הדמויות

לֶמוּר, ישיש

אוֹרְקוּס, בנו, מבוגר

אֶמפּוּזָה, אשת אורקוּס, מבוגרת

לִינְקְס, בנם של אורקוס ואמפוזה, צעיר

לַמְיָה, אשת לינקס, צעירה

קבצן

רופא

נגר

ילד, בן הנגר

תמונה 1

ערב. בית אורקוס. אורקוס שרוע דומם על מיטתו. נכנסת אמפוזה.

אמפוזה אביך הזקן עומד בפתח.

רוצה לראות אותך.

אורקוס [מתרומם, נרעש]

מה הוא רוצה?

אני נח!

אמפוזה לא אמר.

אורקוס רוצה משהו.

אמפוזה לא אמר.

אורקוס לא טוב.

לא טוב לי. בחילה ומועקה.

רוצה ממני משהו.

תובע ממני את שכר הולדתי.

תני מים.

[אמפוזה מביאה לו כוס מים]

רוצה כסף.

רוצה כסף?

אמפוזה לא אמר.

אורקוס [חש דקירה בחזהו]

אוי, כסף!

שייכנס!

[אמפוזה יוצאת, חוזרת עם למור, שזקנו ארוך ולבן וחוטמו אדום מקור, מבכי ומליצנות]

למור שלום.

אורקוס בחילה ומועקה.

חשש גדול ללב.

[פאוזה. הוא קם. שניהם מביטים מקרוב זה בזה]

בחילה ומועקה.

למור לא יכול לעוס.

זקוק לשיניים תותבות.

[פאוזה]

נחוץ כסף.

[אורקוס צונח-מתמוטט על כתף אמפוזה. היא משכיבה אותו במיטה. הוא שוכב פרקדן, עיניו נעוצות בתיקרה]

אורקוס כמה?

למור אלף לירות.

אורקוס [מכעכע בגרונו]

אין רחמים בעולם.

[ללמור] אֵי… אֵי… אֵי…

[מכעכע בגרונו]

אין לי.

למור אתה יודע כמה המצב נואש

כשאי-אפשר לנגוס.

אורקוס [מבטו נעוץ עדיין בתיקרה]

אין לי.

[פאוזה]

שְׁתֵה תה.

למור [שר בעליצות פתאומית]

שלום, שלום, גינה קטנה,

שלום, שלום לך, רעננה…

[מפסיק לשיר]

אורקוס רע לי מאוד.

[למור יוצא]

 

תמונה 2

ערב. בית למור. למור חולה במיטה, מבטו נעוץ בתיקרה. נכנס אורקוס, נשען על כתף אמפוזה.

 

אמפוזה כאן אביך הזקן שוכב במיטה חולֶה.

אורקוס לא טוב.

[פאוזה. עומד למראשות המיטה]

שתית? צריך לשתות.

[פאוזה]

לו היה לי, הייתי נותן.

למור זה הסוף.

אורקוס אל תגיד.

[למור מתהפך על בטנו]

סְלַח, אבא.

אמפוזה הוא מת.

אורקוס [מורה עליו ובוכה]

מפה יצאתי!

[כורע ברך למרגלות המיטה]

סְלַח… סְלַח…

[פאוזה. נושא מבט מתחנן לאמפוזה]

חשב שיש לי.

ולא הבין שאין.

[יוצא כשהוא נסמך עליה]

 

תמונה 3

לילה. צלע הר חשוכה. נקישות מעדר. לינקס, חשוף ממותניו ומעלה, שריריו בוהקים, חוצב קבר. לידו למיה, עיניה נוצצות. אורקוס מתגנב עם אמפוזה. בהתקרבם לבור הוא זוחל על האדמה, פניו מעופרות, מדבר בלחש.

 

אורקוס מה הנקישות?

אמפוזה אביך מת, בננו קובר.

אורקוס לא אאמין, לא אאמין…

[לינקס קובר את גוויית למור. אורקוס מתכווץ כפקעת]

רוצים ממני משהו.

תובעים תביעות.

אמפוזה כבר לא.

[מנסה להקימו על רגליו. הוא, כביכול, מתנגד, אך מתמסר לה, מנסה להתעודד]

אורקוס והמתים מה? שוכחים?

אמפוזה כך אומרים.

אורקוס [מחייך חיוך נפחד, מנסה לשכנע את עצמו]

שוכחים שהיו. שוכחים שיניים.

פעם, על כל שיעול קטן, רצו לרופא;

היום גם על המוות לא יתלוננו.

אמפוזה כך אומרים.

אורקוס [נופל על ברכיו לפניה, עיניו עצומות, בדבקות] ו

אסמוך עלייך שהמתים כבר שוכחים!

ואבטח בך! ואתנחם בכך!

שהמתים כבר לא זוכרים מי אני,

והזוכרים מי אני לא יחיו לעד!

[יוצא בגניבה עם אמפוזה]

 

תמונה 4

לילה. בית אורקוס. אורקוס ישן במיטה. למור בא אליו בחלום.

 

אורקוס אבא, תן לי לעזור לן.

כמה?

למור תן תה.

אורקוס והשיניים?

למור [בצניעות]

שן למעלה, שן למטה –

תן מאה לירות.

אורקוס [נרגש ונדיב]

שש-עשרה למעלה, שש-עשרה למטה –

קח עשרת אלפים!

למור [בוכה מהכרת תודה]

זה יותר ממה שרשאי בן אנוש לקוות!

אורקוס [בוכה אף הוא מעוצם רגשותיו, מחבק אותו]

קח קח! הוֹלַדְתָּ! טוב לתת!

פועמת בי הנתינה!

[ניתק מלמור, מושיט ידו סביב כמפזר אוכל לתרנגולות]

לכולכם: קחו, קחו! קחו, קחו!

[מתעורר לפתע. למור נעלם. אורקוס מתבונן בידו הפשוטה, מגחך]

אי, חלום חביב! אי, מפח-נפש!

[פאוזה. משתעשע בנפשו]

ואולי מי שנותן בחלום, גם זה נחשב לו?

[מתנער]

אי, שעשועים תפלים!

[חוזר למיטה]

טפו, עולם נאלח!

[לתיקרה]

ואתה, סְלַח!

 

תמונה 5

ערב. בית אורקוס. אורקוס שרוע על המיטה ללא ניע, מבטו נעוץ בתיקרה. נכנסת אמפוזה.

 

אמפוזה בננו בא לראות אותך.

אורקוס [לופת חזהו בכאב]

גם זה בא!

לא באים בעולם, רק אלי!

תביעות שאין להן שיעור!

שייכנס!

[אמפוזה יוצאת וחוזרת עם לינקס. אורקוס מתכווץ, מנסה לבכות. לינקס מתבונן בו מקרוב בעיניים נוקבות]

לינקס מתאמץ לבכות.

אורקוס [מפסיק לנסות לבכות. מתרגז]

והעניין?! והעניין?!

לינקס מת ללא שיניים.

אורקוס ועסקך הוא?! לענייניך, ילד!

[צועק]

נטפל!

[מגחך בעקמומיות]

ומתאמץ להתרגז! ומחפש אמתלאות!

[מקרב אליו יותר ויותר את פניו]

ומחפש אותי בכל פינה!

חופר בורות!

וצעיר! ולא ירפה!

[פניהם סמוכים זה לזה]

נתתי חיים לעיניים כדי שיצפו במותי!

לינקס [תוקע אצבע בחזהו]

אָרֵע לאדם זה.

[יוצא. אורקוס מתכווץ בחלחלה]

 

תמונה 6

ערב. בית לינקס. לינקס יושב זקוף על כיסא, שוחר פעולה. לידו עומדת למיה, עיניה נוצצות, ידה האחת מונחת על כתפו. נכנס אורקוס, כפוף ורופס.

 

אורקוס באתי לאמוד את כוחך להכאיב לי.

[סב סביבו, מחייך חיוך עקמומי]

יש מי שלא יחכה עד שאפול מעצמי.

למיה [מחליקה על שרירי חזהו ובטנו של לינקס]

כאן שק עור חלק, ממולא תנופה.

אורקוס [כורע לפניו, מרכין ראשו, מייבב]

הנעורים, הנעורים! הכוח!

[קם, עומד מולו, משתאה]

מה זה? יצאת ממני?

למה נפרדת מגופי?

מה פשר העניין?

[מנסה לפזם בעליצות]

שלום, שלום, גינה קטנה,

שלום, שלום לך, רעננה…

[מפסיק]

לא תצחק? לא יצחק התינוק שלי?

לינקס אֵחרתָ. תבין.

צחוק התינוק היה הכנה להפסקתו.

אורקוס והדברים לא שבים אחורה, זו הצרה.

ועוד צרה: מעשים נעשים.

ומה שנעשה – מתקיים.

[פונה לצאת, חוזר, תופס בזרועה של למיה, מושך אותה אליו בתנופה. בשקט, כממתיק סוד]

בינינו: מה קרה?

מת הזקן. ולא אני הרגתי.

מעיניים. מזיקנה. ולא אני.

למיה כועס על שאני צעירה ואתה נובל?

[אורקוס רוטט מחימה אין-אונים]

כן, ככה זה יהיה:

יבהיקו שינַי הבריאות כשאצחק כשתפרפר.

[אורקוס סר ויוצא בתנופה מרה]

 

תמונה 7

ערב. בית אורקוס. אורקוס שוכב דומם על המיטה, מבטו נעוץ בתיקרה. נכנסת אמפוזה.

 

אמפוזה הנגר בא לקחת מידות לתיקון המיטה.

אורקוס עוד מתקנים מיטות בעולם?

אני עסוק. לא טוב לי.

מחכה לנורא מכל.

אמפוזה הוא לא יפריע, הוא רק ייקח מידות.

אורקוס שייכנס.

[נכנס הנגר]

נגר שלום.

אורקוס [מתרומם על המיטה, מתבונן בו]

באת לקחת מידות למיטה.

יותר מזה אינך רוצה.

כי אתה נגר, ולכן: מיטה.

נגר בדיוק: מיטה.

אורקוס זה עניין פעוט וניתן לאומדן,

אין בו שום איום. מיטה. ולכן: מְדוֹד.

[הנגר מודד את המיטה. אורקוס יורד מהמיטה ומתבונן בה אף הוא מקרוב]

מה ביני ובינךָ? – מיטה.

לא שום דבר אחר.

נגר [מגחך בבושה]

סלח על אפסותי לגביך.

אני – ברהיטים.

אורקוס וכך צריך: להעביר את החיים

מתוך שלווה גדולה במיטות.

[יורד על ארבע, מתבונן באיזו נקודה בריצפה]

והנה.

נגר מה?

[יורד אף הוא על ארבע ומתבונן לעבר אותה נקודה בריצפה, ראשו סמוך לראש אורקוס]

אורקוס נמלה נושאת פירור.

אתה אומר: תלך לשם או לשם?

נגר אני אומר: לשם.

אורקוס ואני להיפך: לשם.

נגר ואני: לשם.

אורקוס והרי עניין, ויכוח בְּלב טוב

על עסק לא חשוב, תפל,

ולא ממש נוגע לנו –

אלה חיים.

[מתכווץ]

שיחלפו כך החיים.

[פאוזה]

הם לא יחלפו כך, מה?

עוד מחכה לנו הדבר הנורא.

נגר סלח, אני ברהיטים.

[קם ומסיים את מדידת המיטה ויוצא. אורקוס מטיל את ראשו על המיטה כמחכה למהלומה]

אורקוס [לעצמו]

יש כוח בעולם, הוא יהלום בי.

וככה זה יקרה: לפתע,

מאחור, על הגולגולת.

ומתנפץ הראש. אבל המוח

עוד יספיק את שלושת אלה:

שביב תימהון, נצנוץ עלבון,

ואור הולך ומתעצם של ודאות:

מה שחיכינו כל חיינו – בא!

 

תמונה 8

לילה. צלע הר חשוכה, גשם ורוח. לינקס, ערום ממותניו ומעלה, מתנשם בסערת- נפש. נכנסת למיה מאחוריו, עיניה נוצצות. היא מביטה בו רגע, אחר-כך רצה אליו ומחבקת אותו מגבו חיבוק עז. לינקס מסתובב אליה, לופת את פניה בידיו בכוח, מתבונן ממושכות בעיניה.

 

לינקס ומה אומרים הפנים?

אין רחמים: תובעים תביעה!

[מטלטל את ראשה]

לוּ היית צוחקת קצת… לא, מה?

אין הנחה: תובעים תביעה!

[מגלה בבת-אחת את חזה]

ומה אומרות הפטמות? –

מה שאומרים הפנים!

[קורע את שמלתה]

והירכיים? – מצטרפים!

כל איברייך מקהלה:

תובעים תביעה!

[הודף אותה מעליו]

אשה כהלכה, בנויה

מחומר של גזר-דין!

 

תמונה 9

לילה. בית אורקוס. אורקוס מתהלך בחדר, רותת.

 

אורקוס אשתי!

[נכנסת אמפוזה]

קשה פה המזרן.

מתקנים מיטות –

אך המזרן הוא שקשה.

חבקי!

[היא מחבקת אותו. הוא לופת אותה, ממשש בקדחתנות]

יש ממשות? יש ממשות?

מה זה?! את עשויה

מאיזה חומר?! מתפרק?!

[סופק כפיו בייאוש]

אהה, התחתנתי איתך במיוחד לרגע זה,

וברגע זה את לא יותר ממה שאת!

[יוצא בחופזה]

 

תמונה 10

לילה. דרך בשדה פתוח. אורקוס עומד ומחכה. נכנס לינקס. אורקוס מזנק לעברו ונצמד אליו בכוח.

 

אורקוס הנה אני נצמד אליך, בשר אל בשר!

וכשאני נוגע בך אין זה מפחיד עוד!

[מנסה ללטפו על פניו]

ילד שלי, כמו פעם!

[לינקס תופס בידיו]

מה תעשה לי, תַכֵּה?!

הנה גם אחבק אותך!

אתה בשר ודם! ואנושי!

ומשלי! שלי!

[לינקס ממשש את צווארו ופניו, כמו לבדוק את רכות בשרו]

אז מה, כשזה קורה לא פוחדים עוד!

הַכֵּה, הַכֵּה!

כמה אפשר להכות – לא לָנֶצַח!

הַכֵּה, וגמוֹר כבר!

[נכנסת למיה, מתבוננת בהם חרש ממרחק]

לינקס [מביט בפני אורקוס]

אני רואה אדם ואני אומר:

מתחת לקלסתר האנושי,

שיניים צהובות וריר וריקבון נצחי –

שם מתחבאה מפלצת.

ואז אני מביט בה ואומר:

מתחת לשן הצהובה, לריר, לריקבון,

יש חומר עצוב ומתפורר –

שם מסתתר אדם.

ושוב אני מביט בו,

ושוב אני חוזר,

ושוב אומר.

למיה רַחֵם עליו. וּשכח.

לינקס כבר עמדתי לרחם

לולא אמרת: "רחם! רחם!"

כבר עמדתי לשכוח,

לולא הזכרת!

[מסתובב ופניו אליה, בשקט]

את ועינייך. את ומישושייך.

את, את ואת.

[פונה לצאת]

למיה לאן?

לינקס אנו מכניסים אצבע לאש הגהינום

וצועקים "אַי!" בתרועת חלחלה וגיל!

[יוצא במרוצה. אורקוס מתקרב ללמיה, מגחך בהכנעה ובזעם, כורע לרגליה]

אורקוס ובפנייך טוב להתחנן! ו

תחתייך טוב למצוא מחסה!

פעולות כגון אלה – טוב אצלך!

[לופת את שוקיה]

וכשלופתים את שוקייך כדי לבקש סליחה –

משהו בלב צועק: "נכון! נכון המעשה!"

[היא בועטת קלות בפניו, כאילו מנסה להיחלץ מאחיזתו. הוא לופת בה ביתר כוח, זוחל על הארץ, מנשק את כפות רגליה. היא מפשקת את רגליה מעליו]

בואי, בואי!

למיה [משולהבת]

ומעניין לשבת פעם על גולגולת מת!

אורקוס [מתחתיה, צופה אל בין רגליה]

ובעולם ניתנים דברים להיעשות!

העולם הוא בד מתוח,

ואברנו הקטן – מכחול!

למיה [רוכנת מעליו עוד יותר. בתאווה]

נַבֵּל את פיך!

אורקוס [צוחק בייאוש]

פי יהיה ככר מזוהם כהוגן מבין רגלייך!

[נחלץ מתחתיה ויוצא]

 

תמונה 11

לילה. בית אורקוס. אורקוס שרוע דומם על המיטה, מבטו נעוץ בתיקרה. נכנסת אמפחה.

 

אמפוזה קבצן רוצה נדבה.

אורקוס פרוטות אני נותן.

הכניסי אותו!

[אמפוזה יוצאת, חוזרת עם הקבצן, בן דמותו של למור, ויוצאת. הקבצן עומד, ידו מושטת לנדבה]

קבצן אנו מוקירים נדיבות.

אורקוס יש לך שיניים?

קבצן [מגחך בפה חסר שיניים]

לא.

אודקוס טוב.

אתה אביו של מישהו?

קבצן כן.

אורקוס טוב. גם אני בנו של מישהו.

בְּכֵה על שיניך! [עוצם את עיניו. הקבצן מייבב] לא כך.

קבצן הראה לי.

אעשה הכל לזכות בשיניים.

אורקוס לא אמרתי שתקבל שיניים.

נסה שוב.

[הקבצן מייבב]

לא כך.

[הקבצן מייבב]

לא כך.

[הקבצן משתתק]

לו הייתי נותן, הייתי מתחרט אחרי רגע.

ואבי לא ישוב עוד. לא ישוב.

קבצן [מרעים עליו לפתע בקולו]

למה לא נתת שיניים לאביך?!

אורקוס מה?! גם אתה?!

איש לא ישכח?!

קבצן סְלַח. קפץ הרוגז. סְלַח.

תן כסף לשיניים.

אורקוס לא אתן.

המוות מתקרב, ואני חרד,

ודווקא לא אתן.

קבצן [הולך אל הדלת, עוצר, חוזר]

אבל פרוטה רצית לתת, תן פרוטה!

[אורקוס משליך פרוטה על הריצפה, הקבצן מרים אותה בפנים חתומות. אורקוס מזנק אליו, תופס בצווארונו מעורפו, פוסע אחורה לקחת תנופה כדי להשליכו החוצה. הקבצן מגחך בזעם]

ויפה אתה תופס שם,

מומחה במלאכת השלכת

זקנים בצווארונם!

הֵי-הוֹפּ, וכך לָנֶצַח!

[אורקוס קופא לרגע, אחר-כך ננער ומשליך את הקבצן בתנופה החוצה בעוד זה קורא]

הֵי-הוֹפּ!

 

תמונה 12

ערב. בית אורקוס. אמפוזה יושבת רפויה על כיסא. נכנסת למיה.

 

אמפוזה מה באת לומר לי שאני לא מנחשת?

למיה באתי להראות לך קצת מקומות.

[פושטת מעילה כסהרורית, מורה על חזה]

כאן.

[מורה על בטנה]

וכאן.

[מורה על ערוותה]

וכאן.

[מחליקה בידה בין רגליה]

וכאן, עם השפתיים.

ככה.

אמפוזה [מתכופפת ומתבוננת מקרוב אל בין רגלי למיה]

ככה?

למיה כן.

אמפוזה [משתדלת לכבוש את רגשותיה]

גם אני, פעם, ככה.

למיה אני – בהווה.

אמפוזה אהה, ההווה!

[לפתע פורצת בבכי]

למיד! [בעיניים נוצצות]

למה? גם אצלך, פעם.

[לובשת את מעילה ויוצאת]

 

תמונה 13

לילה. בית לינקס. לינקס, פלג גופו העליון ערום, יושב על מיטתו, שותה ומחכה. נכנסת למיה, סמוקת פנים, עליזה, פטפטנית, ממששת צווארה וחזה מול לינקס.

למיה ועדיין שיירי אדמומית על הצוואר.

את רוצה שהיא תימוג –

היא עקשנית, רוצה דווקא

לתת עדות סמוקה: היה, היה!

לינקס עם מי?

[ראשו של אורקוס צץ בחלון מבחוץ. לינקס רואה אותו, קם, כושל, חיוור כסיד]

למיה נבהלת! אתה רועד!

כחוט השׂערה – ושוב ילד!

לינקס [בקול עמום, לעצמו]

נמנעת מללטף!

למיה והשאלה: תשקע שוב בילדות,

או תקיץ למשהו אחר?

לינקס [מרכין ראשו, לעצמו]

ונמנעת מללטף!

כאן, בעורפי, אני חש כמו כווייה

את ההימנעות מלטיפה.

אורקוס [בחלון, מצחקק]

אשרת את כל תאוותיכם!

אגיש יין למיטה, וגם מגבת!

אשרת את אונכם ונעוריכם!

אֱמָחֶה לרגליכם כאילו לא הייתי!

[לינקס מרים קנקן כבד ומשליכו בכוח לעבר פני אורקוס בחלון. אורקוס פולט זעקה מרה, נופל אחורה ונעלם. לינקס קופא. לינקס ולמיה צופים בחלון בדומייה. לאחר רגע מתרומם ראשו של אורקוס, שטוף דם, מייבב מכאב, מגחך]

איזה כאב!

אגב גם על זה כדאי פעם לדבר, על הכאב!

הצרה שאין מה לומר עליו,

את הכאב יש פשוט לצעוק: אַי! אַי! אַי!

[ושוב, כמו בחלום, שולח לינקס את ידו, מרים קנקן אחר ומשליכו לעבר פני אורקוס. אורקוס פולט שוב זעקה מרה, נופל אחורה ונעלם. לינקס ולמיה נלפתים זה אל זה באימה, צופים בחלון. לינקס, קולו עמום, כעולה מאוב]

לינקס ידיים נשלחות, קנקנים מתעופפים,

ראשים מדממים צצים-נופלים בחלונות –

כל דבר לעצמו אני מבין,

רק החוט המקשר אבד לי.

[ראשו של אורקוס שוב צץ בחלון, שטוף דם, מתנודד]

אורקוס הראש… הראש… ועוד רוצה לשרת…

[למיה ניגשת לחלון בעוד לינקס קופא על עומדו. אורקוס מביט בה בחיוך נעווה]

עכשיו עלייך לירוק.

התמונה לא תהיה מושלמת

בלי לחתום אותה ביריקה.

למיה [בחיוך שקט]

מי צריך אותך?

שפירושו: מי באמת צריך אותך?

אורקוס [מגחך]

יש רגע בטבילה בסחי, אם עוברים אותו –

כבר להוטים לשקוע עד הקרקעית.

[משרבב ראשו ומחכה. למיה עולה על אדן החלון, מדלגת החוצה, מחבקת אותו. שניהם צופים חבוקים בלינקס]

למיה הצְפייה בחלון מן החדר

אינה דומה לזו מן הרחוב.

בחוץ אומרים:

כמה חמים בבית.

בִּפנים אומרים:

כמה קסומים המרחבים.

[צוחקת, יוצאת שלובת זרוע עם אורקוס]

 

תמונה 14

לילה. בית אורקוס. אמפוזה יושבת עייפה ורפוייה על כיסא. היא פוכרת ידיה, עושה בהן תנועות מכאניות. נכנס אורקוס, ראשו שותת דם, עם למיה. אמפוזה קמה, נרתעת.

 

אורקוס התימהון הוא על הדם?

רוצה להביא מים ומגבת?

אין צורך!

אינך אחראית עוד על ניגוב דמי,

ואגב, ניסו למחות, ביריקה…

[מגחך. מורה על למיה]

ולמה לא?

לא רק לחלום צריך – נחוץ גם לחיות.

ולא נחוצים מים לניגוב.

לא נחוץ כלום.

נחוץ לחיות.

[ללמיה]

כאן גרתי, היית מאמינה?

על המזרן הזה נחרתי,

ובחלון הזה חיכיתי.

לא להאמין, מה?

[פונה לצאת עם למיה. אמפחה חוזרת ויושבת על הכיסא, חיוך נכלם ומעוך על שפתיה. אורקוס סב לעברה, רואה את חיוכה, יוצא לפות עם למיה]

 

תמונה 15

לילה. דרך בשדה פתוח. אורקוס ולמיה הולכים לפותים. קול פסיעות מאחוריהם. נכנסת אמפוזה, רצה. מתנשמת בכבדות, חגה סביבם.

 

אמפוזה כך! רודפת הזקנה! ולמה?

מתחננת שישוב?

והרי לא ישוב! אז למה?

רודפת – כי זקנה על מטאטא!

[ללמיה, מלאת מרץ]

לך יש עוד הרבה – ולי מטאטא!

אורקוס טובלים בהתבזות המתוקה!

חסוד להיות זקנה ננטשת!

[מורה על אמפוזה, ללמיה]

עם זאת, עם זאת – היית מאמינה?!

אמפוזה [מצטרפת להכפשת עצמה]

איתי, איתי – היית מאמינה?!

עכשיו על מטאטא – והוֹפּה-הֵי!

[יוצאת בספק ריצה, ספק ריקוד. אורקוס צוחק צחוק גדול ומר]

 

תמונה 16

לילה. צלע הר חשוכה. אורקוס על ברכיו, ראשו המלוכלך בדם מוטה אחור. למיה עומדת מעליו. אמפוזה צופה בהם בסתר.

 

אורקוס זהמי אותי!

החשיכי עלי את עולמי וזהמי!

[למיה מפשילה את שמלתה וכורעת בפישוק מעל פניו]

למיה מה אתה רואה?

אורקוס הרבה צדק!

כל אירגון החומרים בינינו זועק:

נכון! נכון מאוד!

רוקני על פני! אל תוך פי!

[למיה קורסת עליו]

נכון מאוד! החור צודק!

ומה שבתוכו הוא האמת!

למיה כמעט היתה לך פליטה.

אורקוס [בייסורים ובעונג]

כך פלטתי את בני!

אפלוט עוד אחד, חדש!

הוא יאהב אותי! עם אמת כזאת מעלי –

הכל ישתנה!

הוא יאהב, יאהב!

זהמי, כלבה!

למיה פתח פה!

אורקוס על זה חלמת בילדותך?

למיה שִתקוּ, אתם!

כמה דיבורים!

אורקוס נכון, נכון!

[פוער את פיו, למיה עושה את צרכיה לתוכו]

נכון מאוד! נכון המעשה!

[פניו טובעות בצואתה]

וכך יקברו אותי:

אשה אחר אשה תבוא, תפשיל שמלה,

תשב מעל נבלתי ותתרוקן!

אחורייך, אשה!

שק חיוור-ענוג עתיר צואה!

אין צורך בעפר, תודה!

למיה פלטת!

[קמה מעליו. הוא נותר שרוע, מלוכלך בדם ובצואה, כשפניו מוטות אחור]

 

תמונה 17

לילה. צלע הר חשוכה. אמפוזה עומדת וצופה באורקוס ולמיה. אורקוס ניתק מלמיה, עומד מול אמפוזה, פניו עדיין מלוכלכות בדם וצואה.

 

אורקוס עדיין את!

[אמפוזה מחייכת חיוך נעווה. אורקוס מתקרב אליה, כמעט רוצה לגעת בה. היא נושאת אליו עיניים מצפות]

לו רק ידעת ללעוג לי!

אבל חגת סביבנו,

וחיוך כלימה על פנייך!

החיוך הזה! לא אשכח!

היטב ידעת להכביד!

לא אשכח!

אמפוזה [שפלת-רוח]

אנחנו מואסות ברחמים.

אורקוס [בצינת פתע]

קחו מה שזורקים לכן!

אמפוזה מְחֵה אותו!

אורקוס את מי?

אמפוזה את הלכלוך! הוא לא מזעזע!

אורקוס [מצטחק]

למחות? אשה, על פני מרוחה האמת!

אמפוזה [מתבוננת בו מקרוב]

לא ממש סובל, ולא ממש נהנה,

ולא ממש צוחק, ולא ממש אינו צוחק!

נראה כאילו בן-אדם, כן, אך לא ממש!

אורקוס מבטך מעמיק לחדור – עד האמצע!

[מכה אותה בפניה. היא פולטת יבבה ונסה משם. הוא קורא אחריה בהמון רגשותיו וחמלתו]

כמו כלב מוכה! וגם את זה אזכור!

החיוך, היבבה – ואיך באת, הושטת יד, ואיך בעטתי בכל!

[חוזר תקוף צמרמורת אל למיה]

 

תמונה 18

לילה. דרך בשדה פתוח. אמפוזה ולינקס חולפים זה על פני זה במהירות. את פני אמפוזה מכסה כמעט כליל מטפחת. הם נעצרים. לינקס, מתנשם בכבדות, נאנק מכאב.

 

לינקס הבטן, הבטן!

כאילו הוכיתי מבפנים:

הך, הך, הך!

[כורע ברך לפניה, מרכין את ראשו]

ממך, אמי, אקווה לטוב!

אמפוזה ולמה לא?

חושבים שבאמת רוכבת על מטאטא?

רוב הזמן יושבת עם חמיצוּת בפה!

כאלה אנחנו, המכשפות הזקנות,

רק נדמה שמֵרִשעוּת!

[כורעת ברך לעומתו]

לא מרֶשע, ילדים, מחמיצוּת!

[מגחכת בייאוש]

לינקס למה את מכסה את פיך כשאת מחייכת?

אמפוזה כי שיני רקובות!

לינקס [נלפת בה]

במרכז סרחונך, אמא,

שוכן החלב המתוק!

אמפוזה [מחבקת אותו]

ולמה לא?

ובין בשרינו, מה ההבדל?

[מתבוננת בבשרו מקרוב]

החומר שאנו עשויים ממנו:

נקבוביות ורקמות, נקבוביות ורקמות!

[חושפת את ערוותה ואת ערוותו]

ראה: שלך, שלי.

ומקרוב הכל דומה,

הכל אומר דבר אחד!

[לוחשת על אוזנו]

ומצעים אסור לאוורר,

במצעים יש להתפלש!…

[לינקס מנסה לאחוז בה בעוד היא משתמטת ממנו]

ולא מֵרִשעוּת – מחמיצוּת!

[יוצאת בספק ריצה, ספק ריקוד. לינקס קורא אחריה]

לינקס ואקווה ממך למתיקות!

זקנה חמודה, זקנה לבבית,

יחד נחיה, אתמסר עד תום!

נשתה תה! נישן! נחיה!

[הכאב פולח בו]

הך, הך, הך!

[פורץ בצחוק של ייאוש ויוצא במרוצה לכיוון ההפוך]

 

תמונה 19

לילה. סערה. רחוב. אורקוס מתדפק במהלומות עזות על דלת הרופא.

 

אורקוס רופא, פתח!

רופא מי צועק?

אורקוס זה שפוחד!

[הרופא, ישיש מצומק והסר שיניים, בן דמותו של למור, מרעיד מקור, מקומט משינה, פותח את הדלת בכתונת לילה. בידו עששית להאיר את החשיכה]

אני כמו הנידון למוות

הנלקח בעגלה אל הגרדום;

בדרכו חולפים לפני עיניו

שדה, עץ בפריחה, ילד –

והוא רואה הכל ואינו רואה דבר,

רק זה בלבד מכה בו: אמות.

[הרופא מקרב את העששית אל פניו שלו]

רופא אין שיניים. החניכיים בנסיגה.

הלשון צפודה ולבנה, הפה

מלא פצעים. והגרון? מה רואים?

[פוער פיו מול פני אורקוס]

אורקוס לו רק ידעת כמה מכוער אני!

רופא [מגחך]

כמו מוגלה ייאספו בך פחדיך,

עד שתורעל עד תום. אז תנוח.

אך איזו מנוחה יביא איתו המוות?

המת אינו יודע שהוא נח!

ולקראת מה הוא נח אם לא יקום עוד?!

אפסיות שתימשך באפסיות!

אורקוס לפחות שוכבים ולא חשים בכלום!

רופא חשים עכשיו! באת לעולם

להתענות מראש על צאתך ממנו!

אורקוס [מנסה לצחוק, מפסיק]

לא יעזור לי שאצחק, מה?

צוחקים מפטפטים, מנסים לישון,

לשתות תה, לתקן מיטות,

בעיקר לישון, ובסוף…!

[ופתאום, כמי שרואה את הרופא לראשונה]

אני יודע מי אתה. אותך אני זוכר.

אתה מהשיניים, מהכסף,

אתה מהבושה שאין לה קץ.

[נאנק. הרופא מגחך, מתקרב אט אט אל אורקוס. אורקוס קופא כמו לנוכח רוח רפאים]

אתה מוצק ואמיתי.

זה שאין לו ממשות –

ממשי יותר מכל.

הצל מניע את הגוף.

רופא [מגחך]

וחושך! ואל תאמין במנוחה!

שוכבים בפה פעור בחושך!

ואין שיניים! וחול בפה!

וחושך! חושך!

[אורקוס נמלט]

 

תמונה 20

לילה. רחוב. לינקס מחכה. נכנס אורקוס, כולו מרץ ואון-רשע, רואה את לינקס.

 

אורקוס מי בא ליילל מולי?

הנוער בא, הנוער בא

לתבוע את שלו!

לינקס [מרכין ראשו]

נגדש בי משהו.

הכאב מנסר!

אורקוס [קופץ אליו, טופח על בטנו בתנועות גסות, מדגדגות]

איפה?! פה? פה? או פה?!

לינקס [פולט ציחקוקים בעל-כורחו מחמת הטפיחות על בטנו]

יותר עמוק, אבא…

יותר עמוק…

[מין נימת תחינה בקולו]

אבא!…

אורקוס [עדיין משולהב]

הנוער בא, הנוער בא,

בל נשכח את הנוער!

לינקס [כאב חד פולח את קרביו כשהוא משתמט מידי אורקוס]

הבטן! הכאב מנסר!

אורקוס [ממשיך לכרכר סביבו, בעוד למיה נכנסת וצופה בהם בעיניים נוצצות]

יודעים, יודעים, הנוער!

מי לא מכיר את הבטן של הנוער:

כאב פולח מסתיים בקצת שלשול רך!

[לינקס משתמט ממנו, רץ אל למיה, מביט בה רגע, משתמט ממנה ויוצא במרוצה. למיה קוראת אחריו]

למיה בעלי!

אורקוס [מגחך]

קוראת, אך לא בקול חזק מדי!

ואיך תצעקי אחרי?

[מביט אל תוך עיניה, בכובד שבמיאוס]

ושוב עיניים נוצצות, ושוב חיוך

מסתורי, ושוב עיניים נוצצות!

כבר ראינו!

ומה עוד יש לך בשבילי?

מאוד חריף איתך, אך לא עמוק!

[יוצא במרוצה אחרי לינקס]

 

תמונה 21

לילה. דרך בשדה פתוח. לינקס רץ, מתנשם בכבדות, אורקוס אחריו. לינקס עוצר בצלע ההר החשוכה. אורקוס עוצר אף הוא, עומד במרחק-מה ממנו, וצופה בו כתובע משהו. לינקס מפנה אליו פנים מכוערות משינאה, מוציא מבגדו סכין. אורקוס משמיע גיחוך.

 

לינקס [מתנשם בכבדות, לעצמו]

לו רק אמר מלה, מלה אחת!

המלה, המלה!

והעולם היה סב לכיוון ההפוך,

והיה יום עכשיו, שמש בהירה,

ולא היינו מבינים איך יכולנו בכלל…

והיינו צוחקים, איך היינו צוחקים…

[שוב משמיע אורקוס גיחוך של התגרות. לינקס, לעצמו]

ולו רק, במקום המלה,

היה צוחק כמו בן-אדם…

צחוק אחד של בן-אדם…

[אורקוס מגחך שוב, בהתגרות ובבוז. לינקס, בייאוש]

עסק אבוד!

[רץ אל אורקוס ותוקע את הסכין בחזהו. עומד ומסתכל בו כלא-מאמין]

מה?! תקעתי?! ככה? בפשטות?

שום מסתורין: תוקעים וזהו!

כך רוצחים בעולם – בפרוזה פשוטה!

[אורקוס נושא אליו מבט אילם, מוכה, נזוף. לינקס נסוג]

אהה, המבט!

עכשיו אתה פתאום נזכר להיות אנושי?!

[נסוג עוד יותר תוך מלמול]

וכניסת הלהב היתה כל-כך רכה!

כמה עדין החומר ממנו בוקעת הגסות.

[יוצא]

 

תמונה 22

לילה. רחוב. אורקוס הולך כשהסכין בחזהו. לעצמו, במין השתאות, שמחה והקלה פתאומית.

אורקוס כל חיי פחדתי מנעיצת סכין,

והנה היא כבר בִּפנים!

ממה יש עוד לפחוד?!

איש עם סכין באמצע!

[מנסה לרקוד משמחה]

וגם החולשה די נעימה, מין תנומה,

ולא שקיעה למטה, להיפך, ריחוף…

כל החוטים המחברים לאדמה

בותקו בנעיצת סכין…

נשר ממני העולם…

[יוצא]

 

תמונה 23

לילה. בית הנגר. הנגר יושב ליד השולחן, אוכל מרק. על המיטה שוכב בנו הילד והוזה. נכנס בחטף אורקוס, כושל פנימה, הסכין בחזהו, שותת דם. הנגר והילד מתרוממים מבועתים, נסוגים לפינת החדר.

 

אורקוס אפשר לשבת? – תודה!

[צונח לכיסא]

מאליו מובן… בודק הצעות מחיר…

ארון מתים, למשל, כמה יעלה…

[הילד מייבב בפחד]

תגיד לילד שיישן… שיחה עסקית…

ואגב ילד: קוּץ'-קוּץ'-קוּץ'…

[הילד ממשיך לייבב, אורקוס צועק, מנסה להסותו]

ארון מתים! המחיר!

נגר [מלא טינה]

חושב שאם תשוחח איתי שיחה עסקית

על הזמנת ארון, תהדוף את פחד המוות!

[אורקוס מגחך גיחוך נורא, קם ומתמודד מלוא קומתו וחזהו הפצוע מול הילד. הילד פולט צווחה. הנגר פונה לילד, צועק בזעם]

אין לו כוח!

הוא נראה נורא, אך אין לו!

אינו יכול להביא עוד נזק לעולם!

הוא עוד מלכלך קצת, אך לא מדביק!

[הילד מייבב חרש. אורקוס צוחק בשקט, כשיכור. אל הילד]

אורקוס כן. אין לי כוח.

ראה, סכין בחזה.

[כורע ברך לפניו. בקול שקט ורך]

יודע? גם אני הייתי ילד,

ופחדתי מכמוֹני.

עכשיו תורי להיות המפחיד.

אך זה כל העניין, שגם נשארתי ילד,

וגם אני פוחד…

[בוכה]

ויום אחד יגיע גם תורך…

הילד [מייבב]

אבא… אבא…

אורקוס גם לי היה… רַחֵם…

ואילו רק לא שר אז…

שלום, שלום, גינה קטנה…

ואילו לא חייך אז…

ואילו לא חייכה גם היא…

ואילו לא חייכו כל אלה שהיכינו…

רַחֵם, ילד…

הילד [נלפת בזרועות הנגר]

אבא… אבא…

אורקוס [קם על רגליו. לעצמו, בהשלמה]

גם הילד לא ירחם.

[מתנודד כשיכור ויוצא]

 

תמונה 24

שחר. בית אורקוס. אמפוזה ולמיה יושבות על המיטה ומצפות. אמפוזה משפילה את עיניה אל המיטה, למיה נושאת את מבטה לחלון.

 

אמפוזה תיקנו את המיטה.

היא קוראת לנו:

עִצמוּ עיניים, נוּחוּ, שִכחוּ.

[לינקס, שערו פרוע ועיניו נוצצות, מופיע בחלון, נכנס לחדר, ידיו מלוכלכות בדם, מגחך]

לינקס ושוב במעדר, הך-הך, בור.

למיה [קמה אליו, רועדת]

חבק אותי!

אמפוזה [עדיין כלפי המיטה]

כאן, במיטה הזאת… כל-כך הרבה…

וכמה צחקנו. גם הָרִינוּ והוֹלדנוּ.

מן המיטה יצא הכל.

[אורקוס מופיע בחלון, פניו חיוורות, נכנס לחדר בצעד כושל, הסכין בחזהו]

למיה [פורצת בצחוק חד של חלחלה]

ליצן!

איזה נחיריים מצחיקים!

איך לא ראיתי קודם!

[אורקוס מועד, קם שוב, הולך ומתנודד, שוב כושל. אמפוזה קמה לקראתו]

אמפוזה כאן בנך וכלתך. כאן אשתך.

כאן מיטתך. תיקנו אותה.

כולם סביבך, שלך.

הכל כאן.

אורקוס [הולך אל המיטה, שקוע בעצמו]

הוי ודאות, ודאות, הנה את!

כך את נראית!

ולפחות לא נחכה לזה יותר –

פטור מציפייה!

[נופל על המיטה, קולו הולך ונחלש, לעצמו]

יפה. זה קורה.

ומעניין מה הדבר האחרון

אשר יחלוף במוח: תמצית? סיכום?

תגלית-פתע מרעישה

שלאורה יוחוור הכל?

הנה צץ משהו, מתקרבת דמות,

רוכל הירקות ועגלתו נדמה לי,

הוא לוחש לי משהו,

"היום יום חמישי… בצל טרי…"

ומחלון רחוק, פתוח,

בוקע מין פיזום,

פְּלוּם-פְּלִים… פְּלוּם-פְּלִים…

וזה מה שזה,

עוד "פְּלוּם" אחד ו"פְּלִים" אחד –

תם ונשלם.

[מת]


[סוף]


×