בחור אחד, רווק דלוח ובלוי, שמו אִישְׁ'ל, התוודע באמצעות הטלפון אל בחורה. שמה היה רוֹמַנְצקָה, ובטלפון היה לה קול נעים אף מגרה, לא צייצן, אלא עמוק ומחוספס מעט. היא לא דחתה אותו ולא ביקשה להתחמק מן הפגישה, אדרבא, היטתה חסד, הוכיחה רגש, הומאניות, והסכימה – היה זה יום חמישי – להיפגש עם איש'ל כבר במוצאי שבת.
"ועל שם מי רומנצקה?" עוד שאל איש'ל בטלפון.
"הורי יצרו אותי באווירה רומנטית."

ולאיש'ל ניתר לפתע משהו פעוט במכנסיים. אכן, הורים נאורים, תרבותיים, אטמוספירה מינית, קול מגרה, מה עוד ידרוש לו גבר כהבטחה לעתידי ואתה רק לך ודפוק בעליצות, ואולי תכיר את האמא, אשה ליבראלית שובבה – בת ארבעים לערך? – ותדפוק גם את האמא.

הגיע יום שבת, יום קיץ, סוף אוגוסט. השמש להטה והלהיטה טוב טוב את עירנו, ושקעה. ערב לח, מחניק, האוויר כמו במכבסה, רווי אדי קיטור, והאנשים מקומטים בכביסה סחוטה ורטובה. יצאת החוצה רענן ומבושם, מייד אופף אותך עשן האוטובוסים השחור, ומכביש האספלט עולים אדי חום רוטטים, ענני קיטור מיתמרים מפתחי מסעדות, ומתוך פיך שלך עצמך עוד נישא הבל חמיצות החמין והרותחין של צהריים של שבת, ובטרם פסעת שתי פסיעות ברחוב, כבר אתה נוטף פלגי זיעה ומסריח כדג רקוב. ומה תעשה אם יש לך פגישה עם נערה, הצטחצחת, התמרקת, ואסור לך להצחין? הנה, ראו את איש'ל: הוא יצא מן הבית והלך מתון מתון, כמעט על בהונות, כדי להמעיט את החיכוך עם העולם הפיזי, לחסוך באנרגיה, לווסת את הזיעה. כיוון שגם התרגשות נפשית מגבירה את ההזעה, השתדל איש'ל שלא לחשוב על הבחורה שעמה ייפגש בעוד רבע שעה, ואף לא על בחורות בכלל, אלא על משהו נייטרלי לגמרי, כמו למשל נשיא הצלב האדום השווייצרי.

הולך לו בחור ברחוב ארלוזורוב מערבה, לקראת העתיד המסעיר המחכה לו בפינת דיזנגוף, פוסע-מרפרף כגנב במחתרת, ונפשו נייטרלית כמין שווייץ של מעלה. למרות הליכתו האיטית הקדים בכעשר דקות, אך בהגיעו אל קרן הרחובות כבר ראה בחורה אחת עומדת בסמוך לחלון ראווה, והיא מסתכלת לעברו, וחיוך קטן מהוסס של שאלה עולה על שפתיה, כשואלת בלי קול:

"אתה?"

בבת אחת, כמו במטה קסמים, התנדפו כל ריחות התמרוקים והמשחות, גל אדיר של זיעה שטף את איש'ל ואפף אותו בצחנה עזה. אכן, מפח-נפש שכזה. התמוטטות כללית. אמא בת ארבעים חשבנו? – היא עצמה, הרומנצקה, על סף הארבעים! ואיזו הופעה, אוי, איזו חזות לא מרעננת, לא מרטיטה, לא מעוררת! המון שערות שחורות-שמנוניות יורדות על פנים תפוחות, מחוט- טות, מעל גוף קצר ומלבני, ושתי עיניים קטנות ורעות משתוקקות לחטוף מה שאפשר. ואם אמרנו קודם שכל העיר כמכבסה ויושביה בכביסה, הנה עומדת מולו רומנצקה כסחבת-מיטבח לחה ומקומטת, ואתה רק תפוס אותה תחת אצילי ידיה ותלה אותה ליבוש בחצר האחורית.

וכך היתה איפוא הפגישה: רומנצקה ניתקה ממקומה כחצי צעד לעבר איש'ל ועל שפתיה חיוך השאלה המהוסס השואל "אתה?", ואיש'ל נעצר לרגע המוס-אכזבה. על פני רומנצקה, שלא נעלמה ממנה תנועת רתיעתו הזעירה של איש'ל, חלפה עווית עצבנית, וחיוך השאלה התחלף בבת-שחוק נכלמת, כאומרת: "כן, שוב היכיתי מישהו באכזבה, גרמתי צער." ושתי שערות לבנות בשערה נגלו לעיני איש'ל, שעתה התקרב אליה ושאל בקול מעובה מאיבה:

"רומנצקה?"

"איש'ל?" שאל הקול הנעים, המחוספס. כן, לפחות הקול. למרות שגם אליו נתלוותה לפתע, מחמת נסיונה של רומנצקה לשוות לו עליצות כפויה, מין חריקה.

כאילו היו שניהם בתים העומדים זה מול זה, חשה רומנצקה איך איש'ל טורק את דלת נפשו לעומתה, ועד מהרה אף הוגפו בו כל התריסים. גם רומנצקה התכנסה לתור עצמה, נעלה דלתה, הגיפה תריסיה, ועוד רגע, משכבו כל האורות בנפש איש'ל, כיבתה רומנצקה, שגם לה לא נשאר מה ולשם מה להאיר, את אורותיה שלה, ונשתרר חושך. שתי נפשות חשוכות, מוגפות כל פתחיהן, ניצבו זו מול זו בדומיה. וכר תם לו הפרק הרומנטי בסיפורם המשותף של איש'ל ורומנצקה. כה קצר היה הפרק, למעשה אף לא ניפחה בו רוח חיים; כל כולו לא היה אלא עוּבּר, הבטחה לעתיד – מיתר נמתח בטלפון ביום חמישי, ופקע בדיזנגוף במוצאי שבת.

אבל את הפגישה אי אפשר לסיים כף בחטף. אין נוהגים לראות בחורה, לומר לה "סלחי, את מכוערת, מחכים לי בבית," בילוי ערב יש לסיים כנהוג וכמקובל בחברתנו. וכאן מתחיל לו איפוא הפרק השני בסיפורנו, הוא הפרק המעשי.

רומנצקה חשבה: "לעזאזל, אם כבר יצאתי החוצה, הוזמנתי על-ידי בחור בפעם ראשונה, וכנראה גם אחרונה, צריר לגמור לפחות במסעדה טובה. האויב ינסה כמובן להיחלץ בזול, ואילו עלי להכותו מכה קשה, לגרום לו אבידה הגונה: כן, אני כעורה, אני כל מה שתרצו – אך על מקומי בעולם לא אוותר!" משהחלו לפסוע באופן טבעי זה לצד זו, נתעקם חיוכה של רומנצקה באירוניה ילידת היאוש, והיא ספק הפטירה קלילות לעצמה, ספק שאלה:

"אז מה עושים, נסתכל לנו בחלונות הראווה?"

"למה, אפשר לשבת באיזה מקום," השיב איש'ל בפנים קפואות ולבו מתכווץ מרוגז. הנה, כלבה, כבר מושכת לבזבוז כספים. ולמרות שידע היטב כי משמעות "לשבת" הינה "לאכול", לא יכול היה לאלץ עצמו לומר "לאכול באיזה מקום", כאילו היה מצפה לנס, כאילו אם יאמר "לשבת" יוכל באמת להיפטר מן העניין בישיבה על ספסל רחוב או על גדר אבן של אחת החצרות. מובן שנס כזה אינו ריאלי. מי יושב בימינו על ספסל רחוב? ישישים או קבצנים. ועל גדרות אבן מי? חתולים או פעוטים בני שלוש שאביהם אוחז בהם לבל יפלו. אבל לא יעלה על דעת גבר נורמלי להזמין בחורה, תהיה מה שתהיה, לשבת על גדר.

לא הספיק איש'ל לומר "אפשר לשבת וכר", מייד נענתה רומנצקה ביובש תכליתי: "איפה?"

"איפה, איפה!" רתח לבו של איש'ל, "לא נותנת הפוגה לחשוב, מייד קופצת 'איפה, איפה!…' ואַת מה, מרומנטיקה נגזר שמך? – מרומניה!!"

ופתאום נפלט מפיו:

"נשב בבית-קפה."

מייד נבהל מעצמו. הנה, התחייב לבית-קפה, נגזר שיוציא עליה הוצאות, ומי אשם? הוא, הוא עצמו. מילא, לפחות הבהיר לה שמסעדות הינן מחוץ לתחום.

"אכלת ארוחת ערב?" שאלה רומנצקה וקולה רווי תום, ואיש'ל חש כאילו נעץ מישהו מחט סריגה בלבו.

"ודאי," השיב מייד, והוסיף: "אני אוכל מוקדם."

"ואני מאוחר," אמרה רומנצקה.

"כן? באיזו שעה?"

"ומה השעה עכשיו?"

"רבע לשמונה."

"אני אוכלת בשמונה." ולאחר שהיה קטנה סיימה: "כי אצלי ארוחת הערב היא הארוחה העיקרית של היום."

כך, חד וחלק, בלי להסמיק, מצפה שיזינו אותה בעוד רבע שעה, ולא בקפה ועוגה, לא, קודם באוכל מזין, בשר, סלט, מרק, אחר-כך, לקינוח, קפה ועוגה, ואולי עוגותיים. גוש עבה של תרעומת עלה בגרון איש'ל, ושם לו מחנק, כמעט בכה מחרון, נדמה היה לו כי כל הרחוב שוחק למישבתו. אכן, מלכודת הגונה. מחשבות הצלה נסעו והתרוצצו במוחו בילל אזעקה, כאילו היה כל ראשו מלא אמבולנסים ומכוניות כיבוי אש. לרגע חשב שמצא פתרון.

הוא הניח ידו על גבה וניסה ללחוש לה, מרכך ככל האפשר את קולו ומלחלח את עיניו:

"אולי נעלה קצת אלייך?"

רומנצקה העיפה בו מבט מן הצד, השפילה עיניה, עיפעפה אחת ועוד אחת, והשתמטה מתחת לידו מעשה צניעות, כאומרת "אני, לא ישיגוני בערב הראשון: אולי אני מכוערת, אך שומרת על ערכי, וגם אתה אינך מושך עד כדי כך שיפלו אצלי מייד כל החומות וייתקעו כל החצוצרות ואפול לזרועותיך מתעלפת."

אהה, שוד ושבר! עכשיו גם השפילה אותו כגבר. נדחה על-ידי אשה מכוערת שאין לו כלל חשק לגעת בה, ונוסף לכל עוד תמצוץ ממנו ארוחה. מה היא חושבת שהיא? מי מחכה לה? מתי חיבק אותה לאחרונה מישהו? האחרון היה ודאי אביה, בגיל ארבע!

אִי, רומנצקה ואיש'ל, למה אינכם מתירים את החבילה, אומרים זה לזה שלום ונפרדים? הלוא כך היה מוטב לשניכם, הייתם פורשים, איש לפינתו, למכאוביו ולגעגועיו, שוכחים זה את זה, ודי, שקט, למה אתם ממשיכים כך בצוותא, מענים איש את רעותו באווירת המכבסה הזאת? ולא רק אתם כך, כל העולם, כמדומה, איש'לים ורומנצקות, והם דבוקים תמיד יחד ומרעילים איש את חיי זולתו, ואף בבית-הקברות ישכבו מעורבבים, איש'ל – רומנצקה – איש'ל – רומנצקה, שיעמום נצחי נסוך על פניהם, בקבר אחד נחה רומנצקה, על שפתיה קפואה השאלה: "אז מה עושים?" ובקבר לצידה איש'ל ועל שפתיו קפואה התשובה: "אפשר לשבת באיזה מקום."

קפץ איש'ל ואמר: "מזמן לא אכלתי פלאפל. ניגש לשוק בצלאל ונאכל פלאפל."

"פלאפל?!" צווחה רומנצקה צווחה קטנה. אפילו לעוזרת-בית נותנים יותר, חביתה, סלט, גבינות, קפה, עוגיות, והיא על כל פנים בתפקיד רם מזה, תפקיד אשה מחוזרת, מה פתאום פלאפל?! ראשית, הפלאפל זול, זול מכל זול, כמו נסיעה באוטובוס, ושנית, אין בדוכן הפלאפל שתיה חמה, לא קפה ולא תה, שלא לדבר על קוניאק, רק שתיה קרה ותוססת, ואף זאת בעמידה. והיא, אשה בשימלה, תעמוד עם פיתה ביד אחת, הטחינה מטפטפת אל נייר האריזה, היד מטונפת, וכדי שלא יטונפו גם בגדיה עליה לגהור קדימה כבהשתחוויה ממושכת, ובידה השניה בקבוק משקה תוסס, והיא תמצוץ מקנה פלסטיק, תתקע גיהוק, והרגליים דואבות, וכפעם בפעם תידחק בין ההמונים לקחת את המימלחה או לשלות פלפלון חריף מקערה מזוהמת או להוסיף טיפת טחינה מימית, מה זה, אלה חיים? זה מוצאי שבת? זו פגישת חיזור בין גבר לאשה? זה עולם? זה יקום? טפו!

איש'ל נאחז בציפורניים בפלאפל, משתדל להדביק עצמו בהתלהבות שאינה קיימת בו: פלאפל, פלאפל! מזמן לא אכל פלאפל! נקעה נפשו ממסעדות, מבשר, הדרת פני מלצרים, חשקה נפשו בקצת עממיות, אנשים פשוטים, מזון פשוט, שימחה שורשית, צבעונית, בקיצור: פלאפל בשוק בצלאל! ומייד התחיל לספר לה איך היו הוא וחבריו, בגיל הגימנסיה, הולכים לאכול פלאפל בכל מוצאי שבת, ואחר-כך לקולנוע, והמשיך והפליג בזכרונות באנאליים, והכל כדי למוססה בהתלהבות ולא לתת סיפק בידה להתנגד לו, ובינתיים הרגליים עושות את שלהן, ועוד מעט הם בכיכר דיזנגוף, והעיקר, הולכים ומתקרבים לשוק בצלאל.

רומנצקה ראתה כי לא יהיה לה מנוס מפלאפל, עצרה ואמרה: "ואיך נגיע?"

"הרי אנחנו כבר שם," החליק איש'ל, כביכול תמיה על שאלתה, שאלת זוטא, "הנה אנחנו בכיכר, והכיכר היא פינסקר, ופינסקר זה בוגרשוב, ובוגרשוב זה טשרניחובסקי, ועם מי משיק טשרניחובסקי אם לא עם שוק בצלאל בכבודו ובעצמו?"

"אבל חם כל-כך!" נזדעקה רומנצקה.

"באמת אין טעם לנסוע באוטובוס, הצפיפות – גיהנום."

"אפשר לעצור טקסי!"

"בטח! עד שמישהו יזכה לתפוס כאן טקסי במוצאי שבת, אנחנו כבר נעלה זכרונות על הפלאפל בשוק בצלאל!"

נו, זה מטרטר לו עם "פלאפל בשוק בצלאל" שלו, כאילו גילה תגלית פיזיקלית מרעישה, לא תעצרנו בשום דרך שבעולם. איש'ל הגניב מבט אל עיניה, חיוך עשוי-בכוח על שפתיו, ורק עיניו המתרוצצות מסגירות את תהליכי החשבונות הקטנים המתכלכלים כל העת במוחו.

ופתאום ירד דכדוך כבד על שניהם. צר היה להם על כי נתגלו בבושתם. חרף כל הרצון להוכיח גדלות-נפש, להתעלות, הנה משהו בנפשם אינו מניח להם, כן, משהו טיפשי, טפל, אך בכל-זאת חזק מהם. כי אכן, פאראדוקס הוא זה: מה גדולה היא קטנות האדם!

מכיכר דיזנגוף אל פינסקר פינת בוגרשוב נמצאת הדרך בעליה, ורומנצקה חשה ברגליה כאב של עייפות. בפינת בוגרשוב עצרה רגע והביטה אל מעבר לכביש, שם שוכנת מסעדה, מהמפוארות בעירנו. זוג אחד, בחור ובחורה, הופיעו מעבר מזה של הפינה ומגמת פניהם אל המסעדה. הם היו יפים כל-כך, צעירים, עליזים ורעננים כל-כך, והם הלכו למסעדה, מסעדה של ממש, בה יושבים אל שולחן מכוסה מפה צחורה, ועל המפה הצחורה מפיות אדומות, ואם לא די לך באלה – הנה צץ לו גם מלצר הדור בין מנה למנה, ומביא לך קערית מי לימון לטבול את ידיך ומגבות חמות מגולגלות לנגבן! והמאכלים, והמשקאות, והאטמוספירה – כאן רגלוני צפרדעים, רבותי, ולא צפיעי פלאפל! רומנצקה הביטה כזוג המאושר בקינאה גדולה, וכה גדולה היתה אש קינאתה, עד כי התאמצה בכל כוחה למצוא בהם פגם. היא סקרה כבמדקרת חרב את הבחורה מלמעלה עד למטה, ניסתה למצוא לפחות קרסוליים עבים, אך לא, קרסולי הבחורה היו דקים וחטובים מעל לנעליה ההדורות, גבוהות העקב. אבל היה בכל-זאת משהו, ולב רומנצקה האכול ניתר משימחה. מאחורי הזוג החייכני המאושר צלע ילד כבן עשר, ופניו פני בעל פיגור שכלי. הנה, אפשר להירגע: יש להם ילד אידיוט.

אכן, כן, הרבה טובה יש להם, לעשירים וליפים, אך אף הם אינם מחוסנים מפני מכת גורל אכזרית. וכי מה יועיל להם כל עושרם אם רצה הטבע להטיל על תמונת חייהם הזוהרת רבב-זוהמהי מתחת למעטה הזוהר – תהומות של צער נוקב וטראגדיה. בהגיעם אל פתח המסעדה נגע הילד במרפק הבחור הצעיר ופשט ידו. הבחור הסתובב אליו, צעק לעברו משהו, הרים ידו כאומר להכותו, והילד האידיוט נרתע בצליעה, נהם נהימה וקירטע לו משם. הזוג המאושר נכנס פנימה. נו, מפח-נפש שכזה: אין להם ילד אידיוט. הזוג המאושר נשאר לו איפוא בכל-זאת נקי מכל פגם, ולמרות שאין להוציא מכלל אפשרות שיש להם ילד אידיוט בבית, הרי הסיכויים לכך בעיני רומנצקה האומללה קטנו, קטנו ביותר. ורומנצקה סבה על עקביה והמשיכה ללכת עם איש'ל לצידה אל גורלה שלה: הפלאפל.

לא נלאה את קוראינו בתאור המשך דרכם של גיבורינו. מאומה לא קרה. רומנצקה המאוכזבת זימרה קצת לעצמה בלי קול חרוז "איש'ל-פישל, איש'ל-פישל", ללא שום סיפוק. דרך בוגרשוב הלכו הלאה, עלו עליה קטנה, אחר-כך ירדו ירידה קטנה עד לטשרניחובסקי, שם פנו ימינה במעלה הרחוב המתעקל עד לפינת רחוב שוק בצלאל, ובו ארבעה דוכני פלאפל הומים אדם ותוססים, שמן מפעפע, מוכרים צועקים, צועקים גם הקונים, והכל נראה כמו תמונת מלחמה בה שם האויב מצור על חומת דוכנים רעועה, שמאחריה קומץ מוכרי פלאפל המגן על עצמו בחייץ של קדרות שמן רותח. אל חיל האויב הרב והעצום הסתפחו עתה עוד שני סוסי קרבות יגעי כוח ועגומי קלסתר – איש'ל ורומנצקה.

עומדים איש'ל ורומנצקה בפאתי שדה הקרב, פיתה מלאה כדורוני פלאפל צורב וסלט תפל וטחינה דלילה ביד כל אחד מהם, והם נוגסים ולועסים ובולעים, גופם שחוח מעט קדימה כבהמות אל האבוס לבל יכתימו טפטופי הטחינה את בגדיהם, ומביטים מזוויות עיניהם ימינה ושמאלה אל העתודות החדשות הנוהרות מכל קצוות העיר אל המערכה. שניהם אינם אוהבים פלאפל, הם בולעים אותו בלי חשק, איש'ל מנסה להכריח עצמו להעמיד פני אוכל בשקיקה, כאילו להוט לחזור על קיא זכרונות נעוריו, ורומנצקה שופכת את כל כעסה ומרי רוחה על מנת הפלאפל, וכך נדמה למסתכל מן הצד כי שני נהנתנים מפיקים פה זיו תענוג מן המאכל התימני הזול שהפך – אוי לנו כי הושברנו – לסמלנו הלאומי.

רומנצקה ניגשה תוך אכילה אל הדוכן לקחת פלפלון חריף נוסף, ותוך כך ניבעה חור בתחתית הפיתה שלה, מי הטחינה החלו לזלוג והכתימו את שימלתה. היא חזרה כועסת מן הדוכן, פלפלון בגודל מלפפון בידה, ותבעה מיד מאיש'ל בקבוק שתיה תוסס לכבות את אש הצרבת היוקדת כוושטה. איש'ל, הפיתה שלו עדיין בידיו, נדחק אל חיל הצרים על הפלאפל, ותוך כך זלגו גם לו שתי דמעות טחינה לבנבנות-צהובות על מכנסיו, ועד שחזר אל רומנצקה ובידו הבקבוק, כבר השתלשלו מתוך הלוע התחתון בפיתה שלו גם כמה קרעי עגבניה, וצנחו אף הם על מכנסיו. על חולצתו התפשט כתם אחר, ורדרד, זכר למים התוססים אשר נשפכו עליו בהאבקו לחלץ מן ההמון את נפשו ואת בקבוקו. רומנצקה כילתה את מנת הפלאפל ומצצה את מי הסודה הצבעונית. הרבה אוויר נאסף בקיבתה, לפיכך הסבה ראשה הצידה, כביכול להסתכל אל החנויות מוגפות התריסים אשר מעבר מזה של הרחוב, ותוך כך מיהרה לפחת מפיה בנפיחה חרישית את רוח הסודה המפעמת בקירבה, אם תרצו מעין קינתיחרש על חייה העלובים. לא סיימה רומנצקה את נפיחת- קינתה, והנה חלף על פניה הילד האידיוט מפתח המסעדה המפוארת בפינת בוגרשוב. מיהרה רומנצקה והסבה ראשה במהירות מתוך גועל בחזרה אל איש'ל, ותוך כך נפלטה לה עוד נפיחת-גיהוק קצרה, והפעם בקול טרטור. לסתותיו של איש'ל קפאו לרגע, שריר קפץ ליד חוטמו מתוך מיאוס, ואז שב והמשיך לאכול. רומנצקה אמרה:

"סליחה."

אך שניהם ידעו כי אין מחילה, אין כפרה לנפיחה קולנית הבוקעת מפי אשה. תמיד שאפנו להשתייך לאירופה, ואך כפשע היה בינינו לבין קבלתנו לקהיליית העמים הנאורה. כל גיהוק, רבותי, עלול להפר את שיווי-המישקל העדין ולהכריע את הכף לצד נסיגתנו אל האימפריה העותומנית. ומי יודע אם בדיעבד לא היתה זו נפיחתה של רומנצקה שהכריעה סוף סוף: שקענו סופית לתוך המדמנה הנאלחת של אסיה.

רומנצקה כילתה את מנת הפלאפל, ורגע אחריה כילה את מנתו גם איש'ל. השעה היתה עדיין מוקדמת, ואיש'ל לא ידע מה לעשות עתה עם העול הכבד התלוי על צווארו. באגדות הכל פשוט וקל, יש לך מפלצת או מכשפה? – כרות את ראשה או נום על נפשך! ואילו כאן, נימוסים, חיוכים, והלב מתפוצץ. בהליכה לשוק בצלאל הרוויח חצי שעה, עוד עשרים רגע עברו בעסקי הפלאפל, חצי שעה נוספת ילכו בדרך חזרה (אם תיאות הרטננית ללכת ברגל), ולסיכום יש לנו שעה ועשרים, כמו הצגה קצרה בתיאטרון בלי הפסקה: לא, אינך יכול להוציא בחורה לפחות משעתיים-שעתיים וחצי, ביחוד לא במוצאי שבת, אפילו רועה המוציא בהמה למרעה מעניק לה שלושיארבע שעות מינימום. ראשית לכל נציע לה עוד מנת פלאפל, בכך נרוויח לנו עוד עשר דקות. רומנצקה, שהטינה הפיחה בה רעב-מישנה, ושראתה צורך עילאי בספיגת כסף נוסף מכיס איש'ל, העמידה רגע פנים מהססות, אחר-כך הסכימה. איש'ל חש נדיב מאוד. הוא החווה בפניה קידה אבירית קטנה, על מנת שרוחב-הלב שלו יובע גם כלפי חוץ, סב על עקביו ונבלע, אביר תל-אביבי של מוצאי שבת, בהמון הגועש הצר על גיגיות השמן הרותח.

כל אותה עת שבה נשכה רומנצקה את מנת הפלאפל השניה, נשכה לה את הלב משטמה עזה כלפי איש'ל, כלפי קמצנותו וקטנוניות נפשו. ואיש'ל התבונן בה, בזו שהופקד על עינוגיה לערב זה והאוכלת את מנת הפלאפל השניה בתאווה כזאת, וראה את לסתותיה נעות וזעות, ואת פיקת גרונה עולה ויורדת עם כל בליעה כאילו מגיע לה, כאילו טבעי הוא שתחיה, שתאכל בכלל משהו בעולם הזה, ועוד על חשבונו. איך אינה מבינה, הרומנצקה, כי חוצפה אדירה היא מצידה לנשום אוויר, לתפוס נפח, איך אינה כורעת מייד על ברכיה ומבקשת סליחה ומחילה על עצם קיומה?!

המשטמה הזאת, רבותי, אינה נחלתם של איש'ל ורומנצקה לבדם, אלא מפעפעת בכולנו. אולי תכונת האדם היא, ואולי רק תכונת עמנו, שיהא אדם מאיתנו הולך ברחוב, ועל המדרכה שממול הולכים שני אנשים זרים וצוחקים, וכבר הוא שוטם אותם בלבו ביקוד חרון: "מה הם צוחקים מה?! הלוא על חשבוני הם צוחקים, על חשבוני נושמים, גיסתי בבית-חולים במצב קשה ואלה מגרגרים בחזירים, ימח שמם וזכרם!"

רומנצקה כילתה את המנה השניה ועתה, אבן כבדה בקיבתה, צרבת בצינור הוושט, התכווצות בלב וחמיצות בפיה, היתה מוכנה ללכת משם. היא הלכה לאט לאט, פרצי גאז התגלגלו ונעו בתוכה כמו מערבולות רוח, חלקם במעיה, חלקם בוושטה, והיא נזהרה שלא לתת להם מוצא – על כל פנים לא קולני – ועל כן פסעה בזהירות, כמו שמגלגלים חולה על מיטת גלגלים לאחר ניתוח, מחשש פן יתפוצצו קרעיו המטולאים.

"לאן עכשיו?" שאלה רומנצקה, וריח שום נודף מפיה. איש'ל שחיכה לשאלה הזאת בלב הולם, חש בכל-זאת עם נחות עליו השאלה כאילו קפצה לו רומנצקה בעקב חד על לבו השותת. בלע רוקו פעם ופעמיים להרוויח שהות כדי שרעד הטינה לא יובחן בקולו, וענה לה:

"אולי נסתובב קצת להוריד את הפלאפל?"

"הפלאפל יורד לבד!" תקעה רומנצקה, וקולה כבר עומד על גבול צווחה דקה.

על נזיפה זאת הגיב מייד בקול מעובה וצונן, טורח להעטות על פניו ארשת עלבון:

"אלווה אותך הביתה."

הנה, זימנה לו הזדמנות, הכלבה הנאלחת, להיעלב ולהיפטר ממנה. כביכול בא הרצון להיפרד ממנה, לא ממנו. רומנצקה כמו התקפלה. כתפיה שחו, שני קמטי-מיסכנות הותוו בין עיניה מעל מגלשת-חוטמה. איש'ל הביט בה ולבו נכמר פתאום. רק בהכותנו את שונאנו אנו מגלים לפתע כי אדם הוא, אנוש, חלש, וכמה לא נכון הוא הציור שציירנו אודותיו בכעסנו. פעמיים מתאכזבים אנו בחיינו אכזבה קשה: פעם עם התבגרנו, בגלותנו את המפלצת אשר באדם! ועוד פעם, מאוחר יותר, בראותנו כי גם המפלצת אינה מפלצת. רחמים גדולים זמניים צצו בלב איש'ל כלפי רומנצקה, מין התרחבות רגעית של הלב, כאילו נשא אותו למעלה גל גדול, עירסל אותו, והופ עבר, ושוב צנח הלב והתכווץ, מוכן לחוש מדקרות טינה.

תחת להמשיך ולעורר רחמנות, להיות הכלבה המוכה שלו, התנערה רומנצקה, לא ניסתה לפייס את איש'ל או לדחות את רוע הגזירה, אלא פסקה:

"אני רוצה לנסוע."

כך, חשב איש'ל. לא צר לה כלל להיפרד ממני. לא רק אני מואס בחברתה, גם היא מואסת בחברתי. ונוסף על כך נחוץ לה כאוויר לנשימה להכניס אותי להוצאות נוספות. שלום לך, חמלה – ברוך בואך מיודעת ותיקה, המשטמה! מייד פנה איש'ל, ותחת לפנות במורד טשרניחובסקי בחזרה לבוגרשוב, סובב פניו לאלנבי.

"לאן?" שאלה רומנצקה.

"לאוטובוס," השיב איש'ל.

בחורה מכוערת, מסע רגלי, פלאפל, אוטובוס – אכן, הירהר איש'ל, מוצאי שבת שראוי להיזכר בו בימים יבואו. חיים עלובים, חיים רעים, ללא צבע, ללא סערה, ללא כלום. ובעלותם בכיברת הדרך הקצרה משוק בצלאל לאלנבי, ורומנצקה הולכת שחוחה ומודאגת לידו, היתה נסוכה על פני איש'ל הבעת פנים של מי שמריח איזה סרחון לא מוגדר, ופניו מתכווצות-מתרכזות בניסיון לזהותו. אמבולנס עבר ברחוב אלנבי ביללת סירנה מחרשת אוזניים. רומנצקה ניצלה רעש זה כדי להפיח אחד מפרצי הגאז המשתוללים במעיה, מקווה להבליע קול תרועתו בקול הסירנה. לפתע נקטעה יללת הסירנה בבת אחת, אולי מפני שהחולה המובל באמבולנס נפטר למרות כל מאמצי ההחייאה, והאמבולנס הפך באחת מסוס קרבות שועט בחירוף נפש לבהמת- משא יגעה סוחבת פגרים. ההפסקה הפתאומית והלא מתוכננת של הסירנה לא נלקחה בחשבון על-ידי רומנצקה, ובדממה שנשתררה לפתע נשמע קול נפיחתה בכל עוזו, כטרטור אופנוע ברחוב שקט, עד לסופו הדועך באיוושה חרישית כלאחר כיבוי המנוע. רומנצקה הסמיקה בבת אחת. אין בכלל כל מקום להשוואה בין נפיחת הוושט לנפיחת המעיים, ואם זו הראשונה, קודם ליד דוכני הפלאפל, גרמה לה בושת פנים והחמירה הרבה מנשיותה, הנה עתה באה נפיחת המעיים וחיסלה עד תום כל צל של רמז לאיזו אפשרות רחוקה של נשיות וקסם. עד כדי כך אפריקני-ברברי היה המעשה עד שלא היה אפילו טעם לבקש סליחה. ורק בלבה קיללה רומנצקה קללה נמרצת את המת האומלל שבחר למות בדיוק בדיוק כשהיא, רומנצקה, נופחת. אכן, מיסכן היה המת המוטל ללא רוח-חיים באמבולנס המתרחק; לא זו בלבד שמת והפסיד את חייו במוצאי שבת לפני שהספיק לראות את סוף הסידרה החדשה בטלוויזיה, ולא זו בלבד שבשעת יציאת נשמתו הפריח יצור מכוער לחלל אותו אוויר נפיחת צחנה, הנה גם קולל על מותו בפי היצור המפריח: ותחת שתהא נשמתו ממריאה לרקיע על כנפי ברכת צידוק הדין, נבעטה לה לשמיים האפלים כמו כלבה בליווי גידוף.

כמו באיזה צירוף-מקרים נדיר התאימה הבעת-שאטיהנפש-מסרחון שהיתה נסוכה לפני כן על פני איש'ל אל התרועה שיצאה זה עתה ממעי רומנצקה, והיתה ביניהם לרגע קט, אם אפשר לומר כך, הרמוניה. באותו רגע עברו במקרה מאחוריהם שני פוחחים צעירים. אחד צחק, והשני הפליט:

"הוֹ-פה, בובה, הפְלצנו!"

רומנצקה הסבה פניה אחור בזעם גדול בלי לעצור מהליכתה, ותוך כך החליק עקב נעלה על מריחת טינוף שעל המדרכה, והיא מעדה ונפלה. רגע נשארה יושבת המומה, ומייד חש איש'ל מצד אחד, והפוחח בעל ה"הו-פה, בובה!" מצד שני, תפסוה תחת אצילי ידיה והרימוה, והפוחח הוסיף:

"נפלנו מההדף, אה?"

איש'ל ניסה להביט בפוחח במבט חמור, מזרה אימה, אבל זה כלל לא הסתכל בו, אלא המשיך והלך משם עם חברו, שניהם זריזים ומאוששים וצוחקים להם בקול, ואיש'ל כיבה את מבטו. בעצם, הרי לא אמרו משהו שאין איש'ל מסכים עמו בתוככי לבו! יתר על כן, בעל ה"הופה!" אף עזר להרים את רומנצקה בנפלה, וזולת ואת מתקנא בהם איש'ל, רוצה היה להיות כמותם, עליז, משוחרר, גמיש בגופו, פוחז צעיר ההולך עם חבר לקולנוע, מחפש עניינים לצחוק עליהם ובעל תעוזה לומר לבחורה זרה: "הפלצת". חצו להם הנערים הפותחים את הכביש ונעלמו בחיק קולנוע אלנבי הטוב והרחום, ואיש'ל עמד נטוע במקומו, תומך ביד אחת ברומנצקה החבולה ומקלל את יומו.

רומנצקה העבירה את מלוא כובד מישקלה אל רגלה האחת הכשרה ואל זרועות איש'ל התומך בה, ואת רגלה הפגועה קיפלה קצת בברך, הרימה אותה באוויר והפליטה מפיה שרשרות לחש-כאב "אוּיש-אוּיש-אוּיש- אוּיש…!", ואיש'ל אוחז בה, כלי אין חפץ בידיו, ומפטיר בלא עניין רב: "נו? עוד כואב? ממש כואב?" ורומנצקה משיבה: "אויש-אויש…! כואב! כואב! אויש-אויש-אויש…!" ופניה מתקמטים מכאב, והרי וה כאילו עטתה על פניה המכוערים מסיכה נוספת מיוחדת של כיעור, כביכול התחפשה לה המכוערת למכוערת.

"נלך?" שאל איש'ל כעבור רגע. רומנצקה נשאה אליו עיניים נוצצות מזעם והתיזה, כאינה מאמינה לאבסורד ששמעו אוזניה:

"ללכת?! אויש-אויש…! איך ללכת?!"

במוחה של רומנצקה הבליח כל מסע היסורים הרגלי המפרך שעברה עד לשוק בצלאל, ולפחות, כך התברכה עתה בלבה, לאחר התאונה הקטלנית ברגלה לא יוכל איש'ל להוליך אותה משם כבהמה באפסר, יצטרך להסיע, כן, להסיע, להסיע, לעצור מונית ולהוציא כסף, כך, פשוט, חד וחלק, כסף, כסף, יוציאו עליה כסף, ומי יודע אם לא אף למגן דוד אדום, אמבולנסים עם סירנות (ולא סירנות שתיקטענה באמצע, לא, לא אצלי… אויש-אויש…!), תרופות יקרות ונדירות, אזעקת רופאים משווייץ בשיחות-חוץ יקרות בטלפון, אולי אפילו הטסה דחופה באישון לילה לבית-חולים של המארינס בטקסאס על-ידי מטוס חכור, ואוי, שם באמריקה עולה האישפוז והניתוח רבבות אלפי דולרים, ואחר-כך פרוטזות, תהליך שיקום שיימשך שנים, החלמה בסנטוריום בשווייץ בגלל סיבוך בריאות ובמעיינות-מרפא באוסטריה בגלל סיבוך בפרקים, וכל זה על חשבון מי? – כמובן, על חשבון איש'ל, הוא הגבר, היא מעדה בבילוי מוצאי שבת אתו, הוא אחראי, הוא חייב לה הכל, היא תרושש אותו, תזקין אותו בטרם עת, הוא ישאר קליפת בננה שחורה מהחורף שעבר, הרוס, מצוץ ומרוקן עד תום, וכך תמות לה לאחר שנים של בזבוז כספים קדחתני בזרועותיו, והוא יחזיר אותה לארץ כשהיא מפורקדת לה בארון- מתים מרופד, ועל חשבון מי הטסת הארון? – על חשבון איש'ל, כמובן, הכל על חשבון איש'ל, איש'ל משלם, איש'ל הגזבר, פנו לאיש'ל, רק לאיש'ל, וליד הקבר הפתוח – כך מתקרב חלומה-חזונה של רומנצקה לסיומו – בעוד איש'ל ניצב לפני ארונה, משתוקק לשכב ולנוח בקבר במקומה, הרי היא שרועה בנחת בארון, בת שחוק נצחית נסוכה על שפתיה, יפה, יחסית, יותר מתמיד, הרחק למעלה מכל ענייני מוצאי-שבתות, גברים, פלאפל, נפיחות, והנה לפתע יישמט קצה ארונה מייד אחד ממלוויה, ויצנח ישר על כף רגלו של איש'ל, ואיש'ל יפליט צווחה, ובעוד היא מורדת לקבר כמו מלכה, עטורה פרחים, נישאת בידי עבדים ושמשים, ממש קליאופטרה, איש'ל יתחיל לקרטע ולקפץ על רגל אחת סביב קברה, ורגלו החבולה תלויה באוויר, והוא גונח בלחש-כאב נורא ועצור: "אויש-אויש-אויש-אויש…!"

כן, ככה. יש צדק אלוהי במרחבי הקוסמוס.

נשוב אל המציאות: איש'ל התעקש ואמר: "בכל מיקרה חשוב להפעיל ולתרגל מייד את המקום הפגוע, והכי חשוב במצכך – הליכה, הליבה, ושוב הליכה."

"הליכה, הליכה! אני שברתי עצם!!" יבבה רומנצקה וניסתה להתקפל תחתיה.

"לא שברת כלום!" פסק איש'ל. לא עת להתפנקות היא זו.

"אתה אורטופד?!"

איש'ל לא השיב לה, רק חשב, כשגוש מרירות חונק בגרונו, כמה מנסה תמיד כל העולם לנצל אותו, מתפנקים להם כולם על חשבונו, נחלים על חשבונו, הרי הכל שקר, הכל זיוף, איש אינו חולה, כולם בריאים יותר ממנו, מי שחולה באמת זה הוא, תיכף יראה לה ולהם, לכולם, יצנח על הארץ בהתקפת-לב, יפרפר רגע וידום לנצח, אז נראה אותה צולעת סביבו על רגל שבורה! ואפילו אם לעזאזל נקעה נקיעונת, כלום הוא האחראי?! על כתפיו יבואו כולם לנקוע ולשבור רגליים?! הוא הסומך, הוא הסועד, הוא המממן מוניות ואמבולנסים לבעלי-מום?! ומתי יחיה קצת?! מתי?!

לאחר שהציצה רומנצקה בקרסולה ומיששה אותו ולא ראתה כל פצע או התנפחות, ולאחר שבאמת השתכך לו קצת הכאב, שמטה מעליה בבוז את יד איש'ל התומכת, החלה לצלוע לכיוון אלנבי וגזרה:

"אני רוצה מונית הביתה."

היא לא תוותר הפעם על מונית אפילו יתהפכו השמיים. איש'ל אמר ביובש מה שכבר טען פעם:

"עד שמישהו יזכה לתפוס כאן טקסי במוצאי שבת…"

"תרים יד ותמצא!" שיסעה אותו רומנצקה.

"והרי אנחנו ממש בתחנת האוטובוס!" טען איש'ל בהיגיון.

"אויש-אויש-אויש-אויש…!" גנחה רומנצקה. אך איש'ל הקשיח לבו:

"נעמוד בתחנה, נעלה למה שיבוא קודם."

וכי מה יכלה לענות לו על כך? עמדה בתחנה והתפללה במכאוביה לטקסי. ואיש'ל עמד לצידה והתפלל לאוטובוס. שמע אלוהים הטוב את תפילות שניהם ושלח להם פשרה, מיניבוס, זה יצור הכלאיים האדמדם אשר בעירנו, המתנהג ונראה כאוטובוס-ינוקא, אך מחמת מיעוט מקומות הישיבה יש בו רוממות-מה על פני האוטובוס הבוגר, גם אין בו מקומות עמידה, כולם יושבים, ואף מבחינת המחיר הוא שרוי בין הטקסי לאוטובוס, אומנם קצת יותר לכיוון האוטובוס. "אוי לניצחון כזה!" אמרה רומנצקה בלבה, עלתה למעלה בצליעה והתיישבה במושב האחורי, בעוד היא רואה לתדהמתה כי איש'ל נשאר בחוץ ומרים יד לברכת שלום. איש'ל באמת זמם להיוותר בחוץ, כביכול מתמהמה עוד רגע, והנהג קצר-הרוח יסגור את הדלת ויפליג משם, נושא את רומנצקה מחיי איש'ל לעולמים. אך הנהג, משום-מה, היה סבלני הפעם – בדיוק הפעם! – וחיכה כמובן מאליו שגם איש'ל יעלה. וכך קפאה ידו של איש'ל המתרוממת לברכת שלום באמצע התנופה, והוא הוריד אותה, עלה למעלה, והתיישב במעמקי המיניבוס, כשרומנצקה מפנה אליו פנים חוקרות:

"חשבת להישאר בחוץ?"

"נדמה היה לי שאין יותר מקום," אמר בקול נמוך, עריק שנתפס, והוציא מעות מכיסו, בעוד ילד קטן נועץ בו מבט סקרני כאילו היה איש'ל יצור מפתיע לחלוטין שכדוגמתו לא ראה הילד מעולם. איש'ל הסמיק, ותוך הושטת הכסף לנהג הציץ בילד וראה שגם הוא מכוער, אוזניו לא מקבילות לראשו אלא ניצבות לו, כשתי כנפיים פרושות.

"חכה חכה, ילד," אמר איש'ל בלבו, "עוד תסבול." וקצת רווח לו.

את שארית הדרך ממסלול נסיעת המיניבוס ועד ביתה של רומנצקה הלכו שניהם בשתיקה. רומנצקה צלעה, ואיש'ל נשא מפעם לפעם ראשו השמיימה והפריח פיהוק. ליד פתח ביתה עמדו רגע ואיש'ל אמר:

"טוב."

ושניהם ידעו כי לא ייפגשו ואולי לא יראו עוד איש את רעותו. לא התלקחה כאן אהבה, לא עניין הדדי, לא נמשכו חוטים מנפש לנפש, וודאי שלא חוטים ריריים בתחתונים, רק התחככות יבשה של שני גופים אטומים ונעולים.

"טוב," אמר איש'ל בשנית, וכל "טוב" שלו יבש וחורק כמו נקישת נעל המרוצצת מקק. רומנצקה ראתה כי נסתיימה הפגישה, דעך עוד מוצאי שבת, תמו הוצאותיו של איש'ל עליה. וחבל, כה חבל.

לבה התכווץ כיווץ קטן, ופתאום אמרה:

"אולי יש לך במיקרה אסימון?"

"למה לך אסימון?" שאל איש'ל, "את בפתח הבית ויש לך טלפון למעלה."

פניה של רומנצקה חפו, היא הסמיקה, ובלי הוסף דבר הסתובבה ונכנסה לחדר-המדרגות של ביתה. כמה קטנוני היה זה, לנסות ולהוציא ממנו עוד אסימון, כמה ניקלה, כמה ניקלה הכל. איש'ל, מבויש אף הוא בבושתה, הביט רגע בגבה השחוח המתרחק ממנו. עלובה ומגומדת היא מאחור עוד יותר מאשר מלפנים. אכן, לעולם אל תסתכל עליהן בבואן לקראתך, כולן ציפיה לקראת נשף גדול, ונהרה גדולה קורנת מפניהן ומחפה על הכיעור! הבט בהן תמיד עם פרידה, לאחר אמירת שלום והפניית הגב, כשכבר ברור שאף ציפיה לא התממשה, ומקולות הצחוק והשאון נותרה דממה ריקה, והן נכנסות אל חדרי-המדרגות שלהן ועל פניהן אותה מצוקה ואותו יאוש של אינספור לילות קודמים – הנה, זה דיוקנן האמיתי: מין עמידה נצחית על סף הבכי.

איש'ל לא הלך הביתה. כל נפשו מוקנטת, חש כי הוא צריך להשיב את נפשו במשהו. למען האמת, חוץ מזה שהוא מתעב פלאפל, גם לא שבע ממנו כלל. סמוך לביתה של רומנצקה, ברחוב אבן-גבירול, ראה מסעדה סואנת, נכנם אליה והזמין לו צלחת מרק שעועית חם וסמיך. השעועית משביעה, המרק מרווה ומשקיט, זאת ועוד, אם תאכל יחד עם המרק פיתה או שתיים תשבע עד למחרת בצהריים ובזול מאוד, בזול מאוד, ביחוד אם תשב אל הדלפק – מה שעשה איש'ל – שאז אתה חוסך לך גם את ההגשה. איש'ל אכל בשקיקה. להט מרק השעועית מבפנים, ולהט חום ערב הקיץ מבחוץ הפכו את איש'ל לתפוח-אדמה קטן לוהט בתוך מדורה עליזה. "טוב להזיע, טוב לאכול, טוב לחיות," אמר איש'ל בלבו וחש גם כי הזעה כזאת, החלפת נוזלים כזאת, יאה לפתיחת פרק חדש בחייו. ובפרק זה לא תהיינה עוד שום רומנצקות, לא, רבותי, מייד היסב פניו אחורה לראות אם לא היתוספה בינתיים למסעדה בחורה יפהפיה חדשה, מאלה המשתייכות כמובן לפרק החדש, ואת מי רואות עיניו האומללות, תוך שהוא נופל בבת אחת בחזרה לפרק הישן? – נכון, את רומנצקה.

גם רומנצקה לא שבעה משתי מנות הפלאפל וחשה אף היא מין אי-שקט פנימי, מין שקיקה שראוי לסתום אותה, ולא רצתה לחסר את נפשה לפני השינה ממזון משביע ופיקאנטי. היא נכנסה למסעדה, לא ראתה את איש'ל שישב אל הדלפק וגבו אליה, צנחה ליד שולחן והזמינה מנת דג-מלוח בשמן עם בצל וכוס תה. ראו מה נעימה לעיתים הבדידות: אדם יודע שיסריח לו הלילה לבדו, אינו חושש משעועית, דג-מלוח ובצל: גם נשואים ותיקים אינם חוששים מבאשה: ואילו מחזרים ומחוזרות טריים חרדים על הבל פי-נשיקותיהם, וצריכים לחסר נפשם מכל טוב ולהסתפק בעיניים כלות בעלה חסה ובחלב-טווסים.

מבטי איש'ל ורומנצקה נפגשו, וכמו במכת חשמל ניתקו בבת אחת. אכן, מה גדולה הכלימה. איש'ל נתגלה בחרפתו. מה היו כל הדיבורים הגבוהים על פלאפל בשוק בצלאל, אם עתה הוא רובץ פה ומלעיט כרסו במרק שעועית? יצאה הקמצנות הסמויה ונטפחה ישר לתוך פניו. ואף היא, רומנצקה, חזירה שכזאת, שתי מנות פלאפל כילתה, העמידה פנים שהיא עולה הביתה, היא עם הרגל הצולעת וכל ה"אויש-אויש-אויש", ומשרק נפטרה מאיש'ל כבר קפצה לה קלילה כעז-הרים אל המסעדה. ועוד, הביטו וראו מה הם אוכלים! שעועית ודג-מלוח! אי, שני קמצנים, חרדים על פרוטתם, חרדים לחיות, את המעשים הכי פשוטים והכי יומיומיים הם עושים במסתרים, כגנבים בלילה! אפשר לחשוב, באמת אפשר לחשוב מי יודע מה!

שקעו שניהם, איש לשעועיתו, אשה לדגה-המלוח, והעמידו פנים כאילו לא ראו זה את זו. ואומנם, מוטב היה לסיים כך פגישה נוספת אומללה זו. איש'ל סיים את האוכל, שילם ופנה לצאת. כדרכו החוצה חייב היה לעבור ליד שולחן רומנצקה, וכשעבר והתחכך בשולחנה, וראה אותה מלמעלה, ראשה עם שתי השערות הלבנות מורכן אל צלחת עצמות הדג-מלוח והיא מנסה לצוד לה במזלג שיירי בצלצלים בשמן, קפצו החוצה כל אשמתו ומיאוסו, כל רתיחתו, בעצם כל רתיחת מרקיהשעועית שהצטברה בתוכו, ובאורח מוזר ביותר, שאינו הולם כלל את אופיו, גהר מעליה וחירחר מין צריחה לוחשת:

"ואת, מה את רוצה?! מה באת?! תראו פנים! תראו צורה! ועוד אוכלת! ומי ומה את?!"

כל גופה של רומנצקה נזדעזע פתאום כמו בהתעטשות. גם הקול נשמע בעיטוש, קול פֶּרץ בכי פתאומי, יללת סופראנו קצרה ואחריה שלוש-ארבע נפיחות חרישיות, ומייד, ותוך בכי, פתחה בזריזות את ארנקה, פישפשה רגע ביד רועדת והוציאה מתוכה תמונה דהויה, שחור-לבן, ואמרה, וקולה עוד בוכה:

"הנה אני! הנה מי ומה אני! הנה פנים וצורה!"

איש'ל התבונן בתמונה. היתה שם תינוקת, רומנצקה בגיל כשנה, תינוקת עגלגלת שפניה שמנמנים, מביעים תום, מסתכלים לעבר הצלם עם המצלמה ואינם מבינים. כן, היתה זו רומנצקה לפני הכל, לפני ההתבגרות, הכיעור, הפגישה עם איש'ל, הפלאפל, הצליעה, לפני החיים על מיאוסם וכלימותיהם, עומדת על מיפתן של משהו בלתי ידוע, הכל הכל עוד לפניה, והכל נראה יפה, מבטיח ומעודד כל-כך. היו לה הורים, וההורים גידלו אותה ושרו לה "הנטע הרך – יגדל ויפרח!" – יפרח לקראת מהי הפנים השמנמנות לא ידעו, רק הביטו בתימהון אין קץ ותוך ציפיה עצומה לקראת הצפון להם בעתיד. ואיש'ל נזכר כי גם לו באלבום תמונה כזאת, בגיל שנה בערך, וכי גם פניו דומים לפני רומנצקה, גם הוא נחמד ותם, מביט בחיוך לא בטוח בפני הצלם המצלם. בבת אחת, כאילו הטילה רומנצקה לעומתו איזה קמע או כישוף, נרתע איש'ל לאחוריו ומיהר לצאת בלי מלה נוספת מן המסעדה. ובבת אחת גם פג הכעס, פגה המרירות, כל הלבטים, ההתפלפלויות, המלחמות וההתנצחויות הקטנות היו כלא היו: אך אולי מוטב לומר, התקלפו להן כל הקליפות, ובתוך רומנצקה קמה ועמדה בהירה ופשוטה תמונת התינוקת, ובתוך איש'ל, מתחת לכל הקרומים והעטיפות, קמה ועמדה תמונת התינוק אשר באלבומו, ושניהם, שני התינוקות, כה דומים זה לזה, לשניהם תלתלים, לשניהם חוטמים קטנים וסולדים, ושיניהם קטנות, ולחייהם מלאות וגדושות בבשר התינוקות הנפלא, המסעיר לפתע את לבך ברצון לנשק אותו ולכבוש בו את פניך בכליון נפש ואהבה.

ולפתע, הפלא ופלא, כמו במטה קסמים, נעלמה לה גם כל אוכלוסיית עירנו, כל ההמון המזיע והנדחק, הבהול על פרוטתו והמבקש לו רק משהו בפיתה, כולם נעלמו, קולפו, נזרקו כמו עטיפות ריקות, ומכל דירה, מכל אלבום ישן ומאובק קפצו תמונות של תינוקות דהויים – והרי הם הם בעצם החיים, ואנו תמונותיהם הדהויות – כולם דומים, ואור נוהר מעיניהם ומפניהם, וכולם כולם מביטים באותו שחוק-תימהון נפלא המלא ציפיה ושימחה לקראת החיים, מביטים במבט משתאה, מתפתה, אל איזו נקודה מחוץ לתמונה אשר אבדה מכבר ואיננה.

אִישְׁ'ל ורוֹמַנְצקָה | 1983

החולה הנצחי והאהובה » איש'ל ורומנצקה
×