[שטיינר]

המצב הוא זה: חוא כורע על ברכיו ומצחצח מגפי אשה שחורים. הוא מואר בקרן אור אלכסונית, מופקת מלמעלה, ד,מציפה אותו בזיו. קול רך וקסום קורא אליל מלמעלה: "שטיינר! שטיינר!,/ הוא מתחלחל. מי זה קורא לו? נשמת אמו? מלאך ממרוםr ודווקא עכשיו נזכרו? לרגע גואה בו התפעמות של ילדות.

מה עליו לעשות? לזנוח את המגפיים? ומה יעשה? אדם בגיל מסויים זקוק לקצת שלווה ומבכר התמדת-חיים על התפעמויות מקולות קסומים. ובכלל, איזה קול כאן? והלוא מרמים! והלוא אץ כלום מלבד מגפיים מזוהמים וריח עור! ואיזה מלאך המרחף במדתבי הקוסמוס בכנפיים נוצצות יקרא פתאום "שטיינר!"?

שטיינר מתכווץ ומנסה לתפוס פחות מקום. לפתע הוא מרכץ ראשו אל כץ המגפיים לנושא מבטל למעלה, היישר אל האלר, בהתרסה, בחציפות, כן, ככה, אדרבא, שיראו, הוא והמגפיים, כשלושה אחים בתצלום, לדללקא באלד מלא, כן, מה יש! הוא אפילו משעץ לחי על מגף ומצטחק בניבזות.

אל החדר נכנסת אשה. היא לבושה לקראת צאתה החוצה. היא זקוקה למגפיים. על שטיינר לעבוד ולסיים. וזאת הוא עושה חיש קל. הכל טבעי, זורם בפשטות. היא נועלת את מגפיה בעזרתו והולכת. שטיינר נותר לבדו. לצד חוטמו שומה כהה, שהוא מחכך אותה כעת בתנועה חוזרת בלי לחשוב על כלום.

| 57 ו כמה יופי, מוצדקות ונכונות יש בעמידה זקופה של משרת בפתח אולם שבתוכו פוסעות אנה-ואנה, כוסיות בידיהן, גבירות נחשקות. המשרת מתמתח. כביכול חוליות עמוד-שידרתו מבקשות להינתק למען תת כבוד לגבירות. התמתחות פירושה עמידה מרוכזת תוך נכונות לקבל הוראות ולהשביע רצון. המשרת המתמתח מודיע לגבירתו באמצעות ההתמתחות: אני כאן, מוכן ומזומן, מלא חרדה וקשב. הקשב הלוא מובן מאליו, ולכך יש להוסיף חרדה. כן, עליו לדעת שלא רק הוראת-שירות, גם הוראת-עונש עלולה לנחות על ראשו במפתיע. ואז כבר יהיה המום. כן, אז נראה אותו.

הגבירות, גופן רפוי ונינוח, שטות באולם בשימלותיערב שחורות בעלות מחשופי כתפיים עמוקים מאוד. הן אינן נותנות לבן למשרתים, הן בשלהן, בשעשועיהן, בשיחותיהן החייכניות – לא צחקקניות, לא: חייכניות חרש – השופעות עליצות מתמשכת. הגבירות שופעות וסמוקות. המשרתים רזים, מלבינים מעוגמת-נפש ומעלבון נצחי. גם השמנים שבהם כחושים, עטופים שכבות שומניות של רפיסות. נשמעים נקישות עקבים גבוהים, שיקשוקי קרח בכוסות משקה, שיחות לחש. לפעמים צחוק עמוק, לא שטותי. הגברים דוממים, לעיתים מאוושים בחיכוך מכנסי-שירות כשהם פוסעים עם מגשים בין הגבירות. יש הנושאים מגשים מלאים, יש הטוענים על מגשים ריקים כוסות משומשות, מפיות מקומטות, שיירי עוגות, ויש שאינם נראים באולם הנשפים – אלה מתייצבים בפתחי חדר–השירותים, נכונים לשמשות היגיינית ולניקוי האסלות והכיורים לאחר השימוש. לעיתים עומד משרת מאחורי גבה של גבירה משום שקראה לו והסיחה דעתה ממנו, או משום שהיא מניחה לו להמתין לאיזו הוראה שלה שאינה נחפזת לתת, והוא עומד ומחכה. אם תלך, ילך אחריה, עד שתפנה אליו או תפטור אותו. אלה כללי התנהגות קבועים ובדוקים של משרתים. אין חריגות. הערב זורם בנחת. עליצות שקטה מפכה.

הצייתנות מוחשת באוויר, אך ניתן לא רק לחוש בה, אלא אף לראותה בעין. אנו מסתכלים על צורת המשרתים. לעיתים יקרה, במהלך הבאתה של כוסית ליקר לאחת הגבירות, שהמשרת המגיש קד קידה, בעוד היא נוטלת בתנועה טבעית את הכוסית מן המגש, וברגע זה, כפי שעוברת צמרמורת בחוט-שידרתו של החש בקור פתאומי, חולפת בגבו של המשרת התפעמות של יראת-כבוד, והוא מתמתח כלפי מעלה, מקשית גבו ומותח שידרתו, עד שהוא מגיע לקצה גבול יכולת התמתחותו, ואז, מאין לה כיוון אחר, נמשכת ההתמתחות הצידה או אחורה (לפנים כבר לא תהיה זו התמתחות אלא השתוחתות). ההתמתחות יכולה להגיע לידי כך שהוא מרים כתף אחת כמו גבנון מזדקר למעלה, ומטה את כל פלג גופו העליון הצידה, בד בבד עם כיפוף לאחור מן המותניים, והוא עומד בגוף מעוות כחולה בעווית' שרירים. זוהי יראת-כבוד מידבקת. כמו חלחלה העוברת בעדר נדבקים אף המשרתים האחרים ביראת-כבוד, חלקם באמת, חלקם במופגן, לצורכי ראווה. אנו נתקלים אז באולם המואר, בין הנשים ההדורות והתמירות המשוחחות וצוחקות, בגברים בעוויתות משונות, מכווצים לכיוונים בלתי* אפשריים, כאילו היו מתחרים ביניהם עד היכן אפשר להתעקם.

הזדקפות מעוקמת

אז, באורח ספונטאני ובלי שנדברו מראש, כמעשה-משובה שהם סבורים כי הם יכולים להרשות לעצמם – סוף-סוף הדבר נעשה לכבודן של הגבירות ולא להנאתם שלהם – יוצרים המשרתים מין שורת תהלוכה ועוברים בין הגבירות, מציגים איש את עקמומיותו, כמתחרים בקרנבל על התחפושת המוצלחת ביותר. כולם מתאמצים כל-כך להצליח, שגופיהם באמת מחשבים להישבר, ודמעות עולות בעיניהם מחמת המאמץ העילאי. מישהי מבין הגבירות מוחאת כף כלחיזיון משעשע, ואחרת מצטרפת, אך דווקא זה מה שמעכיר את רוחה של אתת מהן, אשה קצרה ומוצקה בעלת אופי נחוש. היא אינה אוהבת שעושים "הצגה" מן המסירות ויראת-הכבוד. בכלל, כל הצגה הריהי רצון למשוך תשומת-לב ולשאת-חן, ובאיזו זכות גוזלים ממנה תשומתילבי ושנית, הלוא מעין התארגנות יש כאן, ועוד מעט ירצו לבחור להם ועד! יואילו אם כן לשרת בדומיה יעילה• לפיכך היא ניתקת ממקומה בהחלטיות ובמרץ, פוסעת שתי פסיעות לפנים והולמת ביד קשה בפניו של המשרת המעוות הראשון שמזדמן לה. הלה פולט קריאת כאב חנוקה, נחלץ מעיוותו ופורח לו בניתור נפחד אל מקומו כשישבנו מכונם פנימה, וכל השאר אחריו, כלהקת יונים מתעופפות. כל-כך מצחיקים הם, בבהלת הפתע שלהם, במנוסתם החרדה מן המיצעד, עד שיש בזה מין באלטישעשוע בפני עצמו, ואותה גבירה שקודם מחאה כף ראשונה, מעפעפת עתה רגע כחוככת בדעתה, ומוחאת שוב כף, ואפילו צוחקת, ואפילו לא לבד.

עז הוא הפיתוי של המשרתים הפורחים לערוך מייד, ובו במקום, מיצעד חדש, ריקודי, של משרתונים פחדנים המפזזים על בהונות, אלא שאינסטינקט ההישרדות עוצר בהם עתה, והם מתפזרים בשקט לכל עבר, בלי לנסות למשוך תשומת-לב, פונים למלאכותיהם.

הגבירות עוד מביטות בהם רגע, בעניין דועך ובחיוך נמחה. נפוצו לכל עבר, היה ודי, נשכח כל העניין. פה ושם מעורר גו מעוגל של משרת היוצא מן האולם רצון קמאי לנעוץ בו משהו חד וליישר אותו בבת-אחת בקפיצה; יש שעורף מחורץ של משרת זקן בעל סבר של הגינות ועשיית מה-שנחוץ מעיר חשק לחבטה עזה, שבעיקבותיה יסב המשרת את פניו לאחור בעיניים מעוגלות מתימהון, יראה שהחבטה יצאה מיד אחת הגבירות, ומייד יתקמטו פניו קימוט של גוויל מצהיב סביב מתיחה מאומצת של שפתיו לחיוך-, ולעיתים מתעורר רצון לסתם בעיטה ליצנית בישבנו של משרת בעל הדרת-פנים.

כל אלה כמובן רק רצונות המתעוררים בלב. בסך-הכל, לא תימצא גבירה אחת בתום הנשף שלא תכריז שבילתה יפה, בעודה הולכת למכוניתה ומשרתהיהאישי הולך אחריה. למשרתים יש בעיות גב והתכווצויות שרירים, ביחוד ברגליים. המיסכן מכולם הוא הזקיף המתוח ליד הדלת. אינו רשאי לזוז. הן חולפות על פניו בצאתן, ולפעמים טופחים על מכנסיו שולי שימלה של אחת מהן. הוא נרעד, זכה לנגיעה. ואין מה להוסיף על כך.

[התומך]

להיות מת וטבוע ביציקת עמוד התומך יסודות של בית בדיוק מתחת לחדר-השירותים של אשר, – זה באמת השיא.

בזאת היא; עורכת-דין מוסמבת. כשבוע שעבר חגגה את יום-הולדתה העשרים וחמש. היא בריאה כסוס, אוהבת לאכול ולישון ולבשל ולרקוד ולהשתזף בשמש. כשהיא רואה ציפור שרה על העץ, הרי זו בשבילה הציפור היפה ביותר עלי אדמות ששרה את השיר הכי יפה בעולם. זה מלהיב אותה למשך שעות. היא קופצת על רגליה ומכינה תיקי תביעה עם זריחת השמש, ובך מתחיל היום היפה ביותר בחיים שלה – כל יום. בוקר וערב היא עומדת על הראש במשך חמשיעשרה דקות. באמבטיה ובבית-שימוש היא מפזמת לעצמה מתוך ביטחון גמור שהבית לא יתמוטט לפתע – ביטחון שאני, בפה דומם ופעור לרווחה וממולא בטיט קרוש, עוזר להקנות לה.

אני עומד מאחוריה כשהיא יושבת אל שולחן-האוכל. אדישותה כלפי פעילה, עניינית, יש בה הרבה יופי ואישור למה שאני יודע בהתלהבות כה גדולה על אודות עצמי. אני לפות במיקטורן-מלצרי-צר, ובתוכו פועם לבי. אתרכז בחריץ אחד, מושך מאוד, שמטה כלפי מטה את זווית פיה. אין זה חריץ מרירות, זהו שיפול זוויתי של אמירה אילמת שהיא מפנה לעברי: "חי או לא חי – היינו הך!"

היא עצמה כבר לא רעבה, שבעה לה. פעולת הלסתות הנמרצת, הרעבתנית, המעוררת בעיני המשקיף מן הצד רחמים וסלידה, כבר חדלה אצלה. פהיושם היא טועמת עוד משהו בפעולה של אגב-אורחא, סבר פניה טוב, שליו, מעיד על סיפוק עמוק. היא כבר לא צריכה כלום. פניה הדשנים, והחריץ הזוויתי המשתפל מטה, מכאיבים לי מאוד.

אני משתוחח תחתיה, להרים מזלג שנפל על הריצפה מתחת לכיסאה. מתכופף למטה. ועוד למטה. אהה, אחורי אשה המסבה לשולחן-האוכל לפני לכתה לקונצרט – היש גירוי מכאיב מזה? כעת כבר לא רואים את האוכל שהוכנס לתוכה. היכן הוא? במחשכים הוא מתנפץ ומתערבל לעיסה אומללה. גם הוא הולך תיכף לקונצרט. אהה, לעג! אכלה תרנגול, הפכה אותו לבליל מצחין, ומביאה אותו לקונצרט, להראות לו, ובמיוחד לי, כמה אדיר המתח הניגודי בין הסימפוניה לבין המערבולת שבבטנה. הניגוד מהמם! אני אבוד! אני ממש תחתיה, מפנה פני למעלה, פוער מעט את פי. ולפתע מאדימים פני ממאמץ הגהירה, כן, אך ביחוד ממחשבה זו: הנני שרוי מתחת לתהליכי רקב בפיתולי מעיה של אשה דשנה ההולכת לשמוע מוסיקה!

כביכול אינה שמה לב אלי, משלבת רגל על רגל, ירכה האחת מתרוממת, שולי חצאיתה הצרה נמתחים לאחור. לא איכפת לה. מבטה ממוקד בבנות-שיחה. נשים עולצות, שיחה שלפני קונצרט. מעמיק החריץ בזווית פיה ועימו מעמיקה האדישות כלפי? – איני יודע, איני יכול לראות, אני תחתיה.

עלי לרדת על ברכי כדי להגיע למזלג, עיני עתה כבושות בשטיח. היא מחזירה את הרגל המורמת בעלת הירך, ומציגה את עקב נעלה, מתוך היסח-הדעת, על גב ידי הפשוטה על השטיח. אינני מעז להפריע. פרסת הברזל הקטנה של עקב נעלה מצננת תחילה את עור גב ידי, אך עד מהרה היא סופגת את חום גופי ומתקיים איזון: חום גופי וחום פרסת הברזל משתווים.

היא מאוד שבעה, זאת אני יודע גם עליפי גיאות האוויר הקלה העקיה מעומק קיבתה ומתאספת בווישטה לכלל גיהוק שבכוח. חזה מתרומם מעט עם פרץ האוויר, כל חלקה העליון מזדקף, מתפיח, שופע אדנות שלפני פליטת אוויר. שדיה מזדקרים. כיולדת! ביולדת! הן יולדות גיהוקים, יצורי-אוויר מלאכיים שבוקעים מתוכן, גזים ונעלמים. ואילו אנו הופרשנו תחתיהן כחומר מוצק ולא עדין. אנו בושים בכך. היא יודעת זאת. אשה אמיתית. והנה היא נופחת, אבל חרש, את הגיהוק מפיה, אוויר חם, מדיף ריח יין ובשר, מול פני המשרת-המחליף, הרוכן ניכחה לסלק את הצלחת עמוסת השיריים מלפניה. בהיפלט האוויר החם מפיה מזדעזע קלות כל גופה בתנודה כמעט בלתי' מוחשת. מלבד המשרת-המחליף רק אני מרגיש בכך, בשל לחץ קל נוסף, לשבריר שניה, של עקב נעלה על גב ידי, לחץ הך9ה מייד ושב לקדמותו.

פורטרט של אשה לפני קונצרט

תם הגיהוק, ןזדף אוויר נשי, זעזועון-פז, ועוד מעט, אך בלי שום קשר, תלך לקונצרט. אני כמעט מצטחק ביאוש. ידוע לי היטב שירכה, זו המכאיבה כל-כך, שראיתי קודם בחטף, משתתפת בלחץ עקב נעלה על גב ידי. מחשבה מהממת. בכלל, אני המום, הכל מעורבב כל-כך, לא מובן, לא מובחן: הירך, התרנגול, הגיהוק, הקונצרט! ויחד עם זה הכל מרוכז וברור כמו מיתר דק ומכאיב הפולח את קרבי בלי הרף.

למטה, למטה! עזה תשוקתי ליפול אפיים ארצה ולחכך גחוני בשטיח. הבה ואבוש על כך.

[מיכתב מהונג-קונג: אי-מתן-פורקן]

לעורכת המדור "ספורט ושייט'/ 'וויקיאנד גיטיסט/ גברת נכבדה,

בגליונכם האחרון מלפני שבוע התפרסם בעמוד 16 תצלום של אשה צעירה ויפה. עצמות לחייה המוגבהות, שפתיה הפשוקות בליגלוג קל מאוד, ועיניה חמורות-ההבעה, גורמים לי להניח ש כבעל ה, תביעותי המיניות כלפיה היו עתידות לזבות בעדיפות מועטה מאוד. שום שפלילת לא היתה נותנת לי בד"ילחי:שלי לד,. לא, לא אצלה.

הנני בשנות החמישים המאוחרות שלי, וחולם להילת נשוי לאשה זז. לראות את תשוקותי נן-חות על-ידה – על יותר מכך לא אחלום. הפיכת גבה לעברי כשאשאף לחבקה – מומלצת ונכספת. מוכן שאינה רוצה בי, ולמה שתרצה?

תכיפות מגעייהמינ"ם ע ימה תובתב בלעדית על-ידה. לא חיבוקים וליטופים מוקדמים, לא שום ליבוב, פשוט התרוקנות כשאברי עטוי גומי. על הגומי לא רק לחסום את פריצת שיפבי לתוך רחמה, אלא גם, וביחוד, למנוע ממני להכתים את השטיח, שבן יהיה עלי לעשות זאת בעומ7י על ארבע למרגלות המיטה, בעוד היא ש ז כבת למעלה, על המיטה עצמה, אומנם עירומה, אך בלתי ניתנת למגע.

זוהי, לדעתי, צורה טהורה ונאצלת של יחס, שאותו אקבל בלי אלקך וברצון רב מידי האשה שאת דיוקנה הואלתם לפרסם בגליונבם מלפני שבוע.

בכבוד רב, ק. סי;ג, הונגיקונג.

בעל-מעשים

עניין זה של השפלתו צריך סוף-םוף לבדוק פעם באופן יסודי ובלי פניות. הוא משמש לה בנהג (chauffeur), מזכיריאישי ומשרת. ביום קייץ מהביל הוא מסיע אותה במכוניתה לבריכת-השחיה, לבוש חליפת-שרד רכוסה וחובש כובע-מצחיה. הוא פותח בפניה את הדלת והולך אחריה, נושא בידיו את תיק חפציה האישיים. האשה יוצאת בבגדי-ם לכיוון הבריכה; הוא, אוחז במגבת, שמן-שיזוף, שמשיה ואביזרי טואלט נחוצים אחרים, הולך אחריה, תמיד אחריה. ירכיה חשופות, פלחי הישבן מוטחים לעברו בבוטות. הוא עוקב אחריהם בתנועתם. זהו יום קייץ לוהט. חם לו מאוד בחליפת מדייהשירות הרכוסים עד צוואר ובכובע המצחיה מעור. פלגי זיעה ניגרים מפניו, כל גופו מגורה מחמת צורך התגרדות.

ביחוד מכאיב ניע ישבנה מול פניו. ישבן זה גדרם לו בתנועתו לשצף-קצף ולצעקה פנימית מתמדת: "צודק לחלוטין, וכל-כך לא צודק!" מהתלים בו בעולם. מגרים אותו כדי לשעבד אותו כדי לגרום לו סבל בל-יאומן.

ויחד עם זה, לא נוכל להכחיש שהחיים כוללים הרבה יותר מזה. הרבה יותר במשמע של הרבה פחות. כפי שהאשה אינה חיה כל העת בתחושת השירות שהיא מקבלת ממנו ובאדנותה עליו, כך גם הוא אינו יכול לשרת בתחושת גירוי והשפלה מתמידים. למי יש כוח לתחושות עזות בלי הרף? אומנם יש בימינו, ביחוד בלילותינו, רגעים של כאב חריף או כיסוף נוקב, אך הרבה שעות של קהות תפלה ביניהם. רוב הזמן חיים סתם, בלי לחשוב איך חיים. עושים מעשים וזהו.

ניטיב ראות אם נתאר את הנהג-המזכיר-המשרת כבעל-מעשים. הוא קם בבוקר, עושה מעשים במשך היום, והולך לישון.

[מקצוע הכימיה]

מאת אנגילה ל;;קברי, כתבתנו בשווייץ: שעה קלה של נסיעה משדה-התעופה קלוטן שליד ציריך הביאה אותי, עיתונאית אמריקאית, לפנימיה הפרטית האקסקלוסיבי ת לבנות "מדל[ קפלר,/ השוכנת בטירה מפוארת מתקופת הבארוק. הטירה מוקפת חורשות, יערות, אגמים וגבעות, מצויידת בבל השיבלולים המודרניים, ומיועדת לבנות-טובים עשירות, במיוחד מארצות-הברית. שכריהלימוד ההתחלתי הוא עשרים- וחמישה אלף דולר לשנה. בין הלומדות שפגשתי, ג'ללי הוקס, בת שבע- עשרה, מיוסטון, טקסס, בת למשפחת אילייהנפט הנודעת, ואוךך- סמית, בתו של עורך-דין מצליח, אף היא מילסשלז, טקסס.

באחד מפרוזדורי הפנימיה נתקלתי באדם לא צעיר, אדמוני-לשעבר שהקריה והאפיר, ולשאלתי מיהו ומה מעשיו שם, ענה במבוכה שהלא אלבדש דייוידסון מאנגליה, ומשמש בפנימיה כמורה. הוא בעל תואר שני בכימיה, ובא ל"מדלן קפלר" לאחר שהסב את מקצועו מתחום המחקר לתחום התעשיה, ואחר-כך מתעשיה להוראה. היתה איינעימות קלה כאשר שאלתי אותו מדוע נאלץ להסב בבל פעם מתחום לתחום, והאם זה מה שבאמת יעד לעצמו בחלומות נעוריו, והוא היסס ולא ידע מה להשיב. אי-נעימות נוספת היתד' באשר שאלתי לגובה שברו, והוא נבוך מאוד ואחריבך הודה בחצי פה שהמעבר מתעשיה להוראה היה "נפילה גדולה,/ אבל יש לו סיפוק מסוג אחר בעבודתו, שתחילה נראה במתבייש לדבר עליו, ולבסוף ניאות לומר שזהו הסיפוק שבעזרה לנערות צעירות להתפתח באינדיווידואליססיות בעלות עמדה. הציבור באנגליה, במו גם בשווייצריה, הוסיף בנימה של תלונה ובעיניים פעורות כבעין חרדה מתמדת, מעריך מורים עד גבול מסרים, ובדרך-כלל הם אינם מדורגים גבוה מאח-בהירארכיה של שוקי העבלדה. לא, למחקר כנד לא יחזור, גם לא לתעשיה, הוא כבר זקן מדי. באשר שאלתי מפורשות לגילו, נתקף מבוכה ולא ענה.

ברגע זה נפתחה אחת הדלתות, והחניבה גיולי הוקס עמדה על המיפתן וביקשה מדיילידסלן להיכנס לחדרה. דיי ליד סל ן התנצל בפני ונכנס, סוגר אחריו את הדלת. לא יכולתי להתאפק, ולאחר רגע פסעתי אל הדלת ופתחתיה בחשאי. גיולי ישבה בכורסה, בפות רגליה היחפות על שרפרף, ומעליהן רובן אלברט ך-יוידסון, המורה לכימיה, חוגר סינר לבן, משייף בפצירה את ציפורניה וצובע אותן בלכה. לפתע הבחין בנוכחותי, הסב ראשו אלי, ומייד החזיר פניו לרגליה של גיולי, לא יכולתי להימנע מלשאול אותו בנימה די חריפה אם העובדה שהלכה לציפורניים עשויה מתרכובת כימית קשורה איכשהו במקצוע הוראת-הכימיה. הוא הרכין ראשו במבוכה ולא ענה, מצפה כנראה שאלך, אך גיולי הוקס הזמינה אותי בחיוך רחב להיכנס ולצפות בנעשה, שעה שאלברט דייוידסון המשיך למשוח את ציפורניה נלקה לקראת הנשף-השנתי הגדול באותו ערב.

[מיכתב מראנגון: הנעלה ג'ולי הוקס]

לגברת הנכבדה אנגילה לנגסברי, הכתבת בשווייץ 'פנסילווניה דיילי/ פנסילווניה.

שמי א. ל,ך-שמלדעה מראנגון, בורמה, נושא-מיכתבים לפי מקצועי ולוגיקן חובב. הנני גבר חיוור, טבעית סהר ל ני ו מ כחולותיאפורות מתחת לעיני, מרמזות על עלבון מוות מתקרב בטרם-עת ממחלת'לב, ובעצם מתשוקות שלא באו על סיפוקן לנשים אמריקאיות.

אני מתייחס למיכתב שר,ואלת לשלוח משווייצריה על הפנימיה לבנות' טובים "מדלן קפלר". על-פ י התיאור שחואלת לתאר משם, נמצא הכימאי ה"זקן מדי" א. ך-ץ-דסון נבלם כשנראה שקוע במלאכת המניקור לרגליה של התלמידה בת ה-17 גיולי הוקס מטקסס. אבן, אדם כמוהו, שבלי ספק חלם בילדותו על כיבוש האוורסט, או על זכיה בפרסינובל למדע, או על חיים של נשפים בטירות במונאקו ובסן-טרופה עם יפהפיות צרפתיות – מוצא עצמו בערוב ימיו בודד, לאחר שנופצו כל תקוותיו, מלמד כימיה בם נ ימיה לבנות' טובים, ואף נאלץ לשרת שירותי מניקור נערה טקססית יפה ועשירה על-מנת שתישא-חן בעיני גברים אתרים. ביזיון כהלכה. בלימתו באדם ובגבר מובנת וזוכה למלוא ההזדהות מצידי, עד בדי מחושים בלבי וקוצרינשימה. ויחד עם זה, בלוגיקן חובב, הרשי לי להביע תמיהה: אם יש בלימה בשירותו של דייוידסון, האם אין יוצא מכך שגיולי הוקס אינה נעלה דיה? הרי אדם המשרת, ואף מקריב עצמו, למען מטרה נעלה, כמו, למשל, הפטריוט הנלחם להגנת מולדתו, אינו חש בושה, ואף זוכה לכבוד מהציבור. מתחושת השפלתו של ך-ירדסון, עלולה להיות מוסקת בטעות המסקנה שגיולי הוקס אינה הפיסגה, ולבך לא אובל אני, וודאי גם אתם, להסכים בשום-אופן. אדרבא, ככל שאני חושב על כך, היא נראית לי יותר ויותר נעלה, וחום רב ומזיק לבריאות מציף את לבי ובטני במחשבות התבטלות בפניה. על כן חוזרת ונשאלת השאלה: מדוע נכלם דייוידסון?

לתשובתך אצפה בבל רגע בהכנעה,

א. קרישמורטה, ראנגון, בורמה.

. , — S lit iuivJ!

קרישמורטה, נבשלת בלוגיקה. מובן שגיולי הוקם נעלה, ולא נטיל ספק בכך. השפלתו של דיילידסון נובעת לא משרתו מטרה בלתי' נעלה, אלא מהעובדה שבשירות מטרה זו הוא מביא לידי ביטוי רק חלק אפסי מכישוריו ומיבולתו. אדם כמוהו, שנולד, במוך אתה, עם שאיפות להגיע לפיסגה, מגיע לקבינה אל ציפורני רגליה של נערה צעירה ממנו, מותיר הרחק מאחור את כל כשרונותיו, חלומותיו, וגם – וזו הנקודה הקובעת – את יצריו הגבריים. מה שפוגע כיהלד בך-ירדסון הוא, ראשית לבל, העובדה שגבריותו נמחקת, ושהפגנת שוקיה וירכיה של גיולי הוקס בפניו נעשית רק כדי לנצל אותו לשימוש אישייטואלטי ולא למטרת עינוג. בכך לא נעשית גיולי הוקס נעלה פחות, אלא הוא, על יצריו החסומים ושאיפותיו המנופצות, מושפל יותר.

אם הזכרת את שיירות הפטריוט למולדתו, ודאי תסכים עימנו שלא דומה לחימתו של קצין בשדה-הקרב, לניקוי המחראה במחנה בידי הטוראי. הרי לכאורה גם ניקוי המחראה הצבאית נחוץ לניצחון במלחמה, ולו בעקיפין, אלא שהשאלה היא לא מה נחוץ, אלא מה דמותך וביטויך שלך למען השגת המטרה. עכשיו תאר לעצמך שלא את מחראת המחנה על הטוראי לנקות, אלא את בתי-השימוש של סגל קצינות השלישות(!) במטה-הכללי, ואז תבין מהו ואיזהו מעמדו של ד" ליד סלן בפנימיית בנוח"הטובים "מדלן קפלר", שאותה תיארתי במיכתבי.

[מיכתב מאמסטרדם: זכרונות מציילון]

לאנגילה לנגסברי היקרה, מערכת 'פנסילווניה דיילי/ קראתי בשקיקה את העד מך למיכתב של קרישמורטה מראנגון, שהבאת בו לדוגמא ניקוי בתי-שימוש לנשים על-ידי טוראי בצבא, והדבר העיר בי גל של זכרונות וגעגועים.

בזמן מלחמת-העצמאות של הודו הייתי קצינת השלישות של מטה-הצבא' הבריטי בציילון. טוראי מילידי המקום בשם מלג'אנד, שימש כמשרת-כללי של מישרדי, ובין היתר, כמובן, כמנקה בתי-השימוש. בהיותי הקצינה הבכירה במקום, השתמשתי במוגיאבח לשירותי, וברבות הימים, ובלא לחוש בכך, הפך למשרתי-האישי. עם שיחרורי מהצבא אפילו הצעתי לו להמשיך ולשרת אותי גם כחיי האזרחיים והוא אומנם נלווה אלי לאנגליה, ומשם להולנד שבה השתקעתי סופית, ושירת אותי בנאמנות עד יום מותו.

הוא נראה מגוחך ביותר, שחום, בעל פנים עגולים ומבויישים, עושה בשירותי-הבית כשהוא במלוא תפארת מדיו. צחקתי עם ידידותי הקצינות פעמים רבות כשהיינו רואות אותו, מהודר ומצוחצח ועם מדליה (שאותה קיבל על מעשה-הגבורה של הצלת קצץ בריסי בשדה-הקרב), רוכן לנקות את אסלת חדר-השירותים שלי. זכור לי מיקרה אהד, כשהודיעו לו על מות אמו בכפר הולדתו הרחק משם. רצה המיקרה ובשורה זו השיגה אותו בהיותו באמצע עונש של כריעה על ברכיו לפני האסלה למשך עשרים וארבע שעות. טלראי מחיל ד,פרשים המלכותי, אף הוא מילידי המקום, מדיו מאובקים ופניו קודרות, נכנס אל מישרדי וביקש רשות לבשר למוגיאבה את הבשורה המרה. ככלל לא ד,י מד מי לאיש כניסה רשלנית כזאת ללישכתי, אך בשל חומרת הבשורה הי נחתי לו לגשת אל חדר-השירותים ללא דיחוי ולהודיע לאומלל, ואף לבשר לו שאני משעה, בצעד יוצאימן-הכלל, את העונש, ומרשה לו לצאת משם ולנסוע להלוויה בכפר הולדתו. כעבור רגע יצא המבשר לבדו.

לאחר כשעה, כשנכנסתי לצרכי, עדיין עמד מוגיאבה על ברכיו, בוהה אל תוך האסלה, אולי המום מן הבשורה הקשה, אולי מתאמץ להתרכז במחשבתו ולפענח איזה סלד מלל; אך לי נראה המשך כריעתו שם – חרף הסכמתי המפורשת לשחררו – כניצול מצבו הרגשי להתרסה המכוונת נגדי, ולפיכך החלטתי שלא להצטרף למישחקו ולא להציע לו פעם נוספת שיסע. אני את שלי עשיתי, כך החלטתי בלבי.

בלי אומר התיישבתי על המושב בנוכחותו – הדבר לא היה יוצאידופן, שכן בשלב זה של יחסינו כבר חדלתי להתבייש בפניו, הוא נראה לי רהיט מרהיטי הבית – ולפתע עיווה את פניו כעומד לפרוץ בבכי, נטיה טבעית של כל יצור אנושי השרוי בצער עמוק להתמוסס בחיקו של הזולת. לא השתתפי תי מבחינה רגשית בצערו, סוף-סוף הדי לא היכרתי את אמו. ולמרות רחמי הטבעיים על אבלו – אסור לשכוח שעדיין כעסתי על מה שבגללו נענש: יתר על בן, היה בו באותה שעה אפילו משהו שליבה את חמתי במיוחד, שבן למרות שידעתי שאינו אשם בצירוף הנסיבות הזה, הרי אומללותו הבולטת כל-כן לעין, יחד עם סירובו לנסוע, נראו לי כניסיון לפרוט על מיתרי אשמתי שלי, והדבר הקשיח את לכי ערד יותר: ומעבר לכל אלה, אם לומר את האמת, הייתי עסוקה באימוץ שרירי בטני לצרבי שלי.

היה זה חיזיון מגוחך מאין כמוהו: חדר-שירותים, שיושבת בו על אסלה אשה שפלג גופה התחתון עירום, לרגליה כורע חייל במדי צבא מצוחצחים ומגוהצים, מדליית נבלדה מתנדנדת על חזהו, ומוחו, הגדוש בתמונות אמו המתה, מצוי בגובה אחד עם הבטן הגדושה של האשה. אכן, ערבוביה חסרתי שחר. מוגיאבה האומלל ניסה להבליג ולא לבכות, כיוון שהיסב ראה גם הוא שהתנאים אינם יאים לבכי, שלא לומר מבישים, וכשהגיע גל הבכי אל מוצאך הסם אותו בחירחור. כגלל ההתאפקות התעצמה תחושת השפלתו – אפילו לבכות על אמו אין מאפשרים לאדם! – וגל חדש של בכי, הפעם מתוך עלבון, פרץ לצאת החוצה. מוגיאבה ניסה בכל כוחו לחסום גם בכי זה, כדי שלא להתבזות בפני עוד יותר, השמיע הירהור נוסף, בצירוף יבבה הסופה, והתאמץ לנער את עצמו בליל משתי הבכיות, על מות אמו ועל שיפלות מצבו, ובדי עמל הצליח לתעל את האנרגיה הנפשית שלו לתנועה, והתגלגל על הריצפה על גבו לרגלי, מנפנף קצת בידיו וברגליו. אז לא יכולתי להתאפק יותר ופרצתי בצחוק אדיר. באמת, עם כל ההתחשבות במצבו, אני סבורה שכל יצור אנושי אחר במקומי לא היה מצליח להתאפק. ניפנופי ידיו ורגליו נראו בהתרסת מרד של צב הפוך, ומייד קראתי: "ספרטאקוס הנאמן!" ולמישמע מלותי שלי פרצתי בצחוק רם עוד יותר. אכן, הצירוף "ספרטא- קום" לני גמל "הנאמן" היה מבזה ביותר, והמתיש למוגיאבה המיסכן את דעתי על מעשהו. יחד עם זה גרם לי הצחוק לאמץ את שרירי בטני, אך לא במטרה המקורית, ויצא שפעילות-המעיים שלי הוסטה, בעטיו של מוגיאבה המפרפר לרגלי, לכיוון אחר, רתחתי מחימה, וכששב מוגיאבה ועמד שוב על ברכיו לפני, הנחתתי מכה אדירה על פניו, אחת ועוד אחת: הוא פרץ בבכי אדיר ושוטף הכולל הכל: את אמו, את ההשפלה ואת המכה: ואני, הודות לפורקן שנתתי לבעסי, המשכתי מייד ובאופן שוסף בפעולת-מעיים אדירה וממצה ביותר. שנינו, אם אפשר לומר כך, התפרקנו במקביל.

לא אשכח את המעמד ההוא, שלזכרו אני מחייכת אפילו היום, לאחר שנים רבות. הנה, נמשכתי בלשוני והפלגתי למחוזות זיכרון רחוקים. מכל מקום, ל/לדה לך,אנגילה.

שלך,

הנרייט ואן-הובן, האג.

הערת אננילה לננטברי:

ח ן-ח ן גם לך, הנרייט. בזה אנו מסיימים את שרשרת ההתכתבויות שהחלה עם סקירת ביקורי בפנימיה לבנות-טובים "מדלן קפלר" בשווייצריה, להגיעה לשירותי סגל קצינות השלישות של הצבא הבריטי בציילון.

 

מוכה

למראה מבטו החרד, המודאג, כשהתקרבה אליו, הרימה ידה לאיטה, כמדגימה ברוב הומור תנועת מחול טקסית, ולפתע סטרה על לחיו במלוא העוצמה, ואחר-כך בידה השניה על לחיו השניה, בעוד הוא עומד, סופג את מכותיה הנוראות בלי לזוז, מלבד הטלטלה הטבעית של פניו עם הזדעזעותו בכל מכה. היתה זו דווקא הסטירה השניה שתפסה אותו בלתי מוכן, והוא כמעט איבד את שיווי-מישקלו. על שיווי-מישקלו היה עליו לשמור בכוח, ואכן נלחם לייצב עצמו במקום עומדו, נכון למכותיה הבאות. כהרף-עץ פשט צבע ורוד בהיר בלחיו והפן לארגמן עז.

נסיונו לשמור על שיווי-מישקלו רק כדי שתוכל להמשיך להכותו בנוחיות וידה לא תצטרך להתאמץ לרדוף אותו: הידיעה שהוא טורח, נגד דחפיו הטבעיים, לשמש את צרכיה שלה – שילהבו וגירו אותה עד לבלי נשוא. היא אף ידעה שהתרגשותה הגדולה אינה נעלמת מעיניו ומדרבנת אותו לעשות מאמצים עליונים עוד יותר לעמוד מוכה לנוחיותה.

היא ריפתה את ידה השמאלית, שומטת אותה לצד גופה, וחשה איך היא מתמלאת בכוח אדיר נוסף, הנובע לא משרירי היד אלא מאנרגית להט של איזורים אחרים מכל וכל. כך, פרדוקסאלית, גבר כוחה ככל שהיכתה, וברגע מסויים הגיעה לאיזו פיסגה נעלה, שאין למעלה ממנה, של התרוממות-רוח וחושים, ואז ירדה עליה לפתע מין שלווה אלוהית, מרגוע שלא ידעה כמוהו, והיא המשיכה להכותו, עתה באש צוננת, במין קור-רוח מתון של צופה מן הצד.

גם מאחורי יסוריו שלו עמד מעין צופה מן הצד. וכפי שפעם בו הצורך חסריהגבולות להמשיך להפיק רצון מלפניה, ותשוקה עזה ליפול ולנשק את היד המכה מוססה אותו כליל מבפנים – כן התבונן הצופה-מן-הצד שבו בסיפוק צונן-מרושע בהכאבה חסרת המעצורים.

לפתע חדלה להכותו, סרה מעליו ונטתה לעבר החלון, הביטה החוצה כמסתכלת, ואף סבה שוב אליו, עדיין מרוחקת מכדי לשוב ולהכותו, עיניה בוחנות אותו. מבעד לדמעות שציעפו את עיניו הפיק מבטו מסירות ללא- סייג, והיא היתה שבעת-רצון על שהפיק את המבט הנכון. אז ניגשה אליו – למרות שביעות-הרצון, או בגללה – סטרה על לחיו עוד פעמיים, ואחר-כך חדלה בלי שום קשר למשהו.

עונש וגורל

שערה מקורזלת מדגדגת את הוטמנו. על אף הדיגדוג איננו צוחקים. האווירה לא מצחיקה, אין משב-רוח עולץ. אדרבא, חומרה ומתח. עצמות לחיינו לפותות והדוקות בין ירכיה של היושבת על פנינו, ראשנו לכוד כבצבת. אנו שלה. לבנו הולם, מתוח, לקראת שתי האפשרויות העומדות בפניה, שהרי יודעים אנו, יודעים, בפתח ערוותה שני אפיקים, ובמה תבחר? זו אשה, היא יכולה להחליט לכאן או לכאן, גזר-דין תלוי מעל ראשנו.

עד מהרה עולה בנו הצורך להתעטש. דיגדגה השערה המקורזלת ולא צחקנו, אך העיטוש שונה, עצמאי, אינו סר למרות האווירה. אנו מתעטשים. בשר האשה זועזע מחמת טלטלת גופנו, זועזע רגע ושב אל תנוחת מירבצו הדוממת. עתה נענש, זה ברור.

האשה, מובן מאליו, מחפשת עונש גדול. היא קמה, היא יושבת בכורסה, מהרהרת בהפקת עונש הולם. פניה חמורים ונוגים, אנו מביטים בה ורואים הכל. עצובה היא על שאינה יודעת במה להענישנו. אין בה די, כך היא חשה.

אנו חשים אשמים על עיצבונה של האשה. אנו מתהפכים, משתטחים גחון על הריצפה ומנשקים בכוונה רבה ובשקיקה את השטיח. האשה מקבלת בנדיבות ובסבלנות אין קץ את השתתפותנו בצערה על שאין בידה עונש הולם למעננו. חום רב של תשוקה לרצות אותה מלהיט אותנו. אנו מנשקים ומנשקים, וכיוון שזחלנו והתקרבנו אליה, דיגדגנו באקראי בחוטמנו את כף רגלה. היא בועטת קלות בפנינו על"מנת להתיק את שפתותינו מרגלה. אנו מוכים קלות.

בתנופה קמה האשה מכורסתה, מורה לנו להתהפך שוב ולהשתרע פרקדן על הריצפה. היא מתייצבת מעלינו, הפעם פניה לכיוון רגלינו, ומתיישבת בקריסה על פנינו. עתה לא ערוותה חותמת את פינו, ואין שני אפיקים, רק אחד. העונש ברור. גם אין שום התעטשות באופק, שהרי לא לשיער המקורזל דבוקים נחירינו, אלא אל עצם הזנב, וכאן אין צמחיה, רק כשות-מה. הכל חד-משמעי, נוקב, כל רצועות הנפש מהודקות במתח רב לקראת הבלתי-נמנע. מבט עינינו העשש זוחל במעלה גבה המוצק. גורליות קודרת טבועה בכל.

נענש לשווא

MfHVT^fl^ לא זמן רב הוא עובד בשירותה, אך כבר נוכח לדעת שהיא HBM^I^ ישרה מאוד. חמורת-סבר, לא צעירה, בגיל שבין חמישים HjuUH לשישים, אך קומתה תמירה, שערה מכסיף, פניה עזות ואומרות מרות שאין להתקומם כנגדה. עליו לעשות את מלאכת-שירותו בקפדנות ובשלמות, אין אצלה שום B^^^^M ויתורים, ויחד עם זה היא הגונה מאוד, אין לה כמעט צורך להעניש, כי הכל עשוי לרצונה גם בדרכי נועם. צוות משרתיה יעיל. רק לעיתים נדירות מאוד תימלט מכף ידה מכת-לחי הגונה, ואף היא ספונטאנית למדי, לא מתוכננת מראש בתוכניתיעונשין מוסדרת. לפיכך נאמר שמתלקתת הגברת, ומייד חמתה שוככת, ואווירת פיוס, נעימה יותר מזו שקודם, שבה ומשתררת סביבה לאחר המכה. עם שמץ הפרזה עוד נוסיף ונאמר, שטוב להיות מוכה על-ידה, ולו רק כדי להיות מושא של ליבוב לאחר ההתפרצות. כה מחמם את הנפש לראות את הגברת בשוך פרץ המכה הספונטאנית, והיא פונה לאחור כניחמת על המעשה, ושבה וסבה אל המשרת הנדהם, הממשש את לחיו המאדימה, וזוקפת לעומתו אצבע מתרה באין אוהד, אך עתה עם זיק משובה בעיניה, שכמוהו כהצהרה חד-משמעית על מחילה כללית. או אז, לאחר שהוא מרכין ראשו מול האצבע המתרה, ושוב מרים מבטו וקורא ומפענח את הזיק שבעיניה, ותופס את ההומור שבזקיפת האצבע ואת העובדה שבעצם נסלח לו, מרשה לעצמו המשרת לפרוץ בצחוק משוחרר, שהוא מחניק אותו מייד בכף-יד מהסה על פיו; והיא, הגברת, מבינה זאת ומרשה לו, כפיצוי על המכה, העמדת-פנים לא-נחשבת זו של פרשנות הומוריסטית, ואינה מענישה אותו על כך. כזאת היא תמונת העונשין אצלה בדרך-כלל.

לפיכך היתה לו הפתעה מרה מאוד בוקר אחד, כשהזמינו אחד המשרתים אל חדר-השירותים של הגברת, שם נצטווה לשכב פרקדן למרגלות האסלה. זו, על-ידי חיבור-הברגה מיוחד, נותקה מן הריצפה, ראשו הוצב על כן-הבסיס שלה, ואז הוצבה שוב האסלה במקומה, הפעם כשראשו בתוכה וצווארו משתחל-כלוא במין צוהר עגול בדופנה שקודם היה חסום בפישפש. הוא נדהם מאוד. על מה הוא נענש? מה גם שעונש זה, המשפיל מכולם, כה נדיר אצלה. בתקופת שירותו בביתה עוד לא אירע כדבר הזה.

הוא לא שאל את המשרת דבר, הוא היה מאוד פגוע ולבו הלם בכוח. כך שכב כשעה או שעהיוחצי, מתרכז בציפיה לקול פסיעות הגברת.

אין דבר שאותו מיטיב הגבר המשרת להכיר יותר מנקישות עקבי הגברת בהתקרבן או בהתרחקן. בהתרחקן – הוא נכסף להיות במחיצתה, משתוקק לחמימות נשית, לאיזו הוראה מקול סופראן או אלם נמוך, הבוקע מחזה המרמז לנו על התחתונים שמתחתיו; אך בהתקרבן – מה רבה אז הריגשה: אנו מצפים לה, היא עומדת לבוא, אשה עומדת להיכנס לחדר שאנו נמצאים בו, לכלול אותנו בשדה-ראייתה ואולי אף לומר לנו משהו, בדרך-כלל בטון חמור. אנו נהיה איתה, מוגנים תחתיה, נתונים למרותה, נציית לכל מה שתאמר, נפיק רצון וחן מלפניה, היא תעודד אותנו במבטה להמשיך, היא לא תאהב אותנו, היא לא תעשה בשבילנו דבר מלבד לקבל את יגיעתנו למענה. כן, כן! אשה, אשה! ויחד עם החום -חרדה גדולה: אולי עוללנו משהו, תיכף תיכנס ותעניש, תעניש בחומרה, בזדון, וגם אם לא בזדון – נסבול, ניעלב ונסבול, נתמרמר, נשאל למה, נתווכח, וניענש כפל-כפליים! הו, אשה האומרת "כפל-כפליים"! המלים "כפל-כפליים" מקבלות צביון בשגב! אנו ניענש והיא תביט בנו ולא תחון. ואולי דווקא תרחם, וזה מה שמעליב כפל* כפליים – שוב כפל-כפליים -כי היא מצליחה גם להכאיב לנו וגם להיות מלאכית וטהורה, עד כדי כך היא יוצאת טוב ואנחנו רע, אנחנו רע! ואז היא שוב מתרחקת, אשה שהיתה פה – מתרחקת, נקישות עקביה נחלשות ביחס ישיר להתגברות שקיקתנו אליה. ושוב תופסים הגעגועים את מקום החרדה: איה רישרוש השימלנית? איה איוושת התחתוניתל

בשוכבו שם שמע מדי פעם את נקישות עקביה בדירה, פעם מתקרבות, פעם מתרחקות, כאילו היתלה בו ושיחקה בעצביו. לבסוף, ואיך אפשר שלא, הגיע הרגע והיא נכנסה, בידה האחת מגאזין, בשניה סיגריה דולקת. בראותה אותו הופתעה, לא מאוד. סוף-סוף אין זה אבסורד שישכב משרת וראשו באסלה. מיקרה נדיר אינו אבסורד, והיא מנוסה ובוגרת מכדי שתוכה בתדהמה ממיקרים נדירים, כבר ראתה נדיר או שניים בחייה. לא רק שלא הופתעה מאוד, אלא מייד הפליטה אפילו צחוק קל, שאינו אופייני כלל לארשת החומרה הרגילה שעל פניה. צחוק זה ריכך אותה מאוד, הוא היה כה נשי, הוא הראה לו שיש בה הרבה מן הלבביות: ועם כל זאת אין להתכחש לעובדה שצחקה מפני שהיה כה מגוחך, ראשו כמו כרות מונח בתחתית האסלה שלה, מצפה עד קצה גבול יכולתו שתבוא ותשב מעליו. היה בזה משהו מצחיק, ולכן צחקה. והיא צחקה מן הסתם גם מפני שבזה לו, בוז מתוך קורת-רוח לגבר שכמותו, השוכב שם רפוי, אינו מתריס, אינו מנסה להיחלץ, מישהו הסר למשמעתה עד התחתית. היה זה אם כן צחוק מורכב, למרות שהיה קצר.

לאחר שסיימה לצחוק, שבו פניה לארשת חומרתם, והיא שאלה אותו, צופה בו מלמעלה, מי ציווה עליו לתחוב ראשו לאסלתה, ומי תחב אותו, כי למיטב ידיעתה חלה כאן טעות, היא לא מבינה למה, הוא לא עולל כל רע ולא היה ראוי לעונש; אדרבא, הוא מאוד מסור ונאמן לה, היא מאוד שבעת-רצון שהוא מקדיש לה את חייו – לא, בעצם שבעת-רצון אינה המלה, הלוא מובן מאליו שיעשה זאת – ובכל-זאת היא שבעת-רצון, היא חשה, בראותה אותו, שהוא נוצר לשרת אותה, והיא מקווה לראות אותו חי עד סוף ימיו בשירותה ומאחלת לו שימות תוך כדי שירותיאישי שלה. לבו הלם בו, הפעם מאסירות- תודה כלפי האשה החנונה הזאת. הוא כל-כך חש שהוא שלה! ועל כן כפליים נשאלת כאן השאלה, אם לא סרח, למה הוטל אל האסלה?!

היא אמרה שברור לה שנעשתה כאן טעות, והיא תיכף דואגת לתיקונה. על כן מייד, אפילו מבלי לצאת מחדר-השירותים, קראה בשמו של המשרת התוחב, שהרי האסלה הוצמדה לריצפה במנעול, והמפתח נמצא רק בידי המשרת התוחב. היה זה מעשה יוצא"דופן מצידה, שתואיל לקרוא בעצמה למשרת מבלי לשלוח משרת אחר לקרוא לו. על בך היה אסיר תודה נוספת. כבר עתה עשתה למענו הרבה מאוד. גם אמרה שהיא מרוצה משירותו, וגם הואילה לקרוא בקול למשרת שיבוא לשחררו. אומנם לא יצאה לחפש את המשרת, עד כדי כך לא. גם קולה לא היה רם כל-כך, אפשר היה לחשוב שהמשרת עשוי אולי שלא לשמוע אותה, אך בכל-זאת עשתה, עשתה כנדרש, ואף מעבר לנדרש. ולא זו בלבד, אלא שלאחר שחיכתה רגע בעמידה, המגאזין תחת בית-שחיה וסיגריה לא דולקת בין אצבעותיה, טרחה וקראה שוב. הנסיבות היו אומנם קצת מוזרות, הרי בדרך-כלל אינה נכנסת בלי משררדאישי המחכה לה בפרוזדור מעבר לדלת, ואילו עתה היא קוראת פעמיים ואיש אינו עונה לה. מוזר מאוד, אך קורים מיקרים כאלה כשהם קורים, ועתה היא עושה מאמצים עליונים לחלץ אותו ממצבויהביש. כאשר טרחה וקראה למשרת בקול לא-רם בפעם השניה, כמעט לא ידע את נפשו מרוב אסירותיתודה. נפלאה, נפלאה. היוכל לקוות באמת שהמשרת יגיע, יחלצו משם, יתנצל על טעותו? ודאי, אין לחשוב אחרת, בביתה אין עושים טעויות, על המשרת התוחב להימצא בסביבה, אי אפשר שיימוג בערפל עם מפתח מנעול-האסלה.

שלווה של קורת-רוח ירדה עליו. ניתן בפירוש לומר שיצאה מגידרה, עשתה למענו משהו שעליו הוא יכול להגיב בפרץ של הודיה. אח, התמסרות זו שאנו חשים כלפי החוננים אותנו במבט או בלטיפה! המשרת פרץ בבכי מרוב התפעמות. גבות עיניה של הגברת הורמו לרגע בתימהון קל, אחר הבינה והצטחקה קלות בהצטנעות, כאומרת: "הגזמת! לא עד כדי כך עשיתי והקרבתי!" ומשלא חדל מייד, אלא הוסיף והתמוגג עוד קצת בשיירי התייפחותו, הצליפה הגברת בידה באוויר תנועה חדה של "הרף!", תנועה שעשויה היתה להתפתח אצלה למורת-רוח ואפילו לכעס, אילמלא חדל המשרת מייד והשתתק ופניו שבו להבעת הציפיה הרגילה. כה מהירה ומפתיעה היתה היאלמותו עד שהופק מפי הגברת ציחקוק קטן נוסף של פתיעה, אומנם קצת עצבני. רק עיני המשרת וקטעי פניו המוליכים מזווית העין לרקות היו רטובים והעידו על מאמץ ההתרפסות שהיה כאן רגע קודם.

כשציפתה לתשובה לאחר קריאתה השניה, חש הזדהות מוחלטת עם קוצר-רוחה. מכבר הסכין לסגל עצמו למהלכי-נפשה של הגברת ולהטמיע בתוכו את צרכיה. עתה, בתרעומת גדולה של אביר המגן על כבוד גבירתו, שאל עצמו, כמעט בקול, מי זה מעז לאלצה להתאפק ומונע בעדה לשבת מייד ולקבל סיפוק מיידי. הלוא חוצפה בלתי-נסבלת היא שמשרת-תוחב זה, טעותן בעל-המפתח, יניח לגבירתו לחכות לאחר שתי קריאות! הלוא כמעט אונם פה! היא – וצאו ולימדו ממנה אורחות התנהגות – לא איבדה מסבלנו-תה, אלא עמדה באורך-רוח, כמעט משועשעת, וחיכתה לתשובה. אומנם "חיכתה', היא מלה חזקה מדי, שכן לא ממש חיכתה, הרף-עין חלף בין קריאתה הקודמת, וכבר קראה לו קריאה שלישית, ואליה הוסיפה תוספת, שזוהי קריאתה האחרונה, היא לא תוכל לחכות יותר, ואז הרכינה ראשה אליו, אל המשרת שבאסלה, הסתכלה בו בפניה החמורים, רואה את פיו הנפער מעט מחמת מתח של ציפיה, וחזרה בפניו, אישית ובקול שקט, שלא תוכל לחכות יותר, לא אשמתה היא שכלאוהו בתחתית אסלתה על לא עוול, ואם לא יבוא המשרת-התוחב לחלצו בזה הרגע, מובן מאליו שתתיישב, ויצטרך לסבול מה שיסבול, לא בא בחשבון בשבילה לשנות מהרגליה ולדחות את פעולות ההיגיינה שלה, או להעבירן לחדר-השירותים השני שבביתה, המיועד לאורחים.

הוא הבין אותה לחלוטין, היא הרי עשתה בשבילו מעל ומעבר למקובל, לא יכול היה לחלום על כך שיגיע יום והיא תתאפק בגינו, ועתה, כשהיא עושה זאת, אינו יכול אלא להודות לה על החמימות הזאת שהיא מרעיפה עליו. אך לא רק חמימות יש כאן, גם נוהגת בו כבאדם שדנים אתו בעניינים, ומשתפים אותו בהחלטות מכריעות. לפיכך מיהר להסכים, וכמעט צעק בהתלהבות בשחוק של להיטות על פניו, שמבקש הוא שתשב מעליו ותעשה מה שתעשה, לא כעונש אלא כתשלום של הכרת-טובה ונאמנות מצידו. מובן שלא הוציא מפיו מלה, ורק ארשתיפניו הפיקה הבעה של אמדן ומסירות עילאיים. "אני בוטח בך!" דובבו פניו, וכמעט שפרץ שוב בבכי. היא, מצידה, לא נשארה להביט עמוקות בפניו ולחכות לתגובה, ולאות שאינה מתלוצצת, ובתנועה שיש עימה מעשיות אך גם הפגנת איום, הסתובבה בגבה אליו, העלתה את שולי שימלתה וכופפה קצת את ברכיה, מנמיכה את אחוריה אל מושב האסלה בכיוון פניו. הוא ראה את כל ירכיה ממחציתן העליונה, ואת אחוריה, העטויים עדיין תחתונים לבנים, כשהם מגובשים ומלאים ומנסים לפקוע מתחום התחתונים. גל של נהמת-נפש וכיסופים עבר בו ולבו טולטל לכל עבר, ונתז גדול של רעל נסחט לפתע ממררתו. כי למה יהא עליו לשלם בעד רשלנותו של משרת אחרי כן, היא טובה אליו, היא ניסתה להצילו, היא באמת מלאך, אך העובדות הצפויות בכל רגע הן שייענש בחומרה רק משום שאירעה טעות, והיא עצמה, שתעשה זאת, יודעת שלא מגיע לו, שחף הוא מעוון, ובכל-זאת עשה תעשה,

מובן שלא יעלה בדעתו לבקש ממנה שתמתין, או שתיפנה לחדר-השירותים השלישי, הפרטי לחלוטין, הצמוד לחדר-השינה שלה. הוא סבור שעשתה למענו הרבה יותר משהוא ראוי, איש עלי אדמות לא עשה עד היום כל-כך הרבה. היא לא הוסיפה לחכות אפילו הרף-עין נוסף, אלא הפטירה ברוגז שאינה ממתינה עוד, ושמרגע שתשב לא תקום, אפילו אם יגיח לו מייד מאי-שם המשרת-התוחב ואפילו יהפוך עולמות. מייד הניחה את המגאזין על המדף שלצד האסלה, בשתי כפות ידיה אחזה ברצועה הגמישה של התחתונים והורידה אותם למטה עד ברכיה, וכבר התקרבו אליו אחוריה, הולכים ונפשקים, בעצם לא התקרבו אלא נחתו – סוף-סוף הדרך היתה מאוד קצרה, לא היה כאן תהליך מפעים-לב של התקרבות – והיא ישבה מעליו, והוא ראה מבעד לאפלולית שהשתררה בתוך האסלה איזורים אינטימיים חסויים לחלוטין שעתה נתגלו לעיניו פרוצים לרווחה. ככל שהיו פלחי הישבן מתוחים בשעת ישיבתה, בכל-זאת היו דשנים דיים שעצמות העכוז לא יבלטו בעדם, ואם אומנם לא היו בשרניים כמו בשעת עמידה – שאז הם נדחקים ובולטים החוצה בין הירכיים והגב – הנה עדיין היו גדושים במידה מפתיעה. והמפתיע מכל: כה קרובים אליו. מימיו לא שיער עד כמה קרוב אפשר.

מייד בהתיישבה בקע קול מאחורי הדלת, והוא קולו של המשרת-התוחב, שואל בקול עמום של כניעה ומורך אם קראה לו הגברת, כי הנה הוא פה. היה רגע של דומיה, ללא ספק דומיית נזיפה חמורה, ולאחריו ענה קולה החמור והשקט של הגברת, שכאן, בתחתית אסלתה, נכלא ראשו של משרת צעיר שלא עולל כל רע, ושהיא טרחה וקראה לו, למשרת-התוחב, ארבע פעמים, לא פחות – אכן, הוסיפה אחת ברוב חרונה – על-מנת שיחלץ את הנענש- לשווא לפני שהיא מתיישבת, אך הוא לא בא, ועתה היא כבר יושבת. מן העבר האחר של הדלת נשמעו דברי התנצלות, גימגומים מבוהלים, תחינה שתתיר לו להיכנס ולשחרר את הכלוא ולחזור בו משגיאתו שלו, אך הגברת שיסעה את דבריו בפסקנות ואמרה שלא, היא כבר יושבת, מאוחר מדי, היא היתרתה קודם שאם תשב לא תקום יותר, וכעת היא מוציאה לפועל את התראותיה. להוכחת צידקתה גם הביאה את דברי הכלוא-תחתיה עצמו, ואמרה לו שיעיד אם אמת דיברה, והוא – קולו עלה מנבכי האסלה עמום וניחר מהתרגשות, והאסלה הוסיפה בת-הד משונה לקולו -הוא העיד שהוא עד, היא באמת חיכתה וחיכתה, היא רצתה לשחררו ופעלה רבות, אך הוא, המשרת-התוחב, לא היה, ובמלים אחרונות אלה הוציא את כל מרירותו החוצה, עד שקולו התעקל לפתע במין יבבה ילדותית ונפסק, והיה נדמה לו שהוא שומע ציחקוק כבוש מעבר לדלת.

מעבר לדלת נשמע, על-כל-פנים, עוד פעם קול, עתה כבוש ומאופק, קולו של המשרת-התוחב, זה שיודע שאין לו עוד מחילה, אך הוא חייב לנסות. הוא בכל-זאת מבקש מאוד, כך אמר, שהגברת תרשה לו לשחרר את הכלוא מתחתית אסלתה ולתקן, ולו חלק משגיאתו, שהוא מבין עד כמה הוא עצמו צריך להיענש עליה. ירכיה של הגברת זעו מעל המשרת הכלוא איזה זיע, ונדמה לו שהיא אכן קמה מעליו, ופרץ של חדווה והכרת-טובה כלליעולמית על כך שיש צדק שטף אותו, ונבלם באחת משנוכח לדעת כי היא זעה רק למצוא לירכיה תנוחה יותר נוחה על המושב. כלומר, לא רק שלא קמה, היא אפילו התבססה מעליו. לפנייתו של המשרת-התוחב לא טרחה אפילו להשיב, וזה כנראה חיכה רגע מעבר לדלת, והסתלק בבושת-פנים אל פינתו, מחכה לעונשו שלו כי יבוא. היא לא ויתרה, מלה שלה מלה היא ואין להשיבה.

היא הציתה לה את הסיגריה שלה, הניחה את המגאזין על ברכיה ודיפדפה בו רגע, והשריר הטבעתי שלה נפער ונסגר חליפות, כמנתר ניתורים ראשונים לפני היפערו כליל.

לאחר שהסתיים הכל, והגברת כבר הלכה, היה המשרת מוטל, ראשו באסלה ועל פניו ערימה וניירות, למשך כשעה נוספת, ורק לאחריה נפתחה הדלת והנה ניבטו אליו פני המשרת-התוחב, העומד על ברכיו ומעי.ן בו מקרוב, זיק משובה בעיניו ובדל חיובון בקצות פיו. עתה הלמה בו לפתע, במשרת הנענש, ההכרה שלא זו בלבד שנענש לשווא, אלא שאפשר שהכל היה מישחק ואחיזת-עיניים, הקריאות למשרת'התוחב – שאולי חיכה כל העת מאחורי הדלת! – החומרה, הבעת ההשתוממות והצדק על פני הגברת בראותה את פניו בתחתית אסלתה; אכן, היתלה בו היטב, הצליחה להפיק ממנו דימעות הזדהות והכרת"טובה בעודה מזהמת אותו עד תום.

אך באיזו דרך מיסתורית, גם משנוכח כמה רומה ובאיזה עידון עשתה אותו ללעג, חש לפתע איך נישא בקרביו פרץ מחודש של נאמנות ומסירות. אכן, יודעת לשים משרתים במקומם, יודעת מה נכון, מהתלת, שחקנית שכמותה, גם מבוגרת אך לא נעדרת משובת-נעורים נעלצה, יודעת לחקות במסיבות חיקויים נלעגים של קרוביה וידידיה, והכל עם ישבן מפזז, וביחוד, על חשבונו. הוא חש כעומד מן הצד, לצידה, מאחוריה, ולועג למישבתו שלו. הוא מאוד העריץ אותה. היא היתה אשה גדולה ונפלאה והוא היה שלה. היא הראתה לו את מקומותיה המוצנעים רק על-מנת להכפישו. כך יש לנהוג עימנו, שח לעצמו כשקוע באיזה ויכוח פנימי, לוהט מבוז לאלה החושבים אחרת. כשהוצא ראשו מן האסלה בעזרת המשרת-התוחב, שתוך כך הזדהמו ידיו, לא ידע אם להעלות ארשת של השתתפות בשחוק המשובה אשר היתלו בו, או ארשת צדקנות חמורה של משרת היודע את אשר לפניו ובטוח בצידקת מה שנעשה בבית. לבסוף בחר בארשת הצדקנות החמורה, ולא מעט כחיקוי להבעת פניה של הגברת עצמה. אך כמה נלעגת ונוטה דווקא לכיוון ארשת שחוק-המשובה היתה הבעת הצדקנות מתחת למריחות הגסות על פניו – זאת כבר אין צורך לומר.

[גילויי הכוח בעולמנו]

אנו עומדים על גג בניין גבוה מאוד, גורדישחקים. ד,לילד, סתווי, עננים נמוכים חולפים מעלינו, נדמה בי הבניין נוסע. ראשנו סחרחר. מזה ומזה הים, נחשולים כהים, התגעשות ורטט בלתי-פוסקים. שום דבר לא יציב. אי שקט בלבנו. ליד המעקה עומדת הנערה העדינה, ארובת השיער. גבה מופנה אלינו. אנו

עומדים מאחוריה, מתנדנדים כשיכורים. צינת עלבון כקד כי נד. אנו מצטמררים לפתע – קור פתאומי? – ובלי משים אנו מזדקפים, ידינו ישרות לצידי גופנו.

ולפתע סבה הנערה לעברנו. שערה סתור מן הרוח. היא מתבוננת בנו ברצינות גמורה. אין בה שום משובה, היא בשלה. כל הופעתה אומרת התאפקות מלעשות לגל דבד-מד,. קרבינו רותחים בקירבנו: איך זה?! ובאיזו רשות?!

מכל עבר מים גועשים. אנו לכודים. התאפקותה של הנערה לנוכח עמידתנו דום גדלה ומעצימה. כוחות אדירים רוטטים בעולמנו.

סלחנות

אין יחס משפיל יותר מצדה מאשר יחס סלחני. הוא נוכח לדעת שאין לו אפילו כוח לעורר את חמתה, עד כדי כן אפסי. היא צוחקת בחמלה ובהבנה כשהיא רואה אותו שוגה או נכשל, אפילו מצחקקת כשהוא מנסה להתריס, שאז ניתך לעברו צחוקה כמו מכת-לחי הגונה, והוא שב בראש מורכן לעבודתו.

ערב אחד, כשהוא מגיש צלחות עמוסות כיבוד, נשמטת מידו צלחת ונשברת, והכל לעיניה ולעיני ידידותיה בחדר-האורחים. הוא מבקש סליחה ומייד מתכופף בפחד ללקט את השברים. הוא מעיף אליה מבט מלמטה, הוא רואה שהיא מתבוננת בו בעיניים חוננות, כאומרת: "גם דברים כאלה עשויים לקרות," ואז מציפה אותו הכרת-טובה בזאת, יחד עם הרפיה פתאומית במתח לקראת העונש הצפוי, שדמעות פורצות מעיניו, ותיכף-ומייד אינו יכול לשלוט בעצמו והוא גועה בבכי גלוי.

כשהוא נושא בשנית את מבטו אליה, הוא רואה שחיוכה המפוייס עדיין על שפתיה, אך עיניה אומרות לו שאומנם כן, קורה שצלחות נשברות, והיא מבינה ואפילו סולחת בלי עונש, אבל הניסיון למשוך תשומת-לב נוספת, למצואיחן באמצעות בכי, ואולי אף לסחוט ממנה מלה רכה, ניסיון זה מוגזם ולא יצלח, כי יש גבול, וזה הגבול.

עם שברי הצלחת בידיו הוא נס נכלם מן החדר, ומנוסתו הבהולה מפיקה ציחקוק קטן, אף הוא בלב טוב, שלה ושל ידידותיה.

פונק. ציוותה עליו הגברת ציווי קל בקול רך, לא זועף. מאליו מובן, ציווי הוא ציווי, אך ניתן בנעימות, לא ברוע, בקול שהוא אפילו מלטף, קול המזכיר שיש בעולם חיים אינטימיים לאור מיליוני נרות… אכן, כן. ומה ציוותה? שינעיל לה את נעליה. המשרת מקשיב לקול, לטון. הוא מאוד קשוב, ראשו מוטה לשם שירבוב אוזנו לקליטת הוראות. ריגשה גדולה מציפה אותו למישמע קולה הנעים, המלודי. דמעות עולות בעיניו על שהיא כה טובה אליו. יש בזה משהו לא נעים, מתייחסים אליו יפה מדי, כאילו היה בן-אדם. כך חשים אנו בשעה שאנו אהובים מדי על הורינו והם רכים מאוד כלפינו והכל חביב ומלבב עד שבחילה נפשית מציפה את הווייתנו מחמת השמנוניות היתירה. על כן מעביר בו קולה המעוגל של הגברת המצווה אי"נעימות גדולה, צימרור פנימי.

המשרת מתכווץ, גיחוך של נמיכות-קומה על פניו. הוא מביא את הנעליים, כורע על ברכיו ומציגן לרגלי הגברת. היא מביטה בו מלמעלה במבט מרעיף חסד. אס ימות, תזכור אותו בתוגה. הוא מאוד מושפל כשלא מכים אותו, שהרי אות הוא שאינו מתקומם עוד, שהסכין עם כלביותו. עד כדי כך אני בשפל, שאין עוד צורך להכותני.

בתחושה מעיקה הוא מנעיל, ראשו מורכן, את נעליה לרגליה. היא מרעיפה עליו מבט, והפעם מבט מרחם על שמשרת הוא. רחמיה פוגעים בו שבעתיים, שכן היא גם מרחמת וגם אינה מוותרת על שירותיו, כביכול מאלצת אותו להתפרק מנשק המשטמה כלפיה. הוא נושם בכבדות, נכלם מאוד. היא נוכחת בכך ופורצת בצחוק קטן, ושואלת אותו אם יש לו צרבת. הוא מאוד מושפל על-ידי צחוקה ושאלתה, חש שחדרה אל תוכו בסכין חדה. סומק עולה בפניו.

כל העניין פתאום מאוד מרגיז אותה. מתפנק לו יותר מדי. יותר מדי מתעסקים אצלה במשרתים במקום בשירות עצמו. נרגזת, היא מפקיעה בבתי אחת את הרגל המונעלת מידו החובקת, המאריכה משום מה לאחוז בקרסולה. פניה זועפות. לבו של המשרת הולם בכוח. פוגעים בו על לא עוול בכפו. הוא משפיל עיניו בעלבון עמוק.

הגברת אומנם חשה בכך, ועתה כבר נעשה המצב ללא-נשוא, היא לא אוהבת שפורטים יותר מדי על מצפונה, גם איבה יכולה לסגת כעת, רק להתקדם. כן, אומנם רוצה היתה לפייס אותו, אך כמו ילדה מתריסה, המנסה להשיג את הפיוס במעשה קיצוני יותר של התרסה, היא שולחת רגל לפניה, חסרת סבלנות, בועטת בפניו כבאבן-נגף העומדת בדרכה. הבעיטה לא חמורה. הוא פולט מין "אי!" חנוק, יותר מהפתעה מאשר מכאב, סר מדרכה ומניח לה לעבור, והיא פוסעת קוממיות ויוצאת מן החדר.

המשרת המפונק

על המשרת לסדר את החדר ולנקותו, לפיכך הוא נשאר. הוא מאוד פגוע כאדם וכגבר. הוא רוכן אל נעלי-הבית שלה, שקוע בכסיסת עלבונו. היא מייד חוזרת, ניחמת על פחזותה. היא עומדת מעליו, נוגעת קלות בברכה בראשו, פעם, פעמיים, שולי שימלתה מדגדגים בעורפו, עד שהוא נושא מבטו אליה. היא מפוייסת וחנונה. הוא מגחך, כשוחק בפיוס לאשר אירע קודם. היא לא שוהה הרבה. הכל כשורה, והיא יוצאת שוב מן החדר, פורשת לענייניה. הוא מנקה את החדר. המצב הוא באמת ללא נשוא.

תושיית המשרת

אנו רוצים לומר פעם משהו חיובי. המשרת זה עתה נטל את צרור הכבסים, להכניסם למכונת-הכביסה. הגברת עומדת מעליו וצופה בו. הוא רוכן, הצרור בידיו. היא משגיחה, לא משום שאינה מאמינה בו, אלא מפני שמתלמד הוא עדיין אצלה ועובר תקופת מיבחן. הוא שרוי בעיצומו של לימוד הליכות-הבית ושינון חוקיו. היא בעדו, מאוד רוצה שיצליח, היא מחבבת אותו, הוא מאוד נראה לה, וגם היתה רוצה כבר להיפטר מהצורך לחפש ולבחון, רוצה חיים שלווים עם משרת מושלם, המתמזג ברקע בלי שמתעסקים בו. הוא רואה זאת, מבין שהיחס אליו חיובי, שרוצים בו. הוא שואב מכך עידוד, שואף מאוד להצליח, לשאת חן, ועל כן עושה עבודתו בחשק רב.

כשהוא מכניס את צרור הכבסים למכונה נחה עינו על זוג תחתוניה המבצבץ בין שאר הכבסים. זהו זוג תחתונים עדין מאוד, מארג תחרה. שיקולים מהירים מתרוצצים במוחו. לאחר רגע קל הוא מוציא את התחתונים מן המכונה ואומד: "אני חושב שאם כי אין חשש שהתחתונים ייפגעו בכביסת-מכונה, הרי שאם מדובר על לטווח ארוך, מוטב לכבס אותם ביד." ואז הוא מפנה אליה את מבטו.

היא מניעה קלות בראשה לאישור והסכמה. רגש חם של הוקרה מציף אותה למראה מסירותו וחריצותו. אינו פועל כאוטומט, ההיפר, משקיע את כל מעיניו בכביסחה, חושב ומתכנן כיצד לייעל ולשפר, ובעיקר לחסוך לה הוצאות מיותרות לטווח ארוך. היא מאוד אוהבת חסכנות של משרתים. היא מאוד גאה בו. גם היא חושבת שתחתונים אלה מוטב לכבס ביד. לידו של האדם לעולם לא יהיה תחליף, זה אחד מעיקריה, ורואה היא שאף הוא מנחש יפה את עיקריה ופועל לפיהם כיאות. היא מרעיפה לעומתו מבט מעודד האומר "תמשיך, תמשיך," כמי שהימרה על סוס נבון והלה לא הכזיב. היא מאוד גאה בו, ויותר מאוחר אף תשתבח בו באוזני ידידותיה הטובות.

דמעות של הכרת-טובה ניקוות בעיניו. נפשו נכמרת. הוא כל-כך גאה להיות משרת שלה. חום של השתייכות וגאוות-הצלחה מציף אותו. כמעט פורצת מפיו יבבה. הוא מפעיל את מכונת-הכביסה, ואת התחתונים מניח בעדינות בגיגית קטנה שהוא ממלא במים חמימים ובקורט אבקת-כביסה, וכבר הוא רוכן עליהם ומשפשפם מעדנות בידיו, טובל ומשפשף, נוכחותה הכבירה של הגברת מעל ראשו מעבירה בו רטט, בעוד היא עצמה כבר לא שם, פרשה לענייניה, לשתות את קפה-הבוקר השני שלה.

[שני פלאי התיאטרון]

שני פלאים הם בל7אשדלן,ד«אתד קטן,השני אדיר, גובל בנס. הפלא הקטן הוא בהיכנס שחקן עם נר דולק אל הבימה, והנר אינו בבה. והלוא ישנם משביירוח, ביחוד על בימה גדללה שחללה פתוח, ואף-עליפייכן מתכופפת השלהבת, רגע נדמית כדועכת, ושבה ומזדקפת במלוא תפרחתה. פלא חמוד.

והפלא השני? – הנה הוא: קהל של אלף צופים, שורות שורות, איש לצד איש, איש מאחורי איש, ואנו בתוכם. לפנינו אדם מבוגר צמוק וקירח, כתר שיער דליל, פלומונת, עוטר את אחורי ראשו. עורפו צר ומחורץ. אח, עורף זה וקווצות השיער הדליל בה נוגעים ללב, כה מעוררי חמלה! האיש מרכיב משקפייקריאה ומעלעל בתוכניה. ראש ובתוכו מוח. האורות כבים, חושך.

מסך נפתח, ומשהו מתחיל להתגלגל שם על ד,כיעד,. נכנס שחקן, עם נר אל בלי נר, מדבר, צועק, לעיתים שר. בעל העורף המחורץ בוהה ניכחו – החליף משקפי-קריאח במשקפייצפיה – קולס מה שרואה. עיניים ומאחוריהן מוח.

ואנו מה? אף אנו, מבטנו מפלס דרכו בין אפרכסת אוזנו של הצמוק לבין אפרכסת אוזנה של הכדורית שלצידו, וננעץ במתחולל על הבימה. משתוממים אנו על שאיננו חובטים פתאום בעורף המחורץ בגב ידנו חבטה איומה בעלת נקישה אטומה. תאמרו: למה? מה עשה לנו? זאת שואלים אף אנו את עצמנו. 'שלא עשה ל;ל כלום, ישכל ח אדיר בתוכנו עלול לדחפנו לחבוט בו לפתע סתם – זו הבעיה. שבך סתם, שעל לא דבר, שנחוץ לפתע להכות גולגולת צמוקה יחד עם רצון חזק לבבות מרוב חמלה, והשד יודע למה! ועלימנת שלא לחבוט בו נדרשת התאפקות גדולה.

אז איך זה שאיננו יושבים משך כל ההצגה, כל שרירינו מכווצים מחמת התאפקות, פנינו סמוקים בשל המחשבה הנאלחת, נוטפי זיעה, מרעידים בפרקי אצבעות מלבינים בניסיון לעצור את עצמנו? איך זה שמלה מבל הנאמר על הבימה מגיעה בכלל לתודעתנו? איך רואים ככלל הצגה?

אבן, פלא הוא בתיאטרון, הפלא השני, האדיר.

המפייס

הנני נידון לפייס את האשה. בלילה, לאחר ריב ממושך, אני נאלץ להתרכך, לחוש אשם ונאלח ולהיווכח שעשיתי שגיאה חמורה כשהכאבתי לה, ליצור רך ומעודן זה. איך יכולתי לעולל לה זאת!

אני יורד מהמיטה ומביא לה מגבת נייר רכה. היא לא לוקחת אותה. מרוכזת ביגונה. אני מנגב רכות סביב עיניה. היא מאוד יפה. עדיין אינה משתפת פעולה אתי. פגעתי בה מאוד. אני מנשק את זוויות שפתיה, אך היא דוממת כפסל. אני מנשק את כתפיה, בטנה, מתכוון לרדת למטה מזה, היא לא רוצה, בבת-אחת היא מתהפכת על בטנה, כובשת פניה בבר. אחוריה מופנים אלי. אני מנשקם. אני פותח אט-אט את סגור הערוץ הצר שבין שני פלחי ישבנה הרכים ותוקע לשוני כטריז גמיש.

היא מאוד עצובה שם למעלה, אבל למטה – אובייקטיביות. אני נושם עמוקות, מעלע אל קירבי את הצחנה העמומה, המתוקה, עם הטעם המריר של נקב שנוגב כהלכה, המותיר סביבו רק אד קל, כמעט בלתי מוחש, יותר אווירה מריח ממש. אני מעביר את מגבת הנייר הלחה לאורך חריץ ישבנה, עמוק בתחתיתו. הנייר איבו מתלכלך כלל, זהו ישבן מנוגב כדבעי. אני אומר לה זאת. היא צוחקת קלות. כבר אינה בוכה. מוהנפת. נעים לה שהיגיינית היא. אני אומר לה, שגם אילמלא היה נקי הייתי מקבלו, אין ספק. היא אומרת שאינה מאמינה לי. אני אומר לה, נסי אותי מחר ותראי. היא אומרת רכות, טוב, ננסה מחר ונראה. התפייסה לה. לבי פועם בהתרגשות גדולה לקראת המסה הרצינית המחכה לי מחר, שבה תשפוט ביושר נוקב אם באמת אני עומד בדיבורי. אני שואף מאוד לרצות אותה, להיות זה שהיא יכולה לסמוך עליו, גבר מהימן.

ואז היא טופחת קלות בישבנה על פני, רומזת לי בהומור שאסיים, שאינה רוצה בי כבר היום, כי כבר מאוחר, יום זה חתום, מספיק ודי רשעתי ופייסתי, עת לנוח. מתר צפוי לי יום קשה, כעת היא רוצה לישון. אני קצת נעלב, אך אינני יכול להרשות לעצמי, בי כבר מספיק רשעתי היום, וכבר פייסתי אותה, ועלי להיות שבעירצון שנעתרה לתחנוני. היא נרדמת לה, ואני נשאר ער, צופה לקראת יום המחרת במתיחות.

[מיכתב לנערצת: הקד]

אני כותב לך מיכתב. אני קם מכיסאי באמצע הכתיבה וקד קידה ארובה. אינך רואה, אינך יודעת, גם לא תדעי, שכך המיכתב לא יישלח אלייך לעולם. ובבליזאת, קידה היתה זו, נעשה מעשה בחלל. חכי. אני קם. קמתי וקדתי שנית, קידה עמוקה יותר. אף היא מבהמת. שהרי לו רק היית כאן לחזות בהשתוחחותי ואולי אף לצחוק עלי – היו קצת חיים, מיז חיים; אך כך, כשאת אינך יודעת – לשם מה? אולי יאמרו שכך שומר אני יותר על בבודי, שאם אינך רואה אותי – צלם-האדם שלי נותר לא מחוק, לא מתבטל… לא, לא כך אני תופס את העניין: בלימתי קיימת, אך בקור, בבדידות, בחוסריטעם. אני קם. אני קד קידה נוספת. משתוחת עמוקות. היש גבול לבושה? חיוך נבלם על פני, זה הממאיס אותי על הבל. ובבל-זאת, אומר אני, הנה, איש לא ראה את הקידה, לגבי העולם היא לא קיימת, וגם אני אשבח אותה ברבות הימים, עשיתי מעשה והוא נמחק. נייר זה ייקרע. ועתה אינני יודע: למחוק את הבושה – היש בזה יותר בושה או פחות בושה? שמעשי קלוננו ייזכרו, לפחות הם, רוצים אנחנו או לא? עיזרי לי! בעת יודע אני רק זאת: לא אקרע את הנייר. חשוב לי שתדעי שבאן, בעירך, התהלך אחד וקד. אשלח את המיכתב. במה נחוץ לי לראגת אותך צוחקת לניקלותי, אוהב אותך בדרכי שלי, האחת המותרת לי. ליותר מזה הן לא יכולתי לשאוף כלפייך. אני קם וקד קידה ממושכת. אני קופץ ושב אל השולחן. אך אימרי: מניין לי הזכות למלא את חפצי להודיע לך את דבר ניקלותי לפנייך? האם אין כאן מילוי תאוותי שלי? היש לי סמכות לשלוח את המיכתב? אני קם וקד קידה. המעשה ככר חוזר על עצמו. הלהט הראשוני אבד, מיכאניות תפסה את מקומו. אינני נהנה. אני שרוי בטימטום עצמי בשל התחבטות ממושכת. מובן שלא אשלח את המיכתב. ויחד עם זה: נייר זה לא ייקרע, יישאר, גחל לוחש כמגידתי. אשלב אליל פעם, נישא על גל מחודש של התפלשות דמיונית, או מביט בו ממרחק של השתאות ורתיעה – מי יודע. ואולי לא אשוב אליל כלל. אמות, ויראוהו אחרים. זאללי לא יראל, אללי לא תימצא לו אף הזכות לבך, פשוט לפח. כך או אחרת, מה שחשוב הוא שאת תחיי את חייך כאילו כלום לא קורה, באילו לא מרעידה מתחת לעקב נעלך גבשושית קטנה, קוסמוס ננסי… כן, חיי לך. חיי.

המשפיל עיניו

יכלה, ודאי שיכלה לצוות עליו לקחת את בעליה ולצחצחן בחדרו, אלא שהתעקשה, ובהיות שעתה ורוחה קצרים, ציוותה עליו לצחצחן מי;ד, שם, בחדר-המבוא, עומדת ליד הדלת, ממש לפני צאתה, כשהן על רגליה. עתה יהיה עליו לכרוע לפניה ולשמש אותה באופן הנראה לעין. היא תעמוד בפישוק קל, רגלה האחת מושטת, ידיה מונחות באדנותיות על מותניה, והוא יתכופף לפניה על ברכיו בתנוחה לא נוחה, פניו קרובים מאוד אל שוקיה, ויפיק ממיטב אונו ומעיניו לשירות של עבודת ניקוי.

אגב ציחצוח נעלה היא מפטפטת קלות עם ידידתה הטובה ביותר. שתיהן מסכימות על משהו. נראה שאינה שועה לשירות הנעשה אותה שעה לרגליה. מצוקה חריפה מסתמנת על פניו. הדעת נותנת שייאלץ לצחצח גם את נעלי הידידה, הרי לא יוכל שלא להציע. כך מעבירים אותו מאשה לאשה. כמובן, יכול הוא שלא לעשות את זה מיוזמתו, אך אז הוא מסתכן שגבירתו תצווה עליו מפורשות לצחצח גם את נעלי הידידה, ויצא שלא עשה מרצונו אלא אולץ.

ברצון רב, במין שקיקה עיקשת מלאת חיים, הוא מסיים את ציחצוח נעליה של גבירתו, ואגב חיוך קל של נעימות, עדיין שפוף לרגליה, הוא סב על עקביו ופונה, מטלית הציחצוח בידו, אל נעלי הידידה. זו מושיטה רגלה מעט קדימה וממשיכה לשוחח עם הגברת. הושיטה רגל בתנועה חד-משמעית, אך לא באופן נחרץ מדי, כבדרך-אגב, ומייד שבה לשיחתה. מינון נכון ומדוייק מאח-של תנועה.

עד מהרה, רגע קט לפני שהוא מסיים את ציחצוח נעליה של הידידה, עוקרת זו רגלה מבין ידיו, מין חוסר סבלנות מפונק של אשה ממהרת. משמע, הופכת את היוצרות, נוהגת בו כאילו הוא המטריח אותה והיא עושה לו טובה מרובה שנותנת לו לעמול על ברק נעליה. על כך הוא משפיל מבטו ארצה. וכששתיהן מתיקות רגליהן ממקום עומדן אל הדלת, לצאת לענייניהן, עדיין לא נושא המשרת את מבטו למעלה, אל הופעתן הכללית האלגאנטית של הגבירות, אלא ממשיך להשפיל עיניו ארצה בצניעות, כמי שכל מעיניו רק לעבודת-השירות.

כשעוקרת הגברת הידידה את רגלה מבין שתי ידיו, ידו האוחזת במטלית-הניקוי נשמטת הפוכה על הריצפה, כשואלת שאלה דוממת, ובתנוחה זו הוא קופא, מבטו נטוע בריצפה, כאילו אינו קיים, מחכה עד שילכו, ואז יקום לבדו וישוב לעיסוקי-הבית האחרים הממתינים לו. אבל הידידות יודעות שהשפלת עיניים זו, יותר משהיא מעידה על צניעות, מעידה על התחמקות מלהתמודד עם נוכחותן, ועל כן אינן הולכות מייד, אלא – לאחר שהן פותחות את הדלת כמו כדי לצאת – הן סבות אליו וממשיכות לצפות בו בלי אומר, שחוק קל נסוך על שפתותיהן, שיניהן הלבנות מבצבצות מעט, ואינן משות ממקומן. המשרת כורע על ברכיו, יושב כשאחוריו על עקבי רגליו, מעפעף ומסמיק. כמה זמן יוכל לקפוא כך מולן? והן, נראה, אינן מתכוננות כלל ללכת. צופות בו וצופות. לבסוף ייאלץ להרים את עיניו ולהישיר מבס אל עיניהן, אין מנוס.

אך עוד נותרה לו דרך אחרת, הנסיגה. בעודו שפוף על ברכיו, כסב על צירו, הוא פונה אחורה ומתחיל לדדות על ברכיו – אינו מעז לקום ולעמוד – דרך הפרוזדור, מבקש לשוב לענייניו. על כך מגיבות שתי הידידות בהמשך עמידה דוממת, ובזה הן מסבלות את כוונתו, כי אינו יכול להסתלק סתם כך בלי שפטרוהו, וביחוד כשהן מוסיפות וצופות בו – אולי רוצות הן ממנו משהו נוסף? וכך הן עוצרות אותו כמו ברצועה בלתי-נראית, ומאלצות אותו לשוב ולהסתובב לעברן. בסומק פנים, שהולך ומתפשט על פניו עד בעירה, הוא מרים עיניים כבדות עמומות אל עיני גבירתו.

עיניו תלויות בעיניה שלה, הבהירות, המחמירות לרגע ונוצצות לרגע. בעיניה הוא קורא את כל סיפור כשלונו.

גל של התמסרות מתחתיה מציף אותו מבפנים. בהתפרצות ללא שליטה' עצמית הוא קופץ קדימה על גחונו לעבר נעלי גבירתו. כאן המקום לבלום אותו ולא להניח לו לבוא על סיפוקו. עם זינוקו קדימה קופצות איפוא שתי הידידות אל מעבר למיפתן בצהלה ספורטיבית, וטורקות את הדלת בפניו, וחוטמו אפילו סופג חבטה לא חזקה מלוח הדלת הנחבטת. הריהו איפוא כצולל לבריכה ללא מים.

הדעת כביכול נותנת שהידידות תפתחנה את הדלת לחזות בגולדן הדווי המוטל על גחונו. אף הוא, האומלל, מקווה בסתר-לבו שתפתחנה את הדלת ותשובנה לחזות בו, ואולי אף ירמז לסיבוב נוסף של העזה – הו בידור! – ויזנק שוב אל נעליהן, עושה פארודיה על כשלונו הקודם. אלא שלא קירקס כאן, זהו בסך-הכל בית רגיל והגון – אם כי משעשע ומלא חדווה – ובו משרת למטרות ניקוי. כאן אומנם עושים לפעמים שטויות, אך לא מבזבזים על כך יממות תמימות; באן בעיקר משתמשים ומנצלים כנדרש. על כן לא חוזרות הגברות הידידות, אינן פותחות שוב את הדלת. די להן, הלכו לעיסוקיהן הלאיפחות מרנינים. והמשרת שוהה עוד רגע על הריצפה ומחכה, אחר-כך רואה שאבוד להיום. נעזב לעצמו הוא קם וחוזר לעיסוקי הניקוי שלו. את הבית יש לנקות, בחיים יש גם סתם אפרוריות.

[תהליך של פחיתת-ערך]

עמדתי, מפיץ ריח לא טוב של בית-שחי מזיע של אדם דחוי. אינני טיפש כל-כך שלא אבחין סוף-סוף שמעמדי בעולם רעוע. כשנח עלי, באקראי, מבט, מייד הוא מוסב ממנייוהלאה, מחוסר עניין להיאחז בו.

וכמה צחקתי בלבי למישבתי כשנוכחתי לדעת שאני ממאן להשלים עם בך שאינני מעניין אף אחד.

בגרוני עלה גוש קשה של תרעומת. עשיתי כמה תנועות בליעה של עלבון כבוש, אך לא משתי ממקומי. בדומיה שלי ה י תה התרסה – כאילו הכרזתי: ראו, אינני קיים! – התרסה הקוראת למתעלמים ממני לראות מה קרה לי ולבוא לפייס אותי.

צחקתי עוד קצת לקלון עצמי ושאלתי את עצמי, בציווחת צחוק פנימית של יאוש, עד מתי אקווה שינוח עלי מבט.

אטיאט איבד השקט שלי מצווחנותו, הפך לשקט סתם, לא הפגנתי. נכנעתי. אך במה צחקתי בלבי כשראיתי את השתדלותי להיראות כמי שנכנע מרצונו, ואת נסיוני לשנות את סבר פני לצהלה, כאילו אני שותף – שקט אומנם – למסיבתם של האנשים האחרים בחדר.

לבסוף נטשתי גם מאמץ זה להיראות צוהל, הבל היה על הטורח, וחדלתי מכל העמדת-פנים. סרה מעלי גם תחושת היותי בלתי-נחשב. קהות נפלה עלי, או מה שמכנים במלה אחרת – בגרות. וכמה צחקתי לעצמי של פעם, הנער-בעליהשאיפות משכבר. עתר, היה הוא זר לי לחלוטין.

עד מהרה חדלתי גם לצחוק לעצמי, והמשכתי לעמוד בחדר כשכל מטרתי להמשיך ולהיות במשך מיספר רב ככל האפשר של פרודות זמן.

[הבכיין וידידו]

הפתע את קרוביך וידידיך בחשיפה פתאומית של מבטם העויין בשעת התמוססותך בבכייתמרורים. עצב רך מילא את הזך, הציף אותך בנחשול ענק, התאפקת עד שנבקע הסכר ומסתער לו הנחשול החוצה. בוכה אתה, מטולטל ביגונך. סוחף לו הנחשול את העצב העכשווי שלך ועימו גם מים עומדים של עי צבתות ורחמים-עצמיים כשכבר. להרי לך, בכה לך, ידיד/ שתה לך בהנאה, התפרקד לך בעולמו השומני של הבכי.

מולך עומד הצופה בבכייך. הוא לא בוכה, אין לו כרגע נחיצות. קכדיל עומדים יפה. ובעצם, למה לו סכרים, ימת בביו יבשה וחרבה. הוא פרוזאי, לא אוהב שמתייפחים לו מול העיניים, שמורידים מולו מכנסיים ומציגים מורסות וצל קו ת. חוץ מזה, תחתונים יש גם לו, גם הוא י כלל להלריד ולהראות, ולמה ייגרע חלקו? למה יעמוד הוא, חגור חגורת-מכנסיו וחגורת' נפשו, ללא :ראה כלום?

אתה, אין לך עבשיו עניין בחלוקה צודקת ושווה של הזבות לבבות. {קהת לך את הזבות בבות, פשוס קמת ובבית, ואתם, שאר האנושות, נא לרחם עלי, נא למשוך אוויר באף, למחות דימעת-השתתפות מידבקת, נא לתמוך בי, להבין אותי, ולכסות אותי בשמיכות עבות; נא לא לדרוש ממני הלוואות ברגע, בוכה אני; נא לא לעקל את חפצי, גובי מסיהכנסה! נא לא להוציאני להורג, תליינים אנושיים: אדם אני, בוכה אני ומתייפח, כל הבמה שלי בעת; צופים יקרים, נא לחזות בי בדומיה, בהשתתפות, נא לקנחיאף ולחוש לב רך ורצון לעשות למעני הבל, לא פחות, זגא לפז/לא לי בף בסוף שירתיבביי, לצבוא על פתחי לאחר מבן, להגיש לי שושניירגש ולומר לי; "קרעת, בכיין יקר, את לבנו, חשפת את גלעין אנושיותנו החבוי, מעתה נהיה אחרים, אחרים, נעלים לאין שיעור, ואתה תהיה משיחנו, תלך לפנינו ותבכה, והשמיים יתמוססו, אלוהים יפול מכיסאו, יתמוסס אף הוא – הדימעה היא חומצתית – וייטמע בעולם, 7תהיה גאולה כללית." (מהי גאולה כללית אין הוא יודע, הריהו ברופא כללי, בולם באים אליו, ואילו הוא אינו יודע כלום ושולח למומחים אחרים.)

כך מבקש אתה בבבייך, והצופה בו נטען טינה. אומר הוא כלכל; "אינך בן' יחיד בעולמנו, ולשיר אריות גם אני אוהב." אף זאת, אינו אוהב סחטני' רגש. נתבע הוא לתת חיבוק, ליטוף, לוותר על דרישות שתות שיש לו ממך, וזפרש וחילוק נפערים בינו לבינך. אה, בן, תחילה הוא אומנם חש בזיע של רחמים (לו רק הישבלת לקצר בבכייך!), אך משהתחלת, וחשת ביד רחומה נכרכת סביב צווארך, ומצא הדבר חן בעיניך, ומתארך הבכי, מצן הצופה את מנוע רחמנותו. די לו, ריחם, תרם, ועתה – בחזרה לחיי שיגרה, לטינה ולחשד. תשאלו: חשד? – בן, חשד, חובב גדול של חשדות הוא ידידך הצופה בכנות-רגשותיהם של אחרים. שהרי דרך נחשול הבכי להתעצם, וחשוד אתה בי עזרת לבבי להיכבות, כי ליבית את האש, כי מתבשם אתה מעצמך, מתפייט בריתמוס היפחותהפשטני, הזול, השוקי. שחקן פרובינציאלי זול של מלודראמות איטלקיות! ובעודך כובש פניך ביפחה מחודשת של בכי, מעיף בך לפתע ידידך הצדפה מבט קר, אומד, מבט של מדען, אד ביי קשי כי סט חסרי פניות.

כך, ידידי הבכיין, לא רחוק הדבר מן האמת. מלחמה הוכרזה בינך לבין הצופה בבכייך. אל תיכנע. בעודך מסמיק מחמת הבושה על שניגלית בקלונך כאיש המכזב ל פ,חצה בבכי ל, שלשל עצמך לפתע תוך ניעור, גלה פניך, והבט בפנים לוהטים-מבכי כעיני הצופה. גרום לו לאיינעימות על ש?חן אותך בעין קרה ורעה, על שאנושיותו ומידת-רחמיו קלושים בל-בך. גלגל שמץ מן האשמה עליו. שזהו עולם בו נאלצים לסחוט רגשות – לכך אחראי גם הוא בקמצנותו. מחה עיניך, מחט חוטמך, חייך במבוכה – שגם היא מעושה למחצה – על שפרצת בבכי. לכו משם שניכם, רוויי טינה הדדית, עם כובד לא רב מפאת אשמה על אי-טהדה מוחלטת. התרחקו ממוקד חזיון הבכי. התקטנו תוך התרחקות. היו מגוחכים בהתקטנכם מאחור תוך הליכה, עד שתיעלמו בהתעקלות השביל, ההופך אתכם גם הוא לצחוק בכך שהוא מכריח אתכם ללכת לפי התפתלרותיו שלו.

הפנים

ודאי, הפנים, הפנים הם הקובעים, הם המדברים אלינו. זהו הוויכוח הנוקב בין שני משרתים זעפנים. ציסלי טוען שהישבן, הוא מושפל עד אין-קץ בידי ישבן הגברת. היא מראה לו את אחוריה החשופים כשהיא עירומה באמבטיה או בבית-כיסא, והוא מרכין ראשו ומעפעף בעיניו ואינו יודע נפשו מרוב צער ועוגמת-נפש. אינו תופס איך היא מסוגלת לעולל לו זאת, איך אינה רגישה למנגנון זכרותו ותשוקתו העדין והמורכב. מניחה לו לשרת אותה עירומה ומכאיבה לו מאוד.

השני הוא בן-נן-ל. והוא טוען שהפנים, פני הגברת, הם המשפילים אותו עד דכא, בהבעת הפנים טמון הכל. הוא כה מושפל כשהיא מביטה בו, בשחוק קל או בארשת חומרה, ומצווה עליו לעשות דבר-שירות. הישבן, ההשפלה, העירום – כל זה טמון, ובמרוכז, ב?נים.

קשה לנתח בדיוק איך זה' כי באמת לכאורה אין פניה אומרים ולא-כלום, חושבת היא לרוב על דברים אחרים, שוחקת שחוק רגיל של מה-בכך, לעיתים אפילו בטוב-לב. אך למעשה, עינו הבוחנת של משרת כברנדל, הרגילה לפענח ולשקול ולאמוד כל זיע וניע בפני הגברת, יודעת לעשות את המהלך העדין והמסובך, הקושר ארשת'פנים סתמית של גברת להשפלה תהומית של משרת.

ברנדל רואה אותה מעשנת סיגריה לאחר הארוחה, בין שפתיה המלאות למחצה המשוחות באודם. שערה קצר, חום-כהה. היא מדברת על הכורסה החדשה, מראה את המקום שבו רוצה שיציבו לה אותה. עיניה חומות, ריצוד של משובה נשקף בהן. היא משלבת רגל על רגל. רגליה ארוכות אך מלאות. היא מפיחה עשן. רואים את קצה שיניה הקדמיות. היא מאוד יפה. שיניה מכאיבות בלובנן ובבריאותן. משהו בישיבתה, בסיגריה שבפיה, ברכינתה קדימה נשענת על מרפקה – תוך ניענוע רגל על רגל – ומעל לכל ארשת פניה – כה נעימה, כה לבבית, סתמית, ועל כן בעבורו כה מעליבה – אינו נותן לברנדל מנוח. נשימתו כבדה, כמעט נעתקת, מרוב עלבון.

ברנדל שרוי בקימונו, אינו יכול להירגע. כל כולו חמרמרות הקרביים בשאלה הנצחית: מדוע הן עושות לו זאתי! הלוא כה לא צודק הוא, לא הוגן, מעליב, גבירות מעכלות מול משרתים מתפתלים! הוא יוקד מבושת פנים. רע לו מאוד. בא לעולם אכזרי ולא צודק! ימות בטרם עת! תוחלת חיי המשרתים קצרה להחריד.

לפתע אינו יכול עוד. עליו לפרוק מעליו את משא המתח והרעל. ילך מייד וישים לזה קץ! בלב הולם ומורתח הוא קופץ ממקומו, סחרחורת פתאומית תוקפת אותו מהתרגשות ומפעימת-לב פראית פתאומית, כל הדם מציף את פניו ומייד חוזר ושוקע מפניו – אח, גאות ושפל חפוזים אלה שבתוך גופנו הרעוע! – ובין שתי פעימות משתרבבת עוד אחת, הוא מתנודד רגע על עומדו, מליט פניו בידיו ועוקר עצמו ויוצא מקיטונו, הולך קוממיות אל חדר בית-הכיסא.

הפוגש בו במסדרון באותה שעה, מבלי לדעת מיהו ולהיכן דרכו, והשופט אותו על-פי נמרצות וחגיגיות הליכתו בלבד, יכול לסבור כי הוא שגריר העומד להגיש אולטימטום לאיזו ממשלה. ובאמת, צחוק הוא שאין עלינו שלטים שיעידו לאן אנו באמת הולכים – למקומות פעוטים, למעשים של מה-בכך או של טינוף, ובדרך-כלל סתם, סתם. ברנדל נכנם, כורע אל האסלה, משקיף מקרוב, ובמצב כריעה תוחב ראשו פנימה, ומחכה. פניה, דווקא הם שאמרו לו הכל, פניה הנהדרים, הנלבבים, המאירים חנונות כשלט ענק ומבטיחים לו הבטחה גלויה: "אכסה אותך כולך עד שתימחה, אתה ובושתך, מעל פני האדמה!"

המפזילים

הפזילה ואמרה: "אתה אחד הגברים החשובים שהיו לי בחמש השנים האחרונות." וכיוון שנראה לה מעט מדי, הוסיפה: "ולא רק בגבולות הארץ." אחר-כך, כמו לבטל את רושם הפזיזה הצידה, העלולה להתפרש בחמקמקות, הסיטה את מבטה וקבעה אותו בתוך עיניו, כמנסה למסמר שם את אמירתה.

הוא, כמעט נפעם, הציץ אף הוא במבט בוחן לעיניה, ומאחר שהמשיכה ולא גרעה מבטה ממנו, הסיר הוא את מבטי, יהפזילו הצידה, מצטנע למישמע השבח הגדול שהורעף עליו.

היא נטלה את ידה בידו, ועל כן הרים שוב את מבטו והציץ לעיניה, וראה שהן מחפשות את עיניו שלו, וידע בתוך לבו שהכל שקר. תחושת מבוכה עלתה בו מחמת היותו עד לכזב שלה, ועל שתפס אותה בבושתה, ומייד הפזיל שוב הצידה.

היא ראתה אותו מפזיל, וידעה למה. ניסתה להעצים את רגשותיה כלפיו, עיניה התלחלחו מגודש רגשי, והפזילה הצידה כאומרת: "אם אין מאמינים לי, יהא כך, אישאר לי עם עלבוני." ועקרה ידה מידו. כשחש שידה נשמטת, הרים מבטו וראה את עיניה מפזילות הצידה ומצועפות דמעות. מייד נטל ידה בידו, הרימה ונישק את כף-היד. רגע ממושך עבר, היא לא הרימה מבט אליו, הוא אסף איפוא שוב את כף-ידה במסירות, הרכין פניו ונישק, והרים מבטו מלמטה וקןבעו בעיניה. עוד רגע עבר, ואז נטלה היא את מבטה ותקעה אותו בחזרה בעיניו שלו.

רגע ארוך הביטו זה בעיני זו, ולפתע, במין ודאות, כשגל כפור מכה בחלל בטנו, ידע שגם בדימעותיה היא משקרת, ולא יעזור כאן כלום. הוא פחד פן תתגלה לה מתוך עיניו האמת שגילה, והפזיל שוב הצידה. היא הבינה וידעה סופית שלא תצליח לשכנעו, ושאין כאן כלל אהבה והכל אבוד, והפזילה אף היא, תוך עיפעוף, מכלכלת את ימיה הבאים, הפעם בלי הצטעפות דמעות.

היא הפזילה לצד אחד וראתה חתול, והוא הפזיל לצד אחר וראה קליפת בוטן מתחת לארון.

[העיפעוף מהו?]

כולנו מעפעפים, זה י77ע. בערך מדי שלוש שניות, לפעמים חמש, יורד מסך על עינינו, שני העפעפיים נפגשים, נושקים, ושוב עולה המסך, והעולם שעזבנוהו לפני הרף-עין שב תיגלה לעינינו, כלי שקרה או השתנה בו כלום.

כך קרה גם לקבצן משוטט אחד בעירנו, שבשבת אחר-הצהריים, בשמש הסתיו, התפרקד בביבר על ספסל אבן וישן לו קצת על צידו כשראשו שמוט למטה, בי אין לו בר למראשותיו. בזמן ההקדמה-לשינה לא עיפעף, בי עיניו היו ממילא עצומות, ומסך שחור וחסר תנועה הורד על העולם, שיממון נפל עליו והוא נרדם, ואז עלה מסך אחר, פנימי, אך זה בבר עניין אחר.

מעל לקבצן הישן הבלתי-מעפעף-בשנתו ניצב מעקה רחבת-הכיכר' העילית, ושם עברו, לא בחיפזון, שלושה עולי-ימים, נערים מעפעפים, שלא ידעו כיצד למלא את הזמן שבין העיפעופים. רבנו על המעקה, ראו את הקבצן הישן, ואחד מהם הפליט פתאום בקלל גדלל: "בווו1". הקבצן קפץ, ננער מן השינה, מסך העולם הורם, הסתכל לבאן, הסתכל לשם, עד שראה למעלה את שלושת עולייהימים ובתוכם נער ה"בל-לל/". נער דרבווו!" הביט בו מלמעלה אגב שחוק קל, לא מיוחד. שנתו של הקבצן הופרעה. על מד, ולמה? – סתם. סתם חיים חי-יכלב, פתאום בא בבר נימנום, ואף הוא נקטע ב"בללל'.'/

האם קוצף הוא? האם חומל על עצמו, סוקר את כל חייו בראשיתם? איננו ינדעים, אך נדמה שלא. אלה הרי חייו – הפרעה לאנארכיה, איש ותיק ומשומש הוא. אינו חזק, אינו שליט, אינו גבר. במה שנים אפשר להתפרפר? מגיע יום שבו הבל נקרש. וחוץ מזה, מה יעשה? יקום וירדוף? והלוא ההוא, נער ה"בווו!'/ חזק ומשולח רסן, רק מחכה להתקפתו של איזה קשיש על- מנת להתנגח בו לשימחת לב שני רעיו האחרים. ובכן מה? – מעפעפים.

הקבצן הניעור משנתו ישב, הסיר עיניו מהם, הביט ניכחו אל בתי-הקפה ובתי-הקולנוע שמולו – לא לראות, רק להביט – ועיפעף ללא כוונה מיוחדת, סתם כך מפני שפקוחיהעין נוהג לעפעף. עיפעפו אף עולייהימים, שהו עוד רגע והלכו.

המעפעף ללא ניע נראה לנו בשקוע במחשבה. ואף זה לא בהכרח. מי לנו יושבי-ללא-ניע ומעפעפים כיושבי בתי-כיסא – האם כולם הוגים הם? שטויות. יושבים ומחכים לתוצאות. כי כזה הוא העניין: איישם, בשוך כל הדברים האתריט, המעשים, הרצונות, המחשבות – נותר העיפעוף. כמו ביום-כיפור של נפשנו, אריה לא שאג, ציפור לא צייץ, ובתוך הדממה הגדולה עולה ובוקעת תפילתו-שוועתו של היהודי שלא תועיל לו כלום.

ראו את המעפעף. לבנו נכמר רגע מעוצר רחמים עליו, על חייו האובדים ללא פשר. גל גדול של חום אנושי, אין עימו שידתה כלל, מציף אותנו. אך לרגע. ובמישנהו אף אנו מסתלקים כפי שהסתלקו עולי הימים ונער ה"בווו!,/ והחום מצטנן, והלב נקרש, ומתרוקנים מוחנו ונפשנו. מעפעפים אנחנו.

בשוכבנו מתחת לשימלתה

בשוכבנו מתחת לשימלת האשה העומדת מעלינו, איננו רואים את פניה, גם איננו רוצים לראות. פניה מטושטשים בזכרוננו. מה לנו ולפניה? אך זאת נדע: פניה מחמירים. בהיות לה כוחה וחייה ובשרה ובריאותה, ואף שבעה היא כמעט עד גבול הגיהוק – משום כך מחמירים פניה. פנינו נשואים אל מעלה לובן ירכיה שמעלינו. לילה חשוך על גג בית גבוה. גלי הים המקיפים אותנו גועשים. אנו שרועים על ריצפת הבטון. שולי השימלה מתנפנפים ברוח הסתיו הלילית.

גם פנינו שלנו חמורים, אך לא משובע. בטננו ריקה מחמת מצוקה ותאווה מוצצת. מה אפל וקודר העולם. מעל הירכיים הלבנות האלה, בתוך שק בטנה של האשה, ששערה מתנפנף ברוח ופניה חמורים, התערבלות. מתחתיה מתערבל מוחנו, תשוקות נחבטות אל כותלי הגולגולת. אנו מזיעים מקור ומאימה. מה היא רוצה מאיתנו? למה היא עומדת? והזמן, האם קופא הוא או שוטף אותנו בנהרה עצומה וקרהו אן מה יש לנו לחשובי לא, איננו חושבים. מחשבתנו קופאת. מפל הדם הוא שנוהם בתוכנו. לאשה ירכיים צופנות גדולה וכוח, ירכיים אלה יודעות ידיעה מעמיקה – איננו יודעים של מה – אך ברור לנו שיודעות הן. בהן טבועה האמת, הן האמת. אך מה רוצה האשה בעלת האמת? למה היא עומדת מעלינו עם האמת שלהי

הכל קופא על עומדו. חיים אינם זזים, אינם קורים. כאילו התאבנו כולם, אנו, האשה, הבית, הגלים. נחשולים קופאים באמצע תנופתם. תשוקה נעצרת בשיאה. כל העולם שקוע עמוקיעמוק בסין ן-מוי חלום, ואיננו יכולים לזוז. אבודים אנו.

ירכי האשה נראות כעומדות לצנוח על פנינו. בצנוח עלינו בשרה תרכך מעט גמישותו את המהלומה, אך לא תמנע אותה. עם כל היותן ירכיים, מושא תשוקה וכיסופים, מישקל להן כלכל עצם פיזי. פינו ייפשק תחתיהן, שינינו החשופות תתנגדנה, אגב לחיצה, לבשר הרובץ עליהן. הן לא תוכלנה לנשוך, כי לא נוכל לסגור את לסתותינו, אף לא להניען. גם נחירינו ייסתמו בבשר הירכיים. צינור האוויר שלנו ייחסם, והירכיים יהיו המלט. ואף אומנם ישורבב מעט מבשר הירכיים אל תוך פינו הפעור, כי חלקת הירכיים רכה ומתקמרת מעט לתוך חללים פעורים. אנו נתקשה בגמיאת אוויר. אבו ניחנק. רק לשוננו תהיה עוד חופשיה, תצא בזחילה מהירה, מלקקת את עור ירכיה של האשה הרובצת עלינו. האשה תחוש בזאת. העוד יהיו פניה מחמירים? היצוץ חיוך על שפתותיה? מה נהדרות שיניה! על מה תחשוב? האם יהיה לה נוח? כי אם ירך אחת שלה מונחת על פינו, הרי הירך השניה תלויה באוויר, ואין ישיבתה סימטרית. סימטריה מהי? – בשבת האשה ואמצע אחוריה על פינו, כך: פה נפער לעומת פה. אך לא זה יהיה המצב. כאן יהיה פה לעומת ירך. ירך או פלגיישבן? – לא נדע. ומה איכפת לנו? וכי יש בכלל גבול מסומן?

אנו ניחנק. אנו נכחיל. לשוננו תפרכם עד שתחדל. פנינו ישחירו, עינינו תקומנה והלבן שבהן יוצף דם. מהי התמונה האחרונה שתראינה עינינו לפני שתשב עלינו? – את מעלה ירכיה, את מותניה, עלה אל גבה, ומעליו שערה הארוך המתנפנף ברוח. את פניה לא, שכן גם עתה, גם אז, כשתרבוץ עלינו, היא מפנה את פניה מאיתנו והלאה. אנו נמות. רק הגוף יתנגד קצת מין התנגדות ריטורית. נתמצה בפליטה אחת, התרסה של קצף, פיעפוע מר, חירחור ודי.

הבה נניח לזאת. לעת עתה אנו עוד שם, שרועים על הגג, לבנו הולם. היא עומדת מעלינו, ראשנו מתחת לשימלתה.

החדר

בחדר עומד אדם, רכון מעט קדימה, ראשו מוטה הצידה ■^iiiU■^ כמאזין למוסיקה מיסתורית. אינו מאזין לכלום. מכזב הוא בהופעתו וגם יודע זאת. כמה כיזב? כעצם בלא-כלום, מין אי-יושר פנימי ומהותי, שאינו צריך כלל להישען על מעשה רמאות

מולו, במרחק שלושיארבע פסיעות, יושבת בחורה, נשענת קדימה, מרפקיה על ירכיה, משעינה ראשה בכפות ידיה. היא כמו שקועה בעצמה, לוחצת באצבעות יד אחת על לחיה ומדביקה לשונה אל אותה לחי מבפנים, כבודקת משהו בחלל פיה, אולי כאב-שיניים. אין לה כלום, פיה בריא ונטול כאב ובלוטות גרונה סכות אותו בריר שקוף וטוב. אלא שמנסה היא לשקוע ולהתרכז במשהו על-מנת להימלט מתובענותו הטורדת של האיש הלאיישר. ואכן, תובע הוא האיש, בלי אומר. כל הווייתו אומרת, צועקת: "אני יודע שאיתן, רק איתר, אהיה מאושר!,, זאת אין הבחורה יכולה לשאת. אינה רוצה בו, יותר מזה, מואסת. לא נעים לה. מרכזת היא איפוא מעיניה בחלל פיה, שם, כמדומה, נקודה התחלתית של כאב. מצחה מקומט, כמפגין: אין המצב הזה לרוחה, אינו משעשע אותה, לזרא הוא לה שינעצו בה כך עיניים.

"איך הייתי לזרא…" צפות ועולות המלים מלווות במנגינת ילדים פשוטה במוח האיש, ועם זאת הוא ממשיך לעמוד, רכון מעט קדימה, ראשו מוטה הצידה, כאילו הקשיב למנגינה אצילה יותר, מיסתורית. אינו יכול שלא להציץ מזוויות עיניו – ואלה כואבות מחמת המאמץ – ובלא להפנות ראשו במישרין, בברכיה של הבחורה הניגלות מתחת לחצאיתה הקצרה. אומנם כן, אי-יושר מהותי.

ליד שולחן-האוכל, על כיסא גבה-מיסעד, יושבת אשה קשישה, אמה של הבחורה או דודתה או סבתה, זו שתפקיד ניתן לה על בימת-החיים – לא לשבוע רצון. ברכיה צמודות בהגינות, ידיה על השולחן, אצבעותיהן שלובות, והיא מחככת בקישקושים שני אגודלים זה בזה, ועיניה מופנות למעלה, לתיקרה, בגבות מורמות, כאומרת: "אני אינני פה… אני לא יודעת כלום… מה לי ולזה…" ורק פיה המעוקם כלפי אפה מביע: "לא מריח לי, לא, בהחלט לא מריח לי." וכמעין תחרות מתקיימת בין קבוצת אפה-פיה לקבוצת עיניה-גבותיה. ככל שקבוצת אפה-פיה מביעה יותר "לא מריח לי", כך משתדלת קבוצת עיניה-גבותיה להדגיש "אני לא פה… אני לא יודעת כלום". האווירה בחדר קפואה ומתוחה. איש לא זז. מלבד אגודלי הקשישה המתחככים – הם, דומיה. ביהוד מכבידה תנוחתו של האיש הלא-ישר. כיוון שהוא עומד וראשו מוטה, מתחילים שריריו לכאוב, אך אינו מעז לשנות את תנוחתו, הוא כולו נפש ורצון. עיניו דומעות ממאמץ להתבונן הצידה, אל ברכי הבחורה, מבלי להזיז ראשו. שרירי עורפו, צווארו וגבו כואבים. רגליו כבדו. היה רוצה לראות עצמו רשאי להניח שהנערה סובלת מהתמודדות עם עוצמת אהבתה אליו, או לפחות להניח שאם יעמוד זמן רב במחיצתה ומתיקותו תבעבע לעומתה, היא תתרגל, תתבשם, תהיה שלו. אך לא. לא-ישר הוא כלפי העולם, אך את עצמו אינו מרמה. יודע הוא היטב מה היא עושה, היא נמלטת מפניו, איש לא יגזול ממנו ודאות זאת, היא בורחת אל כאב-שיניה. עוד מעט באמת יכאבו לה, כל-כך מרוכזת היא בהן. והאיש חש שאי-יושרו הולך וגובר, אינו יודע בעצמו אם רימה ומתי, אלא רק זאת, מתוך הרמת ידיים שבכניעה וביאוש גמור, שאינו ראוי.

שעה עוברת. הראיה בחדר מתערפלת, אולי בגלל רדת האור בחלון, או גם בגלל אימוץ כל כוחות-הנפש. לעיני האיש והבחורה, הדומעות ממאמץ הריכוז, הולכת דמות הקשישה ומיטשטשת. או שמא יש כאן יותר מזה, התאמצה כל-כך הזקנה עם ה"אני לא פה" שלה, עד שבאמת נמוגה לאט-לאט; הרימה והרימה גבותיה בכוח רב כל-כך עד שבאמת הונפה בעזרתן מעל כיסאה. כי הנה מתארכת לה דמותה, נעה אל התיקרה בד בבד עם היהפכה לאוורירית יותר, מין אד הולך ומקליש, הולך ומידלל, עד שפגה כליל ואיננה.

נותרים בחדר שני בני-אדם נוגים קפואים במקומם. לו היה לנערה כאב-שיניים, היתה קמה, מתהלכת, נאנחת, אולי אף יוצאת מן החדר ביעף ורצה לטלפן לרופא. אך כיוון שאין לה שום כאב, אלא רק חתירה לכאב, וחתירה זו נמשכת, כלומר, היא שרויה באמצע תהליך פנימי – אינה יכולה למוש ממקומה. ואף האיש כך. הרי לו היה באמת מרמה, היה נם על נפשו בכלימה, אך כאן אין רמאות בפועל, רק הלך-נפש חד שמצמית אותו למקומו. מרוכזים התהליכים, שני רצונות נוקבים, בכלל לא בני-אדם כאן, כי אם שתי קרני אנרגיה, או, אם תרצו, שני ציפצופים חדים, מתמשכים, שתדירות-הקול שלהם היא – כמו הציפצוף הקוסמי – מעבר לאוזן-אנוש, והמושכים כלפיהם, על כל פנים, נביחה קצרה מכלב בדירת-השכנים.

[לאופיו של הזמן]

לעיתים נחוש איך הולף עלינו הזמן כמשבירוה. אינו קר, אך מיילל הוא, כיודע את אשר יקרת לנו, וכבר מקונן. או אולי רוצים היינו להאמין שכך, שרציני, ושמא לא רציני כלל, רק מחקה הוא – משתטה שכמותו – את יללת הרוח. כאישיות-ממלכתית הוא, שאנו רוחשים לו כבוד, וחולשת-ברכיים תתקפנו עת ילחץ את ידנו, אבל אך יסתגר בלילה בחדרי מיסות באיזה בית-מלון חשאי עם זונה, ומייד הוא זוחל על ארבע לרגליה, משחק בתחתוניה, נוהם ככלבלב או מתחפש למשרתת צרפתיה. (ובעצם האם איננו מרוממים אותו קצת מעל הראוי לו? מסתגר במלון עם זנזונת -כן, אך האומנם במדי משרתת צרפתיה? נוהם – כן, אך שמא מגמיעת תה רותח עם אשתו במיטבה ולא ממישחקי פריצות? האין פריצותו מגעת אלא לכך שעם סיימו את פרק הרביצה בחדר-השירותים הקטן שבמעונו, ומשנגמר גליל נייר הטואלט, הוא לוקח את גלילון הקרטון הריק, מגישו אל פיו ותוקע בו מעשה ילד "טלוויטווור,?) אך מה לנו ולו, עוסקים אנו בזמן.

שורק הזמן כרוח באוזנינו. ואם הוא כזה או אחר, כאישיות-ממלכתית עם זונה, כאישיות-ממלכתית עם תה או כאישיות-ממלכתית עם "עללדטללל/" – מה איכפת לנו. יודעים אנו שנמות. וזה העניין. שאין לנו נחמה בכלום. שיום אחד לא נהיה, ואחת היא מי וכיצד שרקו.

הלוא גם אם נקרא לקברן "נער מעלית', – אף-עליפייכן, אל הקבר יורידנו.

אחזקת אשה

לא קל להחזיק אשה בעת חיזור. כדי להיות מועמדים להצליח בכן עלינו לדעת ללכת על שתי רגליים יציבות ולא כל-כך כפופים, לדעת לאכול לבד, ולדעת לנער את אברנו לאחר מתן שתן. איננו מנערים כראוי? הננו מוגבלים? – הופ, האשה כבר בזרועותיהם של גברים שכן יודעים לנער!

כזאת היא האשה המחוזרת, מחזיקה אותנו במתח, לכל היותר נקבל אצלה שלושהיארבעה ימי שפעת, כוס תה, אולי אפילו מרק-עוף, אם דעתה מבודחת עליה ואינה מן המחמירות. חולשהיכללית או מחלה כרונית – אלה אסורים עלינו בתכלית. עלינו לאזור את כל כוחנו ולהתמודד עם נטייתנו הטבעית ליפול למישכב.

לעזאזל, איך אפשר כף, להוכיח את עצמנו בלי הרף, להתאמץ להיות עירני, בריא, לא ליפול, לנער כראוי – וכל זה רק כדי להחזיק בה שלא תברחי לא טוב, לא טוב! עלינו להיות זריזים בפגישתנו עימה. עלינו להיות שנונים ולבדר את דעתה, בעוד עזה תשוקתנו להתלונן על מיחוש. אך אי אפשר. שעשע אותה. אשה צוחקת היא אשה מפוייסת, וגם כשהיא צוחקת, עמוד על-המישמר, צחוקה עלול להיקטע בכל רגע והיא תיקח את ארנקה ותסתלק. לכן עלינו להצחיק בלי הרף. עלינו לספק לה שרשרת בילויים וגירויים. אם לא תציע לה מייד, לאחר שתיים–שלוש בדיחות מוצלחות, ארוחה ומשקה ומבט מתמסר לאור נר – היא פשוט לוקחת את ארנקה ומסתלקת. יש לה מקומות ראויים יותר, יש גברים מצחיקים, מסעירים, צעירים מאיתנו. לא רוטטים וכושלים כמונו. בקול רועד אנו מנסים ללבות שיחה עם האשה, בל נחשוב שאינה מבחינה ברעתו. היא שואלת את עצמה למה, היא מלאה חקירות פנימיות: האם אנו חולים-כרוניים? הפוחדים אנו ממשהו? לא מנערים כנדרש? ואולי רך וקטן ולא נוקשה? היא כבר מסתכלת בנו במבט מהצד. היא מאוד חשדנית, היא כבר תתפוס אותנו במשהו, תיקח את ארנקה ותסתלק. עוד מעט יגיע הרגע הבלתי-נמנע, אין להימלט ממנו, יהיה עלינו להראות לה אהבה. ברכינו פקות, היינו רוצים עוד כוס תה, אך למגינת-לבנו עלינו ללגום קוניאק, אם לא מר מזה. ראשנו כואב. אנו מחבקים אותה ומשתדלים לתעל את התרגשותנו לכיוון הרומאנטי. בהכרת* טובה כלפי שמיים אנו נוכחים כי דמנו מתחמם. ויחד עם זאת, כה היטב אנו יודעים שעוד מעט תאחז בנו צינה גדולה והאשה תחכה קצת בנימוס, ואחרי כך תיקח את ארנקה ותסתלק. עלינו להתחפש לאריות. אנו מנסים לנהום, לגרגר, להתחכך באשה, ללפות אותה ולנשוך אותה נשיכות תאווה. את האשה לא מרמים, היא לא מאתמול, היטביהיטב ודקידק היא רואה את פיזוזינו הרבים כהסוואה לחולשתנו. ואכן, חלשים אנו. אין לנו כוח לז-בר הקובע. אברנו קר, צנוח, מקומט, קצת מכחיל. אנו חשים גירוי בשלפוחית. אם נלך להשתין – האשה תיקח את ארנקה ותסתלק. כן, היא תברח בין כה וכה. ואגב, ההשתנה עצמה, כלום קולחת היא? או דלילה? והניעור? אנו עוצמים את עינינו ומעמידים פני הוגים במשהו. אף לכך אין האשה מתפתה, יודעת היא, יודעת שאיננו הוגים בכלום, שפשוט חלשים אנו וחולים. איננו מצליחים לרמות. אנו מנסים לנצל את חולשתנו כמנוף לרחמים. נשענים אחורה ומבקשים כוס תה. האשה לא מתפתה, איתנה כצוק. לו רק יכולנו לתת לה פיצוי נפשי! אך נפשנו מהי, אף היא גוף, בעצם גופיף, מץ זבוב חולה: זום-זום-זום – וקופאת לשעתיים; זובדזוברזום – וקופאת לשעתיים. אנו עוצמים עינינו ונעלבים מראש על העתיד לקרות, והעתיד לקרות אכן מתקרב במהירות: היא קמה, לוקחת את ארנקה ומסתלקת.

הן תעזובנה אותנו חולים, רפים, לא מנערים כנדרש, או מתים מוות חטוף. רע מאוד למות מוות חטוף לאחר פגישת חיזור אחת או שתיים. היא לא תצטער מאוד. היא תספר אותנו לידידותיה כקוריוז, "היכרתי אחד ומת." מאוד לא רצינו להיות קוריוז שלה. רצינו להילפת בה לנצח. אך לא הספקנו. עם מותנו הן נוטשות אותנו, מחזרים בישיימזל שכמותנו. כן, רבותי, עם מותנו מתחילה פרשה עגומה של בוגדנות. והכל לנצח, ללא הזדמנות נוספת! לא נחזיק בהן, הן נשמטות מאחיזתנו, אפם כוחנו להחזיק אשה!

תוך סגירת ספר בחבטה

בהיותה יושבת בכורסתה הנוחה ומתעלמת ממך לחלוטין ושקועה בקריאת ספר, אינך יכול שלא להעריץ אותה תוך פיעפוע קינאה. אינה צריכה אותך, אשה לתפארת. הספר שהיא קוראת בו עבה. ובמה היא קוראת בוי בראשה. לא בירכיה ולא באחוריה. ישבנה מהודק לכורסה ונראה כאילו היא מתעלמת ממנו. ואומנם – וזה מה שכל-כך שורף אותך – היא באמת ובתמים מתעלמת ממנו. אי אפשר לקרוא ספר ובעתיובעונה אחת לחשוב כגיל: "ישבן לי."

(אתה אינך קורא ספר, אינך יכול להשיג הישגים בהגות ובמתמטיקה, דעתך פזורה, רשלנות גדולה מאפיינת את חייך. שערותיך דבוקות לקרקפתך באותו מצב בו ישנת עליהן בלילה. ואתה אכן ישן הרבה, מוציא מיצים וליחות, וכך אתה מתייבש כאילו נאפית בתנור זמן רב מדי, ואתה קם כל בוקר ממיטתך מקומט, פריך, וקטן משהיית בליל אמש.) כמה יפה היא בקוראה ספר בין-ערביים. יודעת היא להחזיק ספר, אין מה לדבר. בחוץ מאפיר, בחדר כבר דולקת המנורה מעליה, ולאורה היא קוראת, כה יפה, כה נאצלת, משלבת רגל על רגל, וחרטום נעלה האחת תלוי באוויר ומתנדנד-מתגרה בך כציפור קטנה מול חתול: "תפוס אותי, תפוס אותי!" הנך נע בחדר באפם מעשה, שרוי במצב של תחילת אהבה. כלומר, תחילת אהבה מצידך, עליה עדיין אינך יודע הרבה, מה היא רוצה ממך, ואיך אתה עשוי, אם בכלל, להשתלב בחייה מלבד ה"תפוס אותי, תפוס אותי" של הנעל. כי הנה, הזמינה אותך, ולא בפעם הראשונה, אך איבה מבטלת דמן רב בשיחות. יש לה ספר עבה והיא אוהבת אותו ושקועה בו, אינה מתמוגגת כשאתה בא, ואינה מתמוססת כשאתה הולך, וגם באמצע, בשהייתך אצלה, אינה עושה ממך עסק רב. יש בה איזו כנות, איזה יושר, וכיוון שכך, אינה מגזימה לשום כיוון, אינה אש-להבה לשעה, לא, היא רצינית ויסודית, אתה טעון בדיקות מדוקדקות עד שתריח אצלה אהבה. איך להגדיר אותה, את האשה הזכה הזאת? היא זו של;דה אנו מתגרדים וחשים שעלינו להתרחץ.

אתה טעון שיקולים כבדים. אומנם אינה מעוררת אותך לקפיצה פתאומית עליה, לקריעת בגדיה תוך מישמושי גוף קדחתניים, אך יודע אתה בוודאות גמורה שאשה זו יש לאהוב, יש מה לאהוב וצריך להשקיע כדי לאהוב, ובקיצור: זו אשה שאוהבים וזהו, אחרת מפסידים ומתחרטים. טעון שיקולים אלה אתה מקרטע בחדר, חש אידיוט. אינך אוהב שלא אוהבים אותך במופגן. אוהב אתה טיפשות הכרוכות אחריך, אוהב אתה לקבל מהן פתקאות שטותיות לוהטות ומייד להיאנח במורח-רוח ולנסות לברוח, אוהב אתה להיות מחובק לעיני כל בזרועות פתיות ולעשות בחשאי תנועות תלונה מפונקות של "מה לעשות". והנה כאן, כשבא העולם ואומר לך "שב בשקט ורקום יחסים אט-אט, עם גברת כזאת לא אוכלים נקניקיה בעמידה בתחנה-המרכזית, לא, אדוני, עם גברת כזאת חולקים שן-עף בצללי בין-ערביים" – אז אתה מעקם חוטמך בתרעומת.

בל יובנו הדברים שלא כהלכה. יש במצב הזה משהו מאוד יפה. כאילו סוף-סוף אמרת לעצמך: כך חיים. כל חיי קודם היו חזירות, ומעכשיו – תרבות. ומייד אתה רואה עצמך עומד בטרקלין אירופאי עם בני עליה כמוך, שקוע בשיחה מעמיקה אפופת ברק על קשרי גומלין בספרות, ותוך כך עומד לו בחור בער בן ארצך ומפלים איזו גסות, ואתה מטיל בו מבט מצמית של בוז. אכן, כן, הבו לנו איזה מטומטם לצידנו – והחיים יפים. רק שבינתיים, בשעה זו, בחדר, מול הזכה עם הספר העבה, נדמה שאתה הוא המטומטם… וה'בינתיים' הזה קצת ארוך מדי, והקור הנושב ממנה לעומתך, מין בוז, ושמא גרוע מבוז – אדישות!… אז ביתר לפתע בקירבך קפיץ חלוד של התרסה, יופיו ותרבותו של המעמד הם לבלי-שאת, וכיוון שבאותו רגע ממש מרימה האשה מעט את הספר אל פניה, כמתאמצת לפענח מלה לא ברורה, וכיוון שחוטם לא קצר לה, קופץ אתה לעברה, לופת בחוזקה את כריכת הספר, וסוגרו בחבטה על חוטמה.

האשה יותר מנדהמת, היא קפואה אין-אונים. התחולל משהו שחייה עד כה לא לימדוה כיצד להגיב עליו. היא לוטשת עיניה לעומתך, אינה מאמינה, ציוויליזציה התנפצה לרגליה, תרבות אירופה מתמוטטת, או שכך, מכל מקום, רוצה היית להאמין. למעשה טעית מרה. נכון, היא קפאה לרגע, מביטה בך באלם, אך קיפאון זה אינו משמש אלא לצבירת חימה. כי לאחר רגע, ובתנופה איומה, ולכך לא ציפית – שכחת שגם לאירופה אינסטינקטים – היא משליכה את הספר העבה לעברך, וזה אינו פוגע ישירות בפניך, אלא שתוך התעופפותו באוויר הוא נפתח שוב (באותו דף?) וזווית כריכתו הקשה פוגעת באוזנך ופוצעת-רוצעת אותה, והספר ממשיך ונחבט בקיר, ונופל פתוח, דפיו אל הריצפה. אתה תופס באוזנך ביללת-כאב, פגוע ונדהם, ושומע את צעקת האשה המאנפפת -ידה עדיין ממששת את קצה חוטמה – ניתזת אל אוזנך לאחר פגיעת הספר: "נמאסת כבר, שמעת?! נמאסת!" ומצטנפת בכורסתה ומסירה עיניה ממך ותוקעת אותן בכעס בחלון, ואפילו לא רואה אותך מוציא מכיסך מימחטה לגפף בה את אוזנך השרוטה, וכשהיא כבר משיבה אליך מבט, לא בוקעים ממנה שום רחמים, פשוט נפלט לה ציחקוקון.

דבר נורא קרה פה, אשר לא פיללת לו. אתה כילכלת בלבך שהאשה כל'כך תידהם ממעשך הקונדסי, תקפא כמשותקת, ואחר-כך, כיוון שתראה בך ברבר פראי לאיצפוי, מין טאטארי של שלהי המאה העשרים, תתאהב בך בו במקום. חשבת שנקעה נפשה מבני תרבות ועליה וחשקה סוף-סוף בבעל דם סמיך, מאטאדור לוהט. חשבת שתאמר: "אח, גבר וקומיקאי, אין כאלה, אין הסוגרים לאשה פתע פתאום ספר על האף! אוהב אותו מייד, אשתגע אחריו, אצחק ואעריץ אותו, את השובב הנדיר, ובהלווייתו אגעה: אבד לי איש מופלא!"

תחת זה נראה שהיא עצמה פה הטאטארית. כל חייה, מסתבר, חיכתה אך לרגע שיסגרו לה ספר על האף עלימנת שיזדמן לה להטילו באוזן גבר. ;צא המרצע, אין הספרות משמשת לה אלא להקזת דם מאוזני גברים בעלי הומור מעודן, ואף – לאחר שפיכות הדמים שלה -אינה חשה לחבוש, אלא חשה לרעום צחוק גס של נבלה צרודה. הכל אצלה אחיזתיעיניים, כל הבין-ערביים, האפלולית, המנורה, האווירה, האהבה האיטית שאינה מתלקחת אלא צומחת אט-אט, ביושר, ביסודיות – הכל שקר וכזב.

ובעוד היא ממששת חוטם מחוץ, ואתה – אוזן פצועה, קם ונוצר בחדר מצב חדש. כמובן, אינך הולך והיא אינה מגרשת אותך, אלא שקוץ ממאיר ננעץ בבשר אהבתכם, ואכזבה ממלאה את לב שניכם. לא, לא לכך ציפיתם מהחיים (כולם רק יושבים ומצפים ציפיות מהחיים).

– "ולמה את אומרת 'נמאסת כבר'?!" אתה מוסיף ושואל בקול שאלה רותחת נוספת על תהיותיך הפנימיות, "הרי זו הפעם הראשונה שאני עושה לך דבר כזה, אז איך הספקתי כבר להימאס?!" קולף צייצן וגבוה, כלל וכלל לא מאטאדור או טאטארי, האשה אינה עונה אלא ממשיכה להביט בדומיה בחלון, כאילו מעניין אותה שם משהו. אך אתה יודע בלבך את התשובה: נמאס לה כבר קודם, עוד לפני שעשית איזשהו מעשה, אדם לא צריך לסגור ספר על חוטם גברת כדי להימאס: אתה מאוס כי אתה מאוס, וזהו. ועוד אתה יודע: הנה מתחילים חייכם המשותפים ממש. תמו ההקדמות. הגיע תור הקטנוניות, העלבונות. תחושה חזקה של מציאות ובית.

לזרועות הגברת שיינקוביץ'

אנו שרועים על ספה, בערב. ראשנו נטוע על חזה אשה, מבטנו מושפל אל ברכיה. היא מעבירה יד מרפרפת על עורפנו. המצב הוא טוב, מי יתלונן? לפתע חשים אנו כי תנועתה נעשתה מיכאנית. ליטופים בלי תוקף, בלי בסיס. מין סתמיות פושה. אנו מסבים ראשנו, פוקחים בצימצום עין אחת ומציצים בפני האשה מלמטה, רואים שעיניה נשואות אל החלון, מהורהרת. איזו טרוניה מבשילה בה. אנו שואלים, כביכול מתוך אדישות עצלה, על מה היא חושבת. היא שוהה קצת, אינה ממהרת לענות, אוספת אוויר כמי שיש לה הרבה מה לומר, ואכן היא אומרת. אומרת שקשה לה, שאין בסיס, אין הדדיות, אין קשר – הכל נכון והכל צפוי והכל כה מטופש! – שחשבה כך ויצא אחרת, שהיא חמה ואנו מתנכרים, ונחוצה רוויזיה, וכן הלאה וכן הלאה. תוך דבריה נמסך כפור גדול בקרבינו.

חשים אנו, מתוך מועקה ובחילה, את המגמה הסופית של דבריה – הדלת. היא תחדל מליטופיה, אפילו המיכאניים, תלך, ותחפש מלוטפים אחרים, ותשאיר אותנו לבדנו, לא אהובים. וכבר קמה והלכה.

"על סמך מה נרצה שילטפונוז" מגחכים אנו בלעג בהיוותרנו לבד, ותוך גיחוך נחשפות שינינו המצהיבות, אלה המתיימרות אף הן לנגוס מן העולם. מרקיבות שינינו, אסור לנו להציגן לראווה בגיחוך, עלינו ללעוג לעצמנו בשפתיים חתומות ביבושת. "וללטף בעצמנו מישהו מוכנים אנו?" -ושוב גיחוך, ושוב נפשק הפה, והשיניים צהובות, ובתוכן אחת, בטור העליון, מעלה כבר פס ירוקת ליד החניכיים. אנו הולכים ושוקעים ברקבובית. נלך לישון.

ממליצים אנו, ראשית ואחרית לכל – לישון, לישון. אח, איזו הדרך בה נוכל למצוא מלים הולמות דיין לפאר את השינה? קודם כל, ולאות הוקרה יתירה, נקרא לה, לשינה, הגב' שיינקוביץ'. לזרועות הגב' שיינקוביץ', ממליצים אנו. אוי, כמה נחמד כשמדברים אלינו בעוד אנו שרועים על ספה ועינינו נעצמות, כה כבדים עפעפינו, כאילו ישבה לנו הגב' שיינקוביץ' על כל עפעף, מוחצת את גלגלי עינינו. באים אלינו בטרוניה – נניח שאשה נכנסת לחדר ורוצה משהו – ואנו לאים, לאים, ובת-שחוק קרושה על שפתותינו לנועם העמימות, והאי-איכפתיות והאי-כלידבר-אחר שבעולם. כל הווייתנו רומזת לאשה: מה את רוצה, פני לשיינקוביץ', שיינקוביץ' תטפל, הסמכות בידי שיינקוביץ/ שיינקוביץ' ושוב שיינקוביץ/ והאשה יוצאת מהחדר. הלוואי שהיינו באמת זוכים לאשה כזאת, רואה אותנו עם שיינקוביץ' – ולא מתווכחת, אמהות קופצת עליה, מכסה אותנו, מכבה את האור, והולכת למיטבח להתקין את הדג המבושל לארוחת-הצהריים של מחר. מאוד ממליצים אנו על נשים מכינות-דגים כשאנו ישנים. בדבר התפשטות, ציחצוח שיניים ולבישת פיז'מה – ממליצים אנו שיעזבונו במנוחה. פשוט כך. למה מחייבים אותנו ללבוש את המדים המפוספסים המזכירים בגדי אסיר? למה לביישנת בנייאנוש עייפים אנחנו, וחפצים להיפגש עם שיינקוביץ' בבגדינו האזרחיים. נפלא, נפלא לקום בבוקר, אומנם מקומט, אומנם פרוע ומצחין, אך מייד מוכן לארוחת-בוקר! נפלא! ממליצים אנו להתגרד בבוקר באותם מכנסיים בהם פישפשנו בצינעה אתמול בלילה. נפלא שתהא לחלוחית אחת מתומצתת בתחתונינו, כמו תמצית של תה חריף-חריף, שאחריו יש רק לגנוח, להזיע ולישון! טוב לקום בעשרים לתשע בבוקר, לאכול פחמימות עם מציצות שוקקות של כוס קפה טוב, ולנוח בעשר! מומלץ לחדול מאכילת פירות וירקות, אלה סתם, עושים רעננות מלאכותית-ריגעית, המזכירה תיירות אמריקאיות מזדקנות לבושות מכנסי ברמודה, וגם גורמים להשתנת-יתר! הקפה, החביתה, החמאה והנקניק, מכבידים ומייגעים, דוחפים אותנו לשיינקוביץ', ועל כן בריאים מאוד! ואכן, בעשר פגישונת קטנה נוספת עם שיינקוביץ'! אל תרבו בשתיית מים, גם הם חומר משתנן, אתה שקוע עם שיינקוביץ/ ופתאום – לבית-שימוש! לא יאה! אל תאכלו לחם מחיטה מלאה, זו מדרבנת את המעיים וקוטעת – שוב! – פגישות נלבבות עם שיינקוביץ'! איכלו לחמניות, עוגות וחלות, והזדקקו לצרכיכם המאוסים פעם בשבוע! שתו במשורה, היו צמאים ולא תקומו בלילה להשתין! איכלו דג-מלוח, נקניק ועוגה לפני השינה והתכסו מעל לראש בשמיכת צמר (גם בקייץ, ודווקא בקייץ!), ותנו להבל נשימתכם לתרום לנועם חום הפגישות עם שיינקוביץ'! אל תצחצחו שיניים, ארוחת-הערב היא ציפוי המגן לאמייל השן ולבשר החניכיים! פהקו בנעימות תוך מתיחת חוטי ריר צמיג! שפשפו וגרדו במבושיכם, ציבטו את עור אשכיכם הלח והפטרייתי – הנפרד בקלות מפנים האשך כמו קליפת בננה מרקיבה מציפתה – ציבטו עד כאב וראו חיים! שפשפו באבר-מינכם תוך הזיות מענגות עד אין גבול, אל תקמצו, הן לא עולות לנו כלום בהזיות, הנבלות! הידד להרפתקות מוחנו, הידד לקופת' החיסכון! התאמצו לא לגמור ולא לשפוך, רק להרטיב ולדשן קצת את תחתוניכם ללחלוחית קבועה של נר-תמיד, ואם, חלילה, גומרים אתם, למען השם, אל תלכו לאמבטיה, אל תתנקו! תנו לאברכם להידבק אל קידמת תחתוניכם, ואחר-כך קלפוהו ביסודי חשש ועונג! תנו לדבק להתייבש בקידמת תחתוניכם ולהפוך את הבד המוכתם לקשיח וגרדני! נומו, נחרו, גמירות מחלישות ואייגמירות מתשישות, בכל מיקרה עליכם להחלים, להחלים, ואם עוד פועם לבבכם דקה או שתיים מחמת ספיח התרגשות, קחו ספר, אל תיראו, ממילא לא תבינו כלום, ממילא יישמט מידיכם תוך רגע בהיכבד עפעפיכם תחת אחורי שיינקוביץ/ זובו ריר על הכרית, המזוהמת משמנונית קרקפתכם הלא חפופה! התפלשו אחת-שתיים, התכווצו ככל שתוכלו עד היותכם לפקעת – הו, מתיקות בלתי נדלית, בלתי נדלית!…

נטבע ברקבובית, נטבע, והלוואי שניהרס כבר. הלוואי שנגוז מן העולם שבו מסלנו רק בושה ואכזבה ומרירות-נפש. לא טוב היה לחיות, הפרענו, הטרדנו, עשינו קצת רעש, הפקנו עשן וסרחון, בעטנו בקופסות-שימורים ריקות והחרדנו איזה אנקור – הנה תולדותינו. הלוא אם נחיה נצח, לא נספיק למצות את הבושה.

מתעוררים אנו פתאום באמצע הלילה בחוסר אוויר. לפתה אותנו שיינקוביץ' בכוח רב, רב מדי, רבצה על חזנו לא ברבות, העיקה עד למחנק. לא טוב אצל שיינקוביץ/ נחנקים. מדשדשים אנו אל בית"השימוש, מחשבים להקיא, מסתפקים לבסוף בהשתנת-מה. ראשנו שעון על חזנו. יותר התייפחות פנימית יש בנו מבחילה: שאפשר היה לחיות אחרת, צריך היה. ומאחורי ההתייפחות הזאת כבר מתנחשלת עוד אחת: שתלטף איזו יד את פנינו הבוערים.

שבים אנו למיטה, עינינו פקוחות, פוחדים מזרועות שיינקוביץ/ איננו אוהבים אותה, את השינה(כן, הבה נקרא לדבר בשמו). בכלל, כל המלצותי- נו מקודם – להג תפל. התלוצצנו כי לא טוב לנו ורצינו להעמיד פנים שמחות. ולהתבדח טוב – כשטוב. ואילו עכשיו רע. הלב הולם בפראות, במצוקה: ליטפה במיכאניות. ואחר"כך אספה אוויר, ונאמה, והלכה.

שיחת-טלפון של אשה מעשנת

בסלון ניהלה האשה שיחת טלפון עולצת. היא היתה מפורקדת על הספה, רגליה משוכלות ושולי חצאיתה מורמים למעלה. מן העבר השני של הקו היתה ידידתה הכי טובה. שוחחו במרץ, בפרצי צחוק רמים ובהגזמה קולנית של חביבות כפויה. כמו כן שהה בחדר גבר, בעלה של המשוחחת. הוא ישב והשתדל לעשות משהו, אך לא ידע מה. נפשו נקטה עליו. השיחה התחממה וקלחה, הועברו בטלפון מיני פיקנטריה נועזים שבין אשה לחברתה, והאשה הציתה לה סיגריה. הגבר כיחכח שני כיחכוכים והשתעל ממושכות. האשה המשיכה לעשן ולשוחח.

הגבר הוכיח קשייעורף והמשיך לשבת על כיסאו, אפילו נעץ עצמו בתוכו ביתר תוקף, כמתנגד למישהו סמוי שמושך אותו ממנו. הוא הסב פניו אל החלון והשתדל להעסיק את מוחו. ברוחו שוחח עם ידיד על ערכו ויתרונו של החלון בעל הזגוגית הכפולה, שמונע קור בחורף ובולם את שאון הרחוב. החלון אינו זול, אך כיוון שהעיריה משתתפת בשיפוץ הבתים, כל העניין כדאי מאוד מבחינה פינאנסית. הוא השתבח בלבו מול ידידו על העיסהה המוצלחת שבחלון עם הזגוגית הכפולה, ואף ניסה לחוש באופן ממשי הנאה מן החלון. אלא שקשה לחוש ממש בפועל הנאה מחלון טוב. לפיכך היתד, שיחתו הדמיונית עם הידיד נטולת להט וכוח-שיבנוע פנימי, והוא לא היה ממש מרוכז בה. אוזניו היו כרויות כל העת לצחוקים העליזים המתפרצים מפי האשה, ולאלה העונים לה בבת-הד צווחנית מאפרכסת הטלפון: שם היו מעייניו, שם החיים, שם היו שתי נשים מוחשיות שהתנכרותן אליו מעליבה וגורמת לו גירויים חריפים בשלפוחית-השתן, הלמות לב והפרשת זיעה מוגברת. האשד, התרווחה על הספה עוד יותר, ועתה התפשקו ירכיה לנגדו כמכריזות: "אנו בבית. טוב לנו. אנו אדישות."

כשכלתה השיחה תקע הגבר עיניו באשה, כאילו יש לו מה להגיד לה. הוא באמת ניסה. הוא ניסה להתחרות בידידתה מן הטלפון ולהצהיל את רוחה באותה מידה. הוא לא ידע אם לתקוע בדיחה. הוא החליט שלא, כי האשה כבר צחקה הרבה כל-כך עם ידידתה שאין לו סיכוי, ודאי גם התעייפה מלצחוק. הוא חשב שנכון איפוא לומר משהו רציני, כקוטב נגדי, משהו חשוב, חם, על החיים, שיוכיח לאשה שהחיים אינם שיחות-ציחקוקים תפלות עם נשים אלא דיונים מעמיקים אתו עצמו ורק אתו. אבל לא היה לו באותו רגע במוחו כלום. והאמת היא ששום דבר אמיתי או תרבותי או חם לא התקשר לדומיה שהשתרעה עתה בחדר, בסופו של דבר מילמל משהו על החלון בעל הזגוגית הכפולה, ושמבחינה פינאנסית כל העסק היה כדאי. אבל את זה כבר אמר לא אחת ולא שתיים קודם, והאשה כיבתה את בדל הסיגריה במאפרה וקמה והלכה לחדר-השינה.

אחר-כך, בחושך, אמרה לו: "אתה כל-כך אפסי, אתה יודע." היא התהפכה אל צידה השני, מפנה לו את גבה, ולפני שנרדמה הוסיפה עוד: "צריך להיפטר ממך באיזושהי צורה. אני עוד לא יודעת איך, אבל צריך להיפטר."

הגבר היה עייף מאוד וניסה להתגבר על עלבונו בהפקת פיהוק שלא עלה יפה ושדמה יותר לעילוע אוויר של אדם המתקשה לנשום. הוא ניסה להשקיט את עצמו באמירה הפנימית: "אני אוהב את מה שיש לי." הוא נזכר באדמומית כלשהי, מין חררה בשיפולי אחוריה של האשה, ולפתע נעשתה לו חמימות. לרגע חש ניצוץ התלקחות במבושיו, אך גם זה כבה מייד מחמת הצינה שבגופו. בסופו של דבר שכב ער בלב הולם מעלבון, וניצל את הזמן לחרדה על התקפת-לב צפויה.

[שלושה ממציאים]

הראשון הולך במכנסיים קצרים, חולצה קייצית רחבה משורבבת מחוץ למכנסיו על בטן מלאה, ונועל סנדלים. חרא דוחף עגלת תינוק שמנמן. שניהם שמנמנים, האב ובנו, תפוחים מעט משנת אחרי הצהריים המבריאה, לאחר ארוחה דשנה. חלק מהגיהוקים בבר מאחוריהם, חלק עוד בתוכם. כה פשוט ובלתי-מתבלט מראהו… מה, אינכם יודעים מיהו? הרי זה ממציא המיטה! הוא בכבודו ובעצמו! חיוך קטן של סיפוק ותיק וחסר התרגשות צץ על שפתיו כשמציגים אותו. הוא כבר מורגל בזה. זהו חיוך של אדם האומר: "בן, אני הוא, ויחד עם זה מוחל אני לכם על שלא היכרתם אותי, כבר עסק רחוק הוא, ישן, אינו מרגש אותי יותר, ו… כן, גם מסודר אני, נהנה, למה לא, אמצאה זו שבה קניתי את עולמי – קניתי בה אף דירה ומכונית, ויש לי די לשארית ימי חיי, וככה, משפחה, אשה, תינוק חדש, ו מכךייס אני, ככד לא עלם, ועם זאת פתחתי לא מכבר מיסעדה חדשה…" ומפהק פיהוק ארוך.

חיוך הפתעה צץ על שפתינו כשאנו מורים עליו באצבע, בחצי הסתר אומנם, לבת-זוגנו, וכבר היא מביטה בו בעין אחרת, מסוקרנת, כביכול ראתה אותו לפתע מחדש, ותחת הדיוקן הסתמי, ההמוני שבו, כבר מחפשת את המיוחד, את הממציא המסעיר והגאוני, ואפילו עושה לה כלב השוואה קטנה של חרטה בינו לביני. "טוב להיות הוא," אומרים אנו בלב;7, "הנה אדם מאושר." הוא קולט את השתאותנו, מורגל הוא במקנאים הרוצים להיות הוא, נהנה מכך הנאת-עצלתיים מתונה, ובחיוכו המתמיד נמהל אף שמץ הצטדקות: "אינני יכול לעשות למענכם דבר, היאני' שלי כבר תפוס בידי עצמי, הרי רואים אתם שכרסי שלי היא שממלאה את חגורת מכנסי, הנה, אני זה אני."

קופצים אנו שפתינו וכבר מחשבים חישוב מהיר כמה עשוי היה להרוויח מאמצאתו. כה פשוטה האמצאה, מדוע לא המצאנו אנו את המיטה? הנה, קם אדם – ועתה, במבט שני אנו רואים אף את צידו האחר, את הסוחר שבו, על צווארו העבה ועיניו הקטנות, העירניות, עיניים היודעות לעקוב יפה אחר מטבע המתגלגלת אל מתחת לארון – קם לו והמציא לפתע, מתוך הברקה שאינה כרוכה בשום יגיעה כלל, את המיטה. כן, המיטה, זה מלבן הקרש אל רשת הקפיצים הנתונים על ארבע רגלי עץ או מתכת בגובה של כחצי מטר מעל הריצפה – פרי רוחו היא. ולא זו בלבד, אלא שהשכיל לרשום עליה פטנט בינלאומי, תה העיקר. משמע: ימציא מי שימציא אחרי7 – ד,מיעד" כבר שלוי וטוב לו, שהרי תמלוגים לו, אומנם זעירים, מכל מיטה על פני בדור- הארץ. הידעתם במה מיטות יש בעולם? צאו וחשבו את תמלוגיו! מתכופף אינדיאני במידבר אריזונה, מנסר קרשים ולוחיעץ ומחברם במסמרים בדי לתת מנוחה לעצמותיו הדוות בלילה, ועוד לפני שהספיק להשתרע – כבר חייב הוא להפריש תמלוגון זעיר, אפס פסיק אפס משהו, לממציא המיטה. טיפת דבש ועוד טיפת דבש, וממציא המיטה צף באוקיינוס מתוק, הוא וצאצאיו אחריו.

ממציא הגירוד בגב באמצעות חיכוך במזוזת הדלת אינו הודף לפניו עגלת תינוק ואינו מחייך אלינו. חיוכו, ופניו בכלל, שמוטים כלפי מטה במבוכת-מה כשמישהו, לעיתים נדירות, מזהה אותו ברחוב. כבר אינו צעיר, גאוותו מרוסנת, אמצאתו לא גאונית בליבך, אדם עמל הוא ופשוט, לשעבר מהנדס טכני, ויום אחד המציא – ושמא נכון יותר תיכנן, כי יותר עמל יש פה מהברקה של ממש – את הגירוד על-ידי חיכוך במזוזת הדלת. מובן שאינו זוכה לתמלוגים, בי איש אינו יכול לפקח על זקנות כפופות המתגרדות להן בחשאי לפנותיערב במזוזת דלת מיטבחן וגונחות. (נכון, אף העיקוב אתרי האינדיאני במידבריות אריזונה קשה, ובכל-זאת, המפקחים רואים אותו ישן בלילה על מיטה, ומיטה הרי אי אפשר להעלים בן-רגע, שעל כן הוא נרשם שראוהו ישן במיטה, המיטה מצולמת ומדווחת, והרי תמלוגון לממציא; ואילו אם יתפרץ מפקח לבית הזקנה, כיצד יידע אם התגרדה רגע קודם? ישאל: "התגרדת כמזלזל/ הדלת, סבתאילה?" והיא: "לא התגרדתי, נכנסתי למיטבח לבדוק אם הגאז סגור7' "ובדרך, בעוברך בפתח המיטבת?" מוסיף ושואל המפקח, "התגרדת?" "מי התגרד?" זועפת הזקנה, "אני אשה לבד, חולת סוכרת, בקושי הולכת, מים בברכיים, ואתה – 'התגרדת, התגרדת'!" והולך לו המפקחון כלעומת שבא. אין תמלוגון.)

שולי מכנסיו של ממציא הגירוד במזוזת הדלת מזוהמים. 2!נסיר, זעומה, הזנחה כללית, חיים דגיליע שבלזמל. בזהותנו אותו אין אנו מקנאים בו או מעריצים אותו. אומרים אנו לבת-זוגנו: "הנה ממציא הגירוד בגב במזוזת הדלת" רק מפני שאין לנו משהו אחר לומר לה באותו רגע, יותר שיעמום יש כאן מעניין אמיתי, ואוהבים אנו להרשימה בידיעות שלנו יש ולה אין, כיתלד בידיעות שקראנו בעיתון-הערב לפניה, כמו "הנה נדרס אתמול ליד הכיכר לכל"/ או "נפל והתעלף השחקן בך-וכך באמצע ההצגה ובו"/ והרי זה סתם, והיא, הנקבה כת-זוגנו, איטרת כמין פליאה שיגרתית "כך." וגם זה סתם, מץ סתמיות של שלטון-לרגע של מי שיודע משהו על מי שאינו יודע משהו, הה שאינו יודע לא ממש מעוניין, לא ממש מתעשר בידיעה אמיתית על חייו, ובבה עובר הזמן שבו נגזר עלינו לחיות יחד עד שנמות.

השלישי, שאותו לא נפגוש ברחוב לעולם, הוא ממציא השערות המבצבצות מנחירי האף. ספון, ואומרים שאף מכווץ, בביתו מוגף התריסים. אהה, מייד עם פירסום אמצאתו תפס שעשה שסות. מילא, שערות בנחיריים, יודעים אנו, נחוצות, מסננות אבק; אך אלה המבצבצות החוצה, לשם מה?! שטות מוחלטת! לחזלד כו כבר לא היה יכול, ותחילה הופיע איפוא בציבור בחיוך של מי שהעליבוהו קשות, והוא מנסה להציל את כבודו בארשת פני מתייחס לעלבונו בבדיחות-הדעת. אכן, לא חיוך, כי אם כווייה צורבת. אחרי כך הסתגר בביתו – כמה אפשר לקרוא לעווית חיוך? – לבדו, וכתובת גדולה ומאירה של "אלי מה עשיתי, מה עשיתי!" מהבהבת יומם ולילה במוחו. (ה"מה עשיתי,, בלל גם את אהובתו שעזבה אותו, שוגה נצחי שכמוהו, עוד לפני האמצאה: ושמא האמצאה היא פרי באושים של נטישתה.) עם הזמן כבה ה"מה עשיתי,/ אך המפיחה של ידו על לחיו – מעשה סעידה עצמית נצחית – המלווה את ה"אוי!", נשארה. נותר "אוי!" כללי, נותרה היד על הלחי, חרטתו התחלפה – הה טבעי – בטינה עזה. האיש הולך, כך אומרים, ומשתגע. איך הגיע לזה? הלוא אומרים שהיה בו בנעוריו יותר, שמוח מבריק, שהוריו אפילו שמתו כשנולד ועשו מסיבה. אז איך זה? נעלם קטן הוא לנו, תמיהה מציקה הצקה חולפת. נזכרנו בו רק מפני שדיגדגה שערה מבצבצת בנחירנו.

צובטים אנו את השערה, מושכים ומושכים, ישירות ואגב סילסול, קצת מדגדג, קצת כואב – ואינה נתלשת. מגדפים אנו. בת-זוגנו אינה שואלת למה, אינה מעיפה לעברגל מבע. ככד התייאשה מאיתנו לגמרי, ולא מהיום. תלך לעזאזל. לבסוף נתלשת. אז שוכחים אנו אלתה, גס את השערה.


×