קומדיה

הדמויות

הבעל

האשה

המאהב

 

שלושתם כבני חמישים במערכה הראשונה, ושבעים בשנייה.

 

מערכה ראשונה

[חדר אורחים. לפנות ערב. הבעל מנקה. האשה עומדת וצופה בו]

הבעל [לעצמו, חרש]

כמו בחלום בתנועה איטית, בלי לומר מלה, בעודי עושה את מלאכת הניקוי שלי, בּשׂר, חלקו מוצנע, חלקו גלוי, דורש דרישות סמויות, מוחלפים מבטי ציווי והכנעה, האוויר סמיך, הנשימה כבדה, ובבטן נח גוש קשה, מעיק, של השפלה. אין צחוק בעולם, אין מוזיקה, אין שמחה, העולם הוא מקום חמור שיש להתבזות בו.

האשה והעניין הוא שלחְרֶמְפָּלֶה יש פרונקל בתחת ואתה לא השגחת.

הבעל [נעלב]

אני לא ממונה על התחת של חרמפלה.

האשה אלא מי ממונה על התחת של חרמפלה?

הבעל הייתי ממונה על התחת של חרמפלה מיום שנולדה, ניגבתי שנים בלי מלה, המון השגות היו לי אבל לא פציתי פה, ומשהגיעה בשבוע שעבר לגיל עשרים ושבע סברתי שבאופן טבעי אינני ממונה עוד על התחת של חרמפלה.

האשה מה שייך פה עשרים ושבע? אתה המשרת! והרי ברור לך שחרמפלה אינה יכולה להיות אחראית לתחת שלה כי היא לא רואה אותו!

הבעל מיליארדי נשים על כדור הארץ מנגבות לעצמן יפה מאוד כל בוקר את התחת בלי לראות כלום, עובדה שהעסק עובד…

האשה אתה באמת חושב שחרמפלה תהיה אחראית לחלק המאוס? הטינופת של חרמפלה היא בפירוש באחריותו הבלעדית של המשרת.

הבעל זה ברור. אני רק רוצה להעמיד לעיון את השאלה למה נולדתי ולמה אני חי. האמיני לי, אני מכבד את חרמפלה ומסור לחרמפלה ואין לי שום דבר נגד חרמפלה – אבל מה איתי? מה עם חיי שלי? אני מאוד מושפל!
[מתקרב אליה, בטון מצניע]

וחרמפלה כבר בת עשרים ושבע… ואני, בכל זאת… רשמית… גבר…

האשה זו הפעם הראשונה שאתה מגלה מורת-רוח מהשירות אצלנו!

הבעל [חושש, ממהר לרצות]

עם כל הכבוד הראוי, אני רק העליתי לעיון – לא לדיון – את השאלה למה נולדתי…

האשה מי יודע למה הוא נולד?

הבעל בכל זאת אחד נולד הילדה חרמפלה ומישהו דואג לו לתחת, ואחד נולד אני והוא שואל למה הוא חי.

האשה ומה רע בזה? הלא כל העולם מבוסס על זה שיש חרמפלה ויש אתה!

הבעל כמובן שטבעי מאוד, וכמובן שלא בא בחשבון שחרמפלה תעשה כאן משהו שקשור לעצמה בעצמה, אסור שתהיה לה איזושהי טירחה. לנגב לעצמה את הישבן – לא טבעי ולא בא בחשבון; זה עניינו הבלעדי של המשרת.

האשה אם ככה, אתה פשוט מסכים איתי.

הבעל כמובן שכל מה שביקשתי הוא מפעם לפעם לעורר תְהִייה בקשר למצבי, תהייה תיאורטית לחלוטין, לצוף לרגע על פני המים, כמו שאומרים, כדי לצלול במשנה-מרץ לסחי.

האשה כמובן שזה לא בחשבון. שום תהייה.

הבעל אני מקבל את זה בהבנה.

האשה יפה. אני חושבת שאתה בחוץ.

הבעל כלומר?

האשה כלומר שתאסוף את סמרטוטיך ותעוף.

הבעל אני המשרת הזקן שלכם, לאן "אעוף"?
[האשה מפנה אליו את גבה]

אני מאוד מבקש לדעת, האם בגלל ששאלתי למה נולדתי, לוקחים אותי עכשיו ומעיפים אותי בלי כלום החוצה לאחר שלושים ויותר שנות שירות צייתני, עכשיו, שאני זקן ואין לי כוח? לאן אלך? אין לי שיניים! מי יפרנס אותי? מי ייתן לי עבודה? האם עלי למות עכשיו כמו כלב מפני שעוררתי שאלות בקשר לכבודי כאדם לאור תביעות שתובעים ממני יום ולילה בנושא התחת של חרמפלה?! לו הייתי יודע שיזרקו אותי בסוף הדרך לכלבים הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מקדיש את חיי לתחת של חרמפלה. הלא גם אני יכולתי, בכל השנים האבודות האלה, להתפתח.

האשה [צוחקת בבוז]

אתה, "להתפתח"!

הבעל כן, מה יש! היה לי פוטנציאל! אהבתי גיאומטריה, אהבתי להוכיח משפטים עם משולשים, צלעות וזוויות! החיים שלי בוזבזו! בוזבזו!

האשה אתה מדבר על פוטנציאל, אבל אצל חרמפלה אין פוטנציאל, יש מימוש! ידעת שחרמפלה מקבלת דוקטורט בלוגיקה? ידעת שחרמפלה מצאה סתירה בלוגיקה שכבר רצו לקרוא אותה על שמה, "טעות חרמפלה"?

הבעל אם רצו, למה לא קראו?
[האשה מעיפה בו מבט נוקב]
סלחי לי. השאירי אותי פה, אין לי לאן ללכת.

האשה לא.

הבעל [משתלהב ומתחנן]

אח, תנו לי להיכנס עם חרמפלה לבית-כיסא! תנו לי, תנו לי להיכנס עם חרמפלה לבית-כיסא! כמה טוב לבזבז חיים שלמים של פוטנציאל בגיאומטריה על התחת הגדול של חרמפלה! אני כל-כך אוהב את חוקי הטבע!
[פאוזה]

האשה אני סולחת לך בפעם האחרונה!

הבעל [ברוח נמוכה]

תודה לך.
[מגחך]

כאילו היו חיי עד כה רק הכנה לרגע המגוחך הזה.
[פאוזה]

אני כל-כך מתבייש!

האשה היא קמה מן הספה, היא עומדת רגע, היא מחליטה להיכנס לבית-שימוש!

הבעל עכשיו, עכשיו הרגע לקראתו נוצרתי! להיכנס! להיות שלה! לראות לה את הקרסוליים, אחר-כך, בהעזת-פתע, להגביה מבט, להמריא אל התחת הערום!להיות המום רגע, כאילו הלמו בי בפטיש, ואז לפרוץ בנהמת כיסופים, להתנפל ארצה, להילפת אל ירכיה מאחור, שפתי פשוקות תחתיה בכמיהה, להתלקח רגע, אז לכבות, ליפול רפוי, אידיוט ומאושר, להשתלשל לה מהתחת, כמו ספח צואה אחרון, חלוש, שאין לו די משקל לצנוח, והוא תלוי ומתנדנד בצחנה קלה, דבוק לשפת החור, ממאן להיפרד, עד שמתייבש סוף סוף, ניתק, ופּלאף! – נופל למים עכורים, עייף, זקן ומטומטם, משם לביוב, משם לים, משם… תם ונשלם.
[האשה צוחקת, הוא מביט מקרוב בצחוקה, בלהיטות]
אח, אני אוהב לראות אותך צוחקת! כמה בוז יש בצחוק שלך! אבל ככל שיהיה בו בוז כלפי – לעולם לא יהיה הבוז מספיק! אני צורך כמויות עצומות, בלתי נדלות של בוז!
[פונה לצאת]

האשה אבל רגע-רגע! לא כל-כך מהר!

הבעל חרמפלה בדרך לבית-שימוש! אני מוכרח לפתוח לה את הדלת!

האשה לא תוכל! אתה הרי גבר, בעצמך הזכרת, איך תוכל חרמפלה הצנועה לתת לגבר?…

הבעל עשרים ושבע שנים היא נתנה לי!

האשה אבל משעוררת את הנושא…

הבעל שִכחוּ את הנושא!

האשה איך נשכח?

הבעל שִכחוּ! לא עוררתי, לא אמרתי…

האשה אמרת ועוררת. אילו לא אמרת ועוררת – מילא; אבל משאמרת ועוררת…

הבעל [מייבב]

איזו עיסה דביקה! רחמו!…

האשה ולמה שנרחם? הלא אבק-אדם, בעצמך הודית…

הבעל טעיתי…

האשה ומייבב כמו תינוק! בושה לך, חרפה לך, לא גבר, לא אדם!

הבעל [מגחך ביבבה]

שורטטתי בעיפרון גס, אך קל למחיקה.

[לפתע סוטרת האשה על פניו, הוא מתנודד רגע, היא מושיטה את כף ידה לשפתיו]
נַשק!

[הוא מנשק את ידה. היא סוטרת שוב על לחיו. הוא מתנודד ללא אומר]

האשה תגיד תודה.

הבעל תודה.

האשה בקול.

הבעל תודה.

האשה לא בשפה רפה – יפֶה.

הבעל תודה.

האשה מכל הלב.

הבעל הפה קצת כואב…

האשה מכל הלב!

הבעל [קולו עמום, מגורה]

הירכיים שלך!…

האשה [מרימה את שמלתה]
כאן?

הבעל [נושם בכבדות]

כמה זה נכון!…

האשה [מרימה את שמלתה עוד יותר]
כאן?

הבעל גברים בטח…
האשה [מפזמת]

הכיכר היפה של האהבה,
חצי מטר מתחת לצוואר…

הבעל ואני הזדקנתי… ואת נהדרת… וכדי להזין את הירכיים המלאות שלך…
[שוב סוטרת האשה על לחיו, מושיטה את ידה לשפתיו]
נַשק!

[הוא מנשק את ידה]
תגיד תודה!
[פאוזה]
תגיד תודה!
[פאוזה]
תגיד תודה!
[פאוזה, כמעט היסטרית]
תגיד תודה! תגיד תודה! תגיד תודה!

[הבעל, בשפתיים חתומות, פונה ועומד מול החלון, מביט החוצה בדומייה]
ענה לי! ענה לי, אתה יודע שאני לא יכולה לשאת את השתיקות שלך! ענה לי, בן-אדם, השתיקות שלך מוציאות אותי מדעתי! בכל פעם שאני מעיזה לפתוח את הפה, אתה מתכנס בשתיקות שלך ומוציא אותי מדעתי! ענה לי, בבקשה! אני מתחננת בפניך שתענה לי! לא אוכל לשאת עכשיו שוב ימים ושבועות של שתיקה! אתה מביא מוות אל בין קירות הבית הזה! ענה לי, אני מתחננת! אני נופלת לפניך על הברכיים שתענה לי!
[זועקת בהיסטריה, מתפלשת לרגליו]

ענה לי! ענה לי! אני מוכרחה שתענה לי! אני לא יכולה בלי שתענה לי! אני לא יכולה בלעדיך! אם אתה מסתיר את פניך ממני אין לי חיים! ענה לי או שאשים קץ לחיי!

[חיוך קטן מפציע על שפתי הבעל. היא קופאת במקומה]
הנה מה שחיכינו לו, החיוך הקטן של הסיפוק. השפלת אותי כהוגן, הראית לי מי בעל הכוח בינינו. בידיך הכל, ואני לא-כלום. ועכשיו כבר לא מדובר בכלל בכסף לנסיעה שתיכנַנו, עכשיו מדובר רק בזה שתפסיק לשתוק, מפני שאתה יכול להרשות לעצמך, מפני שניצחת. הנה, נתפייס?
[מנשקת אותו על שפתיו פעם אחת, פעמיים, שלוש]
נתפייס? נגמור?
הבעל [מפויס ומרוצה]
מה לגמור, אני בכלל לא התחלתי כלום, לא עשיתי כלום.

האשה שתקת.

הבעל שתקתי, מה זה לשתוק. לא היה בזה כלום. והנה אני מדבר.

האשה תודה.

הבעל אין צורך להודות לי. אני פשוט מדבר. רוצה – אומר "קציצה", רוצה – אומר "קלמר".

האשה לא כועס?

הבעל למה שאכעס.

האשה על הכסף לא נדבר יותר.

הבעל למה, מצידי אפשר לדבר על הכל, אף פעם לא אמרתי "לא לדבר".

האשה לא, לא נדבר. העיקר שיהיה שלום בינינו. אין לך מושג כמה אני נעשית חולה כשאתה כועס, וכמה נחמד לי וטוב לי כשאתה ואני… כששנינו…

הבעל מה "שנינו"? מה זה היצור הזה – "שנינו"? אני מסתכל עלייך שלושים שנה ואין לי מושג מי את!
[נתקף כעס, מטלטל אותה]

מי את?! מי את?! מה את עושה בחיי?! אינך אמי, אמי נתנה לי חיים, לאמי הייתי האדם החשוב עלי אדמות! אבל מי את?

האשה איזו הנאה אתה מפיק מזה? שנים על גבי שנים אתה ממשיך וטוחן את הנאומים האלה באותו להט: "מי את?! מה את עושה בחיי?!"

הבעל את תמשיכי לנשום כשאמות! אני אדם חולה ובעיניים שלך משתקפת הציפייה למותי! מה תעשי כשאמות? – כמובן, תיקחי את הכסף שלי! הכל שקוף: את תיקחי לי את הכסף, היא תיקח לי את הכסף, הם ייקחו לי את הכסף, כל מה ששלי יהיה שלך! וזה מה שמטריף את דעתי שלושים וחמש שנה! אני אשכב באדמה ולא תהיה לי עוד מלה בשום עניין! אפילו זכות הכעס תישלל ממני! ואת תיקחי את הכסף שלי ותבזבזי אותו! את תיסעי למקומות שאני לא נסעתי כי רציתי לחסוך, ותצחקי! כולם יצחקו כשייזכרו בי: "איך דפקנו את האידיוט! איך דפקנו את האידיוט!"

[מרפה ממנה, מתהלך נסער, אינו יודע את נפשו מחרון ואזלת-יד. האשה בוכה בשקט. הבכי דועך]

האשה ידידה אחת סיפרה לי על אוסטרליה. ממש בדרום אוסטרליה, מדרום למלבורן, יש עמק נפלא עם כרמים. היא חשבה לנסוע לשם עם החתן שלה, לקנות שם כרם ולהשתקע, לשכוח משאר העולם. כמה שקט שם. אתה מתאר לעצמך? – קצה אוסטרליה. כל-כך רחוק מהכל. העבודה בכרם דורשת חודשיים בשנה, שאר הזמן נחים, מטיילים, אוכלים טוב, שותים. שום דבר לא בוער. ושֶקֶט, שקט, שקט.

הבעל היא נסעה?

האשה נסעה.

הבעל איתו?

האשה כן.

הבעל וטוב להם?

האשה טוב להם מאוד.

הבעל לי טוב פה.

האשה אני יודעת, רק שלא דוּבּר עכשיו בך…

הבעל אני יודע שלא דובר בי, רק אמרתי: לי טוב פה.

האשה ולהם – שם. שותים קפה בבוקר, בירה בצהריים ויין בערב.

הבעל השכם בבוקר משתינים את הכל.
[צוחק]

לי טוב פה. בשלושת החדרים שאני מסתובב בהם ומנקה אותם כל בוקר מחדש באותן תנועות. כך טוב לי. זה מרגיע אותי. הכל אותו דבר, תמיד אותו דבר.

האשה [בהכנעה]
אני יודעת. אני יודעת.

[הולכת ויושבת דוממת בפינה. פאוזה. הוא ניגש אליה]

הבעל שמעי, לפעמים אני כועס. אבל זה עובר לי מהר יותר מכפי שאני מודה. אני עוד מחזיק את זה קצת, השד יודע למה, מין תענוג. כמו חיטוט בחניכיים מדממים. אבל מה שאת לא רואה זה איך הלב יוצא לקראתך. וכשאת בוכה אני כועס, אבל ליבי גם נמעך חזק. וכשאת מתפייסת, ואת יושבת לך שם בהכנעה בפינה, מוכנה לקבל ממני הכל, אז אין לך מושג כמה רחמים יש בי עלייך. על החיים שלך שבאת והשלכת לפני ואמרת לי: "קח!". על זרועותייך הפתוחות. על הצחוק שלך, על האופטימיות, על כל הטוב והחיוני שהבאת לחיים שלנו ואני רמסתי וכיביתי. איך אפשר איתי, אני שואל כל פעם מחדש, איך אפשר עם אפס כזה, ועוד לאהוב…

האשה הריר שלך דוחה אותי. זו הדרך שלך לפנות לרחמי: "איך אפשר עם אפס כזה, ועוד לאהוב". אבל רחמי הם מוגבלים. ולמה ארחם עליך? אתה זר לי לגמרי. זר היית איתי כל השנים. בהתחלה הפחדת אותי. היום אתה מגעיל אותי. אני זוכרת איך הייתי באה אליך מלאה משובה ועליצות, מחכה ממך לחיבוק, לעליצות שכנגד, אבל אתה רק היית לוטש בי את העיניים הקרות, הרחוקות שלך, כאילו אני מפריעה לך, כאילו אני ספח לבשר שלי. את הבשר שלי חמדת, זה כן.

הבעל כל מלה מכה בי באמת מכאיבה שאינני יכול לברוח ממנה. אילו רק ידעת איזה ייסורים עוברים עלי.

האשה ייסורים גופניים?

הבעל לא, לא גופניים.

האשה אז בטח ייסורים נפשיים.

הבעל מה?

האשה אין אפשרות שלישית.
הבעל [נפחד]
אני לא רוצה למות!… עזרי לי!…

האשה למה אתה לא שותה כוסית? תהיה לך אשליה שאתה חי.

הבעל אני כבר לא יכול לעכל משקה חריף.

האשה אז תשתה תה חלש. אתה תמיד אומר שזה הדבר היחיד שאתה עוד נהנה ממנו.

הבעל נהנה? מה זה?

האשה אל תשאל אותי. אם אתה חולה…

הבעל חולה? אני אף פעם לא הייתי חולה חוץ מפעם אחת שלא הרגשתי טוב! אני אחיה עוד עשרים וחמש שנה!

האשה הרופא חושב אחרת.

הבעל הרופא! את דיברת עם הרופא!

האשה הייתי אצלו במסיבה. כבר שכחתי מתי רקדתי לאחרונה.

הבעל את רקדת במסיבה?

האשה ועוד איך רקדתי. אל תשכח, אנחנו בני אותו גיל, אבל אתה זקן ואני בשיאי.

[משפילה את עיניה]

אני אוהבת מישהו, אני רוצה שתדע, אף פעם לא שיקרתי לך. החיים איתך… תבין אותי. כל מה שרציתי זה מישהו לדבר איתו ושלא יסיט את העיניים שלו בחוסר סבלנות. ואני פגשתי מישהו כזה. שהחיים לא נראים לו עניין אכזרי בכלל. להיפך, משעשע. ויותר מזה: אני מעניינת אותו. עד מתי אעניין אותו, אני לא יודעת, אבל לעת עתה… ושנינו צוחקים. הוא לא מה שאתה חושב, לא בריון או איש עסקים, הוא פשוט… הוא איש מצחיק וטוב…
[הוא סוטר בחוזקה על פניה]

לא יעזור לך: הוא איש מצחיק וטוב. אתה יכול להרוג אותי, אבל עובדה היא שיש אנשים טובים ממך וראויים ממך בעולם, וכל כמה שתכה או תשתוק – לא תוכל לשנות את העובדה הזאת.

הבעל הכל מתחיל ונגמר בכסף. כסף, כסף. כשהיה כסף – היה טוב, היתה מין תחושת רווחה: העולם שלנו! וכשלא היה כסף – היה רע, היה פחד, ועם הפחד באו האשמות הדדיות, חשדנוּיוֹת, קטנוּניוּת. לולא את – כמה טוב היה, הייתי חי לי שאנן, החסכונות היו מספיקים לי. אבל איתך נזלו החסכונות, רק הוצאות מבוקר עד לילה, ובלי קבלות! כמה הזהירו אותי, כשרק היכרנו, מהאופי האכזרי והשתלטני שלך! ממה אחיה? את תשליכי אותי לרחוב! אנשים יבוזו לי, תופסת? אנשים יבוזו לי כפי שאת ובתנו בזות לי עכשיו, ואני אגחך בפה חסר שיניים ואזדקק לחסדים! הכל מתחיל ונגמר בכסף!

האשה [צוחקת, משנה את סברה, נעשית בבת-אחת גסה ובוטה מאוד]

הכרם ההוא בדרום אוסטרליה, מדרום למלבורן, בעמק הנפלא ההוא עם הכרמים. גֶ'פְרי ואני חשבנו לקנות שם כרם ולהשתקע, לשכוח משאר העולם.

הבעל ג'פרי?

האשה הייתי שם עם ג'פרי. לא ידעת שכאשר אמרתי לך שאני נוסעת לחודש לדודתי נסעתי עם ג'פרי לאוסטרליה?
הבעל [שפתיו רועדות]
אני בעלך. איך את מעיזה להצליף בשוט על הבשר הזקן שלי?

האשה העולם כל-כך גדול, כל-כך יפה, יש לך בכלל מושג? באיזה חור עלוב הצטמצמו חייך! לא פלא שהפכנו אותך למשרת הבית שלנו!

הבעל אני ניסיתי להיות אדם וגבר, אולי לא הייתי נועז כל-כך, אבל אתן הייתן שתי נמרות פראיות בבית ופצעתן אותי כל יום עד זוב דם… וכשייללתי מכאב צחקתן… ושתיכן צוחקות עד היום… ידידים אמרו לי: "אתה מוכרח לרסן את הנשים שלך!", אבל אני חשבתי שאתן נפלאות…
[האשה מורידה את תחתוניה מתחת לשמלתה]

אמרי, למה את מבזה אותי? מה עניינך לבזות אותי, להשקיף עלי מלמעלה באדישות כזאת, עם חיוך קל על שפתייך ולראות אותי מתענה, או לא לראות אותי בכלל? כל החום והרגש שהיו מיועדים לי מופנים לגבר אחר, ולי נשאר לנקות את הטינופת שלכם!

[היא מושיטה לו את התחתונים, הוא נחנק מהתרגשות, מטלטל אותה]
אני שונא אותך! שונא, שונא, שונא אותך!

[היא צוחקת בפניו במין הפתעה גנדרנית של השתאות. הוא מרפה ממנה, מרכין את ראשו, לוקח את התחתונים]

כמה את מכאיבה לי! לא נשאר לי כלום בעולם, לא תודעה, לא עתיד, רק כאב! הכאב הוא האיתות היחיד שאני חי! הכאיבי! אני רוצה לחיות – הכאיבי!

האשה כמה שָקֵט באוסטרליה. ג'פרי ואני ישנים עד מתי שרוצים. אחר-כך קמים. שום דבר לא בוער. הנוף משגע. שותים קפה בבוקר, בירה בצהריים ויין בערב. השכם בבוקר משתינים את הכל.

הבעל על מי?

האשה אבל החלטתי בכל זאת לחזור.
הבעל [פורץ בבכי של שיחרור]
אני כל-כך שמח. אני יודע כמה טוב באוסטרליה, וכבר פחדתי שתעזבי אותי לתמיד. לא שלא עזבת אותי פה ושם במשך שלושים וחמש השנים שלנו יחד, אבל באיזשהו מקום עמוק בלב תמיד ידעתי שתחזרי.

האשה חזרתי.
הבעל [מגחך מבעד לדמעות]
אני פה בינתיים שלושים וחמש שנה, ובעשרים ושבע השנים האחרונות מנגב את התחת של חרמפלה.

האשה אני בשלושים וחמש השנים האחרונות די הסתובבתי עם אַרְצ'י, ריצ'י, מינדי, גוֹדְפְרי, פְריצי, לוּצי, מֶרְדי, ג'וני, אַרְטי, קידְני ולאחרונה ג'פרי. 

הבעל ועכשיו חזרת.

האשה עיניך הרואות. החלטתי שאין כמו קצת יציבות בערוב ימינו.

הבעל איך הגיב ג'פרי?

האשה ג'פרי שמח.

הבעל מה, נגמר ברוח טובה?

האשה ג'פרי גמר ברוח טובה את עסקיו במלבורן.

הבעל וגם הוא נסע?

האשה ממש באותו מטוס.

הבעל ירד באינדונזיה?

האשה המשיך.

הבעל מה את סחה! עד הודו?

האשה וגם אחר-כך.

הבעל מה, עד לכאן?

האשה ממש לכאן.

הבעל ליווה אותך לפה כמו ג'נטלמן!

האשה ג'נטלמן אמיתי.

הבעל ואז נפרדתם?

האשה ודאי, נפרדנו, כשאני נכנסתי לחדר הזה והוא נשאר בחדר השני.

הבעל [קריאת כאב נפלטת מפיו]
הה!!!

[מביט רגע באשה, צוחק]
איזה מערכון, אה?

האשה [צוחקת]

כן, איזה! איזה, אני אומרת! איזה מערכון! אפילו לא מחזה!
[צוחקת. נכנס המאהב, איש מך ונכלם]

הבעל זה האיש?

האשה זה האיש.

הבעל לא אבזבז זמן על היכרות. אגב, מכירים מייד, רואים מי לפנינו. איש גדול. ומי לפניך אתה רואה בעצמך – משרת. אמרתי שלא אבזבז זמן: לקחתָ לי הכל. הבת עזבה מזמן בטריקת דלת. נותרה לי האשה. לקחת לי אותה. לא אגנה אותך, שכמותך רואים ולוקחים, בלי חשבון. מה לך ולחשבונות. הביטו בשפם שלו.

המאהב יֶס.

הבעל אני כל-כך אוהב שאתה אומר "יֶס" במקום "כן". להירמס מתחת למגפי אוסטרלי זה משהו לגמרי שונה. כביר, כביר.

המאהב יֶס.

הבעל שוב "יֶס"! ענק!

המאהב [מכאן ואילך מדבר אנגלית במבטא קלוקל, לא בטוח בעצמו, במילותיו]

מַי נֵיים אִיז גֶ'פְרִי. אַי אֶם פְרַם אוֹסְטְרֶלְיָה אֶנְד טוּ אוֹסְטְרֶלְיָה. ווֹט אִיז הִיר בִּיטְוִוין יוּ מִינְוַוייל – אַי דוֹנְט נוֹ. אַי דִידְנְט סְטִיל אֶנִיסִינְג, אַי הוֹנֶסְטְלִי. וִי סוֹ אִיץ' אַזֶר – וִי פֶל אִין לַאב; וִי פֶל אִין לַאב – וִי דִיד.

הבעל השאלה היא מה עשיתם ב"וִי דִיד".

האשה [למאהב]

הי אסקס ווט וי דיד.

המאהב בִּיג לַאב. וִי דִיד בִּיג לַאב.

האשה אני מרגישה כל-כך טוב כשאני מדברת אנגלית במבטא אוסטרלי. אני מרגישה שזה טוב לשרירי הפה, נותנים לגרון לנוח, ובכלל באנגלית נושמים הרבה יותר אוויר צח.

הבעל [מתבונן במאהב]
אין לך מה להגיד?

המאהב אַי ווֹנְט טוּ סֵי, דֶפֶנֶטְלִי. אַי ווֹנְט טוּ סֵי דֶט אִיטְס גוּד טוּ מִי. אַי מֵייק קְרֵייזִי לַייף אֶנְד אִיטְס גוּד טוּ מִי. אִין אוֹסְטְרֶלְיָה וֶרִי גוּד. אַי דוֹנְט דוּ אֶנִיסִינְג. אִיזִי. אַי וֵייק אַפּ אֶרְלִי אִין דֶה מוֹרְנִינְג בִּיקוֹז אַי קֶנְט גוֹ טוּ סְלִיפּ לֵייט אֶנְד אַי דוֹנְט דוּ אֶנִיסִינְג. אַי לוּק אֶ בִּיט הִיר אֶנְד זֶר, אַפְטֶר דֶט אַי אוֹפֶּן דֶה דוֹר אֶנְד לוּק הִיר אֶנְד זֶר. אַי אֶם וֶרִי הֶפִּי דֶט אַי לוּק הִיר אֶנְד זֶר. נוֹ בּוֹדִי סְרֶט מִי, נוֹט פְרַם הִיר, נוֹט פְרַם זֶר. אַי ווֹנְט טוּ סֵי, דֶפֶנֶטְלִי. אִיזִי. ווֹט טַיים אַי הֶד בִּיפוֹר אַי ווֹז בּוֹרְן אִין אוֹסְטְרֶלְיָה – אַי דוֹנְט נוֹ; בַּט פְרַם דֶה מוֹמֶנְט אַי ווֹז בּוֹרְן אִין אוֹסְטְרֶלְיָה – אַי קֶן אוֹנְלִי דִיקְלֶר דֶט אִיטְס אוֹנְלִי גוּד טוּ מִי. טַיים גוֹס סְלוֹלִי, אֶוְרִיסִינְג אִיזִי. דְיוּרִינְג דֶה דֵי אַי לוּק הִיר אֶנְד זֶר, אֶנְד אִין דֶה אִיוְונִינְג אַי פַאק הִיר אֶנְד זֶר. אִיזִי. וִימֶן אַי דוֹנְט לֶק, בִּיקוֹז אוֹל דֵי אַי לוּק הִיר אֶנְד זֶר, אֶנְד וֶן אַי סִי אֶ ווּמֶן פֶּס בַּי הִיר אֶנְד זֶר אַי וִיסֶל אוֹר סַמְסִינְג לַייק דֶט, אֶנְד זֵי קַאם, אֶנְד אַי טֵייק זֶם הִיר אוֹר זֶר, אִיזִי…

האשה בַּט וִיס מִי יוּ פֶל אִין לַאב!

המאהב יֶס, וִיס יוּ אַי פֶל אִין לַאב, דֶפֶנֶטְלִי, וִיס יוּ אִיטְס וֶרִי גוּד, וִי וֵייק אַפּ אֶט נוּן, אִיזִי, וִי לוּק הִיר אֶנְד זֶר, אֶנְד זֶן וִי רוֹל אֶ בִּיט הִיר אֶנְד זֶר, סַמְטַיימְס אוֹן דֶה קַרְפֶּט, סַמְטַיימְס אוֹן דֶה גְרַאס, אִיט דִיפֶּנְדְס אִיף וִי אַר הִיר אוֹר זֶר…

האשה יוּ הֶב אֶ בִּיג פְּרִיק.

המאהב אַי דֶפֶנֶטְלִי ווֹנְט טוּ סֵי דֶט אַי הֶב אֶ בִּיג פְּרִיק, אֶוְורִי בַּאדִי סֵייז…

האשה אַ י  סֵיי!

המאהב יוּ סֵי, בַּאט זֵי סֶד אוֹלְסוֹ בִּיפוֹר, דֶה פְּרִיק ווֹס לוֹנְג אוֹלְסוֹ בִּיפוֹר, סַמְטַיימְס אַי גוֹ וִיס מַי בִּיג פְּרִיק הִיר אֶנְד זֶר, דֶה טוּ אוֹף אַס, אִיזִי, אַי אֶנְד דֶה פְּרִיק, נֶבֶר סֶפֶּרֶטְלִי, נֶבֶר אִיט וִיל הֶפֶּן דֶט הִי הִיר אֶנְד אַי זֶר, אוֹר הִי זֶר אֶנְד אַי הִיר…

האשה יוּ פַאק מִי מַאץ' אֶנְד גוּד!

המאהב אַי פַאק, דֶפֶנֶטְלִי פַאק, טוּ סְפִּיק אַי דוֹנְט סְפִּיק, אַי דוֹנְט הֶב ווֹט, אוֹלְסוֹ דֶה טַיים אִיז סוֹ לוֹנְג אֶנְד אַי דוֹנְט נוֹ ווֹט טוּ דוּ, בִּיקוֹז, אֶז אַי סֶד, אַי לוּק אוֹל דֶה דֵיי הִיר אֶנְד זֶר, בַּאט וֶן אַי פַאק אוֹר פְּלֵיי וִיז דֶה פְּרִיק אַי נוֹ דֶט אַי הֶב סַמְסִינְג טוּ דוּ אֶנְד סִינְק דַאוּן אִין סַמְסִינְג וֶרִי אִימְפּוֹרְטֶנְט, אִין אוֹסְטְרֶלְיָה זֵי פְּלֵיי וִיז דֶה פְּרִיק, זֶר אִיז נַאסִינְג טוּ דוּ אֶגֵיינְסְט אִיט, דֶה גַאבְרֶמֶנְט פְּלֵייז וִיז דֶה פְּרִיק, אִיוֶון דֶה פּוֹלִיס פְּלֵייז וִיז דֶה פְּרִיק, אוֹלְסוֹ יוּ סְלִיפּ אַפְטֶר דֶט מַאץ' בֶּטֶר, אִיזִי, דֶה מוֹסְט אִימְפּוֹרְטֶנְט אִיז טוּ פוֹל אֶסְלִיפּ אִין דֶה אֶנְד, אֶוְורִיסִינג אִיז לִידִינְג טוֹוֶרְדְס דֶה סְלִיפּ אִין דֶה אֶנְד, אִין אוֹסְטְרֶלְיָה אִיְטס קְוַויאֶט, יוּ אַר נוֹט דִיסְטֶרְבְּד, אֶנְד בִּיג דַרְקְנֶס אִין דֶה נַייט, אֶנְד אִין דֶה רוּם אִיז דַרְקְנֶס אוֹלְסוֹ, אֶנְד יוּ פוֹל אֶסְלִיפּ אֶנְד דוֹנְט נוֹ נַאסִינְג פְרַם אֶנִיסִינְג, אֶנְד סַמְטַיימְס יוּ דְרִים, בַּאט יוּז'וּאֶלי דֶפֶנֶטְלִי נוֹט, יוֹ סִינְק נַאסִינְג אֶנְד סִי נַאסִינְג אֶנְד נוֹ נַאסִינְג.

האשה [מוריה על הבעל] 

הִי סִינְקְס אִיטְס לַייק טוּ דַי, בַּאט אִיטְס דֶפֶנֶטְלִי נוֹט לַייק טוּ דַי.

המאהב [לבעל]

יוּ סוֹט אִיטְס לַייק טוּ דַי? אַי דֶפֶנֶטְלִי ווֹנְט טוּ סֵי דֶט אִיטְס דֶפֶנֶטְלִי נוֹט לַייק טוּ דַי, אִיטְס טוּ סְלִיפּ, טוּ סְלִיפּ אִיטְס גוּד, פְרַם סְלִיפּ יוּ וֵייק אֶנְד נוֹ דֶט יוּ לוּק הִיר אֶנְד זֶר, אֶנְד זֶן אֶגֵיין יוּ סְלִיפּ, אֶנְד וֶן יוּ דַי יוּ דוֹנְט וֵייק אַפּ אֶנְד דוֹנְט נוֹ, אוֹסְטְרֶלְיָה אִיז דֶפֶנֶטְלִי נוֹט אֶ פְּלֵייס טוּ דַי, אִין אוֹסְטְרֶלְיָה אִיטְס גוּד אֶנְד טוּ מִי גוּד, אֶנְד אַי דוּ קְרֵייזִי לַייף אֶנְד אִיטְס גוּד טוּ מִי.

האשה פַאק מִי נָאוּ אוֹסְטְרֶלְיַין סְטַייל. אִיזִי.

המאהב יֶס.

הבעל ושוב "יֶס"! מגדל ענק של "יֶס'ים"!

[האשה משתרעת על הספה, המאהב ניגש ומשתרע עליה, שוכב איתה בתנועות כבדות וגולמיות]

הבעל איזה שני אשכים כבדים, מלאים לעניין! איזה שפע של נוזל אהבה! איזו פוטנציה! איזה כוח כיבושי-אדנותי-אוסטרלי! חשמל ואורניום! זהב ונפט! איזי! אח, ואתה לועג לי עם אבר ההבקעה וההשמדה הגברי שלך שעוד מעט תחדור איתו לתוך אשתי! אתה תחדור ואני אשקיף מלמטה, אוחז נר ומגבת ומוכן לשרת אתכם שירותים היגייניים-אינטימיים כשתגמרו את מעשה ההנאה הגדול שלכם בשעה שאני אכרע ברך מושפל, בלתי נאהב, בעיקר בלתי נאהב, נלעג, נבוז, מדוכא, מבוטל!

[האשה מתנשמת, אחר-כך מצייצת ולבסוף מייללת מעונג. הבעל כורע על ברכיו ולוטש עיניים כמי שאינו מאמין, בעוד האשה זועקת מסיפוק ותאוות נקמה]

האשה איך אוכל לגמול לך, בעלי? איך לגמול לך על כל השנים שאימללת אותי ולי לא היה כוח? איך לגמול לך על זה שאתה בעולם, שאתה עוד מעז לנשום, לקחת את חלקך ממחסן החמצן של כדור הארץ כאילו זה דבר טבעי שתנשום עם כולנו?

הבעל [זועק באקסטזה]

ואיך אני, מזוהם עד למעמקי, מסוגל לקוות לויזה לשווייץ?
[מפשפש בקדחתנות בפתח מכנסיו, מנסה "לגמור"]
חכו… מייד…

[ממשיך לשפשף, מצייץ וגונח. האשה והמאהב חדלים ממעשיהם]
עוד רגע… המשיכי… המשיכו גם אתם… עוד רגע… זה ייקח עוד רגע…
[האשה והמאהב ממשיכים בתנועה מונוטונית, בלי חשק, בעוד הבעל ממשיך בשפשופיו]
הֱיוּ נועזים… היו… היו… נפלאים אתם…

האשה גמרת?

הבעל עוד רגע…
[הם ממשיכים. פאוזה]

האשה גמרת?

הבעל מייד…

[האשה והמאהב חדלים ממעשיהם, מתבוננים בו כשהוא מכוּוץ על הארץ ומפשפש במאמץ רב במכנסיו בעוד עיניו עצומות. האשה קופצת ממקומה ומתייצבת מעליו, מושיטה רגל לפנים]

האשה ארצה, בּוֹבּי!

[הוא אינו מגיב אלא ממשיך לשפשף]
ארצה!

[הוא ממשיך לשפשף. היא מפשילה את שמלתה, חושפת ישבן]
שַׁק!

[הוא מדדה אליה על ברכיו]
בתחת, שק!

[הוא טומן את פניו בישבנה בעוד ידיו ממשיכות בשפשוף]
ובחריץ לקק – עמוק!

הבעל אוי, הבשר, הבשר, הבשר! אוי, העונש, העונש!

[הוא מלחך את חריץ ישבנה בכל מאודו, ולפתע מתיק את ראשו וזועק בקול ניחר]
חשוב מאוד לעסוק בטפל! אין ערוך לחשיבות העיסוק בטפל, בזווית הפישוק בעמידתה של הדוגמנית קֵייט מוֹס על חוף הים ובעשיית ציפורני רגליה!
["גומר". מתנשף, נרגע לאט לאט. בקול שבור, בעצב]
מי אני. כשאני מסתכל על עצמי פנימה, על כל המתחולל בקרבי, שום דבר לא מתלכד. אין דמות. אין פורטרט.

[פאוזה. רובץ עוד רגע, אחר-כך נושא את ראשו]

יש למישהו חתיכת שוקולד?
[פאוזה]

האשה אי, איזה תיאטרון אנחנו צריכים לעשות לך פה כדי שתצליח לגמור, אדון משרת. ומחודש לחודש נעשה לך יותר קשה, ואתה זקוק לתיאטרון גדול יותר, מפואר יותר. עוד מעט נצטרך לגייס עבורך את העולם.

הבעל שקט, אידיוטים, תנו להתאושש.

[מנמנם. פאוזה]

האשה נו, אדון משרת?

הבעל מה נו?

האשה איך?

הבעל רע לי, עצוב לי…

האשה אבל כמה חמים לך וטוב לך בתוך ה"רע לי, עצוב לי"!…

הבעל [בתנועת ביטול]
אה!…

האשה מה זה "אה!", אנשים פה עובדים בפרך בשבילך…

הבעל מספיק, מספיק, הרי כבר שילמתי מראש, אז בשביל מה…

האשה אי, אדון משרת, קצת נדיבות! עבדנו מעבר לנדרש! התעריף הוא תעריף, אבל יש גם איזו אנושיות בעולם, אל תקמץ.

הבעל שילמתי הון, ומה קיבלתי? אח, אתם! אַת סבתא'לה…

האשה באמת! בעד הכסף ששילמת!…

הבעל ואת גם קצרה מדי. ויש לך יבלת על הצוואר, והמאהב בכלל בלי הורמונים, והאנגלית שלו, איזי ואיזי…

המאהב [עובר מכאן ואילך לעברית]

ואתה, כמה זמן זה שם אצלך, משפשף ומשפשף… מחכים לי בבית מלון!

הבעל ארורים אתם כולכם. אין טעם לכלום. טפו!

[פונה לצאת]

האשה הי, דוד!

[מרימה את שמלתה, קורצת לו. הוא מוציא כסף מכיסו ומשליך להם]

הבעל הנה, קחו, חַלקוּ. אי, קרציות!

[יוצא. האשה והמאהב מתחלקים בכסף. האשה לובשת את מעילה, מפהקת במיאוס]

האשה ועל זה עומד התיאטרון המפואר שלנו – השניים-שלושה רגעים שלפני ההתזה.

המאהב כן, נו, זה נראה אידיוטי כשמתארים את זה, ובכל זאת השניים-שלושה רגעים האלה – כמה יש בהם.

[המאהב לובש את מעילו ויוצא. האשה מתחילה לסדר ולנקות את החדר. נכנס הבעל, מסיר את מעילו, מצטרף אליה לסידור החדר בעוד המסך יורד]

[סוף מערכה ראשונה]

 

מערכה שנייה

[כעבור עשרים שנה. אותו חדר אורחים. לפנות ערב. הבעל והאשה הזדקנו מאוד; הוא חולה פרקינסון, ידיו רועדות, מנקה באיטיות את החדר, היא ישישה מצומקת, עומדת וצופה בו. בדבריהם יש מעט כוח והרבה חוסר חשק]

 

הבעל [לעצמו, חרש]

זה דבר שצריך לדבר עליו, היומיום חסר הצבע, אובדן כוחו של הבשר להלהיב, להכאיב, הדעיכה האיטית בתנועות שיגרה. לפעמים, כמו רגל של צפרדע מתה – קירטוע, פרפור: כאן חיו, כאן השתוקקו! ורק דבר אחד נשאר כמו אז, לא השתנה: העולם הוא מקום חמור שיש להתבזות בו.

האשה עשרים שנה נוספות המשיכה חְרֶמְפָּלֶה לסבול את חוסר ההתלהבות שלך לנגב לה את התחת, ועכשיו היא החליטה לעשות לזה סוף, והפעם סופית.

הבעל אני לא יודע למה מדברים על חוסר החשק שלי, אני מזדקן, תנועותי נעשות איטיות ורפות. מה את רוצה שאעשה? חרמפלה בפיסגת בשלותה, ואני מכונה מתפרקת.

האשה לחרמפלה לא איכפת ממך.

הבעל אני יודע.

האשה חרמפלה רוצה שינגבו לה את התחת טיפּ-טופּ כזוהר הרקיע, מה לחרמפלה ולבלייה של הזכר?

הבעל אני חייב לומר שלקחתי פרק זמן מסוים תרופות נגד פרקינסון, אבל נגמר לי הכסף, וביטוח אין לי כי לא בוטחתי בידי הגברת.

האשה [מפהקת]

אהה, תנאים סוציאליים! חרמפלה נוסעת ללוס אנג'לס, ובלעדיך.

הבעל לכמה זמן?

האשה לצמיתות מוחלטת.

הבעל [מנסה לגחך]

כמה פעמים בימי חיי שמעתי את האיום הזה, "חרמפלה תיסע", "חרמפלה תשליך", "חרמפלה פה", חרמפלה שם", אני כבר לא מאמין לכלום. אני מאמין

שיעבור יום ועוד יום ועוד יום. חרמפלה לא תיסע, ואני לא אמות. החדר שלה, שאני נכנס אליו כל בוקר עם המגש, לא ישתנה לעולם.

האשה באמת? לך, תציץ לחדר שלה ותחזור להגיד לי מה אתה רואה.

[הבעל יוצא, חוזר, "נרעש", "מיילל"]

הבעל אהה! אהה! אהה! אני רואה שהחדר של חרמפלה ריק! באמבטיה חסרות הצנצנות שלה ובית-השימוש נקי לחלוטין מניירות הניגוב שלה! אני לא מאמין שיום אחד דברים קורים! אהה! אהה! אני מבקש סליחה!
[נופל על ברכיו]

אני מבקש שחרמפלה תחזור!

האשה חרמפלה בשדה התעופה!

הבעל לאן אלך? אין לי שיניים! מי יפרנס אותי? מי ייתן לי עבודה? האם עלי למות עכשיו כמו כלב מפני שעוררתי שאלות בקשר לכבודי כאדם לאור תביעות שתובעים ממני יום ולילה בנושא התחת של חרמפלה? לו הייתי יודע שיזרקו איתי בסוף הדרך לכלבים הייתי חושב פעמיים לפני שהייתי מקדיש את חיי לתחת של חרמפלה! הייתי יכול, בכל השנים האבודות האלה, להתפתח.

האשה לְמה יכולת להתפתח?

הבעל דבר אחד לא יזדקן ולא יבלה לעולם: חוקי המתמטיקה. אהה, המתמטיקה הטהורה, למה לא בחרתי בך? אני בחרתי בבשר, הימרתי על הסוס הרצוץ, השבור, הלא-נכון! החיים שלי בוזבזו! בוזבזו!
[פתאום נזכר שכבר אמר שוב ושוב את הדברים האלה, נבהל]
אוי! פתאום יש לדברים שחזרתי ואמרתי כל השנים משמעות אחרת! פתאום הכל נעשה אמיתי!
[נופל על גחונו לפניה]

גברת טובה, גברת אצילית, תני לי לפחות מקום לשירות א צ ל ך !

האשה גם אני נוסעת מכאן.

הבעל גם את?! לאן?!

האשה לאן חשבת? סוף סוף לכרם החמוד מדרום למלבורן בקצה אוסטרליה.

הבעל לבד?

האשה למה לבד?

הבעל עם ג'פרי?

האשה אני כבר קוראת לו ג'ף.

הבעל מה את שחה, בקושי עשרים שנה וכבר – ג'ף!

האשה כן. הוא צריך להגיע בכל רגע עם המזוודות שלו. ואז… פלוץ גדול על אסיה.

הבעל כולל עלי.

האשה מובן.

הבעל גם אנחנו שנינו היינו לא פעם בחוץ לארץ.

האשה פעם אחת. בקפריסין. כשדחפת אותי לים. למה?

הבעל אני לא יודע. זה נראה לי טבעי לגמרי, כשראיתי אותך עומדת בקצה המזח, שאת צריכה לצלול למים. אבל תיכנַנוּ גם נסיעות אחרות, למקומות רחוקים יותר. כשלקחתי אותך מן התיאטרון והרסתי לך קריירה מזהירה…

האשה אל תזכיר לי את זה. כן, הייתי פעם אשה חופשייה, העתיד מילא אותי בשיכרון.

הבעל נסענו לקפריסין, ועוד חמש פעמים כמעט נסענו למקומות הרבה יותר רחוקים.

האשה מה אני יכולה לומר? שביליתי איתך כאן, מרותכת אליך, חמישים וחמש שנה, כלואה תחת עינו הפקוחה של אדם שתמיד שנאתי, ועכשיו אני שונאת יותר מתמיד? שאם לא אלך ממך עכשיו, לא נותר לי לחכות לדבר מלבד המוות?!

הבעל [מרכין רגע את ראשו כמו בהשלמה, ולפתע]

יקרה שלי, רציתי לדבר איתך רגע פנים אל פנים. אולי עוד לא מאוחר. הכאבת לי כל-כך כל השנים ועכשיו אני רוצה לנוח, סוף סוף שהנפש לא תפרכס, שתהיה לה קצת ללא תנועה. בואי, לא נשאר לנו הרבה זמן, עזבי את ג'ף, את אוסטרליה, חזרי אלי.

האשה אתה מדבר כל-כך יפה, כל-כך נוגע ללב. אני כמעט מתפתה להקשיב לך, לשכוח את כל הבזיונות והעינויים שהעטית עלי. פתאום צץ אדם.
[מתקרבת אליו]

יקר שלי, גם אני רוצה לנוח. לו רק ידעת כמה כמהתי למלים האלה שלך. נשב בשמש, נשתה תה. לא נחשוב על כלום, לא נדבר כלום, רק כך: לשבת ריקים ומפויסים בשמש ולשתות תה.
[מחבקת אותו. הוא נרתע]

הבעל מה את עושה?

האשה אמרת שאתה רוצה להפסיק, להתחיל משהו חדש!

הבעל אמרתי! תפקידי להתחנן שתחזרי אלי, תפקידך לצחוק ולסרב!

האשה לרגע חשבתי שאתה באמת…

הבעל טעית!

האשה שנמאס לך שוב ושוב כל השנים…

הבעל לי לא נמאס כלום, והעונש שלי הוא אינסופי! צחקי וסרבי!
[פאוזה]
צחקי וסרבי!

[האשה פולטת צחוק מעושה, לא מוצלח]
לא ככה! כמו שידעת פעם!

[היא מנסה שוב לפלוט צחוק, המתחלף לפתע בבכי. הוא מביט רגע, מרוכך משהו]

הבעל אל תבכי. לא עומד לי כשאת בוכה.

האשה סלח לי. אני לא יודעת מה קורה לי. הנה, הפסקתי.

הבעל כשאת בוכה, גם אני מתחיל פתאום לזלוג. על כל מה שעשיתי לך. אבל אני לא רוצה לבכות. עוד לא. אני רוצה עוד לחיות, לפעול. אני רוצה שיעמוד לי. ולהיות גבר אני רוצה. לא בכיות ואנחות – עלילות!

האשה נגמר תור העלילות.

הבעל לא נגמר! לא נגמר! לא נגמר!

האשה טוב, לא נגמר. העיקר שתירגע, עוד תקבל לי פה שבץ. אתה יודע שהעורקים שלך סתומים בתשעים אחוז.
[מנסה לצחוק]
אי, פִּגְרוֹן! ארצה!

הבעל ["מייבב"]
למה?

האשה בגלל התחת של חרמפלה! חרמפלה! תחת! אוסטרליה! ג'ף!
[הגערות לא עולות בידה, היא פורצת שוב בבכי]

סלח לי, סלח לי, אני לא יודעת מה קורה לי היום. תן לי עשר דקות, ארחץ את הפנים, אתאפר ואחזור. אז כבר אראה לך מה זה לא לנגב כנדרש את התחת של חרמפלה.

הבעל לכי, אני אחכה.

[האשה יוצאת. המאהב שישן כל העת על הספה מכוסה ובלתי נראה, קם בקושי]

הבעל היית פה כל הזמן?

המאהב כן, נמנמתי קצת. מה היה לי לעשות? והייתי ישן אפילו עוד קצת אלמלא הצורך להשתין. אני חייב להשתין כל שעה, אפילו בלילה, מה לעשות, הפרוסטטה. בזמן האחרון במיוחד. אין לי לילה. קם ורץ, חוזר למיטה, מייד קם. ובגלל שיוצאת טיפה אחרי טיפה, עושה בישיבה. מביט על עצמי מתאמץ בראי שממול: נראה כמו הוגה. ובעצם הוגה בטיפת השתן הבאה. אין רגע שאין לי איזו טיפה להשתין. אני רק פוחד שכשאני בבית-שימוש – בעולם נעשים דברים מדהימים. מגלים כוכבים. נשים מתענגות. אני פוחד שאני מפסיד הכל. אני בין הקירות, שאותם אני מכיר טוב יותר מתינוק את השדיים של אמא שלו, ואני מחכה ומחכה. ובינתיים החיים עוברים. החלום שלי הוא להתרוקן אחת ולתמיד לגמרי.

הבעל זה כבר לא יתגשם.

המאהב מי יודע. פעם ימציאו משהו.

הבעל בדור הבא, זה כן.

המאהב הדור הבא כבר ישתינו כמו שצריך. הדור שבא אחרינו,  ה ם  ישתינו! הם לא יזכרו שהיינו פעם, שרצנו בלילות לבית-כיסא. הם ישאלו: מה עשיתם? ואנו נגיד להם: האוּרוֹלוֹגיה, האוּרוֹלוֹגיה לא היתה מפותחת מספיק. והם יצחקו. וישתינו במקהלה בזרם עז.

הבעל לאוקיינוס השקט.

המאהב ולאגם לוגאנו. אני ממש חוזה את זה.

הבעל אני לא יודע למה אני עומד ומפטפט איתך, יש לי המון לנקות ואין לי פנאי. היא מאוד עסוקה היום.

המאהב אנחנו טסים לאוסטרליה.
[פאוזה]

וִי פְלַיי טוּ אוֹסְטְרֶלְיָה.

הבעל אשב כאן ואחכה לכם שתחזרו.

המאהב וִי שֶל נוֹט קַאם בֶּק.

הבעל לא תחזרו – לא תחזרו. לי יש זמן. זמן הוא בדיוק הדבר שלא חסר לי. יש לי בשפע, יותר מדי. גם אצלי סוג של איזי. מה אעשה אם אלך למקום אחר? גם שם אשב ואחכה. אז מוטב כאן, קרוב יותר אליה, כשאני יודע שהיא נמצאת שלושה מטרים ממני, ואני כמעט יכול לחוש בחמימות שלה, להריח את ריחות הגוף שלה. לחכות – זו המלאכה שאני מיטיב לעשות מכל מלאכה אחרת. תבין, בשלב מוקדם מאוד בחיי תפרתי לעצמי שק ולתוכו דחסתי את כל ההשפלות שלי. לא קיים על האדמה אדם שסבל כל-כך הרבה השפלות כמוני. אבל כשהתעלמתי מהן והמשכתי הלאה, הן חדלו להתקיים.

המאהב יֶס, אַי נוֹטִיסְד דֶה וֵי יוּ קְרִיאֵייטֶד יוֹר לַייף אִין יוֹר אִימַגִ'ינֵיישֶן.

הבעל כי איך יכולתי לחיות בעולם האמיתי אם לא היה לי כזה? איך יכולתי להחזיק מעמד לולא הדמיונות? למעשה, זהו תפקידי על במת החיים: ממתין א'. מציץ בשעון ד'. נאנח עמוקות ח'. רובץ ללא ניע ט'. רק תן לי לשבת ולחכות.

המאהב אֶז יוּ לַייק. בַּאט מוֹר פַאר אֶוֵוי, זֶר, נִיר דֶה דוֹר, בִּיקוֹז אוֹלְסוֹ טוּ וֵייט אוֹן דֶה תְרֶשׁוֹלְד אוֹף הֶר הָאוּז יוּ נִיד אֶ רִיטֶן פֶּרְמִישֶן, אוֹר אוֹפִישֶל אֶפּוֹיְנְטְמֶנְט.

[נכנסת האשה]

האשה ג'ף פה?

המאהב אַי אֶם הִיר. אַי ווֹז גַ'סְט אוֹן מַי וֵיי טוּ פִּיס.

הבעל יש לו זרם אדיר!

המאהב יֶס, אַי הֶב אֶ בִּיט אוֹף אֶ סְטְרִים.

האשה פִּיס אֶנְד קַאם בֶּק אֶנְד וִי'ל פַאק לַייק הֶל, אַי'ם בֶּרְנִינְג.
[המאהב יוצא. לבעל]

אז מה, זו השיחה האחרונה שלנו. לא נתראה עוד. המזוודות ארוזות, מכאן ג'ף ואני ישר לשדה התעופה, משם טיסה ישירה לאוסטרליה.

הבעל ואני אשאר לנקות את הלכלוך.

האשה השארנו לך הרבה, מה?

הבעל שנים ויובלות לא יספיקו לי לנקות את הלכלוך שהשארת אחרייך. שנים ויובלות לא יספיקו לי לאחות את הפצעים שפצעת אותי! למה נשארתי איתך כל השנים? למה נתתי לך לרמוס ולרמוס ולרמוס מתוך תקווה נואלת שאי-פעם בעתיד זה ייפסק?
[חובט את ראשו בקיר]

איך אפשר להיות אידיוט כמוני? השיבי לי את חיי! יש לי בת! שמה חרמפלה! היא עצמי ובשרי! עם כל הבוז שבתי בזה לי, היא קשורה אלי בשלשלת שלא תוכלי לנתק! יום אחד היא תדע את האמת! אני כבר לא אהיה פה, אך יום אחד יתחילו לכסוס בליבה הגעגועים! ואני אחיה בה ודרכה! בתי היא אשה יפה, יש לה מחזרים הגונים מהחברה הגבוהה, היא מצליחה בכל אשר תפנה, היא למדה באוניברסיטה, היא מבלה היטב! לא חייתי לשווא! בתי, בתי! כמה טוב לפחות לדעת שהשארתי אחרי בשר בעולם, והוא ממשיך אותי גם כשלא אהיה!

האשה הייתי שנה באירופה. לא בקפריסין, באירופה. למעשה די קרוב יותר לקופנהגן. אתה נשארת כאן לעבודות ניקיון. חצי שנה אחרי שחזרתי ילדתי…

הבעל לא, רק לא זה!

האשה …חצי שנה אחרי שחזרתי ילדתי אותה. אתה ידעת את זה כל השנים.

הבעל רק לא זה!

האשה לא שאלת כלום. למה לא שאלת?

הבעל אל תיקחי לי אותה! אל תיקחי לי את בתי!

האשה איך יכולת להיות פחדן עלוב כזה? איך בלעת הכל, ליווית אותי לחדר היולדות, שמחת בילדה כמו אידיוט, בילדה שאינה שלך, ולא בשר מבשרך!

הבעל [מתחנן]

תני לי את הילדה שלי! החזירי לי את הילדה שלי! אין לי שום דבר אחר בחיים, את רואה איך נותרתי עירום לחלוטין!
[נכנס המאהב עם מעילים ומזוודות]

האשה ג'ף, בתנו באה להיפרד מאיתנו, אמרת לה שלום?

המאהב אמרתי ונפרדתי.

הבעל ג'ף? הוא האבא?
[לאשה]

והרי היכרתם רק לפני עשרים שנה!…

האשה ג'ף ואני מאוהבים בלהט חמישים שנה. היו עוד. אבל ג'ף היה וגם נשאר. עם ג'ף הייתי באירופה, לכיוון קופנהגן, זה בהחלט היה ג'ף. אני זוכרת את הלילה שג'ף עיבר אותי.

המאהב בהחלט עיברתי. זה היה איזי. תענוג גדול, וגם פורה. בהחלט שככה. אני שרתי שיר… איזה שיר שרתי?

האשה אתה שרת את השיר "אִין אֶ בְּיוּטִיפוּל נַייט נִיר דֶה לֵייק אוֹן דֶה גְרַאס".

המאהב [שר]
אִין אֶ בְּיוּטִיפוּל נַייט נִיר דֶה לֵייק אוֹן דֶה גְרַאס
וֶן מַי לִיפְּס הֶפִּילִי מֶט וִיז יוֹר אַס,
יוּ בֶּנְט פוֹרְוֶורְד טוּ בַּיינְד יוֹר לֵייס,

אַי אוֹלְסוֹ בֶּנְט, פוּל אוֹף פֶּשֶן אֶנְד גְרֵייס…
[חדל לשיר]

ואת שרת… מה שרת?

האשה [שרה]
אם יפנה אלי בחור, שמו סמי,
אולי עוד אלטף חתול סיאמי במיאמי…

המאהב ואז היה לך עוד בית לשיר.

האשה היה, היו כל-כך הרבה, מי זוכר.

המאהב נכון מאוד. אלה היו ימים. זה היה לילה. לכאורה "סמי ומיאמי", אבל איזה לילה זה היה. מה היה בו בלילה הזה, מי יודע? אולי כלום. אבל אולי משהו. יצאה בת. מי היא? מי יודע. אולי משהו. אולי לא. בטח כן. משהו. האשה. בשר. יוצא וממשיך, רץ הלאה, מוציא עוד, חוליה ועוד חוליה – בהחלט איזי!
האשה [לבעל, בבוז]
אז מה, התיימרת לשווא כל השנים.

הבעל ודאי. על כך מגיע לי עונש חמור.

האשה בודד כמו כלב ומתיימר להיות משויך.

הבעל לא משויך לכלום. הענישי!

האשה אעניש, אל תדאג. עצם המחשבה שיכולת לחשוב שיצאה ממך…

הבעל הענישי!

המאהב קַאם, לַאב, וִי אַר לֵייט טוּ דֶה פְלַייט.

[מלביש אותה את מעילה, לובש את מעילו]

האשה וַאן מוֹר לִיטְל פַאק, פוֹר דֶה וֵי.

המאהב בַּאט קְוִויקְלִי.

האשה וֶרִי קְוִויקְלִי. פוֹר דֶה לוּבְּרִיקֵיישֶן אוֹף דֶה הוֹל.

המאהב קַאם אוֹן!

[שניהם שוכבים על המזוודות. הבעל כורע ברך ומציץ ומתייסר, מפשפש במכנסיו]

הבעל אוי! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי!!! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי! אוי!

האשה גמור כבר!

הבעל אוי! אוי!

האשה זה נשמע כמו גניחות של עונג מכוס תה! גמור כבר!

המאהב גמור כבר, כי אני גמור!

הבעל אוי! אוי! אוי!

[מפסיק לפשפש, רוכס את מכנסיו, נתקף עצב וגעגועים]
הנה, כבר לא יעמוד לי כאן בחיים. הזמן הרס אתכם.

האשה גם אותך.

הבעל מה איכפת לי! רציתי להקפיא אתכם – לא קפאתם; הידרדרתם, התמקמקתם, התקמטתם – עכשיו אלך ולא אבוא לכאן יותר!

האשה לא הוגן שתאשים אותי בתהליכים טבעיים.

המאהב גם אני תהליכים טבעיים.

הבעל מה מעניינים אותי תהליכים טבעיים! לי מותר להזדקן, להתקמט, למות – אבל אם אני משלם, אני רוצה  ש א ת ם  תישארו רעננים! רעננים, שמעתם?! לא אקבל אצלכם בלייה!
[לובש את מעילו]

האשה לא תיתן טיפ הפעם?

הבעל לא אתן כלום. מצבי הכספי דחוק. למעשה, נואש.
[פתאום, בשקט, קולו רועד, מתחנן]

הכסף היה משהו, ידיד אמיתי! החזירו לי את הכסף שנתתי לכם כל השנים! איפה הקבלות? לא נהניתי! ואיפה ההנאה? גם מאחורי גבי לקחתם, אני יודע! החזירו משהו! אתם רואים איך הידיים שלי רועדות, הזיכרון שלי נחלש! לפני כמה לילות לא זכרתי את הדרך הביתה! ומי ישלם לי את האישפוז כשאצטרך? ואחר-כך לא אוכל לזוז! אני כל-כך פוחד להיות מוטל משותק על הסדין עם קטֶטֶר ולחכות! מי ישלם את אחרית ימי המבוזים עד יום מותי?
[פאוזה]

לא תחזירו כלום. אין החזרים. אי, כמה צער. אף פעם לא תעיתי במדבר כזה.
[פונה לצאת]

האשה אז מה, לא נתראה?

הבעל לא נתראה.

האשה התרגלתי. לא אהבתי, התרגלתי.

המאהב וגם אני, מה, ללכת? ככה, בהחלט?
[מתקרב, שפוף, לבעל]

אני רוצה להגיד לך משהו. אני מקבל גם לעשות שיפוצים, תיקוני אינסטלציה, צבעות, חשמל לא מסובך. רחוב קהילת מלבורן 14, קומת קרקע. אם תצטרך. ואם תצטרך חוקן או קוֹמְפְּרֶס, גם כוסות רוח, גם את זה אני עושה. אני יודע לעשות הרבה דברים, אמא שלי, שתנוח בהחלט בגן-עדן, אמרה שיש לי ידיים…
[הבעל יוצא. המאהב לובש נוגות אח מעילו]

האשה נו, ואתה עם התיאטרון שלך, אה? תסתכל על עצמך. ואיזה במה זה העולם, ומי שחקנים, ואילו כניסות ויציאות היו, אפשר לחשוב, ולמי יש שבע עלילות, הייתי רוצה לדעת, מי עלם מאוהב, מי חייל, מי שופט, הלא יש רק התינוק הצועק ומיילל ומקיא על מיטתו בחושך, וככה זה היה וככה זה יימשך – תינוק צועק ומיילל – עד יום מותך.
[המאהב יוצא. האשה מפזמת לעצמה]
אם יפנה אלי בחור, שמו סמי,
אולי עוד אלטף חתול סיאמי במיאמי…
[מפסיקה, צוחקת מרה]
העיקר שרים.
[נכנס הבעל]
איך ידעתי.

הבעל אני רוצה להישאר איתך קצת לבד.
[מסיר את מעילו]

קשה לי להשלים עם זה שלא עומד. אני יודע שיום אחד זה קורה, אבל עכשיו… עזרי לי.

האשה ניסיתי.

[הוא עומד רגע בפנים מורכנים, ולבסוף]

הבעל אין גבול לזוהמתי הפנימית, אין קץ לסרחוני. חרבני עלי! 
[מתלהב]

אי, יקרה שלי, אני מאוד רוצה את זה! אני כל-כך משתוקק! בטוח יעמוד לי! תהיה זיקפה שכמוה לא היתה שנים! תהיה שפיכה כמו מפל הניאגרה! חרבני עלי, אשה טובה! חרבני עלי, רחמנית!

האשה אני נוהגת לעשות את זה בבוקר.

הבעל התאמצי! ודאי נשאר לך משהו גם בשביל המשרת הותיק והסורר שלך! הענישי את המשרת שלך, גברת! לא ניקיתי כהלכה את התחת של חרמפלה, עכשיו אהפוך בעצמי לאסלה!

האשה קח כיסא, הסר את הכרית המרופדת שבאמצע, שכב על הארץ עם הפנים מתחת למסגרת הכיסא.

הבעל למה?

האשה אני הולכת לעשות מהפה שלך בית-כיסא.

הבעל מה?! השפלה כזאת?! מי שמע על דבר כזה…
[מיילל מרוב תשוקה]

אח-אח! אבקש מהגברת לא לעשות לי את זה!

האשה אתה לא רוצה?

הבעל אני  כ ן  רוצה! אני רק אומר שאני לא רוצה כדי שאת תתעקשי, ואני שוב אתחנן ואת תתעקשי! אח, כמה זה ישפיל אותי! אבקש מהגברת לא לעשות לי את זה!

האשה מצטערת, אני מוכרחה לעשות לך את זה. אתה לא ניגבת כראוי את התחת של חרמפלה…

הבעל מעכשיו אנגב כראוי! אנגב ואצחצח כמו יהלום!

האשה מאוחר מדי! אתה תהיה בית-כיסא שלי!

הבעל מה?! השפלה כזאת! מי שמע על דבר כזה… אני כל-כך מתחנן! חשבי עלי כגבר!

האשה [צוחקת]

"גבר"!

הבעל [זועק]

אל תעשי ממני בית-כיסא!

האשה בית-כיסא! מייד מתחת לכיסא!

הבעל אני כל-כך מושפל! כל-כך מושפל! הגברת הולכת לעשות לי את הדבר הכי משפיל שאפשר לעשות לגבר!

האשה זה נכון!

הבעל [יורד על ברכיו, משתרע פרקדן, פניו מתחת למסגרת הכיסא, מייבב]
אני מאוד מושפל, מאוד מושפל! אבקש מהגברת חנינה של הרגע האחרון!
[פוער את פיו כמצפה. האשה מפשילה את שמלתה ויושבת על מסגרת הכיסא]

האשה מאוחר מדי. התהליך בעיצומו.

הבעל [מפרכס תחתיה בהתרגשות]

אני לא מאמין למה שקורה לי! גברת תחרבן עלי! לא משל, מציאות! זהו שיא עומק תהום השִפלוּת!
[פוער את פיו וממתין, לעצמו]

למרות שפי הטבעת נפער ונסגר מעלי כמו שפתיים צרות משולשות של קמצן זקן. לא כל-כך מה שדימיינתי. מילא, העיקר החירבון! אח, כמה ציפיתי לו כל חיי! חלום נעורים קודח עומד סוף-סוף להתגשם! אמריקה, לאס-וגאס, אלפּים, ברודווי, סאן-מוריץ, כל הכרמים של אוסטרליה – לא ישוו אצלי לגוש חרא של אשה צוחקת לתוך פי!

[שוב פוער את פיו, מתרכז בציפייה לעשיית צרכיה של האשה. פאוזה. לעצמו]
פוערת וסוגרת ופוערת וסוגרת וכלום לא יוצא.
[לאשה]
אפשר לדעת מה קורה?

האשה אולי אפשר לא להאיץ בי? אתה רואה שעובדים על זה!

הבעל [ממלמל לעצמו]
הצוואר מתחיל לכאוב.
[פאוזה]

מחכים ומחכים.
[האשה מתאמצת. פאוזה]
מה קורה?
[פאוזה]
מה קורה?

האשה בכל פעם שאתה שואל "מה קורה" אתה דוחה את גזר-הדין לעשר דקות נוספות. אמרתי לך לבוא בבוקר!

הבעל בבוקר אני שותה קפה ואוכל דג-מלוח, לא חרא!

האשה אני לא יכולה לחרבן לפי לוח הזמנים של הדג-מלוח שלך!

הבעל [רוטן, לעצמו]

אפילו קצת חרא אני לא יכול להוציא מהחיים בקלות!
[פאוזה]

אולי אני יכול לעזור במשהו?

האשה שכב בשקט!
[לעצמה]

לכל הרוחות, בדיוק עכשיו שאני צריכה לעשות לו על הפנים בקלות ובעונג – עצירות! בסוף זה יוצא העונש שלי, לא שלו!
[מתאמצת ונאנקת]
אה!… אה!… אה!…

הבעל [לעצמו]

היא סובלת יותר ממני!

האשה [לעצמה]
שבץ במוח אני אקבל מזה!
[שוב מתאמצת]
אה!… אה!… אה!…

הבעל [קורא בקול]

אנא ה', הצליחה נא!

האשה א-מן. אוי, אמא'לה, אמא'לה!
[פאוזה]

הבעל כלום. אמא'לה ואמא'לה – אני הרי לא אשכב כאן לנצח!
[לאשה]

שאכניס אצבע לריכוך החומר? 

האשה נסה.

הבעל [רוטן לעצמו]

בסוף אני עוד צריך לעבוד כמו אינסטלטור בשביל ההשפלות שלי! 
[מנסה לתקוע את אצבעו הרועדת בחור ישבנה. היא קופצת בזעם]

האשה ברקטום! ברקטום! אתה לא יודע איפה הרקטום?!

הבעל את לא רואה שיש לי פרקינסון והיד רועדת לי? קצת התחשבות בחולי פרקינסון!

האשה מי שחולה בפרקינסון – שלא ישחק ברקטום!

הבעל גם חולי פרקינסון רוצים! שבי ועזרי לי לכוון עם התחת!
[האשה יושבת, הוא שוב מגשש באצבעו, מצליח להכניס]
הנה!

האשה [קופצת ממקומה]

בעדינות, אידיוט! אמרתי אצבע, לא אגרוף!

הבעל הכנסתי אצבע!

האשה תכניס זרת!

הבעל בזרת אין לי מספיק כוח! לא מספיק שיש לי פרקינסון, אני גם תשוש!

האשה תכניס לאט!

הבעל [מכניס את אצבעו לאט לחור ישבנה]

אי, הטחורים שלך! איזה גועל אני צריך לעבור כדי להגיע לעונש שלי!

האשה [נאנקת ומתאמצת]

אה!… אה!… אה!…

הבעל מה קורה?

האשה  א ת ה  צריך לדעת!

הבעל אני לא מרגיש כלום, אני נקראתי לעזור, גברת. את מחרבנת או לא?

האשה [מתאמצת]

אה!… אַיְשְשְש!… אוֹחְחְח!… איְייי!…

הבעל נואקת כמו חזיר שחוט! שמעי שם, בסוף את בכלל לא נהנית!  א ת  הסובלת! ואם את לא נהנית, ממה אני איהנה… סליחה, אסבול?
[הוא חופר בישבנה בבת-אחת ובכעס. היא מתחילה לצווח]

האשה אוח!… אוח!… אוח!… ברחמנות!… ברחמנות!…

הבעל חרבני כבר, נבלה! חרבני! מצאת לך זמן לעצירות! חרבני כבר על המשרת שלך הנאלח, מנוולת!

האשה אוח!… אוח!… אוח!…

הבעל שתקי וחרבני כבר! תני לתחת לדבר! חרבני כבר על המשרת הנאלח, נאלחת! ואלה גם כן, שתי הלחמניות הקרות, המעוכות האלה, המעלות עובש, עם חרא ישן וקשה מרוח על דפנות הרקטום מלפני חמישים שנה! אוי זקנה עלובה! איפה הן מפלצות ילדותנו? הכל אבד, טבע באיזה מרק חמוץ של שתן קר! לפחות תפליצי!

האשה הכל חסום!

הבעל לעזאזל, איך שאי-אפשר להשפיל את עצמך כמו שצריך בעולם המטונף הזה! היא לא תחרבן עלי, ולי כבר לא יעמוד.

[מפיל את ידו ארצה, נאנח בכבדות. האשה קמה ממקומה בקושי. פאוזה]

האשה תראה-תראה, איזה חריצים השאירה לי מסגרת העץ על הבשר.

הבעל יעבור לך.

האשה עד שיעבור…

הבעל בסוף יעבור. מה לעשות שאת מצומקת. ואני מקשיב לזמזום המנוע של תהליך האימפוטנציה שלי, מה לעשות.

האשה לקחת את הכדור נגד הרעידות?

הבעל את רואה שלא עוזר…

האשה אתה מוכרח לקחת את הכדורים, הרופאים אומרים שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.

הבעל הוי, אשה, את והרופאים. פעם היו תשוקות. חלמתי על האוורסט, ונשארתי עם התחת המסמורטט שלך.

האשה אף פעם לא חלמת על האוורסט.

הבעל מה את יודעת מה חלמתי, מה לא חלמתי.
[מפהק]

האשה אתה עוד חייב לפהק בפני אשתך?

הבעל מה את מציעה שאעשה? חמישים וחמש שנה אנחנו חוזרים על אותן שטויות, אני – "חרבני!", את – "אה!-אה!-אה!", אני – "חלמתי על האוורסט", את – "אף פעם לא חלמת על האוורסט". אז עכשיו במקום לענות לך, אני מפהק. נו, תני כוס תה. נשב, נשתה.

האשה על זה בדיוק חשבתי כל הזמן שישבתי מעליך.

הבעל בסוף הכל מתנקז לכוס תה ואנחה עם אדים.

האשה אז מה, לא חייבים לאף אחד כלום. יושבים, שותים, מה יש.

הבעל והחיים?

האשה אי, בעל אידיוט שלי, בסוף יגלו שאֵלֶה, אלה היו החיים.

הבעל כוס תה?

האשה וחיבוק. וקצת ידידות.

הבעל איזה ידידים אנחנו…

[נרדם לו מתחת לכיסא]

האשה פשוט זה עם זו. ככה, זה עם זו. בעל ואשה. כי קר בעולם. ואין במה להתחמם אלא זה בזו. כי הילדה הקטנה שהייתי מתה. שום דבר לא ישיב אותה. היא היתה יצור שמח כל-כך. היא היתה רחוקה כל-כך מכל מה שנעשה בי אחריה. היא היתה מביטה בי עכשיו והיתה צוחקת, לא מבינה: "מה קרה לך? מה קרה לך?". היא היתה הטעם לחיי. בלעדיה התפורר הכל.
[רואה שהבעל נרדם. עוזרת לו לקום, תומכת בו]

ועכשיו נרדמת והשארת אותי להיזכר בה לבד. וזה כל-כך כואב לי להיזכר, אבל אני לא יכולה שלא לשוב אליו, אל הכאב, אל המתיקות שלא ידעתי מאז כמותה…

[היא מתחילה למרר בבכי זקנים יבש בעודה יוצאת והוא נסמך עליה]
…הילדה המתוקה שלי, הילדה שנלקחה ממני, ולא תשוב…

[סוף]

משרת מסור לגברת מחמירה | 1997

אשכבה ואחרים » משרת מסור לגברת מחמירה
×