעים בחשיבות שמו]

עמוס [לביטרפלד]

ומה תגיד לנו עוד חוץ מ"היינה-מריינה ביטרפלד"?

ביטרפלד כלום.

גורדון [לעמוס, עגום, בשקט]

ביטרפלד וזהו.

[פאוזה]

עמוס [לגורדון, בשקט]

אני לא יודע מה יש לי, אבל אחרי שהוא אמר את השם שלו הרבה פעמים, התעוררו אצלי ציפיות גדולות שייצא ממנו עוד משהו חוץ מהשם. ובסוף… ביטרפלד וזהו.

[פאוזה]

מפני שיש העניין הזה שזרקתי את המגהץ על הקיר, אולי זה קשור למכשפה שְׁטִינֶס או למכשפה שְׁחוֹרִיס, כי למה זרקתי, למה לא התאפקתי, היא יכלה להיות שלי ואני יכולתי לשבת איתה עכשיו בחמימות גדולה והייתי פטור מלהכיר אתכם, ואני חשבתי שהיינה-מריינה ביטרפלד הולך לפתור לי את העניינים עם המגהץ ועם שטינס ושחוריס ועם הכל…

[פאוזה מעיקה. לבסוף לוחץ את ידו של ביטרפלד]

שמחתי להכיר.

ביטרפלד [כמאשר]

היינה-מריינה ביטרפלד.

[פאוזה. מנסה שוב להרשים את כולם, נפרד מכל אחד בעוד כולם נשארים אדישים וקפואים]

היינה-מריינה ביטרפלד. היינה-מריינה ביטרפלד. היינה-מריינה ביטרפלד…

[יוצא מאוכזב ושפל-ראש]

עמוס אח, היה רגע, הרגע הראשון שבו הוא נכנס ואמר בפעם הראשונה "היינה-מריינה ביטרפלד"!… את הרגע הזה של הציפייה לא אשכח לעולם!

[החברים נפרדים ממוריס וחולדונקה ויוצאים. מוריס וחולדונקה נשארים לבדם]

 

 

תמונה 11: אהבת מוריס

 

[מוריס וחולדונקה רוקדים ריקוד איטי, צמוד, לצלילי פטפון]

 

חולדונקה מוריס!… אהוב שלי!…

מוריס אהובתי, הסתכלי בפיהוק ותראי את כל תולדות חיי: הפה הנפער כלפי מעלה עד התפוקקות הלסתות כאילו בשקיקה אדירה של חיים שאין כוח בעולם שיעצור אותה, ושב מייד ונסגר בפליטה מצחינה של קצת אוויר, חשיקת שיניים, צניחת העפעפיים, נחרה.

חולדונקה רחמנות, בן אדם. אלה החיים שלך , אל תבוז להם כל-כך! הלא כשיגיע תורך למות, אתה תיאחז בהם בציפורניים!

[מלטפת אותו. הוא מסמיך את שפתיו לשפתיה]

מוריס אתה יודעת מה אהבתי אצלך הכי הרבה? כששרת פתאום בהלוויה "ולקלמן היתה ביצה". איך שרת!…

חולדונקה [מנשקת אותו ומפזמת]

ולקלמן היתה ביצה…

מוריס והבל נשימתך, הבל נשימתך שאין לו שם ותואר ואין לו אח ורע בהיסטוריה, רק מתיקות חד-פעמית עד כלות הנפש, הגיע לאפי. אז נדמה היה לי שלא אוכל עוד, שאני אתעלף מערגה, מאהבה, אותך, אהפוך לאד סביב שפתייך ואיעלם.

חולדונקה [מחבקת ומנשקת אותו]

מוריס שלי, אהוב שלי!

[מתייפחת, מנשקת אותו שוב ושוב]

אהוב שלי!… אהוב שלי!… הצלחת להגיד את הדבר שעוד לא אמרו!

[מנשקת אותו שוב ושוב, משכיבה אותו על המיטה]

אהוב שלי!… אהוב שלי!…

[הם צונחים על המיטה ומתעלסים]

 

תמונה 12: נטישת חולדונקה

 

[בוקר. דירת חולדונקה. מוריס, חולדונקה. מוריס אורז]

 

מוריס אני לא מוצא את הגרביים הירוקות. איפה הגרביים הירוקות יכולות להיות?

חולדונקה מה שמך?

מוריס מוריס.

חולדונקה אני חושבת שאני אוהבת אותך.

מוריס גברת, עם כל הכבוד – זה הדדי.

חולדונקה מה עושים עם זה?

מוריס נפרדים. איש לדרכו. תמה פרשיונת, מתחיל זיכרונצ'יק.

[קם. חולדונקה בוכה]

אם תמצאי את הגרביים הירוקות שלי, תתקשרי אלי.

[לוקח את המזוודה ויוצא]

 

 

תמונה 13: פרידת מוריס

 

[דירת תולבריינה. תולבריינה עומדת וצופה בחלון. נכנס מוריס]

 

מוריס אמא, על מה את עומדת ככה בחלון והוגה?

תולבריינה מנקר לי איזה משפט שאמרתי פעם: "ככה זה לא יֵלך, והמקום בארונות נחוץ לי". למי אמרתי את זה ומתי אמרתי – אין לי מושג. אולי לפְּשִׁיסְחָה'לֶה, אולי לדודה בּוֹצֶ'ק.

מוריס אני נוסע, אמא.

תולבריינה ואצלי יגלו עוד מעט את המחלה שממנה לא אקום.

מוריס אין לי זמן, אמא. ספרי לי על רגל אחת מי את.

תולבריינה מי אני, מי היתה תולבריינה – את זה לא תדעו לעולם. אמות סגורה.

מוריס יש דברים… עוד לא סיפרת לי איך הכרת את אבא.

תולבריינה וגם לא אספר. הכל סוד. אמות וכל העולם לא יידע איך הכרתי את גומפרץ. אז העולם כבר ילמד, אז כבר כולם יראו מה זה לא לעשות מה שתולבריינה רצתה.

מוריס ומה תולבריינה רצתה?

תולבריינה גם את זה לא תדעו. העולם כבר יחטוף.

מוריס זרקי עצם קטנה, אמא.

תולבריינה לא אזרוק אפילו פירור. העולם יסבול ויבכה: איפה תולבריינה? – אין תולבריינה! תולבריינה מתפוררת ונרקבת באדמה! ומוריס נשאר לבד לבכות! אין אמא! אוי, אתם תבכו! אלא מה חשבתם? שתיפטרו מתולבריינה? מתולבריינה לא נפטרים – מרגע שיש תולבריינה, לא יוצאים מזה! מוריס בני, שתדאג להעביר לעולם את מורשת תולבריינה!

מוריס אבל מהי מורשת תולבריינה חוץ מלא-להגיד-כלום?

תולבריינה [צוחקת בייאוש]

תגיד לעולם שתולבריינה, זה יספיק. הם יבינו, הם לא טיפשים, העולם גדול וחכם, הוא יבין שהיתה תולבריינה, תגיד להם שהיתה תולבריינה בת פרציק וחישטרה – אוי אבא, אוי אמא! – שנת כך-וכך עד כך-וכך; ומה שמתחת לזה – טמון עמוק בליבי.

מוריס נשקי אותי, אמא, המונית מחכה.

תולבריינה [נצמדת אליו בכוח, דמעות בעיניה]

מוריס שלי, לפעמים כשנפרדים, לא יודעים, אולי זו הפגישה האחרונה? אולי אלה המלים האחרונות שמוחלפות בינינו?

מוריס [מחבק אותה]

אמא, מה את מדברת, את עוד רק בת שלוש ואני בן תשע.

תולבריינה ועוד לא סיפרתי לך מה יש בי. ויש כל-כך הרבה. ועכשיו לא אספיק, כי המונית כבר מחכה לך. אבל אני רוצה להגיד לך רק עוד את זה: לעולם לא אשכח איך אכלת לֶבֶּן בגיל שנה, ואיזו אנחה של עונג בקעה ממך. את הילד הקטן שלי אוכל לבן ונאנח מעונג – לא אשכח לעולם. לעולם, לעולם, לעולם. והנה לך כל תולבריינה על רגל אחת: זכרון גניחה של תינוק אוכל לבן.

[מוריס מנשק אותה ויוצא. היא קוראת בקול]

מוריס!

[הוא חוזר]

עשית כבר היום? בשוודיה שתאכל קומפוט שזיפים!

[מוריס יוצא]

 

תמונה 14: שיבת מוריס

 

[כעבור עשרים שנה. אולם ההמתנה בשדה התעופה. חולדונקה, גורדון בלו, עמוס פופ, אלכסנדר דוך, היינה-מריינה ביטרפלד]

 

גורדון מתי נוחת המטוס?

עמוס בטלוויזיה מהבהב שכבר נחת.

גורדון אם לא הלוויית אמו, התולבריינה, הוא לא היה חוזר לפה לעולם.

עמוס כמה שנים עברו מאז נסע?

חולדונקה עשרים.

גורדון עשרים שנה בשוודיה, עם כל השוודיות! ורק אני, גורדון בלו, נשארתי עם השביל בצד ימין.

חולדונקה עדיין גורדון המחודש?

גורדון עדיין גורדון המחודש. איזה תקוות היו אז: "גורדון המחודש! גורדון המחודש!". לפני שנים עשיתי את השביל בשיער פתאום בצד ימין במקום בצד שמאל, אז קראו לי לזמן-מה "גורדון המחודש"…

עמוס כבר סיפרת לה, כבר סיפרת לפני עשרים שנה.

גורדון באמת, סיפרתי? שתשמע עוד פעם. פעם בעשרים שנה מותר לי לספר. ואתה עם המגהץ, דופק לי בראש פעמיים בשבוע במשך שלושים שנה, זה מותר?

עמוס המגהץ זה עניין אחר, אילו לא הייתי זורק את המגהץ הכל היה אחרת, היינו יחד, היא היתה אוהבת אותי, ואצלך – סתם שביל בשיער, צד שמאל, צד ימין!…

גורדון אבל זה כל העניין, שגם אני חשבתי שאם אעביר מצד שמאל לצד ימין – משהו ישתנה!

עמוס חשבת, אבל ידעת מהר מאוד שלא ישתנה! ואילו אצלי – אני יודע עד היום שלולא הייתי זורק את המגהץ – הכל היה שונה! תופס? אצלי חרטה על חומר ממשי! ממשי! למה זרקתי לה את המגהץ על הקיר, למה, למה!

[לחולדונקה]

כשאני רוצה לבלות, אני לא הולך לבית קפה או לסרט, אני פשוט יושב על המיטה ועוצם עיניים ורואה את עצמי עומד מולה בשעה ההיא אחרי הצהריים, ולא זורק את המגהץ. אדרבא, אני מלטף אותה ומחבק אותה והמגהץ נשאר בצד, לא זרוק, בכלל לא. מגהץ פשוט, שוכב לו במקום. והיא מניחה את ראשה על כתפי, והחיים ממשיכים להם לזרום באושר כזה שדמעות מציפות את העיניים. הנה, עד עכשיו אני בוכה. זה הבילוי שלי – לדמות לעצמי איך אני לא זורק את המגהץ!

אלכסנדר ואני פגשתי לפני כמה ימים ברחוב את שמוּקלר. סיפרתי לכם את הסיפור על שמוּקלר?

עמוס וגורדון סיפרת, סיפרת!

עמוס מכירים בעל-פה את הסיפור על שמוקלר!

אלכסנדר יפה. אם ככה, למה שלא תשמעו שוב? פעם למדתי זימרה…

עמוס וגורדון …יחד עם בחור אחד בן-עירנו בשם שמוקלר.

אלכסנדר הוא מופיע כעת בתור באס באיזו עיר…

עמוס וגורדון בין פרנקפורט להמבורג.

אלכסנדר אני זוכר את הימים ההם: האמביציות היו ללא גבול. לקח לי כמה שנים להבין שלא אהיה…

עמוס וגורדון שַלְיאפּין…

אלכסנדר אבל לקח לי אחרי זה עוד כמה שנים טובות כדי להבין שלא אהיה גם…

עמוס וגורדון שמוקלר. וזו היתה המהלומה הכי קשה. כי שליאפין הוא משהו ערטילאי, מופשט, בלתי מושג, לא להיות…

אלכסנדר שליאפין…

עמוס וגורדון זו לא בושה כל-כך גדולה; אבל לא להיות…

אלכסנדר שמוקלר…

עמוס וגורדון ולהיתקל בו כמעט כל יום ברחוב!…

שלושתם [בקול גדול]

זהו. עד היום אין לי מושג מי אני, אני יודע רק מי אני לא: אני לא שמוקלר.

ביטרפלד [בקול סדוק]

היינה-מריינה ביטרפלד, היינה-מריינה ביטרפלד.

[נכנס מוריס, הזדקן מאוד. הוא מביט רגע בחבורה, הם בו. ופתאום נפלטת מפי גורדון כמין קריאה מאונסת]

גורדון כובש שוודיה!

[מוריס מתחבק עם כולם ללא אומר, ופתאום נועץ את מבטו באוויר, נושם נשימה עמוקה, עיניו מתחילות לזלוג דמעות]

מוריס מתה תולבריינה. כמה חיכינו לרגע הזה, וכמה רעדנו מפניו. ובסוף, מתה, נקברה, והארץ לא רעשה. מתה תולבריינה.

[עוצם את עיניו. תולבריינה חולפת ברקע]

תולבריינה מוריס בני, אני שטה לי במרומים, תאר לך, עם שלושת האספקטים הרוחניים שלי. ואם חשבנו פעם שהם יהיו נבלנית מאוסטריה, מדענית מצרפת ודוגמנית מוונצואלה, הנה, בסוף, תראה מי באמת האספקטים הרוחניים של תולבריינה: חייל טורקי, איכר רוסי, ותינוק ארמני.

[החייל, האיכר והתינוק נכנסים ונשרכים אחריה בתהלוכה]

בטח טעו! לא הסתכלו כמו שצריך בנשמה! חוץ מזה, מזג אוויר לא טוב פה למעלה, השד ייקח אותם, עננים, רוח פרצים, מפקירים, גנבים, אין מעיל, אין גרביים, אקבל גריפה אחרי המוות, אז אלוהים כבר יראה מה זה, אוי, מה שמחכה לו, לאלוהים, יושב לו שם למעלה בשלווה עם מקהלת המלאכים שלו ושומע זמירות, ולא יודע שאו-טו-טו מחכה לו חתיכת פגישה עם תולבריינה ושלושת האספקטים שלה, חתיכת זימרה הוא כבר יקבל ממני!

[צוחקת ויוצאת שלובת זרוע עם החייל, האיכר והתינוק. מוריס וכל מקבלי פניו יוצאים אף הם]

 

תמונה 15: הזדקנות ברבובה

 

[רחוב. ערב. מוריס, ברבובה. היא נראית זקנה ומוזנחת]

 

מוריס הזונה בַּרְבּוּבָּה?

ברבובה ברבובה, ברבובה. ברבובה פה כבר חמישים שנה. גשם, קיץ, מתנפחים, מתכווצים, בניינים קמים, ממשלות נופלות – רק ברבובה לא זזה. זונה-אנדרטה.

מוריס שמי מוריס. פעם הכרנו.

ברבובה אי, כמה הכרתי, איך אזכור אחד מוריס!

מוריס נהגתי ללקק לך את המגפיים.

ברבובה אי, כמה ליקקו לי!

מוריס [מעיף מבט בישבנה]

עשרים שנה עברו. לאן אני, תחת? לאן הולכים שנינו? מי אנו? והטעם, הטעם. הוי תחת, אליל חיי מנוער, איך הזדקנת, איך התרפטת!

ברבובה נעלה אלי לחדר?

מוריס הדורות הבאים, ברבובה. אצלנו העניינים נעשו קצת יגעים.

[יוצא]

 

תמונה 16: כמישת שיבולת

 

[ספסל בגן ציבורי. לפנות ערב. מוריס יושב ומחכה כמו פעם. נכנסת שיבולת, היא הזדקנה, מוריס קם לקראתה, אינו בטוח בזיהוי]

 

מוריס שיבּוֹלת?

[היא עוצרת]

אלוהים, שיבּוֹלת נֵרְד.

שיבולת פוקס. כבר הרבה שנים שיבולת פוקס.

מוריס [מתקרב אליה]

את?

שיבולת [מחייכת במבוכה]

אני.

מוריס ופתאום כבר נאה לך לחייך. פתאום, כשהשיניים מקולקלות, והבשר נפל, והשיער מלבין – פתאום לבביות.

[החיוך סר מפניה]

וזה שקיבל אותך במקומי, פוקס, אמר לך את הדבר שאיש עוד לא אמר?

שיבולת לא אמר.

מוריס לא אמר – ולקחת.

[שיבולת מושכת בכתפיה]

יבואו אחרים במקומי, ויבואו אחרות במקומך. המון שדיים חדשים וישבנים מוצקים, ותחתונים ומגפיים, וטונות של הבעה נצחית של תיעוב ובוז. הדורות הבאים.

 

תמונה 17: קינת מוריס

 

[חדרה של חולדונקה. מוריס, חולדונקה]

 

חולדונקה ספר על עצמך, ספר על שוודיה.

מוריס אני יושב על כיסא באמצע שוודיה, לבד, בחדר חשוך, עם הראש בין הידיים וחושב לילות שלמים איך דפקתי לעצמי את החיים.

[מתייפח]

רציתי לברוח מן השמות המשונים, תולבריינה, גומפרץ, חישטרה, פרציק, ובמקומם נפלתי לגוּסְטַבְסוֹן ויוֹזֶפְסוֹן, יֵיגֶרְמאן וגְרוֹבֶּרמאן; ושמות יש בשוודיה כמו כאן, פשוט החלפתי שמות בשמות, וכל החיים נראים לי כמו שיטוט בבית קברות – שמות ותאריכים.

חולדונקה [מלטפת אותו]

מוריס… מוריס…

מוריס [מחבק אותה לפתע בעוז]

יודעת מה אהבתי אצלך הכי הרבה?

חולדונקה [עגומה]

יודעת. כששרתי בהלוויה "ולקלמן היתה ביצה".

מוריס כבר אמרתי לך?

חלודונקה אמרת. הלואי והיית אוהב אצלי עוד משהו.

מוריס נו תשירי, חולדונקה. תשירי.

חולדונקה [שרה]

ולקלמן היתה ביצה,

ולקלמן היתה ביצה,

ולקלמן היתה ביצה,

היתה ביצה קשה.

[מוריס מוחה את הדמעות מעיניו, קם. היא קמה לקראתו בציפייה]

אז מה?

מוריס כל טוב לך.

[פונה לצאת]

חולדונקה לא נתראה?

[מוריס עוצר, מושך בכתפיו. חיוך עגום עולה על פניה]

זה הסיפור הישן והטוב.

מוריס אני הולך, חולדונקה.

חולדונקה [מבעד לדמעות]

צאתך לשלום מחיי.

[מוריס מנשק אותה ויוצא]

 

אפילוג: זכרונות מוריס

 

[מאפייה. ילד ואמו. מוריס עובר, נעצר בפתח]

 

מוריס עכשיו אזכר שוב בחוקן מימים עברו. אבל מה זה? התבלבלתי בכתובת או מה? לא, המקום אותו מקום. אז איפה הקופת-חולים? איפה האחות גברת ווּלווה? כאן, בדיוק במקום שבו עמד החדר שבו תקעו לי חוקן, פתחו מאפייה. ובדיוק-בדיוק במקום שהתכופפתי, בדיוק באותו מקום באוויר שבו נפשק הפה שלי לצעקת כאב ותִפלוּת – נוגס עכשיו פה של ילד קטן את הנגיסה הראשונה שלו בבייגע'לה שקנתה לו אמו בדרכם מבית-הספר.

[לוקח בייגע'לה, משלם, פונה לילד, משתמש בביגע'לה כמו בהגה]

אח, מה אתה יודע, הייתי יושב אז, בילדותי, על האסלה, משחרר את הבלמים, לוחץ על דוושת הגאז, ובית-הכיסא יחד עם כל הבית היה הופך לפתע לאוטובוס, ומתחיל לנסוע את נסיעת אחר-הצהריים של יום קיץ לריביירה. מאחורַי היו כל הילדים עם סלים וכדורים ובגדי ים מתגודדים ומרעישים, ואיזו צהלה היתה בוקעת כשהייתי עובר את העיקול האחרון, והים המתנוצץ היה מתגלה לעינינו. "הים, הים!" – היתה פורצת צווחה אדירה מאחורי, ואני, עם כובע הנהג השמוט באלכסון על מצחי הייתי מעמיד פני גדול ואדיש, מנסה שלא להיסחף בהתרגשות הנוסעים הקטנים שלי. "הים, הים!"…

[מגחך]

אוי ילד!… בייגע'לה!… אוי חיים!…

 

[סוף]

×