הדמויות:

הוֹיבּיטֶר, קבצן זקן

הוֹימַר, בנו, קבצן מבוגר

בְּרוֹנָצַצְקִי, זונת-רחוב

תמונה 1


ערב סתיו. פינת רחוב. הויביטר, ברונצצקי.

הויביטר [לעצמו]

שני יצרים עזים מתגוששים בי:

אני רוצה לדפוק זונה, אבל מצד שני

חבל לי על הכסף.

בכל יום אחר היה מכריע כובד ה"חבל";

היום, יום-ההולדת השבעים שלי,

כוחות חיים רעננים פורצים אצלי לחגוג,

על כן הכף נוטה: לדפוק!

[לברונצצקי]

זונה, אני קבצן,

כמה את לוקחת?

אל תגזימי במחיר.

שנינו מאותו ענף –

קצת הבנה. בקיצור:

יש לי יום-הולדת

ואני מפנק את עצמי במתנה,

קצת אהבה לא יקרה, קצת חום.

ברונצצקי וכוח, סבא, יש?

הויביטר יש כוח, יש טכניקה,

תתפלאי, דודה, מנערים אותי קצת

והפקק עף מהבקבוק.

ברונצצקי התעריף הוא מאה שקל פה, בחצר.

הויביטר מאה?! מה אני, תייר?

אני מפֹּה, אומרים לך, דודה,

מהשלולית שלך!

ברונצצקי אל תאמץ אותי למשפחה כל כך מהר;

התעריף הוא מאה שקל בחצר.

הויביטר הביטי בי, קצת היגיון:

אני נראה לך אדם של מאה שקל?

ברונצצקי מבלי לפגוע בזכויות, סבא,

כמה היה לך בראש?

הויביטר זהו, שבגלל יום-ההולדת

חשבתי לקבל את זה במתנה.

ברונצצקי חשבת. הלאה.

הויביטר אין מתנות, מה?

חלף-עבר גיל ארבע.

מה בדבר מחיר סמלי?

ברונצצקי שהוא?

הויביטר עשרה שקל?

ברונצצקי אמרת. הלאה.

הויביטר תיארתי לעצמי. אין כבר כבוד לסמליות בעולם.

טוב, מעשרה אני מזנק לעשרים.

ברונצצקי זינקת נמוך, נשארת בסמלי.

הויביטר זינקתי עד לאן שיכולתי.

ברונצצקי סבא, בשביל עשרים שקל אני לא מרימה

את השמלה הזאת אפילו להפליץ.

הויביטר תעריפי ההפלצות שלך לא מעסיקים

אותי עכשיו, הצרה שלי יש יום-הולדת…

ברונצצקי זה יום-הולדת שלי או שלך, תגיד לי,

שאני צריכה לקפוץ לך פה משמחה חינם?

הויביטר לא חינם – עשרים!

ברונצצקי נולדת – תשלם! התעריף הוא מאה שקל, פה, בחצר!

הויביטר לא מספיק לזרוק מחיר ולקרוא לו תעריף!

מחיר צריך גם להיראות,

מחיר צריך צורה, צריך שיהיו לו

שתי רגליים לעמוד, פרצוף הגון,

מחיר זה בן-אדם קטן, אי-אפשר

לזרוק אדם באוויר וללכת!

אני, למשל, יכולתי לזרוק סתם עשרים וחמישה,

אבל יש לי איזו תחושת אחריות:

שלושים זה מחיר יפה מאוד,

הגון, בעל צורה, יציב,

עומד על שתי רגליים

וגם לא נמוך במיוחד.

ברונצצקי התעריף הוא מאה…

הויביטר שמעתי! גם לוּ רציתי – אין לי!

ולמה שארצה?! הביטי על עצמך!

צורה כמו שלך! ועוד בלי חדר, ברחוב!

ואין לך הוצאות, מיסים, הכל נקי, ביד,

וגם סוחבת את העסק עלייך לכל מקום!

למה אלהים לא ברא  א ו ת י  זונה?!

האמיני לי, אפילו שלושים שקל זו שחיתות,

אבל הלילה יום-הולדת, ואני עוצם עיניים:

קחי ארבעים, אה? אין לי –

אבל מילא, שיהיה. סופי!

ברונצצקי מי לוקח היום ארבעים, תגיד לי?

מטהר הגופה שלך בחדר המתים

ייקח ממך ארבעים?!

לקברן שיוריד אותך לבור תושיט ארבעים? –

הוא יעלה אותך בחזרה!

הויביטר את מביאה דוגמאות מהמוות שלי,

כאילו מציק לך שגם אדם זקן

חי ורוצה! כאילו

אני נושם על חשבונך!

אין לך אבא? קצת כבוד, קצת רגש!

כשאת היית אוויר, פחות מנוד,

אני כבר הסתובבתי בעולם,

שתיתי ודפקתי, וגם ספרתי כסף!

קחי חמישים, אה? אני

כבר מנער את הבקבוק!

ברונצצקי אין נקודת מיפגש, סבא, תגיד שלום

ואל תפריע לתנועת הלקוחות.

הויביטר הלוואי שהייתי מת! הייתי מצפצף!

מנצלים את העובדה שאדם חי, ונאלץ לשמוח!

לכי לקראתי במשהו! אני עולה

ועולה, ואת לא זזה!

ברונצצקי זזתי מספיק בחיים, הגעתי לתחתית.

מאה שקל פה, בחצר! את המחיר הזה

גם אלהים לא ישנה!

הויביטר א ת  אלוהים! תביטי על עצמך:

חולשת על עמדת מפתח אסטרטגית

בינלאומית בתחתונייך, בעוד עינייך

סוקרות את השטח מלמעלה,

יבשות, ללא התלהבות, עד כדי כך

את כבר אדישה לפלאי הטבע הטמונים בך.

ככה מסתכל אלהים על העולם שלו,

עייף, מנוסה, שׂבע; מה הם כבר יכולים

לעשות שם, הוא אומר, שאני לא יודע?

וכמו אלוהים, גם את לא נותנת

למישהו אחר ליהנות מהחיים.

אלוהים, רחם וקח חמישים!

ברונצצקי מגיע תור הכסף – פתאום אני אלוהים!

אם ככה, שְמע את דבר האלוהים:

התעריף הוא מאה…

הויביטר אהה, חושך על פני תהום!

מאה שקל בחצר!

מה יישאר מן הלילה הזה?

הלא הכל יישכח, יום-ההולדת, הדפיקה,

אני ואת נחלוף כמו חלום;

רק המשפט הנורא הזה "מאה שקל בחצר",

לנצח יישאר, חושך על פני תהום!

[הולך, חוזר]

חמישים עכשיו –

חמישים אחרי הגמר.

ברונצצקי אתה צוחק עלי?

הכל-הכל עכשיו, ביד!

לא תשלומים ולא חובות ולא משכנתא

הכל עכשיו או – קְשְשְשְט, הביתה!

הויביטר אל תצעקי! אני לא בקיא

במנהגים של העולם התחתון!

הנה, קחי. רק חסר לך

שאצא ללא סיפוק מושלם.

[מוציא כסף ונותן לה. לעצמו]

את שטות-חיי עשיתי,

נוזל בי דם של הרפתקן.

יום-הולדת, יום-הולדת

למי היה נחוץ כל העניין

המטונף הזה – להיוולד!

[ברונצצקי מובילה את הויביטר. הוא מתחיל ללכת אחריה]

וכאן נושבת רוח מן הים.

לא רק סיפיליס אחטוף,

עוד אצנן גם את הפרוסטטה.

אי, פרוסטטה, גם את תקועה שם

בַּשׂמחה כמו קוץ בתחת.

 

תמונה 2

חצר עזובה. הויביטר, ברונצצקי. היא מפנה אליו את אחוריה ומפשילה שמלתה למעלה.

ברונצצקי שיהיה במזל, סבא.
[הוא נצמד אליה מאחור. פאוזה]

ברונצצקי תכניס, סבא, אני מחכה.

הויביטר רגע אחד, זה מתחמם.

אני מרגיש שזה עומד להתרומם.
[פאוזה]

ברונצצקי תכניס כבר, סבא.

הויביטר שמעתי! אמרתי רגע!

ואולי אפשר להפסיק לקרוא לי סבא?!

לוקח זמן להתחמם!

אדם זה לא חתול!

ברונצצקי מצד שני, אדם זה לא שבלול!

הויביטר [לאברו]

הי, קדימה שם למטה!

מה קורה איתך? נותנים לך פֹּה תחת,

שוקולד לבן, כמו שביקשת! קום, זלול!
[פאוזה]

ברונצצקי תכניס כבר, סבא, אני מחכה.

הויביטר את רואה שעובדים על זה!

אני לא משחק פה, נכון?

[לאברו]

אל תישן לי שם עכשיו,

אולי אתה לא יודע,

אבל כל הכסף כבר אצלה!

אין לי אף אחד מלבדך בעולם,

אל תעזוב אותי לבד עכשיו!

[מנסה לשלהב את אברו]

קפוץ, בּוֹבּי, קפוץ! תחת!

תחת של זונה! גזלה לי מאה שקל!

נשוך אותה!
נשוך את הזונה הגנבה בתחת, בובי!

[ללא הועיל. לברונצצקי]

ואיזה תנאים את מספקת לי בכלל להתגרוֹת?

הכל נגדי: בלי מיטה, בחוץ, בעמידה,

ונוסף לכל מאחורה, כשהחור של התחת שלך

מעלה לי אדים ישר לתוך האף; 

להתגרות מתחת כזה צריך הרבה עזרה מהדמיון!

ברונצצקי תיקח עזרה מהדמיון, תיקח סיוע

מארצות-הברית – רק תכניס כבר!

את כל תנועת הלקוחות עצרת לי,

ואני לא אחכה איתך כאן לתחיית המתים!

תכניס אותו כבר ותגמור!

הויביטר "תגמור, תגמור", בן-אדם לא יכול

לחיות בארץ הזאת!

באוטובוס אומרים "לא יותר",

במשרדים "תבוא מחר",

והזונות – "תגמור"!

ככה נבנה פה פעם משהו?!

[נצמד אליה, עוצם עיניו]

אֶוֶולין, בואי לעזור לי! אני תקוע פה

עם סחורה מקולקלת שכבר שילמתי בעדה,

ואין לי כוח להרים לבד!

[ניתק מברונצצקי, לאברו]

אבר קטן, חלוד שלי,
את אוולין אתה זוכר?
לפני הרבה שנים, בליל קיץ,
עמדה בחדר, גבה מופנה אלינו
והתירה חזייה.

החדר היה חשוך, רק דרך

התריסים חדרו פסים

של אור מן הרחוב.

התפשטנו בדממה. הטייפון הגדול

היה עדיין לפנינו, אך ערפל כיסה

כבר את הכל. גרוני נחנק.

אתה, מתוח עד להתפקע

וממולא בדם רותח, ניתרת באוויר

כמו משוגע, כאילו גאתה בך זמן רב

איזו התעטשות, ותיכף תתפרץ החוצה

בתרועה גדולה; וכשאוולין הסתובבה

אלינו, ערומה לגמרי, וחיבקה אותי,

ותחתית הבטן החמה שלה

נגעה לך בקצה הכובע הלוהט –

אז "אוולין!" נבחתי וזינקתי,

ואתה למטה התעטשת, אחת, ועוד אחת,

כמו התפוצצות; ומקהלת מלאכים ברקיע

ענתה בשירה אדירה: "לבריאות! לבריאות!"

אוי "אוולין!" נבחתי וזינקתי…

[נצמד לברונצצקי, ללא הועיל. ברונצצקי ניתקת ממנו בבת-אחת]

הויביטר לאן את הולכת? עוד לא עשיתי כלום!

ברונצצקי סבא'לה, יש לך בין הרגליים פגר!

לא אוולין ולא פניצילין,

ולא אמריקה ורוסיה יחד –

לא יקימו אותו לתחייה.

הויביטר אני מסכים. החזירי לי

אם ככה את הכסף.

ברונצצקי לא, סבא, מה ששולם – שולם;

הכסף כבר נרשם.

הויביטר [לאברו]

נבלה, נבלה סרוחה!

מה לא עשיתי בשבילך?! 

מאה שקל!

[לברונצצקי]

החזירי לי את הכסף!

לא עשיתי כלום! לא נהניתי!

להיפך, עוד הושפלתי השפלה נפשית,

אני אגיש תביעה, לא רק נגדך,

גם נגד הביטוח הלאומי! כל הכבוד שלי,

האישי, המשפחתי וגם הלאומי – נרמס!

עכשיו, כשלב ראשון, החזירי את הכסף!

ברונצצקי לחוצפה כבר אין גבולות!

כל בהמה רוצה היום לחיות!

בא, מתמקח כמו נשיא הבורסה,

עובד עלי חצי לילה עם פגר מת,

משבש לי פה בינתיים את כל תנועת הלקוחות,

עכשיו רוצה בחזרה מה ששולם וגם נרשם כחוק.

הביתה, קְשְשְשְט! לפח הזבל! קישטא!

[הוא מנסה לקחת את הכסף בכוח]

מה?! אלימות?! להרים ידיים

על מפרנסת גלמודה?!

[הודפת אותו. הוא נופל]

הויביטר החזירי לי רק את הכסף!

אני מוותר על פיצויים,

רק את הכסף,
אקנה לי מתנה אחרת…

ברונצצקי [מרימה שולי שמלתה, מציגה מול פניו את ערוותה]

תביט על זה, איזה נוף!

איזו מארינה ללילות הקיץ!

כל-כך הרבה יאכטות יעגנו שם,

רק סבא'לה בחוץ, טובע!

כל-כך הרבה – רק סבא לא יכול!

הויביטר מחר אני אוּכל! תבואי מחר!

ברונצצקי לא מחר ולא אף פעם!

יש דברים שבשביל סבא הם גמורים.

לי שום דבר עוד לא גמור,

לי עוד יש תקווה, מבין?

אני בזבל, אבל עם סיכוי.

אני עוד יכולה להכיר תייר אמריקאי,

להתנקות מהלכלוך ומכולכם בתוך

בריכת שחייה משיש בלוס-אנג'לס.

זה לא יקרה – אבל האפשרות קיימת;

אצלך – גם אפשרות כבר אין, תופס?

לא יכול זה לא יכול –

מוחלט, גמור, סופי!

שום כוח בעולם כבר לא ירים

את הזין המנוח של סבא!
[צוחקת]

אה, כן, ירים, ארבעה אנשים עוד

ירימו אותו בארון, ואוולין תלך מאחוריו

עם תחתונים בוכים.

 

תמונה 3

שם. הויביטר, ברונצצקי. מגיח הוימר.

הוימר אבל למה את צוחקת, זונה?

הרי יום אחד גם את לא תוכלי.

החור הזה יינעל יום אחד באופן סופי.

ארבעה אנשים מחכים להרים בארון גם אותך.

עכשיו החזירי לו את הכסף. הוא לא

דפק אותך, הוא לא קיבל את הסחורה.

החזירי לו כבר את הכסף!

ברונצצקי מי אתה?

הוימר הבן שלו.

ברונצצקי טפו, הביא איתו לחגיגה גם את הילד!

הוימר [להויביטר]

כמה נתת לה?

הויביטר מאה שקל.

הוימר מאה?! אני שמעתי טוב?!

בשורה כזאת – הרגליים לא נושאות.

[לברונצצקי, מתחנן]

איש זקן, קבצן, בורח מהמוות,

הולך לזונה ומבזבז את כל החסכונות,

שנים כבר לא עומד לו…

הויביטר שקר! כל יום עומד!

תבואו בבוקר, כשאני מתעורר…

הוימר …והבן, גם הוא קבצן, אמנם עומד לו עוד,

אבל גם הוא כבר לא צעיר, עם מום בלב,

רץ כמו משוגע אחרי האבא,

מנסה להציל מה שאפשר,

וגם לבן יש בן, גם הוא קבצן,

גם הוא עם מום, כלום לא חסר,

והשאלה היא זאת: החסכונות. האם יהיו די

חסכונות להמשיך את שושלת הדורות?

זאת אומרת, מתחת לשאלת החסכונות עומדת

שאלת היסוד של שושלת הדורות.

עכשיו, בתור זונה עם לב, החזירי לנו

את החסכונות! החסכונות בבקשה! החסכו…

ברונצצקי שקט! "חסכונות"! מחביאים מיליונים

מתחת לריצפה – שמענו עליכם –

ונטפלים למפרנסת גלמודה!

"בתור זונה עם לב" אתה אומר,

אבל מה עם הלב שלך, חבר?

כי גם אני כבר לא כל-כך צעירה,

ואין לי שושלת דורות שתרוץ בעקבותי

ותנסה להציל לי את החסכונות.

ומנין בכלל שיהיו לי חסכונות?

אני זונה עלובה, לא קבצן ממולח

שהזמן פועל לטובתו, כל מום,

כל מחלה, רק משפרים לו את העסק;

אני, התחת שלי רץ  נ ג ד  הזמן –

כמה עוד יש לו, לתחת הזה?

שלוש שנים? חמש? וכשיגיע היום,

כמו שאתה אומר, שגם אני כבר לא אוכל,

מה אז? א ת ה תדאג לי?

ואני הייתי כאן הוגנת לגמרי:

הרמתי שמלה, פישקתי, הגשתי למנוח

את המנה לאט, בסבלנות, כמו לתינוק,

רק חסר היה שאספר לו גם סיפור,

והוא ניסה, ושוב ניסה, ושוב ניסה…

הויביטר כמעט התרומם! כבר הלך להתרומם!

ברונצצקי "כמעט"! כל החיים זה "כמעט"! מה מפריד

ביני לבין לוס-אנג'לס? – כמעט!

רבותי, לא עומד לכם? – שבו

בבית ותפליצו מול הטלוויזיה!

אני הייתי כאן הוגנת לגמרי!

הוימר היית הוגנת, ועכשיו תהיי גם רחמנית:

זונה טובה, זונה חביבה, זונה שופעת

הבנה וחום, זונה עם לב זהב,

זונה אמא, זונה מלאך…

ברונצצקי אתה לא שומע מה שמדברים אליך:

זונה אמא, זונה מלאך – הכסף הלך!

הוימר מה עשית, אבא?!

[לברונצצקי]

החזירי לנו חצי!

ברונצצקי אפילו לא פרוטה!

הוימר יש כאן מעשה ברור של הונאה!

הויביטר למה הונאה? – שוד מזוין!

הוימר אני עלול לקרוא למשטרה!

ברונצצקי מזה אני דווקא לא נבהלת.

[קוראת בקול]

אלפונס! אלפונס!

הוימר [נבהל]

שקט, זונה! תני לי לפחות

את הדפיקה שלו.

ברונצצקי מה?

הוימר את הדפיקה שלו.
זה אבא שלי.

אנחנו אותו בשר, אני והוא,

הוא קנה דפיקה למשפחה במתנה,

עכשיו אני רוצה את הדפיקה.

הויביטר כן, הדפיקה היא משפחתית.

הוימר יש לי יום-הולדת היום.

ברונצצקי גם  ל ך  יש יום הולדת?!

הויביטר מה איכפת לך! אני או הוא,

זה היינו הך. הוא הילד שלי.

שמי הוֹיבּיטֶר, וזהו הוֹימַר בני.

הלכנו ברחוב והוא משך לי

בשרוול: "אבא, דפיקה!"

לא שמעת אף פעם ילד מבקש מאבא בייגע'לה?

זהו, אז אבא קנה, ועכשיו הילד

רוצה את הבייגע'לה!

הוימר את מוכרחה, תדעי לך;

אנחנו לא נזוז מפה:

הכסף או הבייגע'לה!

ברונצצקי כל העולם יודע: הדפיקה, כמו דירה

בדמי מפתח, היא אישית ולא עוברת בירושה.

רק שהלילה הוא קצר והנאומים הם ארוכים,

וכדי לא לפתוח לי פה פרלמנט,

על-כן, מבלי לפגוע בזכויות, ובלי

ליצור תקדים, אני אומרת:

ניתן לילד את הבייגע'לה.

[מזמינה את הוימר לבוא אחריה]

הוימר חכה לי ברחוב ממול, אבא.

הויביטר כן, אל תמהר מדי.

שילמנו בשביל כל רגע.

[לברונצצקי]

ואל תכניסי לך לראש שאני לא יכול.

עם בשר אחר, עדין ורך, הפקק,

כמו שאמרתי, היה כבר עף מהבקבוק.

שמי הוֹיבּיטֶר, וזהו הוֹימַר בני.

הדם תוסס במשפחה שלנו.

[להוימר]

תראה לה מה זה, הוימר בני!

תראה לה מי אנחנו!

ואל תוותר לה! היא סוליה קרה,

אבל אתה – שלא תחזור בלי הסחורה!

[מתרחק]



תמונה 4


שם. הויביטר מחכה במרחק-מה.

ברונצצקי [להוימר]
שיהיה במזל.
[מפנה אליו את אחוריה ומפשילה את שמלתה למעלה. הוימר נצמד לברונצצקי מאחור]

מרוצה עכשיו?

הוימר הייתי מרוצה יותר לו היית

מחזירה לי את החסכונות.

[נד בראשו]

מאה שקל!

איך לתאר את הכאב, אבא?

לו היית לוקח סכין ונועץ לי בלב

לא הייתי חש כאב כמו ברגע הנורא

שבו אמרת לי: "מאה שקל".

הויביטר יש לי יום-הולדת היום.

הוימר אין לך שום יום-הולדת.

הויביטר יש לי!

הוימר נניח. מה השמחה? ומה יש

לחגוג אחרי גיל תשע?

ורק אתה, בגיל תשעים…

הויביטר שבעים!

הוימר שמחה גדולה! לדפוק הלך לו אבא

במאה שקל, עכשיו אין מאה שקל,

אין דפיקה – והשמחה רבה!

איחולים, אבא! הצלחת להפוך את

יום-הולדתך ליום תענית לבנך!

מאה שקל! מאה, לא פחות!

הויביטר הוימר בני, אל תזכיר לי את הכסף,

אל תזרה לי מלח על פצעי;

הלב שלי בוכה מספיק גם

על הכסף, גם עלי!

הוימר תבכה, תבכה! לדפוק הלך לו אבא!

עכשיו בוכים האבא והילד!

מאה שקל! עם צחוק על השפתיים

זרקת מאה שקל בין רגלי זונה!

הויביטר לא עם צחוק! עם כאב! הרבה כאב!

הוימר "כאב"! לדפוק הלך לו אבא עם כאב!

השאיר אחריו ילד חולני והלך לדפוק;

אתה חושב שזה בריא ללב

בגיל שלך – זונות?

עשית אֶ.קָ.גֶ? מדדת לחץ-דם?

הולך ומהמר על החיים, רץ להשאיר

את בנו היחידי יתום מאבא וממאה שקל!

הויביטר אל תזכיר לי את ההוצאה, ביקשתי!

הוימר איך יכולת לקרוע נתחים כאלה

מבשר החסכונות שלך?!

הויביטר אל תזכיר לי את הכסף!!

הוימר כואבת האמת?! טוב-טוב כואבת?!

הויביטר אל תזכיר לי את ההוצאה!!

הוימר אני מוכרח למצות את היגון שלי,

אחרת אתפוצץ !
["גומר", ניתק מברונצצקי. היא יוצאת. הוימר ממשיך ליילל]
מאה שקל! מאה! מאה!…

הויביטר אל תזכיר לי את הכסף!!!

[פורץ בבכי]

אלוהים שבשמים הוא היודע

כמה קשה לי הוצאת כספים.

אני חי כמו בעצירות נצחית, גונח

וגונח ומוציא בקושי זית.

מהו כל סיפור חיי? – טור גדול

של הוצאות ללא תכלית וקץ.

מה צריך אדם לעשות? ואיך לחיות?

הלב יוצא אל קצת חיים, ומוכרחים

לזרוק לו עצם, ובעולם הזה אין

כלום חינם, הכל עולה, שום מתנות.

היום, בודד כמו כלב, הלכתי לזונת רחוב

לחגוג את יום-ההולדת השבעים שלי,

את הסחורה הכי זולה שיש לקחתי –

מה עוד יכול אדם לעשות? ואיך לחיות?

איך לעבור את החיים האלה עם קצת

סיפוק ובלי שום הוצאות?

הוימר אבא, אתה כבר לא יכול.

הויביטר כל מה שמתחשק לך – עוד מתחשק גם לי.

הוימר רק שאתה כבר לא יכול.

הויביטר לו היתה יפה יותר – הייתי יכול.

היא פשוט לא משכה אותי, מבין?

סחורה מהשוק, מאחורה, עם אדים

מהחור של התחת ישר לאף, משהו זול.

הוימר "זול"! אתה אומר עוד פעם "זול" ואני מת!

ומה כל הקשקושים האלה על "יפה יותר",

אתה יודע כמוני שאתה כבר לא יכול,

לא מלפנים, לא מאחור, לא עם אדים, לא בלי…

הויביטר אני יודע? ואם אני יודע, מה?!

מה לעשות עם כל החשק, עם העיניים שרואות,

ועם הלב שעוד מזיל ריר, איך לחיות

את השארית שעוד נותרה לי? לראות איך

אחרים זוללים את העולם, ואני בולע רוק?!

לעמוד ולנפנף ביד רועדת ברכת פרידה

לרצונות, לחלומות, לאיברים
שמשתתקים בזה אחר זה? 
זה מה שאני צריך לעשות עד סוף ימי,
לנהל טקסי פרידה?!

הוימר מי מדבר על פרידה, אבא?

אתה הגעת כעת לפרק הכי יפה

והכי חסכוני של חיי האדם:

מילדות עד זיקנה אנחנו שקועים

במירוץ מטורף, כשמתחתיו בעצם
תפילה אחת ממושכת:
שקועים בבוץ – מתפללים להיחלץ;
נחלצים מתוך הבוץ – מתפללים
לטבול בדבש; טובלים בדבש –

מתפללים שמישהו אחר ישקע בבוץ;

מה אם כך תמצית חיינו? – התפילה!

 

אבא, יש לי העונג לבשר לך,

שאתה יכול סוף סוף, ובעזרת השם,

להתמסר כל-כולך לתפילה.

כמה יפה ומרנין את הלב לראות ישיש

הולך בבוקר לבית-כנסת, כובע וזָקָן

יוצרים מסגרת קלאסית לדיוקן פניו,

הולך לו בפסיעות קטנות-זריזות,

נכנס בפתח, מנשק את המזוזה,

מיד מתחיל לשיר קצת, למלמל קצת,

נאנח קצת, משתעל קצת, ובעוד הראש

מלא קדושה, אגן הירכיים מתנדנד בלי הרף

קדימה ואחורה בתנועות דפיקה קטנות

ונמרצות, גומר להתפלל, מרגיש טהור

וקל, חוזר הביתה, שותה כוס תה

ומכרסם לו צנים – כי בגילו אסור לו

להכביד על הקיבה – גומר, מוחה את פיו

ןממלמל ברכה, מורט שעה-שעתיים את זקנו

בשמש, ושוב אץ-רץ לבית-הכנסת

בפסיעות קטנות-זריזות…

איזה קסם של חיים! איזו אידיליה חסכונית!

ואתה עוד מדבר פה, אבא, על פרידה ואיך לחיות?!

הויביטר מכל מה שאמרת מדברות אל ליבי
התנועות הקטנות-הנמרצות של הדפיקה.
כי העולם מלא זונות, זונות נהדרות.

 

שמעתי על בית זונות אחד באוֹהַיוֹ,

שטח בית הזונות פי שניים וחצי מכל

המדינה שלנו. הזונות לא יושבות בחדרים

קטנים עם כיור; לכל זונה יש וילה ענקית,

מוקפת גן פורח, ארבע מכוניות, יאכטה,

אווירון, שני גניקולוגים צעירים צמודים

עשרים וארבע שעות, וגדוד של כושים.

הזונה מאוהיו עשירה כל-כך שהיא לא

לוקחת כסף, והיות שהיא לא לוקחת כסף –

היא לא צריכה אותך, לכן היא לא

נותנת לך בכלל להיכנס; לא, הזונה מאוהיו

רוכבת לה על סוס גזעי ביער הפרטי שלה,

מאחוריה רץ גניקולוג תורן עם תיק,

עם ארבעה שמשים כושים נושאי ציוד,

ואילו אתה, הקליינט,
עומד אותה שעה בחוץ ליד השער,
מסתכל על תיבת המכתבים שלוש דקות ומשפשף,

ואז בא שומר כושי ענק, תופס אותך

בצווארון ומעיף אותך משם כמו סמרטוט.
זה החלום שלי: זונה באוהיו – ולמות!

הוימר אוהיו! אני מדבר על תפילה בבית-כנסת,

והוא כבר טס עם אלף דולר לזונה באוהיו!

אוהיו! קח סכין ושחט אותי, וסע עם סכין

מטפטפת דם לזונה באוהיו! אוהיו!!

 

תביט עלי, לא היו לי חלומות?! להם

אין חלומות? אז מה, כולם לאוהיו?!

משפשפים בשקט בבית-כיסא באסיה,

שופכים למים והולכים לישון!

אבא, אתה עוזב את העולם, לְךָ טוב,

אבל אני נשאר, ואין לי כלום,

הוי אבא, איזו סוכריה אתה משאיר לילד

כשאתה עוזב שׂבע-ימים את העולם?

הויביטר מה נטפלתם אלי היום כולכם
עם לעזוב את העולם?!

אני לא כל-כך מהר עוזב אותו! נכון,

הוא מסריח, אבל אני כבר התרגלתי.

ואתה, שנתיים לא הראית את האף,

בזמן האחרון אני פתאום רואה אותך

יותר מדי! מה יש? הרחת נבלה?!

לא עוזב כל-כך מהר את העולם, שמעת?!

לא עוזב! להיפך, עוד נדבק!
[יוצא]

הוימר [לעצמו]

עוזב, עוזב. בדרך כלל אדם עוזב את העולם

הרבה יותר מהר ממה שהוא חושב.

ויש לו, זה בטוח. בדרך כלל יש לאדם

פי שניים או שלושה יותר ממה שהוא מודה.

השאלה היא: כמה? כל יום הפריש הצידה,

כמו דבורה, טיפה של דבש, ואני לא רוצה

לשגות באשליות, אבל נדמה שמחַכָּה לי

צנצנת לא קטנה – מאה אלף? מאתיים? –

מין הפתעונת-פז, מסוג ההפתעות

שמציפות אותך פתאום בגל של חום

ואמונה באנושות – חצי מיליון? –

כן, מתחבאת לה הפתעה קטנה,

טורחת לה במסתרים – מיליון אולי? –

אי, עתיד! מה היינו עושים בלי עתיד!

 

אוהיו מדאיגה אותי. אנשים זקנים, במין

התלקחות אחרונה של חיים, עושים שטויות.

צריך לבוא יום יום, לפקוח עין, להשגיח,

להדק קשרים שקצת התרופפו מגיל חמש.

כן, ממחר בבוקר – דף חדש:

אני מתחיל שוב בהידוק היחסים,

הפעם לא קונסוליה – שגרירות!

 

תמונה 5

לילה. הויביטר, הוימר, ברונצצקי, כל אחד לבדו בכוך שלו, ישנים.

ברונצצקי [שרה בחלום]
אִין מַי דְרִים אִין דֶה נַייט אַי סוֹ אֶ טְרִי
אִיט ווֹז סוֹ בְּיוּטִיפוּל אֶנְד גְרִין,
סַאץ' אֶ בְּיוּטִיפוּל טְרִי, סַאץ' אֶ בְּיוּטִיפוּל טְרִי,
אַי הֶב נֶבֶר סִין.

אֶנְד נֶבֶר אִין מַי לַייף אַי סוֹ
סַאץ' אֶ בְּיוּטִיפוּל-בְּיוּטִיפוּל טְרִי,
סוֹ הַי טוּ דֶה סְקַי וִיז קוֹלוֹרְס אֶנְד פְלַוּאֶרְס,
וִיז לִיבְס סוֹ ווֹנְדֶרְפוּל אֶנְד גְרִין.

אֶנְד אַי רִימֶמְבֶּר דֶט אִיבְן אִין מַי דְרִים
טִירְס קֵיים טוּ מַי אַייס,
סַאץ' אֶ בְּיוּטִיפוּל טְרִי, סוֹ הַי, סוֹ גְרִין,
דֶט אוֹנְלִי אִין אִינְגְלִיש אַי קֶן סִינְג.

הויביטר אני חולם: בני נעלם. אני בוכה.

אני הולך למשטרה לחפש אותו.

הם מצאו את הבגדים שלו על שפת הים,

הם חושבים שהתאבד בטביעה.

אני חוזר הביתה אחרי הבשורה,

מפשפש ביד רועדת במעיל שלו.

מה השאיר לי בני? כמה, ואיפה?

בביטנת המעיל אני מוצא מעטפה חדשה,

אני פותח: כרטיס טיסה לאמריקה, ופתק:

"אבא, הפלגתי על יאכטה לאוהיו, שם,

תמורת שלושה מיליון דולר, אככב

בקומדיה מוזיקלית על חיי הקבצנים".

הוימר אני חולם: אבא מת. אני בוכה.

אני חוזר הביתה אחרי ההלוויה,

מפשפש ביד רועדת במעיל שלו.

מה השאיר לי אבא? כמה, ואיפה?

בביטנת המעיל אני מוצא מעטפה בלויה,

אני פותח: שלושה מיליון בניירות ערך,

שישים אחוז מניות במפעל פלדה.

הויביטר הוי בני, כוכב הקולנוע צ'רלי הוֹימַר הבן,

אתה רק התחפשת לקבצן כדי ללמוד מקרוב

את התפקיד בסרט, ולהכין לי הפתעה לאחרית ימי!

כן, תמיד קיננה בי הרגשה שמאחורי

המסכה שלך מסתתר אליל קולנוע,

עכשיו אני קורא בטורי הרכילות

שיש לך שלושה בתים בהוליווד, פסיעה מאוהיו,

ושאתה נשוי לשחקנית וירג'יניה מאיוֹ,

שזונות הצמרת של אוהיו הן הידידות

הכי טובות שלה, וכעת אתה קורא גם לי,

לאבא הזקן, לבוא ולהצטרף להילולה.

הוימר הו אבא, אתה היית תעשיין גדול,

גִ'י. אֵי. הוֹיבּיטֶר האב, תעשיות!

אתה רק התחפשת לקבצן כדי לחנך אותי

לחיי צניעות ולעשות לי הפתעה בסוף ימיך!

כן, תמיד קיננה בי הרגשה שמאחורי

המסכה הזאת מסתתר אדם ענק,

ויום אחד הדלת תיפתח, ואתה תיכנס

ותצחק צחוק גדול ותגיד לי: "הוימר בני,

מה, לא ידעת שאני הוא

ג'י. אי. הויביטר האב תעשיות,

שמפעלי הפלדה, הכותנה, המטוסים

הסוכר, ועוד ארבע מאות בתי מלון

באוהיו – הכל, הכל שלי?!"

הויביטר ואז לוחש לי קול:

"הלא אתה חולם,

עוד מעט ותתעורר

אל עצב היומיום".

הוימר "לא", אני אומר,

"הפעם אני ער,

העצב הרגיל –  ה ו א  החלום,

והחופים הנפלאים שאליהם הגעתי –

הם אור היום".

 

תמונה 6

לילה. הכוך של הויביטר. הויביטר ישן. ברונצצקי מידפקת על הדלת. הוא קם ופותח.

הויביטר מה את רוצה?

ברונצצקי חשבתי עליך אחרי שהלכת.

הויביטר כן? מה את רוצה?

ברונצצקי לעשות לך טוב.

הויביטר טוב? אני שמעתי נכון?

מישהו בא לעשות לי טוב?

אין לי יותר כסף!

ברונצצקי אני מצפצפת על כסף, אצלי כסף בא

ונזל כמו מים; אליך, סבא

הייתי באה בשביל כסף?!

הויביטר זהו בדיוק, שאין לי!

ברונצצקי אתה עוררת בי פתאום עולם שלם שכבר

שכחתי, חיים אחרים שיכולתי לחיות,

בית שלא היה לי, אז ראיתי לפתע

באיזה בור אפל אני נרקבת, וכמה

אני בעצם אבודה, אולי יותר ממך…

[מוחה דמעה]

אני עצמי לא מבינה מה משך אותי, מה

יש בך… כאן אצלך כל-כך סולידי!

הויביטר אין לי יותר כסף!

ברונצצקי אמרו לך פעם שאתה מקסים?

הויביטר שמעי, מה שנתתי לך, זה מה

שהיה לי. אין לי יותר.

ברונצצקי לא קסם של פרחח צעיר

שנאחז בשד כמו במוצץ;

אני מתכוונת למשהו בשל, מוצק,

שאשה בודדה הזקוקה למגן מחפשת.

הויביטר אני חוזר ואומר לך: אין לי!

גם לו היה לי, לא היית מקבלת

פרוטה; אבל, תודה לאל, אין לי!

ברונצצקי אני יודעת.

הויביטר אל תגידי לי "אני יודעת",

ובלב תחשבי שיש לי. אין לי!

ברונצצקי אני אוהבת את החיספוס שלך,

הוא מראה על אופי.

הויביטר את מתעללת בזקן מסכן…

ברונצצקי והקמטים שלך הם קמטים של אישיות.

הויביטר …וחסר ישע.

ברונצצקי החיים דיכאו אותך, אבל עכשיו

אני הולכת לחשוף את המטמון!

הויביטר [נבהל]

מטמון?!

ברונצצקי: פנימי!

תביט על עצמך: איזו עמידה!

הויביטר אני קצת כפוף…

ברונצצקי איזו גבנוניות גברית, כמו עץ זית 
עתיק יומין, שורשי, ואיזו הליכה… 

הויביטר אני צולע קצת…

ברונצצקי מושך רגל כמו סוס קרבות פצוע לאחר הניצחון,

שמע, הכל אצלך שורשי כל-כך, וכאן,

בקידמת המכנסיים, איזו בליטה!…

זה ביצים? – אבטיחים!

הויביטר יש לי קילֶה…

ברונצצקי קילֶה-שְמילֶה, עוגן של ספינת פיראטים,

מה ספינה? – משחתת!

ובין האבטיחים – נחש פתן ענקי…

הויביטר בקושי רואים, לא מתמתח… 

ברונצצקי בטח שלא, רגיש כמו בֶּערָ'לֶה

שמתחבא בקונכייה, אבל אם רק מוצאים

את מילת המפתח "אבא ואמא מחכים לך" –

יתרומם שם נשר, מה נשר? – ג'מבּוֹ!

הויביטר ניסיתי את כל מילות המפתח…

ברונצצקי מלבד אחת.

הויביטר מה?

ברונצצקי אהבה.

הויביטר [לעצמו]

היא משקרת, והשקר הולך ונעשה

חצוף וגס יותר. אנשום נשימה

עמוקה, ואומר לה ללכת.

[לברונצצקי]

אני מתחנן בפניך: אם נותרה בך

טיפת חמלה, אמרי לי שאני זקן

ודוחה, ונגמור עם זה.

ברונצצקי בשום אופן לא.

הויביטר השקר מתעקש.

[ברונצצקי פורצת בבכי]

אהה, השקר גם מזיל דמעה!

ברונצצקי אני זקוקה לך כשם שאתה זקוק לי!

אז מה אם אתה רק בן שישים?…

הויביטר שבעים!

ברונצצקי שישים, ארבעים – מה זה משנה? –

אז מה אם אין לך מיליארדים? אז מה אם

עומד לך פעמיים בלילה במקום עשר?…

הויביטר [צוחק במרירות]

"פעמיים בלילה"!

ברונצצקי אתה, חשבתי, איש נשוא פנים, 

חכם, שופע חום, אבל אם גם אצלך
הכל ככה, מסחר ועסק, אם אין דרך
להבקיע את חומת האי-אנושיות –

אחזור לרחוב, לעזאזל הכל, שלום!
[פונה לצאת]

הויביטר חכי!
[היא עוצרת]

אני מזהיר אותך, אני בסך-הכל זקן תמים

ונוח להתפתות. נוסף לזה, את רואה שאני

במשבר גדול, עשוי לבלוע כל מיני חלקלקוּת,

להאמין לכל שקר כמו תינוק, לכן חשבי

על זה טוב-טוב, כעת הדלת עוד פתוחה,

בעוד שעה, אם יתברר לי שצחקת –

את כבר שופכת דם.

ברונצצקי גם אני, כמוך, בסך-הכל אשה תמימה,

ונוחה להתפתות. איך הגעתי לזנות

לולא הייתי כזאת? פתחתי לפניך את ליבי;

אם תשלח אותי אחר-כך לרחוב,

כמו שעשו לי כל היתר – שפכת דם.

הויביטר [לעצמו]

כן, בסך-הכל גם היא לא אלוהים.

בעצם, מה אני מפסיד? אפילו אם

יש לה תוכניות, אני פיקח לפחות כמוה,

אעמוד על המשמר; ואדרבא, אוציא עכשיו

ממנה דפיקה אחת טובה על המיטה,

כן, גם אדפוק, וגם חינם – רווח כפול,

לא, מרובע, אולי אצליח שוב לפנות בוקר…

הי, רק המחשבה על ה"חינם" כבר מזקיפה לי!

[ מלטף את פניה]
שמי הוֹיבּיטֶר.

ברונצצקי שמי בְּרוֹנָצַצְקִי.

הויביטר [לעצמו, במשהו מיאוס]

ברונצצקי…

ברונצצקי אני יכולה להישאר?

הויביטר [ממשיך, לעצמו]
אם כי יש בה משהו יפה שלא ראיתי קודם,

כאילו היו עננים והתפזרו, ופתאום שמש…

נו טוב, לא צריך להגזים, לא בדיוק

שמש אביבית – שמש חורפית כזאת,

צנועה, חיוורת, של ינואר…

[ברונצצקי נושקת בשפתיו]

…סוף מארס.

[מתרחק מברונצצקי. לעצמו]

אלוהים, אתה יודע שאי-אפשר לחיות

מתוך חשדנות בלתי פוסקת. האם מפני

שהעולם מלא כייסים הפסיקו לייצר כיסים?

[מתקרב אליה, מגפף אותה. ברונצצקי מתפשטת. הוא מביט בה נרעש, ותוך התרת מכנסיו]
הוי, לילה, קטר אדיר ושחור,

המושך ברגע זה על פני כדור הארץ

מיליוני קרונות מתוך פתחי פיג'מות,

הלא יימצא בסוף השיירה הארוכה,

מקום לעוד קרון אחד קטן, שלי…!

 

"טוּוּוּוּ!" פולח הקטר את בשר החושך,

מזעזע מיטות, מקמט סדינים, "טוּוּוּוּ!"

חולפים על פני שדות, אגמים ויערות,

חצינו את אמריקה, הגענו אל האוקיאנוס,

הנה כל העולם פרוש פה לרגלינו,

ואלוהים, כמו שומר המסילה, מניף דגל ירוק:

הנה נתתי לכם את היום ללכת לבנק,

ואת הלילה נתתי – לדפוק!



תמונה 7

שם. הויביטר מסתער על ברונצצקי. היא נחלצת מתחתיו בבהלה.

ברונצצקי אהה!

הויביטר מה קרה?!

ברונצצקי אלפונס!

הויביטר איפה?!

ברונצצקי מחכה לפדיון! מרוב תשוקה אליך
שכחתי לגמרי את הסרסור!

הויביטר רגע! בדיוק עכשיו, כשהתקשה?!

ברונצצקי הוא מחכה עם סכין! תבין, זה רוצח!

הויביטר [מדדה אחריה, מנסה להצמיד גופו לגופה]
עשר דקות! המנוול יחכה!
פה למטה מתקשה יפה…

ברונצצקי אתה יודע מה, אלך אליו,
אשליך לו את כל הפדיון,
אומר לו שאני נוסעת, ואשוב אליך.

הויביטר ההתקשות לא תחזיק! תני חמש דקות!…
חבל… הזדמנות… מתקשה ומתקשה…
מי היה מאמין!…

ברונצצקי [נצמדת אליו]
זה נכון, עוד לא נתקלתי בקשה מזה,
אבל תבין גם את הקושי שלי…

הויביטר אח, אני אמות… תני עוד
שתי שניות… אמות ממתיקות…

ברונצצקי אהוב שלי, תמשיך למות עשר דקות
בלעדי, אני קופצת וחוזרת…
[שוב ניתקת ממנו בבהלה]
אהה!

הויביטר מה עכשיו?!

ברונצצקי הפדיון!

הויביטר מה הפדיון?!

ברונצצקי אני אבודה! אין לי מה לתת לרוצח!

הויביטר איך אין?! עבדת עד עכשיו!
[כלפי אברו]
הוֹפּ, מתחיל להתרכך!

ברונצצקי ביליתי רק איתך! אחרי שהלכת,
ראיתי שאני נקשרת מבחינה רגשית –
וגירשתי את כולם!

הויביטר עד כדי כך!
[לעצמו]
היא מאוהבת. זה מטיל עלי קצת
אחריות, אשה סומכת על האביר שלה…
הוֹפּ, שוב מתקשה!
[שוב נצמד אליה, היא מנסה להיחלץ, הוא נופל על ברכיו, נצמד לרגלה]
הרֶגֶל, הרגל, כבר פיענחו את כל
מסתרי מוח האדם, רק החידה שיש
ברגל של אשה – נסתרת.

ברונצצקי [בוכה]
הוא יהרוג אותי!

הויביטר [נוהם-זועק, חציו בתאווה, חציו בדאגה]
אח!… כמה נחוץ לך?

ברונצצקי על פחות מעשרים אלף הוא לא יסתכל!

הויביטר הוֹפּ, התרכך!
[נצמד אל ירכה]
ומעל הברך – ירך! איזה פלא!
כאילו מובן מאליו, ובכל זאת –
הרי יכול היה להיות שם אף,
מה היינו עושים? אבל לא,
אלוהים גדול, אלוהים יודע מה טוב,
מה נכון! מעל הברך, אמר: יהי ירך!
הוֹפּ, מתקשה!
[היא מנסה להיחלץ ממנו, הוא עומד בדרכה]
אח… בואי, אני אוהב אותך, אני נשרף,
אתן לך מה שיש לי, בשביל אשה אני – הכל,
כל החיים, אמות בין הרגליים, קחי אותי
להיות לך נר רפואי, אימס לך בישבן בעונג.

ברונצצקי אתה אביר, קדוש, אני יודעת, אבל לי
נחוץ עכשיו לא נר, הסרסור מחכה,
עשרים אלף, זוכר?

הויביטר [בוכה ורועד מתשוקה, מוציא חבילה קטנה מכיס פנימי]
הנה, יש לי כאן שנים-עשר אלף… כל
החסכונות שלי, הכל… הידיים רועדות…
כסף – אה, מתרכך… אשה – אה, מתקשה…
איפה האמת המוחלטת?… החיים הם
כאב מתמשך… קחי, קחי והשליכי בפניו
וחזרי אלי, אחכה לך כאן… אח, הירך…
[היא לוקחת מידיו את הכסף, הוא שוב נצמד אליה]
ומה שמעל הירך… איך הזדקף עכשיו!…
כמו מצביא לפני הסתערות: בואי נגמור…

ברונצצקי שנים-עשר אלף לא יספיקו!

הויביטר זה כל מה שיש! אני נשבע!

ברונצצקי מה ראיתי שם מנצנץ בחבילה?

הויביטר מזכרת מאמי המנוחה… שרשרת…

ברונצצקי תן!

הויביטר [מתחנן]
מזכרת מאמי…

ברונצצקי [מייבבת]
יש לו סכין!

הויביטר קחי, קחי!
[היא לוקחת את השרשרת, ניתקת ממנו]

ברונצצקי עכשיו חכה לי כאן עד שאשוב!

הויביטר מה אעשה אם ייפול בינתיים ולא יקום?!
כל הפסקה קטנה במקרה שלי היא גורלית…

ברונצצקי קח את התחתונים החמים שלי כמנת-ביניים,
הנה הם, טבולים ברוטב המנה העיקרית.
[פושטת את תחתוניה, מניחה אותם על פניו]
עצום עיניים, נשום עמוק, ושמור עליו קשה
עד שאשוב, אהוב.

[יוצאת. הוא ניצב כשתחתוניה על פניו. לעצמו]

הויביטר ציפייה, ציפייה, מה היינו עושים בלעדייך
בבתי-השימוש שלנו, בשעות ארוכות
של ייאוש על שפת האסלה הקרה?
ובלילות השוממים, מצונפים על מיטותינו
כפקעות קרושות, מה היינו עושים בלעדייך?
אַת הלחם והבשר על שולחננו הריק,
זנה ומפרנסת את נפשותינו הרעבות
בחיים אחרים, לא מושגים.
ציפייה שלנו, חוט ריר שקוף הנמשך
מזוויות פינו אל הכוכבים.

 

תמונה 8

בוקר. הכוך של הויביטר. הויביטר עדיין מחכה כשהתחתונים על פניו. נכנס הוימר.

הוימר אבא?

הויביטר מה השעה?

הוימר שמונה בבוקר.

הויביטר [לעצמו]

רימתה. הכל היה צפוי

כל-כך. ובכל זאת…

[כמעט נשבר ובוכה. מבליג]

עכשיו בא טורף הנבלות השני.

[קם, משליך את תחתוני ברונצצקי]

הוימר מתרפקים על זכרונות משי, אבא?

הויביטר היתה פה הזונה, רימתה, לקחה הכל!

הוימר מה?! שוב איחרתי?! השמים נופלים

על הראש! מה ה"הכל"?!

הויביטר הכל-הכל! שנים-עשר אלף היו לי,

ואני נתתי לה, ושרשרת זהב!

הוימר לא!

הויביטר כן!

הוימר לא-לא!

הויביטר כן-כן! לקחה הכל!
לילד לא נשאר!

כואב? – זה טוב!
כבר קפץ והזדקף, היה

נוקשה לרגע, ושוב נפל לתהום,

גורר אחריו שנים-עשר אלף, שרשרת זהב,

ואת הילד על כל תקוותיו!
[הוימר ממרר בבכי]

הוימר אהה, אתה עם ה"קפץ" שלך, וה"נוקשה" שלך!

מתי תבין? נבל, הצטמק, איננו!

עוד תטפטף משם טיפות אחרונות דלוחות

של שתן כמו מברז מקולקל,

אך לא תהיינה התזות!

גמרנו, לא תתיז עוד!

הויביטר בני יורק על הזין שממנו הוא יצא!

בני יורק על הזין של אביו!

הוימר נכון, אני יורק. הזין של אבי

מוטל במכנסיים מת. ואני יורק.

 

זין מלוכלך, זין מסריח,

צינור של סחי וזוהמה, אשר פלט

אותי לערימה של סחי וזוהמה!

למה לא יצאתי מהזין של מלך בלגיה?!

הייתי מגיח אל עולם נקי וחם, בכל

כיס מכנסיים חופן יהלומים קטן!

מי תחב אותי לתוך הזין הרקוב, הלא-נכון?

מי הפריד ביני לבין כתר בלגיה?

איזה חנווני עיוור עטף אותי

בשקית הביצים המדולדלת, הזולה הזאת?

כולנו מתחילים בתור טיפות דלוחות,

רק הצינור שאנו נפלטים ממנו קובע

את הבדלי הגורלות; עכשיו הכל ברור:

צריך לדעת רק לצאת מהזין הנכון,

כל היתר הוא מזל!

הויביטר כך דפקתי את בני המסכן.

הנה, מהפגר המדולדל הזה

שפכתי אותו לחור מצחין של נקבה.

אני זוכר את הלילה ההוא:

לילה קר, מיטה צרה, צוננת,

נצמדתי לנקבה בלי הנאה, בשביל

החום בלבד, שמיכת-בשר.

היא היתה דוחה, כך גם אני,

הפכתי אותה, הגב אלי,

בקושי עמד לי. בקושי גמרתי.

נדמה לי שאפילו לא גמרתי.

איכשהו הצלחת להסתנן.

אנחנו הזדווגנו, ולך, עכבר, הנחנו

להיות ההפרשה המלוכלכת.

לעולמים תהיה קשור לזין

המדולדל הזה, את הביצים שלי

לביצים שלך – שרשרת פלדה כובלת.

היטב כואב לך? – זה ממני.

אתה מרגיש טינופת? – זה ממני.

ופעם יגיע תורך למות? – גם זה ממני!

נתז רוק מזין של קבצן,

מפעפע רגע ונמחה –

כך דפקתי את בני!

הוימר [מורה על הויביטר]

ואת זה ראיתי פעם, בעיני ילד, כאלוהים.

הויביטר אכזבה גדולה, מה? אני לא אלוהים!

הוימר לא אלוהים.

למה? למה, אבא? ואני כל-כך סמכתי

עליך, נתתי בך את כל האמון שבעולם!

ואני בניתי על יכולתך הלא-מוגבלת!

 

למה יש לך יכולת מוגבלת, אבא? למה אתה

קטן וחלש כל כך? איפה הם הכוחות

האינסופיים, הלא-מנוצחים של אבי?

למה אתה לא אלוהים, אבא?!

אתה חייב לי את אבי מאז!

אבי הגדול, הכל-יכול, אבי מפעם!

הויביטר אתה מחפש את אביך הגדול, האלוהי,

גם אני מחפש את התינוק שלי מפעם.

איפה הוא, התינוק שלי,

שהיה משעין את ראשו על כתפי ונרדם, סומך

עלי בעיניים עצומות, כמו על אלוהים?

כאן היו תלתלים, תראה מה נותר;

וכאן שתי לחיים, בתוכן גומות;

איפה שיני החלב? איפה החיוך?

רימית! תראה מה נשאר: חורבן.

הוימר למה אתה לא מרים אותי על הידיים, אבא?

למה אתה לא מלטף אותי?

הויביטר למה אתה לא תינוק?

הוימר אני הוא התינוק מפעם, ותינוק נשארתי.

ארבעים שנה לא נגעת בי,

ולא ליטפת לי את הפנים,

ועכשיו הפנים שלי בוערים מצמא!

הויביטר למה הגובה שלך לא מטר?

הוימר למה אתה לא מרים אותי על הידיים?

הויביטר למה אתה לא פועה בקול דק

"אבא, אבא" ומושיט לי מלמטה את ידיך הקטנות?

הוימר למה אתה לא נותן לי יד, עובר איתי

ליד קיוסק וקונה לי בייגע'לה?

לא קונים לי בייגע'לה! אין לי אבא!

הויביטר איפה התינוק?!

הוימר איפה אבא?!

הויביטר אין לי תינוק!

הוימר אין לי אבא!

הויביטר גם לי אין אבא!

אין לי תינוק ואין לי אבא!

הוימר נחוץ לי בייגע'לה!

הויביטר גם לי נחוץ בייגע'לה!

איפה אבא שיקנה לי בייגע'לה?!

הוימר אבא, בייגע'לה!

הויביטר אין לי אבא שיקנה לי בייגע'לה!

הוימר בייגע'לה!

הויביטר בייגע'לה!

הוימר בייגע'לה!

הויביטר בייגע'לה!

הוימר [תופס לפתע את הויביטר בצווארונו, מטלטל אותו]

טוב, אבא, חלף-עבר תור הילדות,

עכשיו לעניין: מה אתה משאיר לי?

עם איזה בנק אתה עובד? איפה

כל הניירות שלך? הניירות, אבא!

הויביטר אין לי.

הוימר אל תרגיז אותי, אבא!

ואל תגיד עוד פעם "אין לי",

או "לקחה הכל", או "לילד לא נשאר".

הילד עצוב ומרוגז כמו חיה,

נחם אותו מייד עם מה שאתה

משאיר לו! נחם אותו מייד!

הויביטר אין לי! אני אומר לך שאין לי!

הוימר כמה, אבא?! כמה?!

הויביטר אין לי…

הוימר יש לך. יש לך המון, אתה עצמך אפילו

לא יודע כמה יש לך. תעשיין גדול,

מניות במפעלי פלדה, בתי מלון.

[מתחיל לחפש סביב, הופך, תולש וקורע הכל]

אין ניירות? אולי קופסת חיסכון? לא? גם

קופה אין? אולי צרור שטרות מקופלים

בגרב ישן? אין שטרות בגרב?

[מפשפש על גופו של הויביטר, קורע את בגדיו, תוחב לכיסיו ולתיקו חפצים מכל הבא ליד]

מה עם הגרב עצמו? הידד, יש גרב לפחות!

אבא השאיר לילד גרב! ועוד גרב! ונעליים!

וזוג מכנסיים! ועוד גרב! מה אתם יודעים,

חומר לכביסה שלמה! – הייתי קורע ממך

גם את העור רצועות רצועות לו יכולתי! –

זהו, אבא, עכשיו אתה יכול
להכריז בפה מלא:

אין לי כלום, מלבד חלום

על אוהיו וזוג תחתונים!

[יוצא]



תמונה 9


שם. הויביטר מתרומם, מנסה להזקיף את אברו.

הויביטר בואי, אֶוֶולין, בואי.

הופיעי מן הערפל

והיעשי מוצקת.

סובבי אלי ישבן,

חם היום,

הורידי חזייה, אחר-כך…

והנה דודה ברטי.

שלום דודה …

אבל איפה אוולין?

אז "אוולין!" נבחתי וזינקתי…

אוולין נמוגה…

דודה בֶּרְטי, באת לבקר אותי

לעת זיקנה?

הבאת לי דג מלוח בצנצנת?

התקרבי אלי,

חם היום,

הרימי קצת את השמלה,

אל תתרחקי…

מה עושה כאן

הפקיד מסניף הדואר?

לא קראתי לך.

דודה… איפה דודה ברטי?

אבל מה רוצה ממני פקיד הדואר?

אוולין נמוגה,

גם הדודה נעלמה,

רק פקיד הדואר פה.

חובש כיפה,

מבקש ממני שקל ועשרים

עבור מכתב רשום.

אני יוצא מסניף הדואר,

אני בבית קפה סמוך.

המלצרית, תמיד אהבתי

את קפיצת שדיה

של המלצרית הזאת.

בואי, הגישי לי קפה,

התכופפי קצת, חם היום,

תני לשדיים קצת איוורור,

חכי, הישארי ככה רגע,

הוציאי את הזבוב מהקפה,

לאט לאט הוציאי, כן…

אבל מה עושה כאן

פקיד הדואר?

אתה לא יכול לשתות

את הקפה שלך מתרמוס במשרד?

לך, צא מהדמיון שלי,

כאן מַאבק זוחל על כל מילימטר,

וזה בא ומכַווץ כל פעם מחדש.

אברח הרחק אחורה,

לגיל שלוש,

שם אין פקידי דואר.

הנה הישבן של הגננת.

חם היום,

היא מפשילה שמלה.

אני רואה מלמטה.

יכולתי להיבלע

בתוך התחת הענק הזה.

אני כבר שם, בפנים.

פוסע במחילות אפלות-מתוקות,

בתוך גננת גדולה, צוחקת,

מסתתר מן החיים, פטור

מעול, מהחלטות קשות,

רק חמימות ועונג…
אה! חשבתי שאני

לבד אצלה בתחת!

גם פקיד הדואר כאן,

יושב, קצת מקופל,

ומבקש שוב שקל ועשרים.

איך הסתבכתי

עם פקיד הדואר!

איפה את, גננת?

איפה אתן, כולכן?

אוולין! דודה ברטי!

מלצרית עם שדיים!

גננת עם תחת!

באתן מן הערפל, הלכתן

אל הערפל.

אצלי במכנסיים כפור גדול,

רק פקיד הדואר מוצק וממשי,

רובץ בדמיוני, מסרב להתפנות.

בגדו בי כוחותי.

מת ידידי האחרון –

פנס הקסם באפלולית מוחי.

[לפתע הוא חש כאב נוקב בחזהו]

אה, כאן כאב על כל מה שהוצאתי,

וכאן כאב על מה שלא הוצאתי,

לאן שלא תביט – כאב וחרטה…

לא, זה לא כאב של חרטה,

זה אמיתי… הסוף…

מי מחכה לי שם?… פקיד הדואר…

שקל ועשרים… איזו החמצה…

חי אדם ומת, והזונות באוהיו

אפילו לא ידעו.

[מתמוטט. נכנס הוימר]

הוימר אבא, הבאתי לך בחזרה מה שלקחתי…
[הויביטר אינו מגיב]
אבא!…
[מטלטל אותו]
אבא, קניתי לך במתנה דג מלוח עם בצל!

הויביטר [נעור מעלפונו, לופת את הוימר בשארית כוחו]

קח אותי לזונה מאוהיו!

קח אותי פעם אחת, יחידה

ואחרונה, לזונה מאוהיו!

הוימר אתה מזיע וחיוור, אבא,
בוא, שכב לנוח.

הויביטר קח אותי לזונה מאוהיו!
זו תהיה ההוצאה האחרונה שלך עלי!

הוימר אחר כך לזונה, קודם כל לנוח.

הויביטר עכשיו… קח אותי עכשיו…

הוימר אבא'לה!…

הויביטר "אבא'לה"… בני קורא לי "אבא'לה"…

סימן שהסוף באמת קרוב…

למה אנחנו צריכים למות כדי

להיות סוף סוף יקרים למישהו?

הוימר איזה למות, אבא! הכל עוד לפנינו!

הייתי קצת עסוק, אבל עכשיו,

הנה נשב, נאכל לחמנייה ודג מלוח,

כל-כך הרבה דברים עוד לא סיפרת לי,

איך היכרת את אמא, למשל…

הויביטר שום אמא – זונה מאוהיו!

קח אותי לזונה מאוהיו…

הוימר אין לי כסף, אבא, אין לי כלום…

הויביטר יש לך , יש לך המון… אתה אדם גדול… כוכב…
צ'רלי הוֹימַר הבן… הוליווד… אוהיו… חיים…

[קם בשארית כוחותיו ויוצא במרוצה, אחריו הוימר]

תמונה 10


ערב סתיו. פינת רחוב כמו בתחילת המחזה. הויביטר נכנס, מתנשם בכבדות, אחריו הוימר.

הויביטר הגענו. אתה רואה אותה?

הוימר את מי?

הויביטר את הוִילָה.

הוימר לא.

הויביטר אם ככה, אנחנו באמת באוהיו,

וזוהי הוילה.

הוימר אבל אין כאן שום וילה.

הויביטר אמרתי לך, המדשאה שלפני הבית
היא אינסופית.
אם מזדמן לך לא לראות כלום –

הגעת אל הזונה מאוהיו.

הוימר אבא, אנחנו בעיר שלנו, בזבל הרגיל,
אתה מרגיש לא טוב, אתה מוכרח לנוח…

הויביטר [מרעים עליו]

אני אביך, ואם אני אומר לך משהו,
אתה חייב להאמין!

הוימר אני מאמין, אבל עכשיו, אבא…

הויביטר קצת רספּקט!

הוימר כן, אבא.

הויביטר אנחנו עומדים עכשיו על הדשא
מול הוילה של הזונה מאוהיו.

עוד מעט יבוא הכושי לגרש אותנו.

הוימר כן, אבא. אתה נוטע בי ציפיות גדולות.

הויביטר אדם חייב לחיות עם ציפיות גדולות.

הוימר איך ניכנס אליה?

הויביטר בדרך כלל אין שום סיכוי.
אבל היום, יום-ההולדת השמונה-עשר שלך,

נצא להרפתקה.

הוימר אני פוחד, אבא.

הויביטר בני, יש דרך אחת,

אם נצליח – ניכנס,
אם לא – תתכונן לכושי.

הוימר מה הדרך, אבא?

הויביטר בחצות הלילה, כשכל האורות כבים
והיא נכנסת למיטה ועוצמת את עיניה –
להיכנס לה לחלום.

הוימר אבל היא לא מכירה אותנו,

איך תוכל לחלום עלינו?

הויביטר לכן אנחנו עומדים מתחת לעץ האגוז הזה.

אם יתחשק לה בחלום אגוזים,

והעץ הזה יופיע בחלום,

ניכנס איתו ממילא גם אנחנו.

עכשיו נחכה בשקט לחצות.

[פאוזה]

הוימר קר לי, אבא.

הויביטר שְשְש, בני, עוד מעט, בחלום,
יהיה לנו חם ונעים.

הוימר אני רעב. חושך באוהיו.

הויביטר שְשְש, תיכף יהיה אור, זיקוקין-די-נור,

כשתחלום אותנו זונה כבירה מאוהיו.

הוימר ומי ערב לנו שלא תחלום אותנו

בטעות זקנה רעבה מהודו?

הויביטר אי, הודו! להודו אני לא נכנס אפילו בחלום!

[פאוזה]
אני חושב שהיא הלכה לישון.

היא נושמת נשימות קצובות.
היא חולמת.

 

בחלום שלה בוקר יום אביב
היא פותחת את החלון ורוצה…

הוימר אגוזים?

הויביטר לא. גלידה.

הוימר חבל. היינו צריכים לעמוד

ליד דוכן גלידה ברחוב באוהיו.

הויביטר סבלנות. היא חולמת על גלידת אגוזים.

[פאוזה]

הוימר היא כבר רוצה אגוזים בלי גלידה?

הויביטר עכשיו היא רוצה גלידת תות-שדה.

הוימר אהה, אין לנו מזל!

[קורא בקול]

אגוזים! אגוזים!

הויביטר שְשְש.. אתה מנסה להשפיע על זונה מאוהיו?

[פאוזה]

עכשיו היא מתלבטת בין גלידת

תות-שדה לגלידת אגוזים.

הוימר לא בוער לה, מה?
[פאוזה]

הויביטר בני, כעת היא נוטשת סופית

את הגלידה ונשארת עם האגוזים.

[נרגש מאוד]

הוימר בני, היא רואה את עץ האגוז!
אנחנו נכנסים לה לחלום!
תתנהג בהתאם!

[מולם נכנסת ברונצצקי. היא מביטה בהם רגע בהשתוממות]

הויביטר שלום לך, שמי הויביטר.

וזהו הוימר בני.

ברונצצקי שוב אתם? האבא והילד?
הכסף לא אצלי… אלפונס!…

הוימר הוא אדם לא פשוט, אבי.

חולם חלומות גדולים, הרפתקן ידוע,

כל חייו ביקש לפגוש אותך, חיכה רק לך…

ברונצצקי רק לי.

הויביטר ועוד תופתעו כולכם לראות

אֵילוּ גדולות עוד מחכות לכם ממני…

ברונצצקי אני יודעת. מי לא שמע על הויביטר?

הויביטר שמעו עלי? באמת? באוהיו?

ברונצצקי באוהיו לא מפסיקים לדבר עליך.
"הויביטר!" לוחשות נשים
בלילות הסתיו של אוהיו.

ועכשיו סוף סוף הגעת.

הויביטר הגעתי.

[מנסה להושיט לה יד, לפתע כושל, מנסה לקום]

מפני שאני מוכרח קודם כל

קצת לנוח לפני החיים המשוגעים…

יש לי כאן בן, צ'רלי הוימר הבן.

ברונצצקי גם עליו שמענו.

הויביטר שמעת, הוימר בני? שמעו גם עליך.

הוימר על כולנו שמעו, על כולנו.

אחד שמע על השני.

הויביטר התייחסי אליו יפה, הוא ילד רגיש,

הוא עוד לא כל-כך מנוסה,

רק יצא אל החיים…

לא להאמין כמה מתייסרים
עד שמגיעים אלייך…

אסיה, האבק, הלכלוך…

ברונצצקי אני יודעת.

הויביטר והנה אנו בבית, אני איתך, אהובתי,

אשתי, הנה בננו הקטן איתנו,

חזרנו הביתה… הביתה…
[מת. הוימר עומד מעליו רגע, לא מאמין]

הוימר אבא, קום, אם לא – הכל אבוד;

אתה מת, עכשיו תורי למות!

ברונצצקי אני חולמת: עשר שנים עברו. וכיוון

שהזדקנתי, והישבן הפסיד במירוץ נגד

הזמן, ואין לי עוד נפש חיה בעולם,

ואני שוכבת על מיטתי לבד, וחלומותי

אפורים כמו חיי – אי לכך, אני גוזרת

מתוך זיכרון ישן שלי שתי דמויות דהות,

אב ובנו, לילה אחד, בסתיו, בחצר אחורית.

ועכשיו אני מזמינה אותם לצוץ לי בחלום.

[הויביטר קם וניגש אליה כמו בתחילת המחזה]

הוביטר: זונה, אני קבצן,

כמה את לוקחת?

ברונצצקי חבק אותי.

[הוימר קם וניגש אליה]

מי אתה?

הוימר הבן שלו.

ברונצצקי חבק אותי. קר לי.

[הויביטר והוימר מחבקים אותה משני צדדיה]

אני זקוקה לאהבה ומוכנה
לשמוע גם על הצעות

רציניות לטווח ארוך.

 

הנה אתם, הנה אני,

הנה אנו שלושתנו.

חייכו – ולו רק בחלום.

 

[ ס ו ף ]

×