הדמויות

בְּרֹאדָך

אַשִׁימָא, אשתו

בִּגְוַי, אחות אשימא

אִיטִיס, בנם של בראדך ובגווי, ילד.

צִיחָא-צִיחָא, סריס.

שוחט

מיילדת

איכר

מריק שפכים

טבח

קברן

סריסים

 

תמונה 1 – מיטת הנישואים

לילה. ביקתתו של בראדך בשולי המידבר. ביאיר ואשימא על מישכבם.

בראדך צונן בשרי בלילה במיטה הזאת,

והבשר שלצידי גם הוא צונן.

מן השפשוף בין הבשרים הצוננים האלה

עשרים שנה נושבת הצינה.

לאור היום אנחנו בעל ואשה,

איש איש ומלאכתו. בלילה,

בלי תפקיד ותואר, אנו מצטנפים,

שתי ערימות בשר קרושות.

מה לי ולגוויה הזאת המקופלת

סביב החור שלה?

זה ערש כלולותינו. לא חום

ולא חיים, ביצה דלוחה, אדי הכפור

המיתמרים למעלה, קרקור צפרדעים.

"קווה קווה!" אומר הבעל, "קווה קווה!"

עונה לו האשה, "קווה קווה, קווה קווה!"

חולפים חיי אדם שפעם

תלו בהם כל-כך הרבה תקווה.

אשימא בראדך בעלי, למה אתה לא ישן?

בראדך אשימה אשתי, אני עסוק בשמירה.

אשימא על מה?


בראדך
על מיטת כלולותינו. מה, תארי לעצמך,

על קן אושר שכזה מוכרחים לשמור.

עצום עין לרגע, וכבר קפץ לך מישהו

מבעד לחלון לחמוס את האוצר.

קחי למשל את הקמטים שלך: בכל קמט על פנייך –

ויש לך כה הרבה! – אצורים ומקופלים

ניסיון, חוכמת חיים, אוצרות לא יסולאו בפז –

איפה מוצאים היום מטמון כזה? – בהרי הקווקז!

או למשל רזון בשרך: לא ירכיים, לא שדיים, כלום,

קו דק וחסכוני של עצמות גרומות, אשר גם הוא בעצם

מין אוצר. והגוון הצהבהב של פנייך, מה את מסתירה שם

מתחת לעור, מירבצי זהב? והריקבון – בל נשכח נא

את הריקבון העולה ממך, הלא הוא רמז לדשן היקר

שתדשני עוד מעט את חלקתנו הצחיחה.

לא לא, המדובר באוצרות, בשבע עיניים יש לשמור.

אשימא תמיד אהבתי אצלך מתחת לתרעומת

את נימת היאוש השקט, המתמסר. הפסדת, חבר.

אי אפשר לטעות בה, בנימה הזו, של האבוד,

של מי שכל חייו טחן רק רוח.

בוא, עלה עלי. סובב את הריחיים,

פרד, במעגל נצחי.


בראדך
כשמישהו אומר "נצחי" אני רואה

מאחוריו את הסוף.

אשימא עוד לא, בראדך. אני מיובשת, זה נכון,

יבשו אותי החיים איתך כאן במידבר.

אך אינני חולה. התכווצתי משינאה. אך יש

סברה רפואית ששינאה מחזקת את כוח הסבל.

נכון, חיינו נוראים. מה יש בינינו? – התיעוב ההדדי,

שהוא, ישנה סברה, מין סוג של אהבה.

 

אני אוהבת לא אותך, כי אם את היותך אתי,

תמיד אתי, את המלאכה המפרכת

אשר הוטלה על שנינו: לדרוך בעקב זה על זו,

לראות איך האוויר יוצא לאט,

ואיך מפני אדם תפוחות

נותרת מין סחבה – גם זו צורה של אהבה.

בראדך קווה קווה! קווה קווה!

יום אחד זה ייגמר, תודה לאל.

אשימא ומן הקבר הזמני הזה ביחד

אל הקבר הקבוע נתגלגל.

 

תמונה 2 – המסע במדבר

צהריים. חלקת שדה קטנה וביקתה בשולי המידבר. בגווי ופמלייתה. איכר חורש את חלקתו.

בגווי ובכן, אני דורכת על שממה. כבר ברור:

כאן לא הגנים של בבל.

הדקויות להן הורגלתי חסרות פה.

כאן אור או חושך, אין גווני ביניים,

ולי דווקא הולמת אפלולית.

איכר, לביקתתו של בראדך עוד רחוק?

איכר שם. מרחק אכילת שלושה חרובים מיובשים.

בגווי ואשתו, אשימא?

איכר מה אשימא?

בגווי שמועות לא טובות הגיעו אלי לבבל.

אומרים שמאשימא אחותי נותר רק צל,

עליו דורך במגפיים בראדך בעלה.

בהמה גמורה, מרננים עליו.

 

אני מודאגת.

המידבר הזה יקמט את הפנים שלי.

המידבר הזה כבר עושה אותי חולה.

יש בתי-שימוש במידבר?

איפה עושים את הצרכים במידבר?

 

איכר במידבר אין בתי-שימוש.

במידבר מסתדרים.

בגווי כן, זהו המידבר. כאן מלכלכים.

מזל שאתה נושא איתך סיר שופכין.

איכר סיר? איפה?

בגווי הנה, כאן! מתחת לאף.

[האיכר מנסה לגחך]

כן, יש לך סיר גדול.

על הברכיים. הגש לי את הסיר.

[האיכר עומד ללא ניע]

אתה יודע כמה משלמים בבבל

כדי להצמיד את הפה אל בין הרגליים האלה?

וכאן אני עוד משלמת לך. בכמה

התבואה שלך לשבוע?

איכר פרוטה ורבע.

בגווי ואני נותנת…

איכר אל תאמרי. חוסי על כבודו המועט

של איכר רעב. לפה הזה יש עוד ילדים לנשק.

איך אנשק בשפתיים אלה את עפעפי ילדי

לאחר שתטילי בהן את זוהמתך?

בגווי שלושה שקלי זהב תמורת הצורך הפעוט שלי.

[האיכר משמיע יבבה]

ראית פעם סכום כזה? די פרנסת משפחתך

לשנה ויותר. עכשיו עשה את חשבון ילדיך:

הנשיקות שלך או הלחם.

[היא משליכה לעברו על החול שלוש מטבעות זהב]

איכר אני לא לקחתי. ילדי הם שבחרו בזהב.

[מתנפל על הארץ וחוטף את המטבעות]

מה אנחנו, האבות, אם לא הזבל לקרקע

שעליה צומחים ילדינו?!

ילדי, זיכרו את אבא! את הזבל זיכרו!

[כורע על ברכיו לפניה. היא משתינה לפיו. הוא בולע ובוכה]

בגווי בכה אל שְֹעַר ערוותי. רטיבות

ברטיבות נמהלת. כשתיבש יום אחד הערווה –

יהיו לה זכרונות מלאי לחלוחית.

[מסיימת להשתין. הודפת אותו מעל פניה]

ובכל-זאת, בערב, תנשק את ילדיך.

כמו שאמרת: במידבר מסתדרים.

ואל תשכח פעם, לעת שֹיבה, לספר לנכדיך

על קשריך המיוחדים עם בבל.

[לעבדים]

הביאו את האפיריון!

[לאיכר]

הי, לאן אתה הולך?

[לעבדים]

חכו! איבדתי שלושה שקלי זהב

כשירדתי לצרכי. חפשו בחול. אבל

חפשו גם אצל האיש הזה. קודם כרע על ברכיו

בחול, יתכן שמצא את הכסף. אני חושדת באיש הזה,

הפנים שלו לא מוצאים חן בעיני, ההשתוממות שלו

נראית לי כוזבת.

איכר את נתת לי את הכסף!!

בגווי אתה טועה. אני בגווי. אני הזונה הגדולה

של בבל. אני לא נותנת, אני לוקחת.

איכר את השתנת לתוך הפה שלי!!

בגווי האיש הזה הוא מטורף. כל המידבר הטהור

לרגלי, ואני – דווקא לפה הרקוב שלך?!

מי יאמין לך? תוכיח!

וקחו גם את מה שיש לו משלו.

הוא ראה לי משהו שאני אף פעם

לא מראה בחינם.

[העבדים לוקחים ממנו את הכסף בכוח]

איכר הילדים שלי! הילדים הרעבים שלי,

את לא זוכרת?!

בגווי שמע, אני יכולה להיות טובה

ואני יכולה להיות רעה.

מזלך הוא שפגשת בי ביום של חסד.

[לעבדים]

הרימו את האפיריון! העלו אותי בזהירות.

שימרו על הירכיים. שימו לב לירכיים. לא לשרוט לי

את הירכיים. עשרים שנה אני עובדת על הירכיים.

כן, אלה הירכיים הכבדות שלי

שבאו למעוך קצת פנים במידבר.

וזהו המידבר שעליו באתי קצת לדרוך.

 

תמונה 3 – הזבח

לפנות ערב. חצר ביקתתו של בראדך. בראדך, ידיו נוטפות דם, נושא בידיו שה שחוט.

בראדך מתרוקן הדם, התרוקנות, התרוקנות. מנערים

מתוך שק הבשר אח החיים. נולדת למות,

שה בן יומו, לפני שעה פעית פעיות ראשונות

אל חלל עולם חדש. ואני הרימותי אותך אל חיקי.

ובעוד עיניך נעוצות בעיני, נותנות בי

את כל האמון שבעולם – הוי כמה אמון היה

בעיניים האלה! – ופיך פעור ומצפה לחלב,

שיספתי בתנועת סכין אחת את גרונך.

אתה השמעת יבבה, אחר פרץ הדם, פערת פה,

משפתיך ניגר קצף לבן מעורב בארגמן, ואני

אוחז בלסתך בכוח, מביט אל עיניך המזדגגות,

חיפשתי בנהמת נפש ויאוש את התום שובר הלב

אשר אני במו ידי האבדתיו מן העולם.

כאילו הייתי השוחט, גם הנשחט.

אבל נולדת למות. מה, לא ידעת שיש לנו אורחת ?!

ששפתיה אדומות וירכיה לבנות, כולה ציפוי יקר

הממולא רק בבשר הרך של יצורים בני יום ?!

אתה הוא הבשר בו נמלא את הבשר הנעלה יותר,

לבך יהיה לגוש צואה כדי להפיח

להט אהבה בלב אחר.

אני הוא השוחט, אני גם הנשחט.

אני הגבר השוקק מול הירכיים הכבדות,

אבל אני הוא גם השה המפרפר מתחתיהן,

מגיר דמו לחול המרופש לאט לאט.

 

תמונה 4 – הפגישה

לפנות ערב. בפתח ביקתת בראדך. בראדך ואשימא מחכים. בגווי ופמלייתה מתקרבים מרחוק.

אשימא אהה, איזה נתח בשר שופע מבבל!

[נכנסת בגווי]

אחותי!

בגווי [לרגע נרתעת בבהלה למראה רזון אחותה]

אחותי! אחותי, אחותי…

אשימא כל-כך מחריד הוא מראה פני עד שנעתקו

המלים מפיך, ואין את מסוגלת עוד

אלא למלמל שוב ושוב: "אחותי, אחותי…"

בגווי אחותי! אחותי!

אשימא אהה! עוד לא מצאת מלים! כה גדול

ההלם! רע יותר מששיערתי!

בגווי חטובה יותר מתמיד! חטובה, חטובה!

אשימא [נופלת על צווארה ובוכה]

אין לי בשר! אחותי, אני מתפוררת במידבר!

זוכרת איך אכלנו ממתקים והיינו

שמנמנות וצוחקות, ידי הורינו הרכות

כמו בהיסח-הדעת החליקו על לחיינו! על עננה לבנה

שטנו בשמיים הכחולים של ילדותנו! אחר-כך באו

הידיים הגסות, המזיעות, התובעות בכוח את בשרנו,

הכל הפך לגועל, לבחילה, עשן שחור עולה

מעל חלומותינו, ומכל בשרי נותר רק אפר…

[נכנס בראדך]

בראדך אני העשן השחור

מעל חלומותיה.

שמי בראדך.

בגווי אני העננה הלבנה

שבשמיה הכחולים.

אני בגווי.

אשימא ומכל בשרי נותר רק אפר, אפר…

בראדך האדמומית הזאת שאת רואה בכף ידי,

והעומדת בניגוד חריף כל-כך ללובן החלב

של כף ידך, היא עקבות הדם של שה בן יומו

שטבחתי לכבודך.

בגווי השה היחיד שלך, אני מבינה.

בראדך לא אכחיש: אנחנו חיים בצניעות.

בגווי אוהב שחיטות, בראדך ?

בראדך אוהבת שוחטים, בגווי?

אשימא ומכל בשרי נותר רק אפר…

בראדך אבל בשר כמו שלך יש להזין

רק ביצורים שזה עתה נולדו.

בגווי גדולה ההבנה שמגלים פה

לצרכי העיכול שלי.

ציחא-ציחא, ספר להם על חיי.

ציחא-ציחא חיי בגווי, הזונה הגדולה מבבל:

היא יושבת, רגליה פשוקות,

כמו גשר מעל הנהר.

מים רבים זורמים בין רגליה,

ספינות מלאות מלחים, עם הזרם,

חולפות מתחתיה.

ובעברם, ישאו המלחים המזיעים

את עיניהם למעלה, יזרקו כובעיהם

ויצעקו בקול ניחר: ערווה! ערווה!

וייעלמו עם הזרם.

בראדך והבשר מוכן.

 

תמונה 5 – הסעודה

ערב. ביקתת בראדך. בדאדך, אשימא ובגווי מסובים לסעודה. בראדך ובגווי אוכלים, אשימא מביטה בהם ואינה נוגעת באוכל. ופתאום:

אשימא הוי, אחותי! איך לא הבנתי!

את הוזמנת להלוויה שלי!

בראדך בעלי שלח לך:

אשימא גוססת. אשימא תמות הקייץ.

אם את רוצה להיפרד מאחותך,

בואי עכשיו.

ואשימא גוססת. זו אני. ואין בעולם

שום צעקה מלבד הצעקה אשר בוקעת מגרוני.

פני ההולכים למות מחווירים, אבל דבר לא יעצור

בעד התפוחים להאדים ולהבשיל בעונתם.

 

ואשימא גוססת. בתוך כל שפע העונג הנוזל

החרישי המתוק הסמיך הזה, אשימא כלה ואיננה.

איך יכולה זוועה נוראה כל-כך לשכון

במעמקיה של שלווה גדולה כל-כך?

ואשימא גוססת!!


בראדך
אשתי, דיברת מספיק! עלייך לנוח!

אשימא יחד! יחד! אני רוצה שננוח יחד,

שאלך לאבדון וכל העולם אתי!

 

בגווי אחותי, אחותי, זה נכון. חייך הגיעו

אל קיצם. אל תצעקי. נוחי בשלווה. עוד נבוא איתך

לאבדון, אני מבטיחה לך. בבוא היום איש מאיתנו

לא ייוותר כאן לשמוח בלעדייך!

אשימא אתם תישארו בלעדי עכשיו! עכשיו תשמחו,

עכשיו תצחקו, עוד יש לכם הרבה "עכשיו"!

ואני לא חייתי! לא ידעתי שימחה! הלכתי

אחרי האיש הזר הזה למידבר!

צחיחים היו ימי ולילותי! כה מועטים היו

רסיסי הצחוק אשר ניתזו מבין שפתי!

בגווי אחותי, לאורו העז של המוות מתערבבים כל צבעי חיינו

לבליל מזוהם חסר גוון. אל תקשי על מותך,

נתקי את הכבלים, היי קלה, שוטי רחפי עם הרוח

המובילה אותך לים הגדול של המנוחה.

אשימא ואת, לא די לך בשימחותייך שבבבל,

באת לשמוח גם על חרפתי! באת להראות לי

איך ניתן לחיות בעולם, ומה הפסדתי! באת כדי שאראה

במבטך כמה ניקלה ומבויישת אני! "שוטי אל הים הגדול

של המנוחה" את יועצת לי! ואת, למה את לא נחה ?!

ואולי באת לערוך ספירת מלאי

של כל מה שעתיד, אם תרצי, ליפול בחלקך?!

יש לי סדין אחד, כבר מיששת אותו?! ושימלתי

היחידה המטולאת, תואמת את גופך המפואר?!

ומה בעלי בראדך בעינייך?! כבר בדקת

את שריריו, את שיניו?!

יש דם לבראדך?! יש ריר לבגווי?!

יש ירח בשמיים בלילות הקייץ?!

בגווי אחותי, אחותי, אל תתבזי! אל תשפילי

את כבודנו בפני הזכר הזר הזה.

מיהו בראדך?! מה כל אשר לך?!

 

סדינים חסרים לי בבבל?!

מה לי ולשריריו של בעלך, המיכלאות שלי

מלאות בפרי-הרבעה! אומץ, אחותי!

אשימא "אומץ", אומרים החיים למתים,

ושבים לרכון מעל הנזיד החם.

ואיך היה השה? איך העיכול?

אף פעם לא ליוותה את סעודתכם

זימרה כזו של גוססים, מה?!

בגווי אין בזה משום חידוש. מלבד

לגוססים עצמם, אשר איש בתורו

ובהגיע שעתו הקשה,

חושבים שגילו כאן איזו תגלית מרעישה.

בראדך אשתי, הרי אמרתי לָךְ: יום אחד זה ייגמר תודה לאל.

בגווי אבל אני חייבת לך תשובה

על דבר בשר השה.

בשר השה היה כמעט רך, אבל נדמה לי

שהוא חי שעה או שעתיים, זו שגיאה.

ציחא-ציחא, ספר להם על הבשר בבית.

ציחא-ציחא מזון בגווי הזונה הגדולה מבבל:

מעמידים את הכיבשה היולדת

מעל האש. היא ממליטה את הוולד

ישר לתוך הלהבה.

מהו משך החיים שלו? השהות

של הצניחה מגובה שתי אמות

אל תוך האש, מידת הזמן

להספיק לומר: הופ !

בגווי תארו לעצמכם: כל מלאכת העיצוב של הטבע,

כל בריאת החיים המסובכת אל תוך

עולם חדש – הכל כדי לעשות רק: הופ!

בראדך כן, יש חיים שמסכמים אותם ב"הופ!"

 

תמונה 6 – הגסיסה

לילה. ביקתח בראדך. בראדך ואשימא על מישכבם. אשימא מחרחרת חרחורי גסיסה. בראדך מאונן.

אשימא בראדך! חושך! אין לי אוויר!

בראדך, אני נחנקת!

בראדך את חולמת, אשימא. התהפכי

אל הצד השני.

אשימא לא עוזר גם הצד השני.

בראדך אם כך, אולי החולם הוא אני.

אשימא איש משנינו לא חולם!

כאן אשימא, בהקיץ, נחנקת,

ואוזניו שומעות בהקיץ!

בראדך כן, עכשיו אני בטוח:

זה חלום שלי.

אשימא אני בחושך. אני רואה מסך כבד

אשר שוליו זזים. מאחוריו במה זרה,

תכונה גדולה של שחקנים לא מוכרים!

בראדך על שפת הים היא עומדת, בגווי,

מפשילה את שימלתה לאט למעלה,

מבקשת לטבול במים לאור הירח החיוור.

אשימא והנה שם מאחורי הקלעים מנסה מישהו

להעלות את המסך מעל חזיון אימים

אשר נועד רק לי!

בראדך הנה ברכיה, הנה ירכיה המכאיבות-מענגות,

כאילו היתה יד נעלמה לופתת בקרבי.

הפשילי, בגווי, את השימלה למעלה,

נגיע אל לב החיזיון!

אשימא עָלה המסך, עָלה! יצור נורא בדמות אבי

עומד למעלה, ורומז לי לבוא אליו.

הנה אבי! זה דיוקנו! אך מה מחרידות פניו!

שתי ידיו הגרומות אוחזות בי עכשיו בכוח!

הן לופתות את גרוני! "פתחי את פיך" הוא אומר

בקול ניחר, "עלי למסור לך משהו

שלא הספקתי בחייך!" הוא לוחץ על גרוני ולוחץ!

ואני פוערת את פי! "אבא, גם אחותי בגווי פה!

סלח לי על חיי!" "פתחי יותר, יותר!" הוא לוחש.

אני קורעת את פי לרווחה! ואבי מסמיך את פניו

אל פני, ושפתיו קמוצות, ולפתע יורק לתוך פי הפעור

רוק סמיך, עכור, מהול בדם!

בראדך עלתה השימלה כולה למעלה, פשטה אותה,

היא עומדת מולי עירומה, ידיה על מותניה וירכיה פשוקות.

ואני נופל על גחוני, זוחל אליה, והבשר, הבשר הזה

המכאיב לי כאילו תקעה בגופי סכין, כל חלל בטני

מלא פצע חי של כיסופים, ועל החול הלח לרגליה אני מתפלש,

עיוור וחנוק וחסר ישע, והיא מרימה את ראשי אליה

ואומרת לי… בגווי אומרת לי: בוא!

אשימא בגווי? גם את פה,

בזרועותיו של בעלי?

גם את פה עם כולם

במעגל האור של השימחה אשר

ממנו הודחתי לבלי שוב?

בראדך אני בא, בגווי! חבקי אותי!

אשימא אהה, אתם כבר חבוקים!

בראדך הה, הירכיים הגדולות בהן אני נבלע!

אשימא אוויר אני נלקחת, בראדך!

בראדך אהה… אני בא, בגווי !

אשימא ארורים אתם כולכם! הנה

צוואתי: ארור, ארור הכל!

כל עוד בעולם

איש על בטנו סרוח

על אשה סרוחה על גב,

ארור הוא העולם המשמש לכם כערש,

ארורה צעקתי הנוראה אשר חותמת את חיי,

ושהיתה למישכבכם לרגע קט רק מנגינת לוואי.

[נדמה כי היא מתה. ואז היא מוסיפה חרש]

די, עבר. למי אכפת.

אבד לי העולם;

לישון, לישון, לשכוח.

שקעה השמש אל הים. נפשי

אל ים שקט, מוזר, הנה נוטה לשקוע.

[מתה]

תמונה 7 – הקבורה

קינת אשימא על מותה

צהריים. גופת אשימא על שפת הבור. מסביב לבור בראדך, בגווי ופמלייתה, קברן.

אשימא אני גופתה המתה של אשימא.

יבש לי בפה. מוטלת בזויה ומבויישת

וחסרת אונים. מי שיבעט בפרצופי –

לא ייבָּעֵט. ילדים קטנים רשאים

לדגדג את נחירי בגבעולי עשב.

גם זבובים אינני מגרשת.

לוא רק יכולתי לעטות על פני

ארשת כעס! אכל אתם מתחתם את שפתי

לעווית חיוך נכלם ומתנצל,

ובחיוך המתנצל הזה אשכב למטה וארקיב,

בחיוך הזה אסריח, בחיוך הזה

אקביל את פני התולעים,

כאילו רואים חורי העיניים הממולאים עפר

איזו תקווה מנצנצת.

[גופתה מוטלת לבור] 

רגע, חכו, אני רוצה לומר משהו,

יש לי עוד משהו שלא הספקתי לומר:

מה זה היה? שכחתי… לא… הנה:

שיר! אני רוצה לשיר לכם שיר.

השאירו אותי למעלה, בפינת החדר,

אתם תזדווגו בינתיים, לא איכפת לי,

אני לא אראה, לא אזוז, לא אתפוס מקום,

אני אלווה את העונג שלכם בזימרה,

רק השאירו אותי למעלה, תנו לי פינה!

ראו כמה אני יורדת בדרישות שלי!

שימו לב, אני מוכנה לרדת עוד

כל-כך הרבה! אני מתפשרת!

כל חיי פשרה על פשרה על פשרה!

רק תנו לי פינה! פינה השאירו לי!

אני לא רוצה להתלכלך! אני לא מסוגלת

לשכב פה ככה, להירטב בגשם ובבוץ!

אני הייתי בן-אדם!

אמי רחצה אותי לפני השינה!

אני כל-כך פוחדת שם בחושך!

[הקברן שופך עליה עפר]

חכה! רגע! הנה השיר!

[היא שרה שיר ילדים]

חלף החורף, עברו ימי הקור,

ציפור על חלוני נוקשת במקור,

ילדים ציף-ציף, ילדות ציף-ציף,

אור גדול את העולם מציף…

[הקברן ממשיך לערום עליה עפר]

לא! רגע! חכו! אני מתחננת!

אני הייתי אדם! אדם! בעדינות עם העפר הזה!

לא לתוך הפה! עוד אתמול הייתי אדם! הפה הזה

עוד אמר אתמול מלים להן הקשיבו,

הפה הזה נוּשק פעם באהבה, בין שפתי הפשוקות

ידעתי אפילו טעם… א… א…

 

[עפר נשפך לפיה. עילגת, כשפיה מלא עפר]

עכשיו הטעם הסופי: האדמה.

בראדך שפוך עליה עוד חול,

אני מכיר את אשתי.

[הקברן מסיים לערום עפר]

 

תמונה 8 – הפיתוי

צהריים. משני צדי הקבר. בראדך, בגווי.

בגווי נוחי בשלום, אחות, ללא התמרמרות,

הן רק החלפת קבר במישנהו.

[היא פונה לצאת. בראדך אוחז בכנף שימלתה]

סריסים, חכו לי שם, מעבר לגבעה.

[אנשי פמלייתה יוצאים. היא נשארת לבדה עם בראדך]

אשכח אותך, בראדך. אתה עשוי

מחומר קלוש, אתה אד שעלה

מן החום הכבד במידבר,

הבל חם, מיקסם שווא.

אתה אחד ששוכחים אותו

כשלא רואים אותו.

מציבה יפה של שיכחה אקים לך.

בראדך זיכרי אותי.

בגווי אמר הקברן של אחותי.

בראדך לא רק בעסקי קבורה אני עוסק.

זיכרי אותי.

בגווי מתחנן הנשכח.

בראדך יהיה כך. ובכן, לכי לך,

תודה על הניחומים.

 

בגווי זכור אותי.

בראדך לכי, בגווי. אני לא אשכח.

בגווי זכור ששם, בבבל, מתרחשים חיים,

שאותם במידבר רק חולמים.

בראדך אני חולם אותם מזמן.

שלום לך, חלום.

בגווי זכור תמיד את זאת

ששכחה אותך. וזכור,

ששוכח אותך לא רק הראש,

שוכחות אותך גם השוקיים האלה.

זכור גם את הנסיבות שבהן

ישכחו אותך השוקיים האלה.

בראדך מה הן הנסיבות, בגווי?

בגווי בטרקלין, על המרבד. ליד מזרקת המים

הצוננת. על הירך הזאת, מעל הברך,

יד תגשש, חותרת למרכז. ולמעלה,

השפתיים הללו ייפשקו. והפה הזה ייאנח.

הפה והשפתיים שמתחת למוח

אשר אותך מזמן מזמן שכח.

בראדך אזכור הכל, וגם זאת:

כמה היטב את יודעת להכאיב.

ובכל-זאת, ורק כדי שלא אתייסר

במחשבה שלא הובן פה משהו, אומר לך:

ממבט ראשון רציתי בך. עמוק

ננעצת לי בבשר! ועוד משהו:

היה נדמה לי שעכשיו, בתוקף הנסיבות

אי אלו דמיונות עשויים להתגשם.

בגווי אלו דיבורים, בראדך!

בראדך האם לא ניחשת הכל כשביקשתי

להישאר איתך ביחידות?

 

בגווי ניחשתי. מה שהפתיע אותי –

זו הזריזות.

שכב שם.

בראדך איפה?

בגווי שם, על התלולית הזאת.

בראדך זה קבר אשימא הטרי.

בגווי ודווקא משום הטריות. העפר עדיין

רך ותחוח. לא יכאיב לגבך.

בראדך יש משהו מושך ומעורר חלחלה כאחד

במישחקים שלך, בגווי.

[הוא משתרע פרקדן על הקבר]

בגווי פשוט את הכותונת שלך.

בראדך כך, בפשטות, על קבר אחותך?

[פושט כותונתו]

כמו ילדים אנחנו, אכזריים

מחוך תמימות. רגע צועקים,

רבים, נושכים זה את זה, ובמישנהו –

משלימים מפוייסים. בואי, בגווי.

בגווי ומה אתה מבטיח לי?

בראדך הכל.

בגווי אהה, "הכל"! בין "הכל" שלכם

ל"לא כלום" שלכם חוצץ הרגע הקצר

של השפיכה.

[היא מתייצבת מעליו]

אשימא, אחותי המתה. הנה הגבר שלך

שוכב לפני על קברך, ערוותו

מזדקרת לאור השמש. והוא שלי. ההוכחה

מוטלת פה על פרצופך הקר והקפוא.

 

בראדך, זכר משתוקק, שיחקתי קצת

בקצב פעימות לבך. הבשר שלי, בלי לגעת בך,

הרטיט את בשרך.

קראת לי לקבורת אחותי. על גופי ושדי

וערוותי ביקשת להיגאל מן המידבר, מן העוני,

הבדידות, המצוקה, לצאת אל העולם האמיתי

הגדול של בבל.

בראדך לא. אהבה יש פה. רק אהבה.

בגווי אני לא מקבלת במטבעות של אהבה.

בראדך, אני חוזרת בי ממה שאמרתי

שאשכח אותך. לא, אזכור אותך.

כך, מוטל פרקדן, בפישוט ידיים ורגליים

על קבר אשתך הטרי, ערוותך הזולגת מזדקרת

אל השמש! אזכור אותך, בראדך.

 

תמונה 9 – התקיפה

צהריים, על הקבר. בראדך, בגווי. בראדך תופש בשימלתה.

בראדך מתפלספים, מתפלספים, גברת! נושאים נאומים,

מרצים הרצאות על השיכתה ועל הזיכרון, ועל רגע

לפני-השפיכה ורגע אחרי השפיכה,

ומי קבור בחול המידבר, ומי מלוטף על מרבד בבבל!

באת אלינו מבבל כמו שיורדים

מן הטרקלין לבור שופכין!

ובכן, אם בור שופכין זה מה שיש –

נפשיל שימלה ונתפלש!

בגווי בראדך! שוב לשכב פרקדן מגוחך על הארץ!

לחלום הולם אותך יותר מלעשות.

לך, שוב אל חולשתך הטבעית!

בראדך איזו לשון גלויה!

אבל היכן מתחבאים השדיים?

לא רק גילוי-לב רוצים,

הבו לנו גם גילוי חזה!

בגווי היזהר בראדך! רגע קצר של עונג

נושא אחריו שובל ארוך של חרטה.

בראדך, אתה חי כאילו לא חמות!

עזוב את השימלה!

בראדך לעזוב? – כן, אני רוצה לעזוב,

רק הידיים לא עוזבות, חרטה? –

כן, תהיה פה חרטה, ממלמל הפה,

אך מי שומע מלמולים, עכשיו הדם צועק!

[הוא קורע מעליה את שימלתה. היא הודפת אותו]

בגווי אל הבוץ, חזיר! שוב אל הבוץ שלך!

בראדך [לופת אותה]

אני החזיר בראדך, באתי לעולם

להתלכלך בבוץ הרך והמזוהם של האשה!

בגווי הצילו! אשימא אחותי, הצילי!

בראדך הבוץ צועק "הצילו!", "הצילו!" צועק גם החזיר!

החזיר לא רוצה אל הבוץ! החזיר רוצה

לנגן בחליל מול שקיעת השמש באופק,

החזיר רוצה גאולה בחיק אלוהים לבדו במנזר על ראש הר

מי תוחב את פי החזיר לבוץ? – החזירות!

מי מורח את הבוץ על החזיר? – הבוציות!

אל החזירות פְּנִי! לי ולך אין מה לומר,

חזירות ובוציות מנהלות את עניינינו!

[מכה אותה]

בגווי בראדך, סלח לי. תן לי ללכת. לא לי נועדו

זרועותיך, לוע פיך השחור והמר

על שפתי… לא, סלח לי אם פגעתי, תבין, אתה

ואני – שני עולמות, לא ייפגשו… אל תשפיל אותי, אין לי אלא

שריון הגאווה הדק שאני עוטה עלי, אל תנפץ אותו!

ראה כמה שבירות אנחנו, הנשים, נגיעה אחת

ואנו מתנפצות לאלף רסיסים! לא, בראדך, אתה

עומד לפגוע בי בעצם מהות חיי! אם רצית

לראות אותי מושפלת, הנה אני, על הברכיים,

מושפלת עד עפר, והסתפק בכך!

בראדך הביטי בעצמך, יותר ויותר דומה לבוץ. הדמעות

נמהלות באבקת האיפור הכבדה, כולך מריחה אחת

של בוץ! ועכשיו, בגווי, בא החזיר להתפלש!

 

תמונה 10 – החדירה אל תוך הבשר

צהריים, על קבר אשימא. בראדך בועל את בגווי.

בראדך בגווי, מה יש במיבנה פנייך,

במבט שלך, הנוגע במקום הנכון

המוצנע ביותר של לבי ומרעיד עלי

את כל בניין חיי?

כאילו היו כל חיי בלעדייך ציפיה מענה,

ובואך – התשובה האחת האפשרית הנכונה.

מה הם חיינו, בגווי?

לרצות להיות פה מאוד.

ואני אותך אוהב, בגווי,

והיתר עטוף בסוד.

 

תמונה 11- הפרידה

צהריים. על קבר אשימא. בראדך, בגווי.

בגווי חמש אמירות פרידה

של הנאנסת לאונס:

על החזירות אני אומרת כך:

את קומץ התנועות הרפות שעשית עלי

סיכמת בחרחור. ויהיה זה חרחור,

ולא מגרוני, שאת העלילה הזאת יחתום,

ולוא גם באיחור.

על הזיכרון אני אומרת כך:

אצלנו זוכר לא רק הראש,

כל החומר הנשי זוכר.

הזיכרון, אשר במוח מנצנץ חלושות,

בין ירכי מוטבע כמו מכווה של אש.

על השירים, הצהרות האהבה,

כל דברי הפיוט הנרגשים, אני אומרת:

בוא נדלג על זה.

וכך אני אומרת על הסליחה:

אל תקווה לה. מימי לא סלחתי,

אפילו לאלה שלא עשו לי כלום. 

ועל הנקמה אני אומרת לסיום:

גם לה אל תצפה. היא שבעתיים נהדרת

בנחתה בלתי צפויה, כמו אבן הנופלת

מגג מיגדל גבוה על ראש ישיש מסב על ספסל

המאכיל מכף ידו יונים.

 

תמונה 12 – הציפיה ליד השער בחורף

בוקר. חורף. פתח ארמון בגווי בבבל. בראדך מחכה בשער. נכנס מריק השפכים עם קיתון שופכין.

מריק שפכים הי, עכברוש רטוב, עדיין מחכה כאן

בגשם? מאוהב עד העצם בזונה הגדולה

של בבל? אתה לא רואה שזהו מאבק

אבוד מראש? שכוחות חזקים ממך פועלים

בעולם הבשר? אתה הרי עומד בפתחו של בית,

שגדולי הדור זוחלים בו בלי מכנסיים!

בראדך לחיים ליד השער יש יתרונות מסויימים!

לפחות אתה רואה מפעם לפעם משהו נפתח.

יש בְּשֹוֹרוֹת הבוקר?

מריק יש בְּשֹוֹרת-בחילה.

[מורה על הקיתון]

בגווי, הזונה הגדולה מבבל,

קמה הבוקר והקיאה.

[מריק את הקיתון]

בראדך הזכירה איזה בראדך?

מריק בראדך? מה זה?

[יוצא]

בראדך יש לי נערה בבבל,

בבטנה השארתי מזכרת.

בגנים התלויים של בבל,

בלכתה לטייל אתמול

לפנות ערב,

אתי היא הלכה;

כי גם אם נדמה לה

שהיא לבד –

אני עמוק בתוכה.

 

תמונה 13 – ההריון

לפנות ערב. חדר בארמון בגווי. בגווי בהריון.

בגווי פני צבות. ורידים כחולים משורגים בירכי

שהיו פעם כה לבנות וחלקות.

אני שדרכתי על העולם כמו על שטיח,

נגררת עליו עתה כמו שק. אני שנהגתי

בגברים כמו בכלבי שעשועים, נעשיתי נושאת כליהם,

צרור תפוח של מטען לא לי. גבר סימר אותי לקרקע

והחדיר את הרעל שלו אל תוכי.

הוי, בראדך מבחוץ, ועוד בראדך מבפנים,

ואין לי לאן להימלט מפני בראדך!

 

תמונה 14 – הציפיה ליד השער באביב

בוקר. אביב. פתח ארמון בגווי בבבל. בראדך מחכה בשער. נכנס מריק השפכים עם קיתון שופכין.

מריק שפכים אביב הגיע, והעכברוש עוד מחכה.

בראדך יש בְּשֹוֹרוֹת הבוקר?

מריק יש בשורת-גיזרה. זה סוד, אבל אני

יכול לומר לך, בסוד, שקו ישר מחבר עכשיו

את הכתפיים דרך המותניים לירכיים.

בראדך זה במבט מלפנים. ומהצד?

יש התעגלות כדורית קדמית?

מריק זה סוד. והיא הולכת וגדלה, ההתעגלות.

בראדך אלוהים, זו השמש שלי

המפציעה מעל האופק.

מריק אני יכול גם לספר לך, בסוד,

וגם את הסוד הזה הייתי רוצה

שתשמור בסוד, שהיו מצידה נסיונות

נואשים להפסיק את ההתעגלות הכדורית

ללא הצלחה. מפני שמובן מאליו שההתעגלות הזאת

משביתה לנו את כל העבודה. המפעל, כמו שאומרים,

בסכנת התמוטטות. עוד מעט כולנו נפוטר ונושלך

לרחוב. מיספר גדולי הדור המורידים פה מכנסיים

הולך ומתמעט, כפי שהולכות וגדלות כמויות השתן

שמעניקה לנו, והכל סוד, הזונה הגדולה מבבל.

[מריק את קיתון השופכין]

 

בראדך ובראדך? הזכירה כבר את בראדך?

מריק איזה בראדך על ראשך? מה זה בראדך?

סוג של קלקול קיבה?

[יוצא]

בראדך יש לי נערה בבבל,

בבטנה השארתי מזכרת,

יום אחד היא תקרא

לי אליה,

איך אפשר אחרת?

וגם אם יחבק אותה

גבר זר, אחר-כך

בלילה, על מישכבה

היא תפלוט אנחה.

כי גבר בא וגבר הולך,

וכולם מחליקים על עורה

בלי זכר –

ורק אני עמוק בתוכה.

 

תמונה 15 – עבודת הלידה

לילה. חדר מישכבה של בגווי. בגווי מתייסרת בצירי לידה, מיילדת.

בגווי מיילדת, עזרי לי! אני מתה!

עכברוש מנסר לי בבטן, מיילדת!

מיילדת זה נכון.

ולחשוב שכל האושר הזה טבול

בכל-כך הרבה צווחות ודמעות!

בגווי על איזה אושר את מדברת!

סימר אותי החזיר, עכשיו –

מנסר העכברוש!

מיילדת זה נכון.

אבל התנחמי, גברתי, זה שמנסר אותך,

אי שם נגר כבר מנסר קרשים לארונו.

נשמי ולחצי חזק! נשמי עמוק!

בגווי רעל בבטני! אני חשה

כל-כך הרבה שינאה!

מיילדת זה נכון. אבל מה איכפת לטבע

מה את חשה? מהשינאה שלך

יירקמו תלתלים זהובים, עיניים כחולות,

ופה אדום ומתוק.

בגווי עכברושים כולם!

מיילדת זה נכון. יגדל, יהיה לעכברוש,

מה לעשות. אבל מה איכפת לד?

את בראת את העולם?

הנה, אני מיילדת, והתחתנתי עם קברן.

זה כמו להצמיד שפתי בת מלך, תסלחי לי,

לפי הטבעת של סוס.

איזה נושא לשיחה יש לי כבר איתו?

עוד פעם "התעקם המעדר" ועוד פעם

"המעדר נשבר"? ואם אני רוטנת

או שהמרק לא חם, הוא מאיים עלי:

"אשה, עוד ניפגש מעבר לגדר!"

"ניפגש" אני עונה לו, "אתה לא מפחיד אותי,

המעדר עיוור, אתה אף פעם לא יודע

למי אתה חופר". הנה, ובכל-זאת, חיים.

זה נכון, לא אגיד לך שלפעמים אני לא מתגעגעת

לידיים עדינות של משורר,

אבל ככה זה, כמו שאמרתי לך,

מסתדרים גם עם מעדר.

בגווי הניסור! הניסור! בראדך

ממשיך לנסר אותי!

מיילדת זה נכון. אבל צריך ללחוץ חזק.

עִבדי, עִבדי! את גברת גדולה,

אך את עובדת עכשיו אדון נעלה ממך.

בגווי אוי, מיילדת! אינני יכולה עוד!

קחי צבת ועקרי אותו מתוכי!

מיילדת זה נכון, אבל למה צבת? הנה הוא. נולד

עם עלות השחר, הנה הראש, ראש חכם כל-כך.

ונשמה טריה, רעננה. כמו החלב הטרי, המהביל

מעטיני הפרות, שזה עתה נחלב, והביצים החמות

שהוטלו לפני רגע בלול, טרי טרי. עוד עולה ממנו

ההבל החם, החד-פעמי של הטריות.

הנה, יצא כולו. נגמר. יש לך בן זכר.

שלום, אדם. זה העולם. ואם אתה

אוהב אותו, אם לא –

אתה כבר פה.

[התינוק בוכה]

זה נכון. מגיעה לך ארוחה ראשונה.

הנה, קחי אותו, הניקי.

בגווי לא, אינני רוצה בו. לא כך הצטיירו לעיני

החיים. אין זה פרי רצון או אהבה,

רק שיריים שנותרו ממעשה נורא.

הלוא זוהי הפסולת המרעילה של גופי

שהפרשתי החוצה מחלקי התחתון.

ממחוזות הצואה והשתן יצא,

יילך ויישטף עם השופכין!

[המיילדת מקרבת אותו אליה]

לא, אל תראי לי אותו! אמרתי לך

שאינני רוצה בו. לא אוכל לשאת

את כובד הזכרונות שהוא גורר עימו בעבורי.

בכה, בכה, גשש באוויר בעיוורון חסר ישע

באצבעות זעירות ורודות כמעט שקופות –

לא אתן לך להמס לי את הלב! השָׁד הזה, לא עבורך

נועד, שום גבר לא יסחט ויצמק את שתי הבלוטות

הלבנות החלקות האלה!

שלחי אותו, יילך למידבר, אל אביו!

[המיילדת יוצאת עם התינוק. בגווי קוראת אחריהם]

גבר מצומק, פטריית רעל, אני קורעת אותך

מעל הארץ המובטחת שלך. כל חייך תחפש,

עיוור, מר נפש, אחר חלקת החמימות הזאת שבחיקי –

שמעתה אבדה לך לנצח!

 

תמונה 16 – הגירוש

שחר, אביב, בפתח ארמון בגווי. בראדך ישן. נכנס בחופזה ציחא-ציחא.

ציחא-ציחא בראדך? בראדך? יש פה בראדך ?

בראדך [ננער וקופץ מתוך שנתו] אני בראדך!

ציחא-ציחא [מצביע על החבילה] שלך.

בראדך סוף-סוף, לידה! הגיעה השעה. עוד היום

האב יסמיך ראשו לראש האם, פנים בפנים ידעו,

שניהם יִצְפּוּ – ברגש שכמוהו לא ידעו עד הנה –

בזה שעד לפני דקה היה עתיד ערטילאי, אוויר, עכשיו

הוא ממשי, כבל של בשר ודם המחבר

את שני בשרי הוריו בקשר-עד.

להיכנס עכשיו?

ציחא-ציחא קח ולך!

בראדך מה?

ציחא-ציחא "שיקח את החבילה שלו ויחזור

אל המידבר", היא אמרה.

בראדך איר? היא האם! היא הלוא תרצה…

ציחא-ציחא אין סיכוי.

בראדך מה?! אושר שכזה ועוד כועסת?!

אולי היא עייפה, כשתתעורר…

ציחא-ציחא אין סיכוי.

 

בראדך לאנשים קורה משהו! אדם אינו אבן!

הזמן! משתנים! אחכה! יעבור האביב, קייץ…!

ציחא-ציחא יודעים שיעבור, יודעים, אביב – פרחים,

קייץ – אבטיחים… אין סיכוי.

בראדך אהה, תינוק שלי, פֶּה נוסף,

ברוך בואך אל המישתה הגדול של הרעב.

[לוקח את התינוק ויוצא בבכי]

ציחא-ציחא לא בתרועת חצוצרות

ולא בקול שופר

האדם נוצר.

רק בגניחה עמומה

של גבר מזיע בלילה

על אשה גונחת פרקדן.

כך, במעמד צנוע ולח,

בגניבה, ללא עדים,

בטקס חשאי-פלילי,

נוצר הפשע

הקרוי אדם.

[בהפקה הראשונה היתה כאן ההפסקה]

 

תמונה 17 – המבט מבעד לחלון

בוקר, צהריים וערב. בגווי צופה בחלון כשסריס מלביש, מאפר, ומסרק אותה. היא מזקינה.

בגווי הם הולכים למזרח. השמש עולה

מול פניהם ושוקעת בעורפם. עכשיו לילה.

הם נבלעים בחושך, אב ובנו בזרועותיו.

ערב. האב משכיב את בנו לישון, ערב ולילה.

יום ועוד יום, הנה הם שניהם, מתגלגלים בחול,

בפתח הביקתה, צוחקים. בוקר – שן ראשונה.

בוקר – הילד לומד ללכת. האב תומך בו: הנה,

כבר לא תומך. הילד מקשקש: "אגא" ו"אדא".

בוקר – הילד משכים ואומר: "אבא".

הנה הציפורים שראו לפני שבוע

נחות עכשיו על גג ביתי.

כמה שנים עברו?

משרתת שנתיים.

בגווי אביב וקייץ, סתיו וחורף, צוחקים

אב ובנו, ואני מכחישה, מאפירה,

סריס מסרק את שערי בתנועות איטיות

כמו קינה על הברק שהועם והשחור שהאפיר,

על אצבעותי השמנמנות הוורודות שנעשו גרומות

כאצבעות אשימא אחותי לפני מותה.

צוחקים אב ובנו, הלוא עלי הם צוחקים, מצצו

את עסיס חיי עד תום והלכו להם הלאה.

כמה שנים עברו ?

משרתת ארבע.

בגווי פה אני יושבת ימים תמימים, צופה בחלון,

טווה באצבעות רזות את שינאתי.

כמה אני שונאת את שניהם, את נשימתם,

את הליכתם על-פני האדמה הזאת,

אשר פעם תכסה את פני!

אהה, אין בעולם אהבה! וכל ההבדלים

הם בין שינאה לוהטת לשינאה כבויה!

כמה שנים עברו?

משרתת שש.

בגווי שימי עוד אודם על הלחיים!

מרחי היטב את הצבע השחור בשיער,

יש קווצות שיער לבן מעל האוזן!

והכחל סביב העיניים – חזקי אותו, חזקי!

חזקו את ביצורי הגוף! הבעירו אש בפנים!

אוייב גדול הולך ומתקרב, מאיים להמיט עלי כליה!

כמה שנים עברו?

משרתת שבע שנים.

בגווי קיראו להם. הגיע המועד

לרסיסי המשפחה להתאחד.

 

תמונה 18 – ההזמנה

צהריים. חלקתו של בראדך במידבר. בראדך מצליף באיטיס בענף יבש

איטיס אבא! אבא! אבא!

בראדך קח! קח! בעד הכל קח!

הכל אני מכניס בהצלפות האלה!

איטיס אבא! אמא! אמא!

בראדך [צוחק ביאוש וממשיך להכות]

כן, קרא אמא! קרא אמא, אמא!

אולי אמא תשמע!

בכה! בכה! מתוך לבי אתה בוכה!

איטיס למה, אבא?! למה, אבא?! למה?!

בראדך [בוכה איתו וממשיך להצליף]

למה?! מפני שאמרתי לך לא להפקיר

את התרנגולות! מפני שאין לנו דבר

מלבד התרנגולות! ומפני שלא יהיו לך

ביצים לאכול! ומפני שאין לי משהו אחר

לתת לך! ומפני שמעיניך משתקפים

כמו מרְאִי כל כיסופַי מפעם! ומפני שהשמש

חמה, ומפני שהאדמה קשה ויבשה, ומפני שתובעים ממני

תביעות שאין להן שיעור! ומפני שהחיים כולם

הם מהלומה בלתי פוסקת הנוחתת על ראשי!

בכה, בכה, מתוך לבי אתה בוכה!

[נכנסים שני סריסים]

סריס א' האבא? בראדך?

בראדך [מפסיק להצליף] אני בראדך.

סריס ב' בגווי, הזונה הגדולה מבבל,

מחכה לך שרועה על ספה,

מבט עיניה מצועף.

בראדך מצועף…

[יורד על ברכיו, הסריסים יוצאים]

ידעתי שהיום הזה, גם

אם יאחר, יבוא.

איטיס.

[אך איטיס ממשיך לרבוץ מכווץ, מיילל]

איטיס, אמך קוראת לנו לבוא.

[איטיס ממשיך ליילל]

עכשיו אתה מנסה לקלקל לי

עם הבכי את השימחה?!

הפסק מייד את היללות האלה!!!

[מכה אותו. אימים ממשיך לבכות בכי חנוק בלי קול]

הנה, ככה. נרגעת. זה טוב,

אני אוהב אותך רגוע ומבין.

איטיס בני, חיים אחרים מחכים לנו

מעכשיו. כמובן שאנחנו ניקח איתנו

את התרנגולות. למרות ששם, בחיים

החדשים, תרנגולת יותר או פחות

לא מעלה ולא מורידה.

תביט על המידבר האהוב, איטיס, על המרחבים

האינסופיים המסמלים את תקו&ת האדם וחירותו.

[מוכנים למסע]

 

הביטו בנו: אב ובנו הולכים בדרך לבבל.

שם האב הוא בראדך, שם בנו איטיס, והעולם

לרגליהם כמו שטיח מתגלגל.

 

תמונה 19 – ההתוודעות

צהריים. טרקלין בארמון בגווי. בגווי. נכנסים בראדך ואיטיס.

בגווי דומה לאביו, כמה דומה לאביו.

תערובת של נזיר ודג-מלוח.

[פורשת לפתע ידיה לעומת איטיס]

בני!!

[איטיס עומד ללא נוע]

בראדך איטיס, זו אמך המפוארת.

חבק אותה.

בגווי לא, לא כעת. היה רגע –

הוא לא נוצל.

בראדך ילדים לא נופלים פתאום

לזרועות… לא מוכרות.

בגווי "זרות" רצית לומר. פני הבן

זרות לחיק האם. הבשר מתנכר לעצמו.

בראדך אמור לפחות "שלום, אמא".

בגווי יילך לשחק בחצר. אני מתרגשת מדי,

ידי רועדות. אינני רוצה שיראה אותי

בוכה. נתרגל זה לזו לאט.

לך לחצר, ילד. יש שם תרנגולת.

איטיס אני לא אוהב תרנגולות.

בגווי יש שם גם שפן.

איטיס גם שפנים אני לא אוהב.

בראדך איטיס, לך לחצר!

איטיס טוב, אני מבין שאתם

פשוט רוצים אותי בחצר,

אם ככה, למה ללכת סחור סחור

דרך תרנגולות ושפנים?!

אבא, אל תעזוב אותי כשאני בחצר.

[יוצא]

 

תמונה 20 – ההתפייסות

צהריים. טרקלין בארמון בגווי. בגווי. בראדך.

בגווי אני רוצה לפתוח במשהו

שנשאר תלוי ועומד בינינו.

המשהו הזה נשכח.

הנה, גם הוורידים, הנפיחות, הכובד

של ההריון, הכל חלף כמו מחלת ילדות.

בראדך שהשאירה אותך יפה וחזקה יותר מפעם.

בגווי הבשר, כפי שאתה רואה, חזר לתיקונו.

בראדך אני רואה.

בגווי והחיים – למסלולם.

בראדך אני רואה היטב. ו"המשהו" ההוא,

כפי שאת קוראת לו, נשכח.

בגווי לחלוטין.

בראדך איך אני צריך להבין את זה?

בגוויאיך שמבין את זה הלב.

בראדך הלב הוסיף שתי פעימות.

בגווי הרווחת.

בראדך "עבר כמו מחלת ילדות" אמרת.

ועל כך רציתי להעיר: ההריון

אינו המקלקל היחידי של בשר האדם.

בגווי מה עוד?

בראדך הזיקנה. היא אינה עוברת

כמו מחלת ילדות.

הוורידים, הנפיחות, הכובד,

שום דבר לא חולף.

בגווי איך אני צריכה להביו את זה?

בראדך איך שמבין את זה הלב.

למה הזמנת אותי לכאן?

בגווי למה באת?

בראדך הנה, אומר לך:

באתי לראות איך היכה הזמן גם בך.

אבן נגולה מלבי כשראיתי איך ניבעו

סדקים בפנייך, ואיך החלום השמיימי

שהכאיב לי כל-כך, שייך, כמו כולנו, לאדמה.

אינני אומר לך את זה כדי להקניט אותך.

אני רק שמח לראות את גאוות הבשר

נעשית צנועה.

יש בזה אפילו משהו יפה.

גבר ואשה מזדקנים ביחד,

את מקום הלהט תופשת העדנה.

ואל תחששי שמא ויתרנו בזה

על תענוגות הגוף. קמטים בזוויות העין

לא קשורים לבשלות הירכיים.

בגווי אתה באמת הזדקנת, מה? חוכמת זקנים יבשה.

איפה החוצפה המרושעת? איפה היד

המושטת לקחת? איפה הוא הגבר האלים

שהפיל אותי שם על הקבר?

בראדך ובכן, לא שכחת!

בגווי שכחתי, שכחתי. ואתה – הזדקנת.

בראדך נעשיתי קצת רך. האדם בצק – והזמן לש.

בגווי הזמן לש גם מבלי שידברו עליו כל-כך הרבה.

בראדך, מתחת לתוכמת הזקנים שלך

נוטף ריר. ושנינו יודעים שיש להעמיד

אח החיים על בסים רווחי. מה ההצעהו

בראדך מיטה זוגית, חוקית.

ולצידה מיטה קטנה לילד.

בגווי ואיזה מזרון אתה מציעו

אולי את זה שעליו סחטת

לילה לילה את אחותי

עד שהתנדפה כמו עשן ?

בראדך הרי אמרתי לך שהשתניתי.

נשכב זה לצד זו מתוך כבוד הדדי.

בגווי אה, כן, כבוד.

במקום חרחור חזיר עם השפיכה

תפעה לי כמו טלה "בהההה…?"

בראדך כן, אפעה לך, בההה…

בגווי גבר מיסכן, יש עוד סכנה

שתרכך לי את הלב.

בראדך אם את מרגישה כלפי מעט חמלה,

אני מצדי מרגיש שזו ההתחלה.

בגווי פעֵה בראדך…

בראדך בההה…

בגווי עוד.

בראדך בההה…

בגווי אכין לך מישתה גדול הלילה,

תאכל היטב, תנוח. אני אחשוב.

פעה, בראדך…

בראדך בההה…

בגווי עוד.

בראדך בההה… בההה…

[יוצא]

בגווי [אל איטיס שבדמיונה]

איטיס. איטיס.

לא, לא אכיר את הילד הזה מקרוב.

נפשי לא בנויה לעמל האהבה

ולצער הפרידות. עוד בנעורי גמרתי אומר:

החיים, כמו מים רדודים, ישטפו

לא גבוה יותר מחלקי התחתון.

זה נכון שאתה בני, אך יותר מזה

אתה גבר! נכון שגופך יצא מתוך רחמי

אבל צביון נפשך הוא של בראדך שונאי!

נכון שאתה יצור חי, אבל יותר מזה

אתה זיכרון צורב של השפלה, שק בשר

מלא שברים ואכזבות וקרעי חלומות של אמך.

ובכן, לא אכיר את הילד הזה מקרוב.

ימוג בהילולה בין שאר הזכרים!

אלה באים, אלה נעלמים, בין הרגליים

צץ לו ראש אחד, וראש אחר שוקע:

ישקעו בסוף כולם.

[ציחא-ציחא מציץ. לעצמו]

ציחא-ציחא כמו שמרגיש הישיש חולה הפרקים,

בעוד השמש מצחקת בשמיים, את התקרב הסערה,

כך מריח הסריס מראש, על-פי רטט התרגשות בלתי מובן

החולף בבשרו, את האסון בתוך המתיקות.

אסגור את עפעפי לחצי,

אלקק שפתי בעצבנות:

יד בשיער שעות לשווא סורקת,

אך במצאה כינה – מה רב התענוג.

 

תמונה 21 – התפריט

צהריים. טרקלין בארמון בגווי. בגווי, שוחט.

בגווי שוחט, שוחט, תליין של חזירים ואפרוחים,

אדון כל-יכול של עולם הלול והרפת;

מה תשחט לנו הערב לסעודה החגיגית?

אורח יקר מסב איתנו.

שוחט יש לנו דג מיוחד…

בגווי דג?!

שוחט התכוונתי לבשר לווייתן.

בגווי [נותנת לו יין]

שתה. לעבודה טבולה בדם לא יזיק

לטבול לפני כן את המוח ביין.

שוחט [שותה]

המוח הזה זקוק מאוד לטבילה.

הלווייתן שאני מדבר עליו…

בגווי אתה נעשית צמחוני, או מה?! שתה!

שוחט [שותה]

אפשר גם מעדן ביצי דגים מן הים השחור…

בגווי מה נטפלת היום למים?!

אין לנו כבר כלום ביבשה?!

שוחט למה? אפשר פסיון. יש פסיונים בגן…

בגווי עוף?!

שוחט הוא מהיבשה. הוא אפילו לא מתרחץ.

בגווי הכנפיים מפריעות לי.

שתה, שתה, אתה צמא.

שוחט יש לי צימאון בלתי נדלה לאמנות:

ביחוד לאמנות השתיה.

[שותה]

כשאני שוחט למשל פסיון, אני כמו כנר

המעביר את הקשת על המיתר.

חלק, חלק, בעדינות, והלהב חודר

אל הצוואר, משמיע איוושת שיסוף מעודנת,

ואיזו יבבה אני מפיק מן הפסיון, איזה רגש,

איזו אווירת גורליות קורעת לב…

בגווי מספיק לי עם העוף! שתה!

שוחט [שותה]

עגל! אני חושב שאת חותרת

לעגל בחלב אמו. הבשר ממש נימוח בפה.

העגל עקוד, מסתכל לי בעיניים, אני

משיב מבט. הוא שולח אלי מין תחנון כזה

במבטו, גם סלע היה נמס מול מבט כזה.

אני לא גורע ממנו עין. הוא מביט – אני מביט.

הוא חושב שהמבט המבקש חמלה יספיק, אני,

מבט עיני כמו ראי, מחזיר לו את בקשת החמלה

ישר אל הפרצוף ואז, בתנועה קשה וחזקה,

חותך אותו, אחת ועוד אחת, הוא נדהם רגע,

לא מאמין שמישהו יכול היה לדחות בקשת חמלה כזאת,

אני צוחק לו בפנים כשהוא נואק ומחרחר את חרחורי גסיסתו,

ואז מבט עיניו דועך, מאבד את הריכוז, לטישה, וחושך, סוף.

הרבה יצורים יצאו מן העולם עם תמונת פני הצוחקים.

[שותה]

בגווי השאלה היא אם העגל יקר מספיק.

שוחט זה יהיה העגל הכי יקר…

בגווי מה ראוי יותר מלהגיש לאורח כה יקר

את הדבר הכי יקר לו?

שוחט מה, נטגן לו יהלומים?!

בגווי אתה באמת בהמה גדולה! שתה!

מה הבשר הכי יקר לך?!

שוחט הביצים! אז מה, נחתוך לו

את הביצים ונטגן לו אותם?!

אני מבקש סליחה.

בגווי אתה מתחיל לחשוב ולדבר כמו גבר.

אתה יודע שיש לך הופעה אבירית?

לוא הייתי זקוקה לעזרה – ואני זקוקה לה

מאוד – היתה לי נטיה לסמוך עליך.

שוחט בצדק.

בגווי כי מה זו אשה? תערובת אומללה

של תפיחות, תמימות, פריכות ומתיקות.

שוחט עוגת שמרים. סליחה.

[בגווי חושפת מולו את שדיה. עיניו יוצאות מחוריהן]

הו, אלוהים!

בגווי מה זה אשה? מה הם שדיים?

שוחט הו אלוהים! מה הם שדיים!

בגווי [מפשילה שימלתה למעלה]

מה זה הבשר הרך והלבן הזה?

[מתערטלת מולו]

והירכיים, מה הם?

שוחט הו אלוהים, היא שואלת מה הם הירכיים!

מניין לי לדעת מה הם הירכיים?! הירכיים הם

מה שאני רואה כשאני רואה ירכיים!

בגווי עזור לי, אביר שלי!

שוחט ירכ… אביר?! אלוהים, היא קוראת לי אביר!

גברת, את אפילו לא יודעת

כמה את צודקת! כל חיי

אני שוחט לך חזירים, אבל בלב

אני צופן לך אבירות כזאת!…

בגווי אני מאמינה לך, שוחט אביר!

עזור לאשה חסרת ישע!

שוחט מתחשק לי לעזור לאשה כמו שלא

התחשק לי שום דבר אף פעם! חבל שאמי

זכרה לברכה מתה, מתחשק לשחוט בשבילך את אמי!

מתחשק, גברת, להרוג את כל העולם

ולעשות לך אמבטיה גדולה של דם לכפות הרגליים!

הוי מתחשק לעשות משהו טוב עם הסכין שלי!

בגווי תן לי את הסיפוק שלי! אני בוערת!

תן לי סיפוק, גבר שלי!

שוחט סיפוק! איך לתת לך סיפוק! אני מטורף

אחרי "לתת סיפוק!"

בגווי שחט לאורח את היקר לו מכל,

שחט לו את אשר לא יעז להישחט

אפילו בחלומות הביעותים שלו!

שחט לאורח בשר מבשרו, את בבואתו

המעוותת, צל קודר וננסי של גופו

המזהם את ריצפת ארמוני ומרעיל

את ימי ולילותי! אין לי חיים

אם חי הננס! שחט אותו או אותי!

הנה!

[מושיטה צווארה אליו]

שוחט מי?! מי הננס?!

בגווי הילד!

שחט את הילד! שיאכל

את הילד! מלא את הפה הגס

של האב בפיו החצוף המקשקש של הילד!

הלעט את בשרו בבשר עצמו,

שיחזור בשר אל בשר !

שוחט [קם, שולף סכינו]

איפה הטינופת הקטנה ?!

בגווי בחצר. ומסור אותו אחר-כך לטבח,

ותאמר לטבח: אני רוצה

לראות בפי אורחנו ריר. מעיין

גדול של ריר. שיכלה את הבשר

ופיו עוד מזיל ריר.

[השוחט אחוז תאוות רצח, פונה לצאת]

חכה, ואחר כך תחזור אלי

ותגמור לתת לי… סיפוק.

שוחט סיפוק… ריר… מעיין גדול…

 

תמונה 22 – השחיטה

צהריים. חצר בארמון בגווי. איטיס. נכנס השוחט.

שוחט ננס.

איטיס אני לא ננס. אני ילד.

שוחט אם אתה ילד, איך זה

שלא תגדל יותר?

איטים מי אמר שלא אגדל?

שוחט מרננים.

איטיס אני אגדל.

שוחט מה, בלי לנשום?

איטיס מי אמר שלא אנשום?

שוחט "מי אמר, מי אמר", תגיד לי,

אין לך קצת אמון בדודים?!

[לופתו בכוח]

איטיס אבא!

שוחט אבא נסע.

איטיס נסע?! לאן?!

שוחט רחוק רחוק.

איטיס אני רוצה לאמא!

שוחט אמא נסעה.

איטיס קחו אותי הביתה!

שוחט נסע גם הבית שלך.

איטיס הבית ? נסע ?!

שוחט נסע, נסע. אתה גם כבד שמיעה ?

כולם נסעו. האדמה מתחת לרגליך,

השמים מעליך – כל העולם נשמט,

נסע לחגיגה גדולה

שתתקיים בלעדיך.

איטיס אני פוחד !!

שוחט בצדק. נשארת באויר הריק,

רק אתה והפחתד. ועוד מעט

ננס אבוד, יסע ממך גם הפחד.

[מניף עליו את הסכין]

איטיס אבא! אבא! אבא!

שוחט טיפש, הרי לאבא אני לוקח אותך !

[הוא שוחט את איטיס. איטיס צורח, מפרכס ברגליו, אחר-כך משתתק ומת]

 

 

תמונה 23 – נאום השוחט

צהריים. חצר בארמון בגווי. השוחט, בזרועותיו גופת איטיס הנוטפת דם.

שוחט זהו? עכשיו אתה שותק? נרגעת? מת?

צועקים, צועקים – אפשר לחשוב מי יודע מה!

מי אתה בכלל שתצעק, שתתנגד?!

תמיד אני בא עם הסכין,

תמיד אתם מייללים ובועטים!

מי אתם שתתנגדו לזה שאהרוג אתכם כולכם אחד אחד

ואשמיד אתכם עד שלא ישאר פה כלום?! ולמה תמיד לבעוט?!

[בוכה]

לא אוהבים אותי! אני אדם גלמוד!

[לפֶּגר]

נראה אותך בועט עכשיו, חצוף! אה, נרגעת!

חוכמה גדולה, להיות שליו אחרי המוות.

תמיד הם ככה, רגע בועטים, צווחים,

ופתאום – כבר לא איכפת להם. ויתרו על העולם.

[מנער את הפגר, צוחק]

הי, ילד! העולם נורא יפה, אתה יודע?

המון צעצועים, המון שימחה וצחוק אתה מפסיד.

אני חי ואתה לא. אתה יודע כמה טוב לי?

אשה מחכה לי. אמך. עם ירכיים כבירות.

שחיטת הבן מפשקת לי את ירכי האם,

מה תאמר על זה? אתה לסיר, אני – עם אמא למיטה.

הי, שה קטן ורך בן יום, איך

לא הבנת שנולדת לַבָּשָֹר?

[נכנס הטבח. השוחט משליך לידיו את הפגר ויוצא. הטבח מתבונן בגופה]

טבח מה שטוב בחיה הזאת

זה שאין לה נוצות.

 

תמונה 24 – השכול האמהי

צהריים. חדר מישכבה של בגווי. בגווי על מיטתה. נכנם השוחט, מלוכלך בדם.

שוחט אהובתי? את מחכה לי?

בגווי כתמי הדם הם של מי

שאני מנחשת?

שוחט לב של אמא לא טועה.

בגווי אהה, מעשים שאין להשיבם! געגועים

שלא יסופקו לעולם! דלת נסגרה בפני!

יש עולם שלא אקח בו עוד חלק בחיי!

דלת נסגרה!

שוחט אבל למה, אהובתי, "את אומרת,

"שלא יסופקו לעולם"?!

הנה אני כאן, האביר שלך…

בגווי בוא, אביר שלי…

[הוא מתנפל אל בין זרועותיה. היא תוקעת בו סכין]

שוחט אהה! הירכיים האלה חדות

כל-כך, ויודעות גם לפצוע!

[היא תוקעת בו את הסכין שוב ושוב]

בגווי גבר, תן לי סיפוק!

שוחט מה זה… משהו כאן השתבש… טעות…

שחטו… את השחט…

[מפרכס]

אני מת… המון צעצועים

המון שמחה… אני מפסיד…

[בועט ברגליו]

אה, וגם אני בועט! גם אני בועט!

[מפסיק]

הי, בשר, איך לא הבנת…

[צוחק ומת]

בגווי באשר נוגעת קרן שמש מתעוררים חיים;

באשר דורכת כף רגלי – רקב !

[עבדים מסלקים את הגופה]

 

 

תמונה 25 – הזלילה

ערב. אולם נשפים בארמון בגווי. בגווי, סריסים, בראדך. נכנס טבח. מעמיד קדירה גדולה מהבילה לפני בראדך.

בגווי לחיי האורח!

בראדך לחיי האשה היפה בתבל!

[מביט בקדירה]

ואיפה איטיס?

בגווי נח.

[בראדך אוכל ברעבתנות. כולם מסתכלים בו בדומיה]

בראדך אחים, רק לעיתים רחוקות קורה לנו שמנת בשר צלוי

ממלאה את לבנו בהתרגשות גדולה כל-כך.

מין צירוף נסיבות של תיאבון בריא,

אווירת עליצות שקטה, ואי אלו תקוות צנועות

לגבי העתיד, שלא לדבר על הטעם הנפלא

של הבשר עצמו. מעשה ידייך, אני בטוח.

טבח ידי.

בראדך כן, אבל מה הן ידיך בלי ההשראה המבורכת

של גברת הבית המעניקה טעם ופשר

לכל חיי הבית הזה?

בגווי תודה, בראדך. אכול.

בראדך מה יש בהם, בדברים היומיומיים הפשוטים האלה,

כמו בתבשיל הזה למשל, שמרגשים אותנו

עד דמעות? האם זה מפני שאנו מגלים לפתע,

כמו גילוי של סוד, את הקסם והיופי היצוקים בהם?

בגווי גמור לאכול.

בראדך אני אוכל. אני אוכל. כך אוכל הגבר היגע

החוזר כתום עמל יומו אל פת ערבית,

ולפניו אשתו, יפה וסבלנית, שותקת, הילד בחדרו,

ישן מזמן, על שפתיו חיוך מתוך חלום נעים.

בגווי תן לישנים לישון.

בראדך את החזרת לאיטיס את חלום המלאכים,

את החיוך מתוך שנתו. איטיס מחייך עכשיו,

אני יודע, יש לו אם. אלך לראות

את החיוך שלו, אלך לתת לו נשיקת ליל-מנוחה,

לא השכבתיו לישון הלילה.

בגווי תן לישנים לישון, גמור לאכול.

בראדך "תן לישנים לישון", "גמור לאכול" – אהה,

מלים של בית, חום, מלים של חיק אוהב

אליו נשפוך את דמעותינו,

בו נמצא מיקלט ונוחם ושלווה נצחית!

[ממרר בבכי]

הו, אל תשביתו בבקשה את השימחה, אני

בוכה מאושר, רק אושר הוא זה אשר עובר כאן

על גדותיו לאחר שנים של ציפיה!

 

בגווי, אני אוהב את בני, לא היה לי בחיי,

רק הוא בלבד. נכון שהייתי קפדן ומחמיר,

נכון שצעקתי והצלפתי בו בקנה, אבל זה רק מפני

שאני גבר, אין בי הכלים הנשיים

לבטא ברוך את אהבתי הגדולה אל בני.

גם שפכתי עליו את כל עוגמת נפשי על מרירות חיי,

הוא הקרוב לי מכל שהזכיר לי בוקר וערב אותך,

את אושרי המנוע ממני.

איטיס בני, סלח לי. מעתה הכל ישתנה, כי הנה

הגענו אל חוף מבטחים, אתה מצאת אם,

אני – אשה, ושנינו, אמך ואני, נערסל אותך

לפני השינה בחיקנו: לילה טוב, איטיס אהוב,

איטיס יקר, ליל מנוחה.

בגווי תן לישנים לישון. גמור לאכול.

בראדך אח, הבשר, הבשר הזה! איך כל האושר השמיימי

מתמצה בנתח הבשר הזה. [נרדם]

בגווי [לסריסים]

הנה, נרדם. אף הגה. אינני רוצה שיקיא.

אני שואפת לגדולות מאלה. ישוט הבשר

כל הלילה כמו במנהרה אפלה עד קצה

פיתולי המעיים. יקום בבוקר, נבשר לו.

אז תיוותר לו רק הדרך האחת להפריש את בנו.

אז ישוו עינינו מתוך צמרמורת עונג וזוועה

איך נראה הבן הבוקר, ואיך נראה בבוקר שלאחריו,

ואז נחזה גם איך בוכה ומתענה האב.

כן, הצימוק שבעוגה: איך בוכה ומתענה האב.

 

תמונה 26 – היקיצה

השכם בבוקר. אולם נשפים בארמון בגווי. בגווי, סריסים, בראדך ישן.

בגווי מתוקים הם רגעי השינה

האחרונים שלך, בראדך.

רגעי השינה האלה הם טיפות החסד האחרונות

שמרעיף עליך אלוהים.

ציחא-ציחא גם אני ישן הרבה. מה נשאר לי?

לאכול ממתקים, לישון.

ירכי הגברת הגדולה לא פוצעים

את לבי ולא מרתיחים את דמי.

בגווי כן, הוא צרח כשסירסו אותו. איפה

הצריחה עכשיו? היום הוא מפהק.

ציחא-ציחא אני ממליץ. אני אדם אבוד

אבל אני ממליץ. מה יש לי לעשות

בעולם? ובכל-זאת אני ממליץ.

ריפאו אותי ממחלת החיים.

בגווי הגבר מצייר את תמונת עולמו

על-פי מידת אשכיו.

ציחא-ציחא [מפהק]

אה, איזה עולם!

בגווי ציחא-ציחא, ספר לנו על השקפת עולמך.

 

ציחא-ציחא טוב לאדם לא לפעול,

טוב לאדם לא לרצות,

טוב לאדם לשקוע בנימ-לא-נים!

אין לו חלום לגאול,

וצער אין לו למצות,

ועיניו יבשות, ויבש לו בתחתונים.

[בראדך מתעורר מנומנם]

בראדך אהובתי…

בגווי ישנת כאילו הסתיימו

כל ענייניך בעולם.

בראדך אכלתי ושתיתי יותר מדי.

[פוקח עיניו, רואה את המסובים]

מה עושים פה כל האורחים,

לבושים עדיין בבגדי הנשף?

לא הלכתם בכלל לישון?

הנשף לא נגמר?

מה השעה? איטיס לא קם?

השמש כבר כמעט באמצע השמיים.

איפה איטיס? איטיס איפה?

בגווי נח.

בראדך נח? עוד נח? הוא קם

תמת השכם בבוקר.

סריס דקדקן הפועל "נח" לא מדוייק.

הוא נח מצד פעולת עצמו,

אך נכון גם לומר שהוא נמצא בתנועה

ביחסו אל גופים אחרים.

בראדך מה?! נח?! בתנועה?! על מה

אתם מדברים?! איפה איטיס?

בגווי אבל מה אתה נזעק?! הוא כאן, בחדר.

בראדך כאן בחדר?

[מביט סביבו]

אני לא רואה אותו.

בגווי הוא כאן בחדר. אני מבטיחה לך.

בראדך [עובר בין האורחים]

איטיס! איטיס!

סריסים [מחקים אותו בשקט]

איטיס! איטיס!

בראדך [ליבו מנבא לו רע. הוא מנסה לצחוק ולהתגבר על חרדתו]

איטיס משחק איתי במחבואים?

איטיס מתחבא מפני אבא? אולי

איטיס מתחת לספה?

אולי מתחת לארון?

הוא לא פה והוא לא שם,

והוא לא בשום מקום!

[נפחד]

הוא לא בשום מקום!

בגווי אבל הוא בחדר, אני מבטיחה לך.

סרים דקדקן ואפילו בתנועה.

בראדך איטיס! ענה לי לפחות!

סריסים איטיס! איטיס!

בראדך כאן אבא- מחפש אותך!

סריסים אבא מחפש אותך!

בראדך איטיס!!

בגווי אבל למה אתה צועק?

הוא כל-כך קרוב אליך.

[בראדך תופש ואינו תופש את מה שהיא אומרת לו]

סריסים איטיס! איטיס!

בראדך נדמה לי שאני חולה. הפסיקו

לחפש את איטיס. תנו לו לנוח.

[הסריסים מנפנפים מול עיניו בחפצים שונים]

סריס א' איטיס! איטיס! הנעליים של איטיס!

סריס ב' כותונתו רוויית הדם של איטיס!

סריס ג' הסכין בה נשחט איטיס!

סריסים איטיס בבטן בראדך!

זה בראדך! שָׁם איטיס!

בראדך [זועק זעקה מרה]

איטיס!!!

בגווי צעק פנימה. בלע את הצעקה

אל תוך הבטן. אולי ישמע אותך.

הביטו בו. מעכל את בנו ובוכה.

 

תמונה 27 – העמידה מול הצער

בוקר. אולם נשפים בארמון בגווי. בגווי, בראדך, הסריסים.

בראדך [לבגווי]

וכל אותו זמן בו נשאתי

את נאום האהבה אל איטיס בני,

היה הוא מונח לפני בקדירה

ואני הייתי קורע ממנו נתחים.

בגווי כן, בראדך.

בראדך ואת צפית במחזה.

בגווי כן, בראדך.

בראדך עד כדי כך השינאה, בגווי.

בגווי עד כדי כך, בראדך. מה שתחבת אל תוכי

החזרתי לך לתוך פיך.

[רגע מתמתח גופו ופניו מתעוותות כאילו שאגה נוראה עומדת לפרוץ מפיו. אחר

מתרפים פניו וגופו]

בראדך בגווי, אין לי כלים להתמודד עם צער כזה.

בגווי יצור לך את הכלים, בראדך.

יצור אותם כאן לעינינו.

בראדך כוחות אדירים נחוצים לסבל כזה, בגווי.

בגווי אלוהים לא רחום דיו לתת לנו אושר.

אבל הוא רחום דיו להעניק לנו

שפע כוח לסבול.

בראדך רחמי עלי, בגווי.

בגווי סבול כדי שאוכל לרחם עליך, בראדך.

 

תמונה 28 – ההתאפקות

בוקר. אולם נשפים בארמון בגווי. בגווי, בראדך, סריסים. בראדך חש סוף סוף צורך לרוקן את מעיו.
הוא מנסה להתאפק. הוא מתהלך אנה ואנה, מתפתל, מתכווץ ומתמתח.

סריס הביטו ביצור המנסה להתאפק מלדת את בנו.

בראדך הירגי אותי. בגווי! הירגי אותי

כדי שאוכל למות עם בני בקרבי!

אל תכריחי אותי לראות את איטיס בני

בתבנית צלמו החדשה!

בגווי לא. אני רוצה שתראה אותו מופרש מבין רגליך.

אני רוצה שתראה אותו בתבנית צלמו החדשה!

[בראדך מתחיל שוב להתפתל. נסיונו להתאפק מקבל צביון של ריקוד מגוחך.

שני סריסים מצטרפים אליו ב"ריקוד" שלו, מחקים אותו, והופכים את יסוריו לסצינה קומית]

סריס שימו לב איך האיש רוקד לנו

אח יגונו. גבירותי ורבותי –

האמנות הטהורה!

בגווי שימעו את קינת הזונה הגדולה מבבל על הילד המת:

זרע פיגולים! טיפת אשפה שהוחדרה אלי

בעל כורחי, מפלצת שתפחה בתוך רחמי!

אני נתתי לך חיים ואני לקחתים ממך!

ואני היא שעשיתי את אביך מולידך

למכונת ההשמדה שלך, גרדום חייך הקצרים!

האדם חולף – הזנות עומדת לעולם!

 

 

תמונה 29 – ההפרשה

בוקר. אולם נשפים בארמון בגווי. בראדך מפריש באנקות יסורים בעוד בגווי חוזה
במחזה כששני סריסים מלקקים בערוותה ובישבנה.

בגווי ידברו עכשיו הנקבים בעדנו.

ציחא-ציחא יסורי נקביו של בראדך

מול תענוגות נקבי בגווי!

נקבי האשה המהוללים

השוכנים בין כרי בשרה,

מפיצים באוויר אד ניחוח

משכר מעורב בצחנה.

נקבי הפסולת הם גם

נקבי התענוג.

הזיבה הדביקה היא

הטל השמיימי.

זו הלחות שבה צומחות

כל פטריות הרעל האנושיות.

כי הנה ראֹה תראו:

בעוד לשונותינו רועדות, חותרות

להעמיק בנקב הרטוב,

עינינו לשמיים נשואות

מתוך יאוש.

 

תמונה 30 – הצער

בוקר. אולם נשפים בארמון בגווי. בגווי, בראדך, סריסים. בראדך מנסה להימלט מגוש הצואה.

בגווי אל תתנו לו להימלט. בן יש לו כאן,

יתייצב פנים מול בנו.

[המשרתים מבריכים אותו, פניו אל הצואה]

הנה הילד, בראדך. הוא אילם עכשיו.

יַצג אותו, היֵה לו לפה,

שחק לנו את הצואה.

בראדך [מתפלש על הארץ בדמות איטיס הצואה]

הנה אני, איטיס, חלאת אבי ואמי. בהתנגשות אדירה

של שני גופותיהם הכבירים נוצרתי ובהתנגשות אדירה

של שני גופותיהם נמחצתי ונטחנתי וחיי אבדו.

פעמיים הופרשתי אל חלל העולם על לא עוול בכפי,

פעם מבטן אמי, להתייסר בעינויי העולם, ופעם

מבטן אבי לשמש מציבה נבאשת לשינאת הורי.

ואבי הטוב קרע את בשרי המבושל בשיניו,

ועיני הרעננות כבו למען ספק אור לעיניו,

ובמקום להיות לי למגן ומחסה, הוריד אותי

אל בטנו כאל קבר אשפתות, משם הפריש אותי

בדמות צואה נבאשת.

מה תעשה בי, אבא? איפה מקומי עכשיו?

התאסוף אותי אל זרועותיך? התנשק אותי?

 

התנענע ברחמים גדולים את רקב בשרך?

או התפקיר אותי אל הזבובים? אל בור השופכין?

התדיח אותי מעל פניך כפי שהדיחה אותי אמי עם לידתי?

אבא, אמא, כאן איטיס בנכם, שהייתי לכם הכל!

ילד רציתם – והייתי לכם ילד קופץ וצוחק!

בשר רציתם – ובושלתי לכם בקדירתכם!

צואה חשקתם – והנה הייתי לכם לגוש

מסריח ודומם של צואתכם! הכל, הכל

אהיה לכם, רק אל תדיחו אותי

עוד מעל פניכם! רק תנו לי מקום!

אבא, אמא, אהבו אותי, אני הפסולת

שתעיד: הייתם בעולם. בי צרוּר

ומקופל סיפור אהבתכם, אני הכתובת,

אני המציבה – אהבו אותי.

רק תנו לי מקום ואהבו אותי!

[הוא קם מסתכל על צואתו]

בגווי, הביטי באיטיס בני. איך הוא נראה.

מה הוא עושה עכשיו? הוא חולם? בגוש הקטן

המצחין הזה יצוקה תבנית עדינה

של שתי ידיים קטנות, שתי רגליים,

ופה קטן ואדום צוחק ומפטפט, צוחק ומפטפט…

[הוא בוכה. מבליג]

אלוהים בחסדו לקח גוש עפר ונפח בו

רוח חיים וברא את בנו.

אלוהים בחסדו יפיח רוח חיים בגוש הצואה הזה,

אלוהים יעשה זאת, תנו לו זמן.

[ושוב הוא בוכה]

אלף שמות חיבה השקעתי בך, בני,

מה אעשה עכשיו עם כל שמות החיבה?

[מבליג]

לילה אחד הצצתי לעריסתו של איטיס. הוא ישן.

הבטתי בו, פתאום פקח עיניו, ראה אותי, חייך וקם,

עמד לרגע, נשא אלי את שתי ידיו, אחר שכב, פיהק,

עצם עיניו ושוב נרדם.

ככה סתם, מנותק מכל סיבה ופשר, צף לו החיוך

בדמי הלילה, חיוך שלא היה כמוהו ולא יהיה עוד

מתחילת העולם ועד סופו.

[ושוב הוא בוכה. אל הסריסים היוצאים]

בכו גם אתם. בכו עלי. אני בראדך.

חיי היו קודש למלאכת הריסתם.

קוננו על החיים האלה, אנשים…

שירו עליהם שירים ואגדות, וציירו

עליהם ציורים, קוננו על החיים האלה, אנשים…

 

תמונה 31 – הנוחם

בוקר. אולם נשפים בבית בגווי. בגווי, בראדך, ציחא-ציחא.

בראדך בגווי, את שהיית לי הכל,

השמש הגדולה שהאירה לי במידבר,

האירי לי גם את הטעם לסבלי.

בגווי ציחא-ציחא, גלה לו את הטעם.

ציחא-ציחא אין בסיפור הזה שום טעם.

גם אם תהפכהו על ראשו

ותנערהו לכל רוח –

לא תפיק שום טעם.

כי הבשר החי הוא הבשר המת,

והבשר המת הוא הבשר המבושל,

והבשר המבושל הוא הצואה שמתחתינו –

זהו המשל, וזה גם הנמשל.

[בראדר פונה ללכת]

בגווי חכה, בראדך. אל תחשוב שרק אחרים

ישכחו את עלילת הזוועה הזאת. יום אחד גם אני,

שלמעני נעשה הכל, אשכח. אשכח את העונג,

הנקמה, את יסוריך והשפלתך.

אל אלף כאביך יצטרף גם כאב השיכחה.

בראדך, אני רוצה להציג בפניך את מחזה זיקנתי ורקבון בשרי.

[היא הופכת מולו לאשה זקנה]

פעם אהיה זקנה. אאבד את כוחי ואת שיני,

אלך ברחוב כפופה ובפי טעם תפל-חמוץ, טעם הזיקנה.

ילדים צעירים יבואו מולי, רצים זה אחר זה,

אדומים מלהט המישחק, יעצרו מאחורי וילעגו לי,

ואני אסב אליהם את ראשי ואומר:

"פעם הירכיים האלה היו מלאות בשר, נערים בגילכם

הוצפו בדם בגללם. כן כן. ופעם היו פה שדיים.

והמון גברים התבזו בגללי. כן כן. ופעם אימללתי גבר אחד.

והולדתי ילד – מה היה שמוי לא זוכרת – ילד קטן,

ובישלתי אותו ונתתי אותו מאכל לאביו, ואביו,

חִי-חִי-חִי, הפריש אותו מאחורה, חִי-חִי… למה…

לא זוכרת למה… המעשה אבד… אבדה גם כל ההנאה…

הירכיים התנדנדו כבדות… סתם… לחינם… שטות…"

 

תמונה 32 – ההליכה הביתה

צהריים. דרך בשדה פתוח. בראדך הולך עם סיר הצואה בחיקו.

בראדך בוא, איטיס בני, נלך לטייל בשמש.

יום יפה היום, תראה את הגנים.

אבות וילדים יוצאים הבוקר לטייל.

[הוא מניף את סיר הצואה]

ישא כל איש ואיש את היקר בזרועותיו.

הביטו בנו: אב ובנו הולכים בדרך לטייל.

שם האב הוא בראדך, שם בנו איטיס, ואלו הם,

כך הם נראים, וזהו העולם בו הם חיים.

[מרחוק נשמע קול זימרתה של אם לבנה]

אם באפלולית הערב

רעד בעצים חולף,

לב הילד נרעד.

–    אמי, הישוב הקייץ המתוק ?

–     ישוב, ילדי, הקייץ.

הלוא רק אנו אלה

ההולכים ולא שבים,

אבל הקייץ המתוק ישוב לעד.

הקייץ המתוק ישוב לעד.

 

[סוף]

×