מחזה בארבעה חלקים

 

הדמויות

גמד, באחוזת הכבירה

כבירה

חצרן, באחוזת הכבירה

מדולדל

אשת מדולדל

ילד, בנם

ארוס חיוור

רופא

כרוז

ראש זקיפים

זקיף ראשון

זקיף שני

עבד כיפח

מחולל נס

צופה ראשון

צופה שני

צופה שלישי

נוגש

מריק שפכים ראשון

מריק שפכים שני

מריק שפכים שלישי

מריק שפכים רביעי, מקודם: ילד

אשת מריק שפכים רביעי

ארוס סמוק

מלאך ראשון

מלאך שני

מלאך שלישי

שומר, בנם

סוחר עבדים

שופע

חצרן, באחוזת השופע

אדיר

רץ

גמד, באחוזת השופע

חצרן ראשון

חצרן שני

ילד, בנו של המריק הרביעי

ליצן

חצרנים, עבדים, שומרים, אורחים, מלחכי פינה

 

חלק ראשון – הרצח

 




א

[בוקר. לפני שער ארמונה של הכבירה ניצבים זקיפים. מנגד – המון עבדים מדולדלים ומשפחותיהם. קול המולה ותכונה מתוך הארמון. נכנסת פמליית הכבירה, ליצנים, בעלי מום, מנגנים, חיות, מעין ביבר אנושי. גמד מתנפל ארצה, מתפלש בחול]

 

גמד נוצרתי קטן להדגשת גדולתך.

תשוקתי לִקטוֹן לא תדע שׂוֹבעה.

כמה צריך להתכווץ?

מתי אגיע ללא-כלום?

[נכנסים הכבירה, הארוס החיוור, הרופא, פמליית חצרנים ומשרתים]

כבירה יום לא טוב. השמים

לא קרובים מדי?

אני רוצה לנשוך!

[המדולדלים מתקרבים אליה. היא מורה עליהם. לחצרן]

העבדים, כמו זבובי אשפה,

נעשים חצופים מיום ליום.

חצרן הם רק רעבים. לו היו שׂבעים,

היו צנועים כמו פרפרים.

כבירה מי התיר להם להתגודד פה?

חצרן יום אירוסייך היום,

גם הם רוצים לחגוג.

כבירה ואני רוצה לנשוך!

חצרן [להמון]

לכו, לכבירה יש

מצב-רוח נשכני!

מדולדל [יוצא מקרב ההמון, פוסע צעד לעבר הכבירה]

גם לי. מזמן לא נשכתי לחם.

חצרן אין!

מדולדל אין? אם כך, תני יין

לשכוח שאין לחם, או תני

שינה לשכוח שאין יין!

חצרן תנו לכבירה לעבור!

מדולדל [מתעקש, פושט ידו לעומתה]

תני!

כבירה [פושטת ידיה אליו, חיוך על שפתיה]

קח!

[המדולדל מתקרב, הכבירה שולפת במהירות פגיון מחגורת אחד השומרים, חובקת את המדולדל ונועצת את הפגיון בבטנו. הוא נדהם, עדיין חבוק בזרועותיה]

מדולדל מה זה?! מה קרה?!

משהו כאן לא טבעי!

הִכניסו לבשרי ברזל!

[הכבירה נועצת בו את הסכין עמוק יותר]

למה?

כבירה לו רק הרכנת את הראש

בחצי אצבע יותר,

לו רק הבוקר, כשפתחו את התריס,

היה האור אחר.

מדולדל הה, הבל פיה של אשה שׂבעה…

ומה אכלת היום, תני לי לנחש…

[הכבירה מרחיקה אותו מעט מעליה, לופתת בחוזקה את הסכין הנעוצה בבטנו ואינה מניחה לו ליפול]

ראו, אוחזת בסכין ולא תרפה,

עכשיו גם הופכת אותה בתוכי…

לא תפסיקי להכאיב לי?

כבירה [צוחקת]

בן אדם, אתה לא יודע למה

אני מכאיבה לך? אני

מכאיבה לך על מנת

שיכאב לך!

[מנענעת את הסכין בתוך בטנו]

מדולדל [מנסה להתלוצץ]

את קורעת לי את הלב, את יודעת…

וקרבי נפרמים שם בטח

כמו קורי עכביש…

[הכבירה מטלטלת את הסכין ו"מרקידה" אותו. דם פורץ מפיו. הילד צועק]

ילד אבא!!

מדולדל ילד שלי, ראה מה עושים לי…

[לכבירה]

אני לא מבין… איך זה,

את באה ולוקחת את חיי…

כבירה כך, לוקחת, בפשטות.

מדולדל כאילו אני שלך…

כבירה אתה שלי.

מדולדל ואחרי מותי תעשי לי מה שתרצי…

כבירה כן, אעשה.

מדולדל אני לא מבין את זה…

ארוס חיוור הוא מתפלא כי לא שאלו אותו

אם להרוג אותו.

את מאוד יפה. הינשאי לי!

מדולדל [נחלש, ראשו נשמט לפנים, אל ידה של הכבירה האוחזת בסכין]

הנה יד יפה שהרגה אותי, לַיד אצבעות

עדינות, ועל אצבע אחת נקודת חן זעירה…

ארוס חיוור נשק את היד הרוצחת אותך!

נשק, שלא תאמר שלא מיצית כל הזדמנות!

מדולדל אני לא יכול להגיע…

[הכבירה מנענעת בתוכו את הסכין]

אי, כמה את מציקה לי…

להשפלה ולכאב אין גבול…

[הכבירה מרפה מן הסכין. המדולדל נופל, מפרפר ומקרטע]

ארוס חיוור והבעיה היא החרפה, היא

לא תחדל. הינשאי לי.

חצרן [להמון העבדים המתקרב]

עבדים, אין זו עריצות!

זו קפּריזה של אשה

עדינה שעובדת קשה!

רופא גם לעצירות שממנה את סובלת

זה יומיים, יש חלק במאורע.

ארוס חיוור עצירות, טירדה קלה של המעיים,

המרמזת על זמנים של שפע.

הינשאי לי! הינשאי לי כבר!

כבירה אבל עד כמה אתה אוהב אותי?

ארוס חיוור ככל הניתן! עד כלות הכוחות!

התארסנו! עכשיו הינשאי לי!

כבירה בין האירוסים לנישואים יש רגע

של שיקול אחרון, לכאן או לכאן.

אני זקוקה לרגע הזה.

ארוס חיוור אני במתח עצום, מחליא.

שנתי נודדת. בלילות אינני

יכול לאהוב אותך כנדרש.

כבירה בזה כבר הבחנתי. אבל אשאל אותך שוב,

זה חשוב לי מכל: עד כמה אתה שלי?

ארוס חיוור עד תום, עד סוף ימי.

כבירה ואחריהם? כי לי חשוב

ששלי הוא שלי

עד סוף כל הזמנים.

ארוס חיוור עד סוף כל הזמנים!

כבירה והרי אלה רק מלים!

אני הולכת להגות בזה

בדשא, על שפת הנחל.

אשיב לך כשאשוב.

[לעצמה]

יש אחד, אותו אני אוהבת.

כרוז פנו דרך לכבירה!

[הכבירה יוצאת, אחריה כל הפמליה. המדולדל מפרפר על הארץ]

זקיף ראשון בועט לכל הכיוונים, בלי סגנון.

ראש זקיפים גם סגנון אתה רוצה?

הוא לא רקדן, הוא גססן!

[המדולדל דומם]

הוא מת.

 




ב

 

[מתוך ההמון נשמע קול יללה, אשת המדולדל, אוחזת בילדם, מפלסת את דרכה. היא מביטה רגע, לא מאמינה, בגופת המדולדל]

 

אשת מדולדל הה, לוֹלוֹ! לוֹלוֹ!

זקיף ראשון יש לו, מתברר, גם שם פרטי.

הוא, מתברר, סיפור שלם בפני עצמו,

מיוחד לו, לאשתו, לבנו.

ראש זקיפים והדברים ידועים.

זקיף שני בנו היה מוכן לשמוע עליו

סיפורים ארוכים כל הלילה.

הוא היה אביו. אין לו אבא אחר.

ראש זקיפים והדברים ידועים ויגעים וחבוטים.

זקיף ראשון הוא מת, אך נשאלות הרבה שאלות,

נותרות בעיות לא פתורות:

המת הזה ראוי להספד או לא?

חיים נחיו, לשם מה? למה נגמרו?

כמה אנשים יצטערו עליו?

לכמה זמן? ומה אחר-כך?

זקיף שני אבל השאלה הבוערת – מי

מסלק את הנבלה, ולאן?

אשת מדולדל [מייבבת על גופת המדולדל]

לוֹלוֹ!… לוֹלוֹ!…

ראש זקיפים אלמנה, ילד. והדברים ידועים.

מדולדל [פוקח את עיניו]

"לוֹלוֹ" לחשה לי אמי כשהשכיבה

אותי לישון… כמה תקוות תלו פעם

בשם "לוֹלוֹ"… אמרו שאגיע רחוק,

שאעסוק אפילו במלאכה עדינה, שען…

[חדל, מנסה לנשום, מחרחר]

זקיף ראשון ובכל זאת, כמה עוול

עושה הנושם לרווחה

בעוד השני נחנק.

ראש זקיפים חבוּט, חבוּט. תמציאו פעם משהו חדש.

 




ג

 

[עבד כיפח מן ההמון קורא לראש הזקיפים]

 

כיפח תנו לנו לקבור אותו!

ראש זקיפים התפזרו אתם! למאורותיכם, נבלות!

[הזקיפים מפזרים ומניסים את המון העבדים]

אלה, רק תן להם הלוויות!

גוויות מגרות אותם, הבְּכִי מוליך לנְהִי,

הנְהִי להִי, ההִי להוּ-הָא, ההוּ-הָא לשלא-נדע!

[אשת המדולדל כורעת למראשות המדולדל, אובדת עצות, הילד עומד לצידה]

זקיף ראשון מה רוצה האלמנה?

זקיף שני האלמנה מבולבלת, עד לפני

כמה שעות עוד היה לה,

פתאום אין לה.

אשת מדולדל לקבור אותך? או לחכות?

אם אקבור אותך – אפסה תקווה,

אם לא אקבור – אולי תקום,

כמו משינה כבדה.

זקיף שני היא מחכה. יושבת ובוהה.

מתחוללת הפעולה הכי נפוצה

בעולמנו: בהייה ריקה.

אשה וילד בוהים

בפגר בוהה.

[אשת המדולדל מוסיפה לשבת ולהתבונן במדולדל. גם הזקיפים מביטים בו]

זקיף ראשון הַביטו-הביטו: קיבל פה מריר של קרפיון.

זקיף שני קר לו. הוא רוצה להיות עטוף כהוגן,

ושיטמנו אותו עמוק, ושישימו עליו אבן,

והוא רוצה לנוח סוף סוף כמו שצריך,

ולהיפטר סוף סוף מן הבושה.

זקיף ראשון כאלה המתים, גרועים מתינוקות,

"קר לי, רע לי, עִטפוּ, הַניחוּ, עִזבוּ…"

זקיף שני אין מה לדבר, אדם רוצה להיקבר.

אשת מדולדל [למדולדל]

אמרתי בליבי: אביט בך,

אולי יקרה נס, תקום.

[ושוב מחכה רגע, ולבסוף]

קִברוּ אותו.

ראש זקיפים סליחה? דיברת אלינו?

האשה קִברוּ אותו.

ראש זקיפים סליחה, אבל גם לנו חם,

גם לנו קשה, וגם אנחנו

אוהבים הכי הרבה לבהות.

 

יש לך כסף? שִׂכרי קברן.

ועם מה רצית שנקבור?

אין לנו מעדר, האדמה קשה,

וציפורניים יש גם לך.

ומה את לנו בכלל, דודה?

לך יש דחף מובן, אבל

מה צריך לדחוף אותנו?

כרגע אין לי אפילו דחף

לגרש זבוב המטייל על עפעפי.

ייקח השד את הזבוב הזה,

אם אניף עליך יד – לא תצא חי,

אני נשבע באמי המנוחה!

[אשת המדולדל מתחילה לגרד את האדמה בציפורניה. חדלה. פאוזה]

זקיף ראשון היינו צריכים לעזור לה.

ראש זקיפים עזור לה.

זקיף שני היינו צריכים לעזור לה.

[ושוב ציפייה. ושוב מתחילה אשת המדולדל לגרד את האדמה בציפורניה. חדלה]

 




ד

 

[הארוס החיוור מוביל את הכבירה למקום הגופה]

 

ארוס חיוור באופן מוזר אך בעל תוקף שאין לעמוד בפניו,

אני מחטט בצירוף המקרים הגורלי:

עצירות של אשה כבירה היתה בין הגורמים

להפסקת חיים אלימה של גבר מדולדל בעולמנו.

אני אומר "עצירות" ומייד ממשיך בקו הגיוני ואומר "צואה".

ובאופן מוזר, אך בעל תוקף שאין לעמוד בפניו,

כולי אש רועדת למחשבה שתולדות אדם בעולמנו

הם פרט קטן בתוכנית מהוללת הנובעת מטינופתך.

אנחנו מדברים על אחת הנשים המקסימות בהיסטוריה.

 

כעת הוא שוכב לו, מזוגג עיניים,

בתנוחת זלזול, חושב שכבר נפטר ממך;

"אני מת, אני ואפסי עוד,

תיכף יכסו אותי באדמה טובה,

ואישן לי לנצח שנת שיכחה מתוקה".

אני רוצה לטעון בלהט לזכוּת הצורך

להשליך את גופתו לבור השופכין שלך.

יתמזג עם טינופתך לבליל אחד,

שמעליו, כמו הילה, פנייך הצוחקים.

לנצח – וזה מה שכל-כך מכאיב –

לא יהיה קץ לכלימה.

 

כי העולם מוזר, זה ברור, אך גם מואר

בזוהר זרחני של היגיון צרוף.

חצרן [לארוס החיוור]

לו היה מישהו רואה אותך ותנועותיך

מבלי לשמוע את המלים –

היה עשוי לחשוב מי יודע

אילו עניינים של חשיבות כאן;

אך גם לו שמע אותך, כמונו –

היה ודאי ממשיך לחשוב כך.

כבירה [שהקשיבה בפנים חתומות לדיבורו המתלהט של הארוס החיוור]

נכון, לעצירות שלי יש חלק במעשה,

אך לא נכון לתלות בה את הכל.

ארוס חיוור מה עוד?

כבירה רצוני החופשי לעשות את זה.

ארוס חיוור זה ברור. אך האם אין הרצון החופשי,

במבט מרחוק, אף הוא מין פֶּרֶשׁ של המוח?

כבירה קחו את הנבלה והשליכו אותה

לבור השופכין שלי.

ארוס חיוור והתשובה? תינשאי לי?

ראש זקיפים [לאשת המדולדל]

טוב, שמעת. זה המצב.

אל בור השופכין.

חרפת מותו לא היתה הסוף,

והחשבון, מסתבר, עוד לא סגור.

אשת מדולדל איזה חשבונות יש לכבירה

עם אחרון עבדיה?

חצרן תתפלאי באיזו יסודיות היא יורדת

עד לעומק אחרון הפרטים.

גם בשל כך, ולא רק בשל כך,

היא נקראת כבירה.

[כולם מקיפים את אשת המדולדל ומתבוננים בפניה]

זקיף ראשון היא בוכה.

אשת מדולדל זה נכון. אני בוכה.

ואיך לא אבכה?

רצחו אותו על שטות.

ועכשיו גם מטנפים.

אין לו הזכות הטבעית

להתכסות באדמה פשוטה.

 

אומרים שבורות השופכין

מתייבשים בסוף, והמתים

הופכים לאבק. אבל זה יקרה

בעתיד הרחוק, מעבר לחוג הראייה,

ועד אז – צואתה תמלא את פיו ונחיריו.

 




ה

 

[נכנס מחולל הנס, מורה על גופת המדולדל, לכבירה]

 

מחולל נס אבל אינכם יודעים כמה חשוב

איש זה בעולם? לא ידעתם

שהעולם עומד עליו?

עוד אינכם יודעים מיהו!

חצרן מיהו?

מחולל נס לוֹלוֹ. שמו לולו. לא ידעתם?

חשבתם שתוכלו להרוג כך סתם

איש חי ונושם בשם לולו?

[לכבירה]

די לנו. נמאסו עלינו

ירכייך, רציחותייך, הפרשותייך.

אני עומד להחיות איש זה.

עלוז ושמח, ילדו של לולו,

שהפך ליתומו של לולו,

ויהיה שוב לילדו של לולו!

[הכבירה מנסה לפהק. מחולל הנס מורה עליה באצבע]

אנחנו מכירים את הפיהוק הזה;

הניסיון לעלע אוויר מתוך מתח

במסווה של שוויון-נפש.

 


ו

 

[אט אט מתקבצים ובאים המון העבדים שהונסו קודם, הם מתאספים מאחורי מחולל הנס. כולם ניצבים חרש. מחולל הנס גוהר מעל גופת המדולדל, מדבר אליו]

 

מחולל נס קום, ידידי. אתה רואה, רק נס

יציל את עולמנו. ההיגיון אינו עוזר,

ומהלך העניינים הטבעי יגע.

[חותם את בפיו את פי המדולדל]

קום, ידידי, קום!

אין לך מושג כמה חשוב שתקום!

קומך לתחייה עכשיו ישַנה

את כל מהלך תולדות האנושות.

אם תקום – יהיה טוב לילדיך

ולכל הילדים עד סוף הדורות.

עכשיו קום, ידידי, קום!

נָעֵר משולי בגדיך את העפר,

מְחֵה את הדם מפיך, וקום!

[כולם עומדים סביב המדולדל בציפייה דרוכה. לאחר זמן-מה המדולדל מניע את ידו, ראשו, קם לאט, מתרומם ועומד על רגליו. הכבירה נסמכת בזרועות פמלייתה]

אשת מדולדל נס! לולו חי! נס!

[הכבירה מתעלפת]

ארוס חיוור הכבירה החווירה! מים!

מדולדל [המום ומתנדנד, כמו שקוע בערפל]

מה זה? מי? איפה?

אשת מדולדל לולו! קמת לתחייה!

שוב תחפש פירורי לחם, ואני

אשבור את הגב על הכביסה!

הגבר שלי קם מן המתים!

מדולדל משהו מוזר קורה לי, כאילו

אני שט בערפל כחול…

יודעים מי אני? לולו הלא-כלום…

[רואה את הכבירה, מנסה לירוק לעברה, אין לו כוח, ריר ודם ניגרים על סנטרו, הוא נופל. אשת המדולדל צווחת]

מי את?

אשת מדולדל אני אשתך, לולו!

מדולדל מה היא רוצה? תגידו לה

שלא תצווח, אני צריך לישון…

מי אני… לולו הלא-כלום…

[מת]

אשת מדולדל [למחולל הנס]

אבל מה עשית, איזה מין נס זה?

קם לרגע ומייד נפל! רימית!

זקיף ראשון היא צודקת, אם כבר משנים

את חוקי הטבע, לא שווה

ללכת על משהו גדול?

מה יצא לך, לו, לנו,

מה יצא לכל העולם?

זקיף שני אתה אידיוט, או מה?

מחולל נס מי יוכל לגנות אותי?

נתתי לכם את הפתיחה,

אתם צריכים הייתם להמשיך.

ומי יוכל לומר "רימית"?

תאמרו מה שתאמרו, בכל זאת נס.

 


ז

 

[הכבירה מתעוררת, מזדקפת, מתקרבת לגופת המדולדל, אחריה הרופא. הרופא גוהר על המדולדל]

 

רופא אבל כמובן שלא היה שום נס, כי אם,

כפי שקורה תכופות, לאחר עילפון עמוק,

שוב פרפור אחרון של חיים, ניסיון נואש,

אחרון, לקום ו… הנפילה הסופית.

הרפואה לא נולדה אתמול. ניפגש גם מחר.

כבירהוהחיוורון שלי? מה היה לי?

רופא לך היה, כמובן, ובעיקר, מפני שאת

לא רק כבירה, גם מעודנת, ומפאת החום,

הלחות והזבובים; ולא במקום אחרון

הייתי מזכיר שוב את העצירות;

זַלזלוּ בַּכֹּל, רבותי, רק לא

בעדינותו של המעי הגס.

כבירה [לזקיפים, מורה על מחולל הנס]

הִרגוּ לי אותו!

מחולל נס אין צורך. אני ממילא הולך.

אתם מתעקשים? מה? יש אפשרות

לרחמים? אין? לשם מה כל זה?

עוד מת אחד, ועוד אחד, ועוד אחד,

ולי היו בסך-הכל כוונות לא רעות.

רציתי לשפר את העולם.

כבירה ובלי פרפורים מיותרים

וקימות קצרות לתחייה.

[הזקיפים מניפים עליו את חניתותיהם. הוא נושא את ידיו באוויר, הם קופאים רגע]

מחולל נס אנחנו רוצים להראות שחיינו

לא היו כתב על המים,

שמותנו מותיר אחריו שׂרטת.

אנחנו רוצים שיזכרו אותנו,

ולו לזמן מועט, ולו בלב קומץ,

לנצנץ ולו בדמעה יחידה;

אנחנו רוצים שיֵדעו: היינו.

[השומרים נועצים בו את החניתות]

אשת מדולדל אתה מדבר כל-כך יפה, כל-כך עמוק,

אתה נתת לנו מלים; אם לא גאלת,

לפחות נזכור את הצעקה!

מחולל נס [עומד רגע, מתנודד. בשקט]

עבר זמנם של הניסים הקטנים,

העולם מחכה לגאולה!

[נופל. ראש הזקיפים נועץ את חניתו בליבו של מחולל הנס. הוא מת. הכבירה מתייצבת מעל גופו של המדולדל]

כבירה [להמון העבדים, מורה על המדולדל]

קחו אותו סוף סוף אל בור השופכין!

וכשישכב ויירקב וצואתי ממלאה את פיו –

אני אחיה, אצחק, ואתעלס!

ארוס חיוור עם מי, עם מי תתעלסי?

גמד [מתפלש לרגלי הכבירה כבתחילה, מנסה להתגמד עוד יותר]

רפים אנחנו בחפצנו לגדול;

אבל חדלי אונים בתשוקתנו לקטון.

כזאת היא תפארתך.

כבירה [לגמד, ובאמצע דבריה פונה גם לארוס החיוור]

המסירות התהומית שלך הגיעה

לפסגות חדשות לא נוֹדָעו.

אם לא למעלה, אתם אומרים,

אז למטה, ועמוק.

אתם אנשים גדולים מלהיפך,

מעוררים סלידה קשה, ובוז,

וחוסר אמון בדבריכם.

[ועתה, רק לארוס החיוור]

פנים חיוורים, הרבה הזית עלי,

את כל אונך השקעת בהכנות.

ארוס חיוור הכל!

כבירה נותרה קליפה. לא אנשא לך,

זו תשובתי הסופית והנחרצת.

[לעצמה, בשקט]

היה אחד, אותו אהבתי.

[הארוס החיוור יוצא חפוי ראש. המון העבדים מתפזר. שני שומרים מרימים את גופת המדולדל, שניים אחרים את גופת מחולל הנס, ויוצאים איתם]

 

ח

 

[אשת המדולדל פונה ללכת אחרי גופת המדולדל, מושכת אחריה את הילד. הכבירה קוראת]

 

כבירה ילד!

[הילד עוצר]

לא מובן מאליו הוא שתנשום.

אמור תודה!

חצרן בוא, ילד, נשק את היד העדינה

עם נקודת החן, של האשה עם הבטן

המלאה צואה, שרצחה את אביך!

[הילד, רועד מפחד, מנשק את יד הכבירה]

כבירה על הילד הזה לאהוב אותי נמרצות,

ולאחל לי כל טוב.

חצרן דבר, ילד!

ילד [רועד מפחד]

אמא, שמרי עלי!

אני כל-כך פוחד!

כבירה [מאמצת את הילד אל חיקה]

שועל ערמומי, רוכל חפצי סדקית משומשים –

מתיקות, שומן, עור חלק, עין זכה –

לך לא אסלח לעולם על דמותי

הנשקפת עכשיו עמוק מעיניך.

[הילד מייבב מפחד. הכבירה מסמיכה אליו את פניה, מביטה בו לרגע מקרוב, אחר מרפה מן הילד]

קחו גם אותו, צרפו אותו

לשמשי בור השופכין שלי;

כי לפעמים אדם רוצה, אך

לעיתים קרובות יותר אדם מוכרח.

[יוצאת עם פמלייתה. זקיפים מוציאים את האם. נותרים ראש הזקיפים ושני זקיפיו והילד. ראש הזקיפים ניגש אל הילד, מרים אותו בזרועותיו. הילד ממשיך לייבב. הוא מנסה להרגיעו, לדגדג אותו מתחת לסנטר, אך הילד ממשיך לייבב. ראש הזקיפים נאנח, אובד עצות, יוצא עם הילד בזרועותיו. זקיף שני ממשש בדאגה את חזהו, בטנו]

זקיף ראשון מה קרה?

זקיף שני מאוד מדאיג אותי שכלום לא נוגע לי.

 

[סוף חלק ראשון]

 

תמונת ביניים ראשונה

 

[לפני המסך. שני צופים משוחחים ביניהם חרש]

 

צופה ראשון בהתחלה היה ככה, ואחר-כך ככה.

צופה שני אבל קודם היה ככה.

צופה ראשון נכון, ואז היה ככה, ואחר-כך ככה.

[נכנס צופה שלישי]

צופה שלישי על מה הדיון?

צופה ראשון על מה שראינו. בהתחלה היה ככה,

אחר-כך ככה, ואחר-כך ככה.

[נכנס המדולדל]

אנחנו בדיוק משוחחים עליך.

טועה החושב שלא נעשים מעשים.

נעשים דברים ככה, ואחר-כך ככה, ואחר-כך ככה.

צופה שני אמנם אחר-כך נעשים מעשים חדשים,

ומכסים על הקודמים.

מדולדל ואני כבר של הקודמים.

צופה ראשון כי תבין, המעשים איתך כבר נעשו,

עכשיו הם גמורים, קרושים.

צופה שני למרות שאנחנו דנים ברצינות ובהסתודדות,

כאילו כל מה שקרה לך הוא מאוד חשוב, מאוד אפל.

מדולדל הוא לא אפל?

צופה ראשון חושבים שאפל, עובר זמן, רואים שתפל.

צופה שני למרות שמי שצופה בדיונים שלנו,

חושב מי יודע איזה דיונים.

צופה ראשון התולה בנו תקווה, מקבל קְוָוה-קְוָוה.

צופה שלישי הילדים דווקא תולים בנו תקווה.

צופה שני בייחוד הילד שלו.

[נכנס הילד]

צופה ראשון תגיד, ילד, כשאתה רואה אותנו ככה

מתלחשים בינינו, אתה חושב מי יודע

על מה אנחנו דנים ותולה בנו תקווה?

ילד לא.

צופה שלישי [סוטר בכעס על פני הילד]

לך לישון, חצוף!

[הילד בוכה]

מדולדל [לצופה השלישי]

אבל היתה לך הנאת-מה מהמכה בפני הילד.

[הצופה השלישי מצחקק]

מדולדל ויש לך הנאה רגעית מהציחקוק.

צופה שלישי יש לי טעם לא טוב בפה, שיני רקובות,

נשימתי, אם תשאלו, באושה.

צופה ראשון [עגום]

אהבתי יותר את הדיון,

מאשר את הדיון על הדיון.

צופה שני והנה נעשתה עוד סידרת פעולות ואמירות.

זה דיבר, וזה דיבר, וזה נתן סטירה, וזה בכה,

ואז שוב זה דיבר, וזה דיבר. והרי לכם חיים.

 

[סוף תמונת ביניים ראשונה]

 

 

חלק שני – החופש

 




א

 

[בור השופכין בירכתי חצר הכבירה. עבדים מריקי שפכים אצים-רצים, על צוואריהם אסלים שמשני צדדיהם דליים מלאי שפכים. מעליהם עומד נוגש המאיץ בהם]

 

נוגש רוצו, רוצו! הריקו את השפכים!

המסיבה בעיצומה, האורחים זוללים, הבטן גואה,

ובור השופכין עולה על גדותיו!

מריק ראשון [תוך ריצה, למריק שני]

עשר שנים בודקת הכבירה ארוסים,

ועדיין לא החליטה עם מי להתחתן!

הלילה מסיבה לארוס חדש,

אומרים – מהודו!

מריק שני שמעתי שגם עושה החוקנים הוזעק.

מריק ראשון מי ייתנני עושה חוקנים!

תוך עשיית חוקן אתה לפחות רואה עולם!

נוגש [מצליף בו]

המרחק בינך לבין עושה חוקנים גדול

מהמרחק בין עושה חוקנים לַשֶמֶש!

מריק שלישי [למריק רביעי]

שמעתי שאשתך צריכה ללדת בכל רגע.

מריק רביעי כן, אני כל-כך מודאג!

מריק שני אם כך, גם פה, בגהינום,

מול הדייסה הזאת של הפגרים והצואה,

העכברושים, הרמשים, בבור המוות –

גם כאן יש חיים!

מריק רביעי מין חיים.

מריק שני אבל חיים!

מריק רביעי היא דיממה בלילות האחרונים,

הבוקר התחילו המים לרדת, אבל

לא נתנו לי להישאר לצידה!

נוגש רוצו, רוצו!

מריק ראשון למה אתה מוליד פה ילד? מה הטעם?

מריק רביעי לא תמיד יהיו החיים כאלה!

פעם יזכרו אותנו בהומור!

[נכנס מריק שפכים חמישי. תוך ריצה, למריק רביעי]

מריק חמישי נולד לך ילד!

מריק רביעי אשתי חיה?

מריק חמישי חיה!

מריק רביעי הילד בריא?

נוגש רוצו, רוצו!

מריק שלישי [לנוגש]

תן לו לגשת אל אשתו,

נולד לו תינוק עכשיו!

נוגש תינוק? ומה עם החרא? מי ידאג

לחרא? משאירים אותי ככה,

בעיצומה של המסיבה, עם כל החרא,

והולכים לדגדג תינוקות?

אתם השתגעתם? במקום לחשוב

על דברים רציניים,

אתם פשוט עוסקים בשטויות!

רוצו, רוצו!

מריק שלישי אם ככה, תן לו רגע אחד

לעמוד במקום, לנשום, לשמוח!

נוגש יש לי לב. גם אותי ילדה אשה.

אל תחשבו שנולדתי מגללים של עז.

[למריק הרביעי]

מי אתה?

מריק רביעי מריק שפכים רביעי. זה מקומי,

זה תפקידי. מריק שפכים רביעי.

נוגש מזל טוב לך.

מריק רביעי אני מודה ומשתחווה.

נוגש להביא תינוק בימינו, לזה

נחוץ יותר מעוז-רוח.

מריק רביעי הוא נולד מאהבה, אדוני.

מה נשאר לנו?

נוגש קח לך דקה לשמוח.

מריק רביעי אני מודה ומשתחווה.

[מסיר מעליו את האסל והדליים, עומד כפוף, נושם עמוקות, מביט לשמים]

שמים, אני שמח.

עולם, אני בכל זאת שמח.

אשתי, אני אוהב אותך.

את, והילד שלנו – האור היחיד

שעוד נותר בחשיכה של קיומי.

 

בני, לא ראיתי אותך עדיין, אבל אני

כבר אוהב אותך; אני מדמה את אצבעותיך

הזעירות הנעות באוויר, כאילו מנסות

ללוש משהו שעוד אין לו דמות,

ואת פניך אני רואה, המקומטים,

הנראים מודאגים כמו פני אבי.

 

אבי, אתה חוזר אלי, והפעם לא בסיוטים,

ולא בפגר הנרקב בבור השופכין, כי אם

מבעד לניחוח התינוקות המתוק של בני.

יש לך המשך בעולם, אבי, והעולם לא נגמר

שם בבור השופכין שלתוכו הוטלת.

 

לא תמיד יהיה העולם כזה,

לא תמיד יהיו האנשים כאלה.

פעם יהיה טוב!

נוגש תם מועד השמחה שלך, שוב לעבודה!

רוצו, רוצו!

 




ב

 

[מריק השפכים הרביעי מריק את הדלי שלו לבור השופכין. תוך כך הוא גוהר אל הבור, שם מוטלים שרידי גופת אביו, המדולדל]

 

מריק רביעי [בשקט, בדחיפות, מאימת הנוגש]

אבא?

מדולדל בני?

מריק רביעי מה נשאר?

מדולדל לא הרבה. גולגולת, עצמות הרגליים.

מה למעלה?

מריק רביעי נולד לי ילד, אבא.

מדולדל בזמן האחרון צץ לי רעיון חדש:

אני רוצה להמריא.

מריק רביעי בפעם הקודמת דיברת על עפיפונים.

מדולדל עכשיו אני עצמי רוצה להיות העפיפון.

[שר בקול דק, בעוד המריק הרביעי רץ להביא דלי חדש]

למעלה, למעלה, אל רוֹם התְכוֹל,

מעלי לא-כלום, מתחתי הכל,

הו אהובתי, בואי איתי…

מריק רביעי [חוזר ומרוקן דלי לבור]

נולד לי ילד, אבא.

מדולדל הוצא אותי מכאן!

מריק רביעי הוא נכדך, ידעת?

מדולדל הושט לי יד, אני רוצה לעוף!

מריק רביעי עשר שנות ריקבון בבור השופכין

לא ציננו את להטך, אך ציננו את שלי.

לי אין כוח, אבא, לי יש דליי השופכין שלי,

ועכשיו נולד לי ילד. ברך אותי, אבא!

מדולדל בני, הוצא אותי מפה!

מריק רביעי אבא, אני לא יכול!

אם יתפסו אותי, אמות!

מדולדל ואני כל-כך רציתי להיקבר באדמה.

אני מדמה את השכיבה בקבר, בבור האפל,

מוסתר בעפר ועשבים, למין מרגוע

בחיק הטבע, הרחק מן החרפה.

מה יהיה הסוף? מתי אנוח?

מתי אתפרק לחלוטין?

אני אדם אבוד.

[שר בקול דק, בעוד המריק הרביעי רץ למלא דלי נוסף]

למעלה, למעלה, אל רום התכול,

מעלי לא-כלום, מתחתי הכל,

הו אהובתי, בואי איתי…

 




ג

 

[נכנסת אשת המריק הרביעי עם תינוק בחיקה, פונה למריק הרביעי הממשיך להתרוצץ עם דלייו]

 

אשת המריק הנה הוא. זה בנך.

בעלי, זה בננו. הוא נולד

לפני חמש שעות. העולם חדש לו.

עכשיו הוא פותח בהיכרויות.

ילד, זה אביך. שם. ושם עבודתו.

אמור לו שלום. בתוך הבור, עמוק,

שוכן סבך. אמור לו שלום.

סבתך גם היא מתה.

מצב העניינים בעולם – קודר.

ואף-על-פי-כן, אמור לעולם שלום.

הוא עשוי להשתנות.

מריק רביעי [מעיף מבטים חטופים בתינוק תוך ריצה]

כמה חיכינו לך, ילד.

פניך המקומטים מזכירים לי

את פניו המודאגים של אבי.

אשת המריק אתה לא שמח?

מריק רביעי שמח, ודאי.

הנותן טעם לחיי בא לעולם.

אבל מי ייתן טעם לחייו שלו?

כן, אני שמח. איש קטן,

ידעת שלפני רגע לא היכרתי אותך,

ובן-רגע הפכת לאדם החשוב בחיי?

כמה קצר הרגע הטוב שלנו בעולם!

[מסמיך את פניו לפני התינוק]

אז זה היצור שיזכור אותי פעם,

כשאמות, שְׂבַע ייסורים וכאב,

ואתגלגל באיזה בור שופכין.

בעיניים אלה אוטבע בתמונה אחרונה.

הנה העיניים שיבכו עלי, הנה הפה

שייפער לעזור לי בקריאה נואשת.

כן, אני שמח. יום גדול.

נולד לי ילד.

מדולדל ואני כל-כך רציתי להמריא למעלה…

מריק רביעי [מריק דלי נוסף לבור השופכין]

הנה נכדך, אבא.

מדולדל …או להתכסות באדמה

 




ד

 

[נכנסת הכבירה עם ארוס חדש]

 

כבירה שמעתי שנולד כאן תינוק לאחד מעבדי.

באתי לראות אותו.

חצרן זה טבעי. נישואים ואימהוּת –

זה דבר שבהחלט עומד אצלך על הפרק,

ולא מהיום.

כבירה מי האב המאושר?

מריק רביעי [עוצר מריצתו]

אני.

כבירה [לאשת המריק]

הראי לי את התינוק.

אשת המריק הנה.

כבירה תני לי לאחוז בו.

אשת המריק [נפחדת, מתחננת]

בבקשה, אל תפגעי בו!

הוא רק תינוק, הוא רק נולד,

הוא עוד לא הספיק לשבור כלום!

כבירה [מהופנטת למראה התינוק]

אבל מי ירצה לעולל רע לתינוק שלך?

אני רוצה רק לאחוז בו לרגע, לחוש אותו.

אשת המריק [מוסרת לה את התינוק ומייבבת]

רחמי עליו! הוא כל-כך קטן!

הוא עוד לא יודע כלום!

כבירה [אוספת את התינוק לחיקה, מנענעת אותו ברכות]

צמרת עץ מתנועעת ברוח,

אם מנענעת תינוק –

נדמה ששום דבר לא ישווה לזה.

מה עוד צריך בעולם, תגידו?

העולם יכול היה להיות מקום נפלא!

[לאשת המריק]

והלידה, איך היתה? קלה?

אשת המריק [מחייכת בלאות]

כמעט לא הרגשתי. הוא פשוט החליק.

כבירה לא תמיד זה קל כל-כך.

אשת המריק אבל גם כשזה קשה,

זה קושי של שמחה גדולה.

כבירה את ודאי מאושרת.

אשת המריק מעל הכל, אני עייפה.

[מושיטה ידיה אליו]

ועכשיו החזירי לי אותו.

כבירה [מנענעת את התינוק בזרועותיה]

שלי… שלי!…

אשת המריק [נפחדת]

ועכשיו החזירי לי אותו,

אני חושבת שהוא רוצה לינוק!

כבירה את יודעת שהוא שלי.

אשת המריק [בהיסטריה שקטה]

אני יודעת, כולנו שלך, אבל

אני חושבת שעכשיו הוא צריך לינוק!

כבירה [מחייכת]

כן, קחי והניקי אותו.

היו מאושרים שניכם.

[מוסרת לה את התינוק. מורה על המריק הרביעי]

ידעת ששכב איתי? פעם אנסתי אותו

ממש כאן, על שפת בור השופכין,

לעיני הפגר של אביו הנרקב בפנים.

הוא עוד היה נער, כמעט ילד.

ממש כמו עם שור, או פר הרבעה.

עונג שלא יתואר; אחר-כך מקיאים.

ידעת את זה? לא ידעת?

וגם אחר-כך, לאחר שכבר נישאתם,

לא פעם באתי ושכבתי איתו.

הוא לא סיפר לך? וגם כששכב איתך –

ועצם את עיניו, מה דעתך על מי הוא חושב?

[למריק הרביעי]

על מי אתה חושב כשאתה שוכב איתה?

חצרן שאלו אותך, ענה!

מריק רביעי אני חושב עלייך, הכבירה.

על גופך הנהדר,

על עורך החלק, המבושם

בניחוחות מעולמות רחוקים.

אני חושב עלייך, הוזה עלייך,

אני חולם עלייך בלילות.

כבירה [לארוס הסמוק]

מה אומר על כך ארוסי החדש?

ארוס סמוק אני לא כל-כך בקיא כאן בעניינים,

הכל קצת זר לי, והייתי רוצה

ללכת לישון, ושיעירו אותי

כשתדעי את התשובה, אם את

מתחתנת איתי או לא.

כבירה השינה הטובה, הבריאה, שישנים אותה

לעומק, עד לקרקעית המיצוי,

עד לרוויה מוחלטת.

ארוס סמוק אני אוהב אותך מאוד,

ורוצה לחיות איתך,

וכמובן גם לישון איתך.

כבירה לא אישן איתך, לא אחיה איתך.

תבין שאתה אדם בריא,

ולא חסר לך כלום,

אבל אתה זר לי.

ארוס סמוק תביני שאם ישנים במיטה אחת יחד,

הזרות חולפת, מתיידדים.

כבירה אולי, אבל תבין שלא

אוֹהַב אותך לעולם.

ארוס סמוק [לחצרן]

חבל, אבל אם כך, אני

הולך לישון לבד, העירו אותי

מחר בצהריים, לקראת חזרתי הביתה.

[יוצא]

כבירה [לעצמה, בשקט]

היה אחד, אותו אהבתי.

[יוצאת עם פמלייתה]

נוגש המסיבה נגמרה, בור השופכין שקט,

מריקי השפכים, לכו לישון!

[כולם יוצאים פרט למריק הרביעי ואשתו]

 




ה

 

מריק רביעי [לאשתו]

לכי לישון. אני עוד אשאר כאן קצת

עם שרידי אבי. אשוב מאוחר יותר.

אשת המריק אני אשתך בטוב וברע.

מריק רביעי את הניקי בינתיים את הילד שלנו,

כסי אותו והרדימי אותו. שמרי עליו.

אשת המריק חבק אותי. אני צריכה חיבוק.

[הוא מחבק אותה ארוכות]

אתה מחבק אותי כאילו היה זה

החיבוק האחרון, כאילו לא נתראה יותר.

מריק רביעי אני אוהב את קמטייך יותר מאשר

את חלקת בשרה. זיעתך וסרחונך

הם לחם היומיום המזין אותי.

אשת המריק [פונה ללכת, נעצרת]

אבל תשוב, נכון?

מריק רביעי ודאי, אשוב. לאן אלך?

[אשת המריק יוצאת עם התינוק]

 


ו

 

[לילה. המריק גוהר על שפת הבור, צופה פנימה]

 

מריק רביעי חרפתך מאז טבועה ברשתית עיני,

וחרפתי משתקפת במקווה הרפש הדלוח.

בושה משתקפת בבושה.

ולא יהיה סוף לחרפה.

[נכנסים שלושת המלאכים, לבושי לבן]

מלאך ראשון עניין לנו אליך.

מריק רביעי אני מריק השפכים הרביעי.

מלאך שלישי אותך אנחנו מחפשים.

מריק רביעי אני רק מריק השפכים הרביעי.

מלאך ראשון אותך, אותך, רק אותך.

עניין לנו, שהוא נוגע לחייך,

הוא נוגע לעצם קיומך.

מריק רביעי עונש חדש? תשפילו?

אולי הגיע זמני למות?

מלאך ראשון אם תקרא לחופש מוות.

מריק רביעי מה אמרתם? חזרו!

מלאך שלישי אמרנו "חופש".

מריק רביעי סליחה, אולי נעשיתי

כבד שמיעה, אמרתם "חודש"?

מלאך שלישי חופש. חו-פש.

מריק רביעי במלים אחרות, באתם להרוג אותי.

מלאך ראשון לא, אתה תחיה. עד כמה

שזה נוגע לנו.

מריק רביעי [מביט בהם, אינו מאמין]

מי אתם?

מלאך שני אל תשאל. למה לך. אנשים כמונו,

טוב להם לפעול במסתרים.

אנו מאלה, והם פרושים בחשאי

על פני כל הארץ, המשחררים.

מריק רביעי אני לא מאמין.

מלאך שני חבל שתבזבז את זמנך על ספקות,

אין לך מה להפסיד.

מריק רביעי היום נולד לי תינוק.

מלאך ראשון מזל טוב!

מריק רביעי אני לא יודע אם יעמוד בטלטולים.

מלאך שלישי הוא לא יעמוד בהם. הוא נשאר כאן.

מריק רביעי איך "כאן"? מי יטפל בו?

מלאך ראשון אשתך.

מריק רביעי גם היא נשארת?

מלאך שלישי כן.

מריק רביעי אני לא רוצה לצאת לחופשי.

מלאך שני [מטלטל אותו]

אל תתפנק, חבר! חשוב בגדול!

מריק רביעי [מתייפח]

אני לא יכול לחשוב בגדול!

כבר התרגלתי לבור השופכין,

לקטנות, למחילות, להתכופפות!

מלאך ראשון אנחנו נותנים לך את הזדמנות חייך!

התוכנית היא להוציא קודם כל אותך,

אחר-כך נתכנן את הוצאת האשה והילד.

כעת אי-אפשר, התינוק לא יעמוד בטלטולים.

מריק רביעי לא אלך.

מלאך שלישי שלום לך.

[המלאכים פונים ללכת. המריק הרביעי קורא אחריהם]

מריק רביעי חופש, אתם אומרים?

[הם עוצרים]

חופש. חופש. לנוע ככל שארצה,

לא להיות מוכה, לא לפחד.

בעיקר – לא לפחד.

יבוא יום, ואשב תחת איזה עץ ואהרהר:

כמה מוזר לפחד. כמה מוזר להיות מוכה.

איש אחד מכה איש אחר, כאילו מותר לו,

ולאיש האחר כואב, והוא צועק, והאיש המכה

ממשיך להכות, כאילו מותר לו. כאילו מותר לו.

כמה מוזרים החיים האלה שעזבתי מאחורי.

ובני, הוא כבר לא יֵדע על מה אני מדבר.

 

חכו לי רגע, אלך להיפרד מאשתי ואחזור.

מלאך ראשון אסור לך. למענה, אסור לה לדעת כלום.

הפתעתה צריכה להיות מושלמת ומשכנעת.

כשיחקרו אותה, עליה להיות כנה באי-ידיעתה.

מריק רביעי ואם יתנכלו לה?

מלאך שלישי לא הבנת שיש לנו כבר רשת פרושה

בחצר הכבירה? לא יאונה לה רע.

בוא איתנו, ואל תדאג. בעוד חודש

תחבק את אשתך וילדך – חופשי!

מריק רביעי חופשי. בני יהיה חופשי. בני הקטן

שנולד היום, הוא לא יֵדע מה זו עבדות.

 

חכו עוד רגע.

[רוכן אל בור השופכין]

מלאך שני [צוחק]

למה לך לגהור אל בור השופכין?

להריח את ניחוחו לפרידה?

מריק רביעי אתם, שאינכם מרוקנים שפכים,

מה אתם יודעים על החיים?

 

 

 


ז

 

[המריק הרביעי גוהר אל בור השופכין]

 

מריק רביעי אבא?

מדולדל בני, אני שומע בקולך התרגשות.

אתה עוזר לי להמריא?

מריק רביעי אני הולך מפה. מוציאים אותי לחופשי.

[פאוזה]

מדולדל זכור אותי.

מריק רביעי כן, אבא.

מדולדל זכור את כולנו. איך חיינו כאן.

איך הומתנו.

מריק רביעי הכל חקוק על רשתית עיני.

מדולדל אם יהיה לך פעם טוב,

אם תזדמן פעם לגג העולם,

אל תשכח את אלה שבבור.

מריק רביעי לא אשכח.

[פאוזה]

שלום, אבא.

מדולדל הלוואי שיכולתי לנשק אותך.

אין לי כבר פה.

הלוואי שיכולתי לחבק אותך.

ידי התפוררו מזמן.

נותרו לי דמעות ולחישות,

אין לי מושג מנין הן בוקעות.

מריק רביעי [מתייפח]

אבא… אבא…

[חובט ראשו בשפת הבור]

הייתי רוצה להשאיר כתב שינאה גדול

אל המקום הזה, אל העולם כולו!

מלאך ראשון בוא, עוד מעט יעלה השחר.

לפנינו דרך ארוכה.

מריק רביעי שלום, אבי.

[המלאכים יוצאים, הוא אחריהם]

 

[סוף חלק שני]

 

תמונת ביניים שנייה

[לילה. דרך שוממה בשדות. שלושת המלאכים והמריק הרביעי הולכים]

מריק רביעי את החופש חייבים ללמד,

כמו שמלמדים ילד קרוא וכתוב:

להרים את הראש, להסתכל למישהו בעיניים,

לומר את המלה הנפלאה מכל המלים: "לא!"

מלאך ראשון בוא!

[הולכים עוד כברת דרך בשתיקה, עוצרים]

מלאך שני והנה הגענו אל גדת הנהר.

המים גועשים.

נצטרך לצלוח אותם בסירה.

[מלאך שני יוצא, חוזר כעבור רגע, מסמן לשני המלאכים האחרים לגשת אליו, מתלחש איתם]

מריק רביעי מה קרה לו?

מלאך ראשון קרה לו שהוא מודאג. אנחנו בצרות.

לא רצינו לשתף אותך בזה, אך מסתבר

שבעל הסירה לא ייתן לנו לעבור

אם לא נשלם לו את חובו.

מריק רביעי עד כדי כך המצב רע?

מלאך ראשון כן. אירגון ההצלה שלנו בצרות גדולות.

אין כסף בקופה; לא כולם עובדים בהתנדבות,

את חלקם יש לשחד בסכומים גבוהים,

ויש גם לשלם דמי שתיקה, פה ושם.

מלאך שלישי [למלאך ראשון]

מה נעשה?

מלאך ראשון נפציר, נתחנן, כרגיל,

שידחה את תשלום החוב עד לפעם הבאה.

מלאך שני אנסה שוב.

[יוצא]

מריק רביעי אני מרגיש אשם.

מלאך ראשון אינך צריך להרגיש כך.

מריק רביעי אין לי מושג איך אוכל

לגמול לכם אי-פעם.

אתם מסכנים את חייכם

למען חופש של אדם

שאינכם מכירים אותו.

מלאך ראשון אל תודה לנו. כשהמצפון דוחף –

מי יוכל לעמוד מנגד?

[מלאך שני חוזר]

מלאך שני הוא לא מוכן. הוא אומר

שאם לא נשלם לו, לא יעביר מחר בחצות

גם את הנער החולה שהבטחנו לשחרר.

מריק רביעי אתם משחררים מחר בלילה עוד מישהו?

מלאך שלישי כן, עבד, נער חולה. אמו כבר בחופש,

עכשיו אנו מנסים לעזור להם להתאחד.

מריק רביעי אני מוכן לחזור בחזרה ולוותר!

אחכה להזדמנות אחרת!

מלאך ראשון בשום אופן לא. אתה אדם חופשי,

מזה לא ניסוג.

[פאוזה]

פרט לזה שודאי כבר גילו את

היעלמותך, ומחכה לך עונש כבד.

[פאוזה]

פרט לזה שאם כבר לוותר שוב על החופש,

עדיף להימכר במכירה פומבית במקום אחר,

לפחות נקבל כסף ונוכל למסור אותו

לבעל הסירה עבור הנער החולה.

אז, בעוד חודש, נבוא שוב ונשחרר אותך.

מריק רביעי להימכר במכירה פומבית למישהו אחר?

[פאוזה]

ושוב עבדות, והפעם במקום זר,

וללא אשתי ובני?

מלאך שני איננו מציעים לך את זה.

[פאוזה]

לא עולה על דעתנו.

[פאוזה]

אילולא אתה הוא שהעלית את הרעיון.

מריק רביעי [מתבונן בהם ממושכות, מנסה לתהות על קנקנם]

מי אתם?

מלאך שלישי [מביט היישר בעיניו]

אין אמונה בעולם.

מריק רביעי סלחו לי אם פגעתי.

אני מאמין בכם.

אני מוכן.

מלאך שני איננו לוחצים.

מריק רביעי אני מוכן.

מלאך ראשון תודה לך. נבוא כמובן לשחרר אותך

גם משם, בעוד חודש. מכירתך תכניס

לאירגון סכום שיעזור לנו לנשום קצת.

מריק רביעי על האוויר שנשמתי חופשי

במשך לילה אחד – תודה.

אם היתה זו אשליה – תודה.

לעולם לא אשכח את האוויר

של הלילה הזה.

מלאך שלישי בוא!

[שבים על עקבותיהם ויוצאים]

 

[סוף תמונת ביניים שנייה]

 

חלק שלישי – המכירה

 




א

 

[בוקר. כיכר באחוזתו של השופע. שומרים. סוחר עבדים מכין את "סחורתו" למכירה, ביניהם המריק הרביעי]

 

שומר כל העבדים המיועדים למכירה –

יוצבו כאן!

השופע סיים את ארוחת הבוקר –

בּוֹאוֹ צפוי כל רגע!

סוחר עבדים [תוך שהוא מסדר את עבדיו]

עבדי החביבים, הֱיוּ טובים אלי, היו נבונים,

איש אינו כליל השלמות, זה ידוע, אבל צריך

לדעת איך להימכר. אני לא אומר להסתיר דברים,

אבל אם יש מום – למה לנפנף בו? אם כבר

תקע לך אלוהים גבנון, למה לנסות להזדקף?

לא מוטב להתכופף כאילו אתה משתוקק

בלי הרף לעדור את האדמה?

ואם יש לך שן שבורה, למה לחייך? כל-כך טוב לך?

לא עדיף שתקפוץ את שפתיך כאדם עמקן, שקוע במחשבה?

ואת, חביבה, עכוזך כדורי כראוי, אני לא מתלונן,

אבל נמוך מדי, כמעט נגרר על הארץ ונסרח על העשב,

לשם מה נתן לך אלוהים בהונות, התרוממי עליהם,

כי עקבים גבוהים אני בעצמי כבר סיפקתי לך.

ואתה, עם העיניים שלך, תן להן קצת יותר ברק,

שיַראוּ קצת חיים, אבל לא יותר מדי, לא נוצצות בהתרסה

כאילו אתה עשוי למרוד פעם אם תריח חופש,

כסה אותן בקצת יותר עמימות, לא, לא כל-כך עמום,

עוד יחשבו אותך לרפה-שכל, אידיוט, תוסיף ברק,

הגזמת, בן-אדם, העיניים שלך בורקות כמו חולה-נפש,

תן עוד פעם קצת עירפול, זהו, לא, אתה כבר נראה רדום,

תוסיף ברק, ממש קשה איתך… אתה יודע מה,

בוא תוסיף קצת לחלוחית, אבל לא זימתית,

ולא של קדחת, שיוסיף קצת בוהק, אך לא יבש,

היובש עוד יגרום לך לאדמומית, יחשבו שאתה דלקתי

או סובל מנדודי-שינה… בן-אדם, ביקשתי לחלוחית,

לא דמעות, עכשיו אתה בוכה כמו תינוק, גם

רטיבות נשית, גם ברק חולני, גם עמימות דכאונית,

הרסת הכל, אז קח גם את זה…

[סוטר על לחיו]

לפחות יוסיף ללחייך אודם!

 




ב

[נכנס השופע, איש שׂב ובעל-גוף, ופמלייתו. המכירה הפומבית. מעבירים בסך את העבדים על פניו. למראה עבד מצומק]

 

שופע אני נותן עבור סחורה זו

בדיוק מה שמגיע לה.

[יורק בפניו]

הלאה!

[מוציאים את העבד. מביאים לפניו את המריק הרביעי. הוא בודק את שיניו]

סוחר שיניים נפלאות. ראית פעם שיניים כאלה?

שופע כבר קרה לי שראיתי שיניים נפלאות,

ופי הטבעת היה סתום לגמרי או אכול.

ומה יצא מזה? העבד אכל אבל לא חירבן,

החזיק מעמד שבוע, חלה ומת עם החרא בבטן,

והפסדתי אותו עם כל השיניים ביחד.

שלושים ושתיים שיניים הלכו לפח.

הפליטה חשובה מן הקליטה, תרשמו את זה.

חצרן רשמנו, כבודו. "הפליטה חשובה מן הקליטה".

לכבודו יש אוסף פתגמים, שבאמת הגיע הזמן

להוציא לאור, אנשים מחכים עם הלשון בחוץ.

שופע שיחכו, אני לא ממהר. אני עוד לא מת.

[למריק הרביעי]

מה עשית אצל אדוניך הקודמים, ואיך הגעת לכאן?

מריק רביעי לא היו לי אדונים קודמים.

נתפסתי בידי סוחרי עבדים והוצגתי למכירה.

שופע אתה משקר, אבל אני לא מחטט,

לא מענייני מה עשית בגלגול הקודם.

אני חסיד גדול של ההווה.

[לחצרן]

תרשמו את זה.

חצרן רשמנו: "חסיד גדול של ההווה".

שופע ומצפצף על העבר.

חצרן כן, אדוני. ועל העתיד?

שופע מפליץ.

חצרן לא חשבנו אחרת.

שופע אני נותן שמונה מאות עבור העבד הזה.

סוחר אלפיים.

שופע שמונה מאות,

אף פרוטה יותר.

סוחר אלף מאתיים.

שופע הלאה, מי בתור?

סוחר שמונה מאות, אמרת? – הוא שלך.

שופע [למריק הרביעי]

אין לי מושג במה התמחית קודם…

מריק רביעי אני טוב בטבחות, אדוני.

שופע יודעים, יודעים, אין אחד שלא מנסה

להיות מקורב לצלחת, ועוד יותר – לסיר;

כולם היו טבחים, כולם מבינים במטבח.

[לחצרן]

אנחנו זקוקים לו במטבח?

חצרן המטבח מתפוצץ, אדוני, לעומת זה,

בור השופכין זקוק למריק נוסף;

ישנם ארבעה, אנו זקוקים לחמישי.

מריק רביעי [תופס את ראשו בידיו, לעצמו]

הו אלוהים, מבור שופכין לבור שופכין!

שופע שמעת. מריק שפכים חמישי!

מריק רביעי [לעצמו]

ומי אמר שבעולם לא קורים דברים? –

ממריק שפכים רביעי למריק שפכים חמישי!

שופע הלאה!

חצרן קחו אותו לעבודה!

[המריק הרביעי כורע לפני השופע ועוצם את עיניו]

שופע מה אתה עושה?

מריק רביעי מתפלל, אדוני.

שופע למה לא, זה לא עולה לי.

ואם כבר להתפלל, אז למעני.

מריק רביעי כמובן, אדוני, אני רכושך.

[מתפלל בקול]

יבורך אלוהים…

[בשקט]

שנתן לנו את המוח בקופסה חשוכה,

שלתוכה אין איש יכול לחדור…

[בקול]

יבורך אלוהים…

[בשקט]

שנתן לי כמו נר רועד בחשכת הלילה הנורא –

את המחשבה האחת, הקטנה, המאירה,

המחשבה על בני.

 

ילד שלי,

כשאני שואל את עצמי למה –

אתה התשובה;

וכשאני רוצה לדעת לאן –

אתה הכיוון.

[בקול]

יבורך אלוהים!

שופע לא שמעתי מה מלמלת שם באמצע,

בין "יבורך אלוהים" אחד למשנהו,

בטח איחלת גם משהו לעצמך;

לך כבר, נבלה!

[מוציאים את המריק הרביעי. מביאים בפני השופע נערה-שפחה יפה למכירה. הוא נרגש, נשימתו נעשית כבדה]

אה, ומה קיבלנו פה!

סוחר עוד לא קיבלת, היא יקרה;

היא תעלה לך לא פחות מאלפיים.

שופע [קם וממשש אותה]

המישוש הוא מסחרי, חביבה,

שלא יהיו לך מחשבות.

אנחנו עדיין במשא ומתן.

אוח, בַּשְלוּת, בשלות, הרגע הקצר

והמסעיר שבין הבוסר לריקבון!

סוחר תהיה לך ממנה הנאה עמוקה.

שופע אבל לא ארוכה. הן מתמרטטות מהר.

סוחר אבל, אדוני, העומק, העומק!

שופע אבל, אדוני, האורך, האורך!

 

מה אנו רוצים מחיינו? – שיהיו ארוכים.

על העומק אנו יורקים.

חצרן רשמנו את זה, אדוני.

סוחר וזו השאלה: לדפוק אחת כהוגן ולמות כמו דבּוּר,

או לפהק ולגרד ביצים ולחיות כמו מתושלח.

שופע אני, תן לי מתושלח.

סוחר מתושלח שלך.

[מוציא את הנערה]

שופע הי, מה מיהרת? תן,

נציץ בה עוד מבט אחד לפרידה.

[הסוחר מחזיר אותה. השופע מועך את עכוזה. לסוחר]

אלפיים, אמרת? אני נותן אלף.

סוחר ושוב ברוך הבא, מתושלח.

[מתחיל להוציא את הנערה. השופע אוחז בה, לש את שדיה]

אוח, נבלות… קח אלף וחמש מאות!

[הסוחר מתחיל שוב להוציא את הנערה, השופע שוב תופס בה]

יש לך מזל שקמתי חם היום!

קח אלפיים ושיכרסם אותך כמו סרטן

הצער על שלא ביקשת עשרת אלפים –

כי במצבי הייתי נותן גם את זה!

[מסתער על הנערה]

הוציאו מפה את העבדים והשאירו אותי איתה!

 




ג

 

[השופע מגפף את הנערה-השפחה, הולך ומתלהט]

 

שופע אוח, אלוהים, מתי יהיה סוף לתשוקות?

בשר, אתה עולה לי כל-כך הרבה!

לו הייתי רוח, היו לי חסכונות בלי סוף!

[משכיב אותה, מנסה לחדור אל תוכה. נכנס האדיר]

חצרן אדוני, בנך כאן.

שופע [מתקשה לנשום]

מצא לו… בדיוק עכשיו… התן הטורף…

הבן היקר, המחריש… ההוגה, השותק,

הזומם מזימות… המחכה לנבלה…

הצבוע הצוחק צחוק חרישי מעורר

צמרמורת… מאחורי גבי כל חיי…

[האדיר מצחקק חרש. השופע מפרכס, מקבל שבץ, מפרפר]

עזור לי!… רחם!…

אדיר ותגיד לי, אבא, האם היית צריך להגיע

עד שערי מוות כדי להיות אנושי?

על מנת להשיג קצת אהבה ממני,

היית צריך לגסוס לעיני?

ברוך שובך אל ממדיך, אבא:

קטן, מתחשב, מתפתל, זקוק לעזרה,

ולא מתבדח, סוף סוף לא מתבדח!

שופע אני רוצה!… לחיות!…

חצרן רשמנו את זה, אדוני.

שופע לחיות!… לחיות!…

אדיר אתה הולדת אותי, אבא, האכלת

אותי, הורשת לי את כל אשר לך –

לשם מה אתה עוד רוצה עכשיו לחיות?

[השופע מת]

חצרן מת. רשמנו: דממה.

[האדיר עומד מעליו. לגופה]

אדיר אתה לא, ואני כן.

חצרן זוהי אמירה אדירה של איש אדיר,

המעוררת להרבה מחשבה.

לרשום?

אדיר סלקו אותו. תנו משהו לנגוס.

יש לי הלוויה מחר.

חצרן מה לעשות עם ספר הפתגמים של האב המנוח?

אדיר הספר, כמו מחברו, שישכב.

אין צורך לקרוע או לשרוף,

חבל על הטירחה,

המנוחה על המדף כבר תהרוג אותו.

חצרן אדיר, אדוני. אדיר.

 




ד

 

[נכנס רץ עם מכתב]

 

רץ מכתב, אדוני!

אדיר [פותח וקורא]

"היה אחד, אותו אהבתי,

אתה היית זה".

[עוצם את עיניו, לוחש]

היתה אחת, אותה אהבתי.

חצרן ועכשיו, אדוני האדיר, אני מבין

שנישואיך עולים מחדש על הפרק.

אדיר [פוקח את עיניו, לעצמו, בשקט]

היתה אחת, אותה אהבתי.

[קורא לחצרן]

כּתוֹב לה איגרת תשובה:

"אהובתי, נועדנו זה לזו;

את כבירה, אני אדיר,

יחד – אנו נשגבים.

שישים וארבע שינינו יחד

יטחנו את העולם.

[לרץ]

מסור לה את האיגרת בדחיפות.

אל תישן בלילות. דְהַר!

יותר מדי שנים בוזבזו על שהיות!

[הרץ יוצא]

 




ה

 

[האדיר פונה לצאת. נכנס במרוצה המריק הרביעי, אחריו דולקים משגיחים, הוא מצליח להיחלץ מהם, משתטח לרגלי האדיר, אוחז ברגליו בתחינה]

 

מריק רביעי אדוני, שמע לי רגע!

יש שמועות שאדוני האדיר

עומד לפני נישואים עם הכבירה!

תן לי להישאר כאן,

בבור השופכין של אדוני!

אדיר אם יהיו נישואים, יאוחדו אחוזותינו ועבדינו.

מריק רביעי תן לי להישאר כאן!

אדיר זה לא אפשרי. אתה שלי.

בורות השופכין שלה ושלי יאוחדו,

יהיו נשפים וארוחות,

נצטרך את כולכם.

מריק רביעי תן לי להישאר כאן!

אני אוהב את המקום הזה!

אדיר [צוחק]

רק עכשיו הגעת.

מריק רביעי אני אוהב את המקום הזה!

[מזדקף על ברכיו, מישיר מבטו לעיני האדיר]

אני מאמין אמונה שלמה

ובלתי ניתנת לערעור

בטוב ליבו של האדם.

ישנם רעים, אבל

ישנם גם אחרים.

אדיר [תופס אותו בצווארונו, מטלטלו]

ואתה חושב אותי לאחר!

מריק רביעי כן, אדוני!

[האדיר מטלטל אותו בזעם בעוד המריק הרביעי צווח]

אתה טוב, אדוני, טוב!

לא כולם נועצים סכין

בקרבי אלה המבקשים נדבה!

לא כולם זורקים את פגרי אלה שרצחו

להירקב בבור השופכין שלהם!

אדיר [מרפה ממנו בצחוק גדול, ולאחריו]

טוב, הירגע. איננו רעים כל-כך.

אתה תישאר כאן, בבור השופכין שלי.

מריק רביעי בבור השופכין של אדוני האדיר,

האם יש חלום נעלה על זה?

כל ימי לא רציתי דבר

כפי שאני רוצה עתה

להישאר בבור השופכין של אדוני!

אנשים, אחי לאנושות, רעי לסבל,

אל תאמרו נואש, אל תאבדו את התקווה

להישאר בבור השופכין שרציתם

במקום ללכת אל בור השופכין שאינכם רוצים!

אלוהים בטובו ברא הרבה בורות שופכין,

ולכולנו יש מקום, לכולנו!

תמיד תמיד יימצא לנו בור שופכין

להרכין אליו את ראשנו בגעגועים

בלילה קודר! תודה, אדוני!

[נופל שוב ארצה, מנשק את כפות רגליו של האדיר]

אדיר [ברוח טובה]

ועכשיו לך, חזור לעבודתך.

מריק רביעי כן, אדוני!

[יוצא עם המשגיחים]

אדיר [ברוח טובה]

יש אנשים משונים, מה?

חצרן כן, אדוני.

אדיר ולהם דרישות וטעמים משונים.

חצרן כן, אדוני.

אדיר [משנה את סברו, בשקט צופן רע]

לָעבד סיבות טובות

שלא להיראות לפני הכבירה.

כנראה ברח ממנה, עכשיו הוא פוחד.

חצרן מה תעשה, אדוני?

אדיר שִמרוּ עליו כהוגן.

חצרן ותשאיר אותו פה?

אדיר [מחייך, לוחש משהו באוזן החצרן]

חצרן [צוחק]

אדוני הוא איש מבריק,

מחזר נלהב וחתן נשגב.

[האדיר צוחק צחוק גדול, החצרן והפמליה מצטרפים לצחוקו. לפתע הוא חדל מצחוקו, מרעים עליהם, בועט בהם ומפיצם לכל רוח]

אדיר לכו, הכינו כבר את התנאים

למשא ומתן על נישואים!

הכל הבשיל, אבי מת, ההלוויה

מחר – ומחרתיים אני פנוי!

יש לי הון ורכוש!

יש בלי סוף!

[יוצא]

גמד כי האֵבל מלבה את התשוקה,

והתשוקה מלבה את הכלולות,

והכלולות מלבות את התִפלוּת,

והתפלות מלבה את ההַבלוּת,

האווילות, השטות, הפטפוט,

שמלבים בתורם את הפיהוק והגירוד,

שמלבים את הבהייה הסתמית בריקנות,

שמלבים בתורם את החלל הגדול

של הציפייה למוּת.

 

[סוף חלק שלישי]

 

תמונת ביניים שלישית

 

[לילה. ליד בור השופכין באחוזת האדיר. המריק הרביעי ישן, ראשו מונח על אבן שעל שפת הבור. נכנסים בלאט שלושת המלאכים]

 

מלאך ראשון שְשְש…!

מלאך שני נעיר אותו?

מלאך שלישי מוכרחים.

מלאך ראשון כמה שנים עברו מאז מכרנו אותו?

מלאך שני עשר שנים.

מלאך ראשון עשר שנים, חתיכת זמן! עשר שנים

של משא ומתן על נישואים

בין הכבירה לאדיר!

מלאך שני וסוף סוף סוכמו התנאים והוכרזו הנישואים.

מלאך ראשון מחר נוסע האדיר עם כל כבודתו אל הכבירה.

מלאך שני לכן אנחנו כאן.

[המלאך הראשון מתכופף מעל המריק, ולפני שהוא מניח עליו את ידו, מתעורר המריק, נושא את ראשו למעלה כילד, ממצמץ רגע, ומייד הוא דובר אליהם כאילו הגה רק בהם]

מריק רביעי והנה סוף סוף באתם.

מלאך ראשון באנו. חיכית לנו?

מריק רביעי עשר שנים עברו מאז מכרתם אותי.

בני-אדם, שכחתם אותי?

מלאך שני התייאשת?

מריק רביעי לפעמים.

מלאך ראשון קטן אמונה שכמותך.

מריק רביעי עשר שנים! התינוק שלי בן עשר!

ואשתי, מה איתה? היא חיה?

מלאך שני אשרי המאמינים בי.

מריק רביעי [דמעות ניגרות על לחייו]

עשר שנים, לילה לילה!

מלאך ראשון היו לנו המון עניינים, המון מכשולים ועיכובים.

אין לך מושג עד כמה מפרכת היא מלאכת הגאולה בעולם.

חשבת שאתה יחיד? ראה איך הלבינו שערותינו,

ואתה, קטן אמונה שכמותך, כבר התייאשת!

מריק רביעי כמה יכול בן-תמותה לחכות?

ידעתי שאם הבטחתם – תבואו,

ידעתי שהישועה תגיע יום אחד,

אבל השאלה היא מתי?

חיינו קצרים כל-כך!

מחר יום כלולות האדיר והכבירה,

הוא נוסע אליה עם כל כבודתו.

מלאך ראשון לכן אנחנו כאן, להציל אותך.

שמענו שהוא עומד לקחת אותך איתו.

מריק רביעי לא ייתכן!

מלאך שני האמן!

מריק רביעי היא תוציא אותי להורג! הוא הבטיח לי שאשאר!

מלאך ראשון הוא הבטיח, אבל הוא ייקח,

ולא סתם – שי מיוחד.

מריק רביעי אם כך, באתם בזמן!

מלאך שני כן, בזמן.

מריק רביעי אבל איך תשחררו אותי?

אני כבול כאן בקרסולי בשרשרת ברזל עבה.

[מביט בהם ממושכות]

מי אתם?

מלאך ראשון בטובך, תן יד.

[המריק נותן לו את ידו]

לחיצה איתנה, ידידותית.

[אינו מרפה מידו]

מלאך שני בטובך, תן גם לי יד.

[המריק נותן לו את ידו השנייה]

איש, וגבר!

[אינו מרפה מידו]

מלאך שלישי בטובך, אנשק אותך!

[תופס בלסתותיו]

פתח פה!

מריק רביעי [נפחד]

למה?!

מלאך שלישי ואתה גם כן "למה, למה"!

[כורת את לשונו. המריק זועק בפה שותת הדם. המלאך השלישי חוסם את פיו]

היד לא מה שהיתה. מזדקנים.

מלאך ראשון רועדת?

מלאך שלישי רועדת!

מלאך שני מייסורי מצפון?

מלאך שלישי מזיקנה, רק מזיקנה.

היד הכורתת – היא היד הרוטטת.

מלאך ראשון [משתחווה בפני המריק הרביעי]

לא יכולנו להסתכן שתספר עלינו.

תבין אותנו.

לא רעים במיוחד.

לא קדושים, פשוט מתפרנסים.

משחררים עבד, מוכרים אותו,

מתפרנסים בדוחק פה ושם.

מלאך שני [משתחווה לפניו]

סלח לנו, איש אילם.

הלוואי שהיתה לך לשון,

והיית אומר לנו מלה אחת של נחמה.

מלאך ראשון ואל תזכור אותנו לרעה.

מלאך שני ואם תזכור – מה לעשות!

[קמים ופונים לצאת. המלאך השלישי שוב עוצר, פונה אל המריק, משתחווה]

מלאך שלישי רוטטת היד הכורתת. מזיקנה.

אם הכאבתי – סלח, לא מרצון רע,

רוטטת מזיקנה.

[יוצאים]

 

[סוף תמונת ביניים שלישית]

 

חלק רביעי – התהום

 




א

 

[רחבה בשיאו של צוק. מן העבר האחד מוליך משעול אל הרחבה. מן העבר השני תהום פעורה. המון משרתים מכינים את טקס הכלולות של הכבירה והאדיר. ביניהם מתהלכים שני חצרנים ושני גמדים, מאחוזת הכבירה ומאחוזת האדיר]

 

חצרן ראשון כאן, בראש הצוק, יתקיים סוף סוף

טקס הכלולות בין האדיר והכבירה.

גם המקום עצמו נבחר רק

לאחר דיונים והתייעצויות אינספור.

חצרן שני כן, אם תיקח בחשבון שעשר שנים עברו

מאז מת הזקן השופע, האדיר בנו ירש הכל

והחליט על נישואיו עם הכבירה.

היו דיונים ממושכים, ואז באו גם ספקות,

החלטות וחזרה מהן, סיכומים והפרתם,

משא ומתן שנמשך דרך שליחים ומיופי כוח,

עלה על שרטון, ושוב הפליג לדרך,

נכנס למים עכורים ויצא מהם,

כמעט שצלל למצולות, ושב ועלה, נישא,

עולה ויורד על גלים ומישברים,

ולאחר עשר שנים מתישות בין ייאוש לתקווה,

מין אודיסיאה שאין לה סוף, נחתם המשא ומתן

בין האדיר לכבירה היום, הנישואים הוכרזו.

אם יש משמעות למלה "סופית" – זו המשמעות שלה,

הנישואים יתקיימו לא סתם, אלא סופית.

חצרן ראשון על קצה הצוק הנישא הזה, אות ומופת:

משקיפים על העולם מלמעלה.




ב

 

[משרתים מתחילים להכניס כלי-יקר וחפצי-ערך]

 

חצרן ראשון והנה גם מגיעות המתנות.

[בין החפצים מוכנס גם המריק הרביעי, עטוף כמתנה]

ומה זה עושה כאן?

חצרן שני גם הוא מוגש כשי-כלולות מהאדיר לכבירה.

יש רגליים לסברה שהיא תשמח לקבל אותו.

חצרן ראשון [ניגש למריק ומתבונן בו בסקרנות, מתאמץ להיזכר]

זה לא אתה שהיית כאן מריק שפכים?

[המריק הרביעי מנענע בראשו]

למה אתה לא מדבר?

חצרן שני כרתו את לשונו.

חצרן ראשון מי?

חצרן שני לא יודעים. בוקר אחד

גילו אותו כך.

[המריק נוהם משהו]

גמד אתה רוצה לומר משהו?

אתה ודאי שואל על אשתך.

מתה מזמן. הוכתה למוות, למעשה.

את הפרטים אחסוך ממך.

[המריק נואק, רועד בכל גופו]

עכשיו אתה ודאי שואל על הילד.

הילד חי. משמש אישית את הכבירה

בחדרי הרחצה שלה. עד כדי כך זכה.

[המריק מתייפח]

ועכשיו אתה שואל ודאי על בור השופכין

המוכר לך כל-כך. הוא עומד להיעלם מן העולם,

עם ציצת שערותיו האחרונה של אביך.

הכבירה והאדיר החליטו להקים להם כאן

ארמון חדש ונישא. מהנדסים ואדריכלים

מתכננים להם מערכת צינורות ביוב וניקוז,

המלה האחרונה בעולם בשטח הפסולת.

זה לא נפלא? לא יצטרכו עוד מריקי שפכים.

עבר תורכם, חלפתם. כמה עבודה השקעתם,

כמה זיעה, על משהו שלא אמרו לכם תודה,

ובסוף אפילו לא ייזכר שהיה.

גמדים, תודה לאל, עוד צריכים לעת עתה,

אבל יבוא יום וגם אנו נסוף.

 

כל חיינו עסקנו בפסולת, ולבסוף יוצא

שהם עצמם, חיינו, הם הפסולת.

 




ג

 

[נכנסים הכבירה ופמלייתה, האדיר ופמלייתו. האדיר והכבירה, שניהם בבגדי כלולות, מתייצבים זה מול זו, מתבוננים זה בזו בעיניים נוצצות, חומדות, מלאות חשדנות ואיבת נצח. כאן החמדנות מצטרפת לתשוקה]

 

כבירה הנה אתה, והנה אני.

אדיר וזה הרגע שחיכינו לו.

כבירה עשר שנים של התאפקות.

התמלאתי במצבורי אהבה.

אני טעונה כוחות אדירים.

אדיר הזרע שלי צף, עובר על גדותיו.

הציפייה מתפיחה אותך,

את כבר בהריון מעצם ההמתנה.

כבירה מעניין מי אנחנו. מעניין מה יקרה.

אדיר אינני אדם קל.

[הכבירה צוחקת]

מי את?

כבירה אני רוצה להכאיב לך.

אדיר [חופן את שדיה, היא גונחת מתשוקה]

מה בא זה לומר לי?

כבירה זה בא להכאיב לך, וזה

בא להכאיב לך, וזה וזה וזה –

כולם באו להכאיב לך!

אדיר [מנשק אותה]

יחד נותיר בעולם,

וזה על גבו של זה,

שרטת עמוקה.

[מנסה לקרוע ממנה את בגדיה, היא נחלצת ממנו]

כבירה אה, המתנות היפות שהבאת לי!

[נשמטת ממנו והולכת אל ערימת המתנות, פותחת אותן בחמדנות, מודדת עדיים, תכשיטים, מנסה שמלות, לבסוף נותרת מול המריק הרביעי]

וזה מה? משהו זכוּר, תזכירו לי!

חצרן ראשון מריק שפכים שברח.

את אביו הרגת בפגיון,

ילדו משרת אותך

בחדר הרחצה.

כבירה כן. כן. אביו, ילדו, הוא עצמו.

[לאדיר]

מתנה יפה הבאת לי. מתנה פחותת ערך,

ויחד עם זה כה יקרה.

[למריק הרביעי]

ברחת?

[המריק הרביעי נוהם משהו]

חצרן שני מישהו כרת את לשונו לפני בואו,

לא ידוע מי.

כבירה אולי פחדו שיספר לי משהו.

[למריק]

אתה רוצה לספר לי משהו?

[המריק נוהם ומוציא קולות משונים מפיו]

הבנתי, איש.

[מחקה אותו]

הבנתי.

[מנשקת אותו על שפתיו]

איך אעניש אותך?

נמלטת ממני, מבור השופכין שלי.

מה רצית? חופש?

 

לא אעניש אותך. החופש יקר מכל.

להיפך, אתן לך מתנה,

אוציא לחופשי את ילדך.

[למשרתים]

הכניסו אותו!

 




ד

 

[מוכנס הילד, בן עשר, לבוש לבן, כמלאך קטן, עיוור, מגשש דרכו]

 

כבירה [למריק]

ניקרנו את עיניו מזמן, כדי שלא

יראה את מערומי כשהוא משרת אותי,

ולא תהיה לו הסחת דעת

לעניינים שאינם מן השירות עצמו.

 

אני מאוד אוהבת את מגע ידו על בשרי

כשהוא מלביש אותי ומפשיט אותי

ורוחץ אותי, ומכין אותי להתעלסות.

[לילד]

אביך כאן, אמור לו שלום.

ילד [מגשש דרכו]

אבא?

[המריק הרביעי מוציא קול נהמה]

אבא?

[המריק הרביעי שוב מוציא קול נהמה]

אבא, דבר אלי!

אבא, אמור לי מלה!

[פאוזה]

אני פוחד!

כבירה [לילד העיוור]

בוא והפשט אותי.

לך אחרי. האמן בי.

[הולכת, הילד אחריה. היא עומדת בקצה הצוק. הילד מפשיט אותה עד שהיא נותרת עירומה]

עכשיו אני משחררת אותך. אתה חופשי.

[סרה מדרכו. הוא מגשש בידיו]

ילד הראי לי את הדרך!…

[המריק הרביעי משמיע נהמות וצווחות]

כבירה צְעד. גשש את דרכך. שירתת אותי

באמונה, ועכשיו אני משחררת אותך

לחופשי ואומרת לך שלום.

ילד הראו לי את הדרך!…

[כולם מחשים, מביטים בילד. המריק הרביעי נושא עיניו למרומים, נואק ומייבב]

כבירה לך, ילד חמוד, לך, חיֵה את חייך.

ילד [נופל על ברכיו, זוחל, מגשש דרכו, מתחנן ביבבה]

הראו לי את הדרך!…

אני לא יודע לאן ללכת!…

עזרו לי!… עזרו לי!…

[זוחל, עוצר, ממשיך לזחול. המריק הרביעי נואק. הילד עוצר, כאילו מתכוון לשוב על עקבותיו]

כבירה [בקול רך ומקסים]

לך, ילד, לך לחופשי.

[הילד ממשיך לזחול לכיוון התהום, עד שהוא נשמט, צונח מטה בצווחה אדירה. המריק הרביעי צועק בלשון כרותה שוועה גדולה, עד שצעקותיו שוככות אט אט]

גמד וככה זה קורה:

בתחילה היתה המלה,

אחר-כך הצעקה, אחר-כך האנחה,

הנשימה המחרחרת, ואחר-כך דממה.

 




ה

 

[נכנס ליצן, אחיו התאום של מחולל הנס, נראה בדיוק כמוהו]

 

כבירה מה? שוב מחוללי ניסים?

ליצן [משתומם]

מחולל ניסים?! אני?!

אה, אתם ודאי מחליפים אותי

עם אחי, יש לי אח תאום זהה,

הוא מין… אגב, היכרתם אותו?

הראה לכם קצת מנפלאותיו? עשרים שנה

לא ראיתי אותו, אין לי מושג

לאן נעלם, איש חביב ולא מזיק,

ואילו אני, אני לא ממש בגדולות,

מתמחה יותר בליצנות, בדיחות, תעלולים,

מכות, נפילות, הצחקות, דברים כאלה,

לי תמיד היתה יותר נטייה לאמנות,

ועכשיו שמעתי שיש פה חתונה…

[מתגלגל פעמיים או שלוש מעשה לוליין, מסיר את כובעו, מושיט אותו במהופך לכבירה ולאדיר ולכל שאר הקרואים]

גבירותי ורבותי – האמנות!

 

[סוף]

×