תסריט

 

תמונה 1

[בוקר. הרחוב של קולף. קולף יוצא מפתח ביתו, הולך]

מספר היה היה בעירנו אדם עני, בודד ומכוער. שמו: יעקב קולף. בבוקר בצאתו לעבודה, סהרורי מחלומות הלילה, היה כבר קריצר ידידו מסדר את חלון הראווה בחנות החזיות שלו, מחכה ליום מלא שדיים.

[קולף חולף תוך כדי כך על פני חנות החזיות של קריצר, שבחלון הראווה שלה עומד קריצר עצמו על ברכיו, מלביש חזייה לאימום שדיים. הוא רואה את קולף, מתופף לו על זגוגית חלון הראווה לשלום, מעביר את ידו על שד וקורץ. קולף מניע לו בראשו לשלום וממשיך ללכת]

וגלוסקא, בעלת הקיוסק, היתה שולחת לו מעבר לדוכן שלה, כמדי בוקר, חיוך אחד נוסף, מבוזבז.

[קולף חולף על פני הקיוסק של גלוסקא. כשהיא רואה את קולף היא מסדרת את שערה, מחייכת אליו חיוך עם היסוס. קולף ממשיך ללכת, אינו מסתכל לעברה. הוא פותח את מנעול דלת חנות השעונים שלו ונכנס פנימה]

ובבית המלאכה הקטן שלו, ישב קולף וראה כל היום חיים קטנים.

[קולף יושב כפוף אל שולחן עבודתו, משקפת שענים על עינו האחת, והוא נובר בקרביו של שעון יד קטן]

 

תמונה 2

[ערב. חדרו של קולף. קולף יושב על כיסא, רגל על רגל]

מספר עד גיל 40 ישב בלילות בחדרו וחיכה לאשה הכי נהדרת עלי אדמות, שתבוא יום אחד במפתיע ותביא לו את האושר המושלם.

[קולף מחליף רגליים]

בגיל 40 מתה אמו.

 

תמונה 3

[חדר אמו של קולף. האם גוועת על המיטה, עיניה עצומות. קולף יושב על כיסא לידה]

מספר על ערש מותה פתחה את עיניה והביטה בו באכזבה גדולה, אכזבתה האחרונה.

[האם פוקחת את עיניה, נועצת בקולף מבט מאשים ממושך. קולף מסב את פניו הצידה, אך איננו יכול להתחמק. בלי להביט בה הוא שולח את ידו לאט וסוגר את עיניה כפי שסוגרים עיני מת, ואחר משיב את ידו אט-אט. האם פוקחת שוב את עיניה ומביטה בו. הוא משיב את מבטו אליה בארשת של אין-אונים, שולח את ידו בשנית, משהה אותה מעט על מצחה, ואז סוגר שוב את עיניה]

ואחר-כך הביא קולף את אמו לקבורה.

 

תמונה 4

[לפנות ערב. קולף יוצא מפתח בית הקברות. נשמע קולו של קריצר]

קריצר קולף! קולף!

[קריצר ניגש אל קולף ובידו זר פרחים]

ההלוויה נגמרה?

קולף [בהשלמה]

הכל נגמר.

קריצר [בטון מאשים]

למה לא הודעת לי, קולף? למה לא סיפרת לי? נודע לי במקרה רק לפני חצי שעה…

[קולף אינו עונה, מתחיל להתרחק מבית הקברות, קריצר הולך אחריו]

מה יש לך נגדי, קולף? שומר את כל הצער לעצמך? אמא שלך הכירה אותי, היא חיבבה אותי. היא ידעה שאם יש לך ידיד בעולם זה אני. היא לא היתה מסתירה ממני הלוויה שלה.

[קולף אינו עונה]

איזו אישה! איך היא חיבבה אותי!

[מסתובב והולך לצד קולף בהליכה אחורנית, קורא בקול כשפניו לעבר בית הקברות]

גברת קולף, כאן קריצר! חלום חייך היה לראות את בנך נשוי. ועל קברך אני נשבע, השנה הוא מתחתן! בעוד שנה יביא לכאן תינוק!

[תוך כדי דבריו הוא וקולף חולפים על פני שתי נשים צעירות, לבושות שחורים, ההולכות לאותו כיוון אך לאט יותר. פני הנשים כבושות באדמה. קריצר פונה אליהן, מסתובב לכיוון הליכתו וממשיך לדבר]

סליחה, מה השעה בבקשה?

[פאוזה. הנשים אינן מגיבות]

אפשר לדעת מה השעה בבקשה?

[פאוזה]

אולי אפשר לדעת מה השעה?

אישה א [בקול בוכים]

אין לנו שעון!

קריצר [בקול מפתה]

מה בקשר לכוס קפה?

[פאוזה]

אפשר להזמין אתכן הערב לכוס קפה?

[מצביע על קולף]

זה חבר טוב מאוד שלי, קולף. לא נשוי. והיום גם יתום, ואתן?

[שתי הנשים נעצרות ליד מכונית פרטית החונה לצד המדרכה. קריצר נעצר איתן]

אז מה בקשר לכוס קפה? או טיול?

[שתי הנשים נכנסות לתוך המכונית]

אני מכיר בית קברות מוסלמי נחמד על שפת הים…

[הנשים טורקות את הדלת בפניו, המכונית מתחילה לנסוע ומתרחקת]

 

תמונה 5

[אחרי שקיעת השמש. מחשיך. כביש בשדה פתוח בדרך העירה. מכוניות חולפות בכביש ביעף. קולף וקריצר הולכים בשולי הכביש, הזֵר עדיין בידו של קריצר, מוטל על כתפו כמו שק. בתי העיר נראים ממרחק, אורות נדלקים בבתים]

קריצר תסתכל על העיר קולף. האורות נדלקים בחלונות. מאחורי כל חלון שוכבת על הספה בחורה יפה עם אושר גדול, מחכה רק לך. מה נשאר לך לעשות? לבוא, לדפוק על הדלת ולהיכנס אל האור.

[קולף נעצר, מביט על העיר במבט חסר התלהבות. קריצר נעצר איתו]

קולף אני חיכיתי כל השנים למשהו יותר.

קריצר [תמה]

משהו יותר?

קולף משהו יותר.

[פונה אל קריצר]

אני הייתי בטוח שמחכה לי משהו במיוחד בשבילי. רק לי. לי. לי.

 

תמונה 6

[שחר. שמים עטורים ענני סתיו]

מספר היה היתה בסטוקהולם, בירת שוודיה, מלכה ושמה כריסטינה.

[כריסטינה מופיעה ומתקרבת אט-אט על רקע השמים. תחילה נראים כובעה ופניה, ואט יורדת המצלמה ומגלה את כל דמותה, בשמלה מלכותית]

היא היתה היפה והעשירה בנשות תבל. מכל קצוות הארץ הביאו לה נסיכים שהתחרו זה בזה ביופי, בעושר ובחוכמה. אך כולם הותירו את ליבה קר. החליטה כריסטינה לתור ברחבי העולם עד שתמצא לה את הגבר האחד והיחיד שאליו ייפתח ליבה.

 

תמונה 7

[אולם ובו שולחן ארוך וחגיגי. בקצהו האחד יושבת כריסטינה, ובקצה השני – נשיא המדינה. קבוצת נגנים מנגנת מוזיקה קאמרית, ומלצרים מוזגים יין בגביעים לכריסטינה ולנשיא]

מספר כל העולם עקב אחר מסעות כריסטינה. כל מדינה הכינה למבחן את טובי בניה, ולא נפקד גם מקומה של מדינתנו הקטנה.

[מול אמצע השולחן ניצבים זקופים זה לצד זה ראש הטקס השוודי יאקובסון, ומזכירו של הנשיא, פודהורץ]

פודהורץ [רשמי]

Podhortz, Secretary to the President at your service.

יאקובסון [רשמי אף הוא, מבטו מופנה קדימה]

Yaakobson, Royal Head of  Protocol.

פודהורץ [נוטה קלות לעבר יאקובסון]

About the public ceremonies…

יאקובסון [רשמי ותקיף]

A visit to the grave of the unknown soldier.

פודהורץ [נוטה עוד יותר לעבר יאקובסון]

We were also thinking…

יאקובסון [צונן]

That’s all our timetable alows for and that’s all we ever do in any other country.

Tomorrow at four o’clock. Thank you.

פודהורץ [מתקרב אל אוזנו של יאקובסון, ממתיק סוד]

In Europe you also took part in gala performances…

יאקובסון [נחרץ ואירוני]

In Europe, yes. Thank you.

[פודהורץ מתרחק לאיטו בהבעת השלמה, שב לעמידתו הרשמית לצד יאקובסון. התזמורת מסיימת לנגן]

הנשיא [קם על רגליו ומרים את גביע היין בידו]

הוד מלכותה, כריסטינה השנייה, מלכת שוודיה.

[אינגמר, המתורגמן העומד מאחורי כריסטינה, מתכופף ומתרגם בלחש לאוזנה את הדברים]

בשם עמנו הקטן, הרשיני לקבל את פניך ולומר לך: ברוכה הבאה לארצנו! הארץ שנתנה לעולם את התנ"ך ושתיתן לשוודיה את המלך הבא.

[מרים את הגביע, כריסטינה עושה כמוהו, שניהם לוגמים מן היין ומניחים את הגביעים]

ועוד מלה, מן הלב!

[פונה אל מלצר העומד מאחוריו ולוקח מן המגש שלו חפץ ושם אותו על השולחן. זוהי תיבת נגינה המעוצבת כבקבוק זכוכית הפוך, שבתוכו מחוללות שתי בובות בדמות נסיך ונסיכה לצלילי ואלס "הדנובה הכחולה". הנשיא "מנצח" על המוזיקה ואחר מצטרף למנגינה ושר ברגש]

אנחנו עם קטן,

קטן, קטן, קטן,

אבל כמה שהוא קטן,

יש בפנים חתן.

[מציג לראווה את תיבת הנגינה. כריסטינה מתבוננת במתרחש במבט חסר הבעה]

 

תמונה 8

[ערב, המלון של כריסטינה]

מספר עוד באותו ערב, בדירתה במלון המפואר שבארצנו, החלה כריסטינה במבחני המועמדות לחתנים. חסרי הסיכוי עמדו בחוץ, מתבוננים אל חלונה מלמטה…

[מבט על המלון מבחוץ. המון אנשים מתגודדים ופניהם אל הקומה העליונה]

…ואילו בפנים, ישבו כבר המועמדים הסופיים, מחכים במתח לתורם.

 

תמונה 9

[המשך. אולם ההמתנה שליד אולם המבחנים במלון של כריסטינה. על שורת כיסאות לאורך אחד הקירות יושבים המועמדים, ולגופם תחתונים, גרביים ונעליים. אחד המועמדים, לבוש תחתונים ארוכים, צועד הלוך ושוב לאורך שורת היושבים, ידיו מאחורי גבו. המועמד שנבחן זה עתה יוצא מאולם המבחנים ופונה להתלבש ללא אומר. שאר המועמדים שולחים אליו מבטים שואלים. שומר הסף יוצא אל אולם ההמתנה]

מספר שלוש!

[אחד המועמדים, צבי מרדכי, קופץ ממקומו]

צבי אני!

[שומר הסף פותח את דלת אולם המבחנים ונכנס פנימה, וצבי צועד אחריו צעידה ספורטיבית]

 

תמונה 10

[המשך. אולם המבחנים בסוויטה המלכותית. מסלול מכוסה שטיח לבן, ובקצהו בימה קטנה שעליה יושבת כריסטינה. מצידה האחד עומד רופא, ומצידה השני אינגמר ויאקובסון]

שומר הסף [מכריז]

מועמד מספר שלוש, מרדכי צבי!

[צבי מניף את זרועותיו בחינניות אל-על ופותח בצעידה גמישה לעבר הבימה. בהתקרבו לבימה הוא כורע על ברך אחת, אחר-כך על השנייה, ולסיום מניף שוב את זרועותיו אל-על, הכל בסגנון תחרות מר עולם. פסנתרן היושב לצד המסלול מלווה אותו בנגינה. שומר הסף קורא מתוך דפים שבידו]

בן 31. גובה 174 סנטימטר. משקל 84 קילוגרם, MA כלכלה….

[הרופא מצמיד סטטוסקופ אל ליבה של כריסטינה, לבדוק אם קצב פעימותיו הוחש. כריסטינה מביטה נכחה במבט חסר הבעה]

…משפחת תעשיינים מרוסיה, סבון ושמן, 46 מיליון במניות רכוש ומזומנים, מארגן יעיל, חובב צילום.

[הרופא מרים את מבטו לעבר אינגמר ויאקובסון, מניע בראשו לשלילה. יאקובסון מורה בידו לסיום המבחן]

תודה, תקבל תשובה הביתה.

[צבי קם ופוסע בחזרה על המסלול, שפוף מעט. שומר הסף צועד לידו, והפסנתרן מלווה את המהלך בנגינה ממריצה]

 

תמונה 11

[ערב. חדרו של קולף. קולף יושב על כיסא, רגל על רגל. נקישה בדלת. קולף מדליק מנורת שולחן קטנה. מבחוץ נשמע קולו של קריצר]

קריצר קולף!

[קולף מהסס רגע, אחר ניגש לפתוח את הדלת. נכנס קריצר. קולף חוזר לשולחנו ומתיישב וקריצר מלווה אותו תוך כדי דיבור]

קולף, אני נמצא פה למטה עם שתי גרושות חדשות, יפהפיות בלתי רגילות, שמחכות ללילה מאוד מאוד סוער. תחליף חולצה ותרד.

[פונה לצאת]

קולף [נוגה]

אין לי מצב רוח ללילה סוער.

קריצר [בקול מפתה]

רק תיגש לחלון ותסתכל. בוא, תסתכל על החומר ותגיד לי אם זה לא משהו מיוחד הפעם.

[קורץ לקולף, מחווה בידיו תנועה של "כאלה שדיים". קולף ניגש בחוסר חשק לחלון, מציץ החוצה, רואה ברחוב למטה את שתי הנשים]

קולף אמרת שתיים חדשות. אחת אני בכלל מכיר. פה מהקיוסק. למה הקמת אותי?

[חוזר לשולחנו]

גרושות [קוראות מלמטה]

אנחנו הולכו-ת!

קריצר בסדר, באים! קולף!

[ניגש אל קולף, מתיישב על כיסא לידו. מפציר]

קולף, אל תשאיר אותי לבד עם שתי קציצות. במיוחד בשבילך הבאתי.

גרושה א [קוראת מלמטה]

אני זזה!

קריצר [קורא בקול]

אני בא!

[לקולף]

תחליף חולצה.

[מושיט את ידיו אל חולצתו של קולף כדי לעזור לו ולזרז אותו. קולף תופס את ידי קריצר בכוח ומסלק אותן מעליו בזעם, ובתוך כך מעקם את אחת מאצבעותיו. קריצר נרתע לאחור ומשמיע קריאת כאב]

אה!

[ממשש את אצבעו הכואבת, מנער אותה קלות]

אלוהים ישלם לך, קולף. זאת הפעם האחרונה שאני דואג לך! היה לי איזה סנטימנט לאמא שלך, אבל מעכשיו שיסריחו הביצים שלך בבית, לא איכפת לי!

[פונה ללכת בכעס. לפני הדלת נעצר מול הראי, מיטיב בשתי ידיו את תסרוקתו, ופונה שוב אל קולף]

פשיסט!

[יוצא. קולף נשאר יושב על כיסאו, שפל-רוח]

 

תמונה 12

[המשך. למטה ברחוב. קריצר ניגש אל שתי הגרושות]

קריצר היום הוא התייתם, אני נורא מצטער.

גרושה א אתה יודע שאף פגישה שלי אתך עוד לא התחילה בלי יתומים ואסונות?

קריצר אנשים מתים, מה אפשר לעשות?

גרושה [מטלטלת בידיה בכעס זר פרחים – אותו זר שהביא קריצר להלוויית אמו של קולף]

והזר הזה שהרכבת עלי? גם כן מריח לי מהלוויות!

[מטיחה את הזר לקרקע בזעם והולכת]

קריצר [קורא אחריה]

מחתונות! תאמיני לי מחתונות.

[מרים את הזר ורץ בעקבותיה. חברתה – בעלת הקיוסק גלוסקא –  נשארת לבדה במקום]

 

תמונה 13

[המשך. קולף יושב על הכיסא בחדרו. נשמעת דפיקה מהוססת בדלת. קולף קם באי-רצון ופותח את הדלת למחצה. בפתח עומדת גלוסקא, מחייכת חיוך נבוך]

גלוסקא חשבתי להיכנס ולנחם אותך קצת.

קולף [עומד מאחורי הדלת, אינו מניח לה להיכנס]

מצטער. אני בדיוק עכשיו מעלה זכרונות על האמא שלי, לפני שאני שוכח.

גלוסקא תוכל לספר לי אותם.

קולף לא.

[הוא עושה תנועה מהוססת לכיוון סגירת הדלת, אך היא מקדימה אותו, דוחפת קלות את הדלת ונכנסת בהחלטיות פנימה]

גלוסקא שטויות, אתה מוצא חן בעיני ואני נכנסת.

[קולף נסוג ומפנה לה את הדרך, מביט אחריה בהפתעה, וסוגר את הדלת בהשלמה]

 

תמונה 14

[המשך. קולף וגלוסקא יושבים זה לצד זו על פאת מיטתו של קולף]

גלוסקא [בקול רך, מישירה את מבטה אל עיני קולף]

אתה כל-כך עדין ומתוק. כמו אוזן ורודה של תינוק אחרי אמבטיה אתה.

[קולף, היושב רגל על רגל, משחק בעצבנות באצבעות יד שמאלו. גלוסקא מבחינה בתנועת האצבעות ומביטה בהן בחיבה. ברקע מתנגן ברדיו השיר "אני חיה לי מיום ליום":


אני חיה לי מיום ליום, מפזרת את ימי לרוח,

אנשים מתחתנים סביבי, גם אני רוצה קצת לנוח,

אומרים שהאדמה שלנו מסתובבת סביב צירה;

איפה הציר שלי? לחיות זה דבר נורא.


לא כל-כך יפה,

ולא בת שש-עשרה,

אבל יודעת משהו

על העולם הזה;


ואם יושיט לי יד,

אם יגיד רוצה

תמורת מעט מאוד

אתן כל-כך הרבה.


פה ושם הופיע גבר, כמו בתחנת רכבת נידחת,

מי שרצה בי בערב, חזר בו עם עלות השחר,

אומרים שהשמש שלנו בוערת כבר מיליון שנה;

כמה יכול לבעור אדם, ובסך-הכל בשביל מה?


במהלך השיר, גלוסקא מושיטה את יד ימינה ומנסה לאחוז בידו של קולף. הוא מתחמק, אצבעות ידו מרפרפות באוויר, נעות ממנה והלאה, נוגעות בידה בנגיעות קלות ועצבניות. הם מביטים זה בזו. גלוסקא מושיטה את ידה ללטף את ראשו של קולף, אך הוא, נבוך בגלל הקרחת שלו, מוריד את ידה פעם ופעמיים אל עורפו, ששם עדיין יש לו מעט שיער, ומפנה את מבטו לצד השני. לבסוף הוא מתרצה. גלוסקא מתקרבת ונושקת על מצחו, אחר על לחיו, על קצה אפו, ואז מראה לו על קצה אפה כאומרת "נשק אותי כאן". קולף נושק לה על קצה האף, היא על קצה אפו, הוא על קצה אפה, מחככים אף באף ונסחפים לנשיקות ממש. לבסוף קולף מחבק את גלוסקא ביוזמתו]

 

תמונה 15

[המשך. קולף וגלוסקא שוכבים בחושך במיטתו של קולף, לאחר מעשה. גלוסקא מפזמת בקול שקט ובפאוזות ארוכות את הפזמון של "אני חיה לי מיום ליום"]

גלוסקא [שרה]

לא כל-כך יפה,

ולא בת שש-עשרה,

אבל יודעת משהו

על העולם הזה;

 

ואם יושיט לי יד,

אם יגיד רוצה,

תמורת מעט מאוד

אתן כל-כך הרבה.

קולף טוב, אני צריך לישון.

[פאוזה]

גלוסקא [מחייכת]

לילה טוב.

קולף ואת?

גלוסקא [מלטפת את פניו]

גם אני אירדם לי עוד מעט.

קולף [תמה, קצת מודאג]

פה?

[פאוזה]

גלוסקא מה רע פה?

[פאוזה. קולף מפנה אליה גבו, והיא נושקת את ראשו מאחור. אחרי רגע הוא נמלך בדעתו, מסתובב אליה, מתרומם ונשען על מרפקו]

קולף אני בכל זאת רואה חובה לעצמי להודיע, כדי שלא יהיו אי-הבנות: כשאני רואה אותך, לא מצלצלים אצלי שום פעמונים.

גלוסקא [חושבת רגע ארוך]

טוב. שיהיה בהתחלה בלי פעמונים.

[פאוזה]

לילה טוב.

[מסתובבת לצד שלה ונרדמת]

 

תמונה 16

[אולם המבחנים במלון של כריסטינה. אחד המועמדים מסיים את המבחן כשהוא כורע על ברך אחת ומניף את זרועותיו אל-על מול הבימה לצלילי נגינת הפסנתר]

שומר הסף תודה, תקבל תשובה הביתה.

[הנבחן קם ומתחיל לצעוד על המסלול לכיוון היציאה בלוויית שומר הסף, ולפתע מסתובב לכיוון הבימה, נעמד בפוזה של זמר אופרה ופוצח בשירה]

זמר אַמוֹרָה מִיָה…!

[אינגמר, יאקובסון והרופא מביטים זה בזה, יאקובסון מורה בידו על המשך המבחנים]

שומר הסף [קוטע את המועמד בחדות]

אין צורך!

[הזמר יוצא. פיה של כריסטינה נפער בפיהוק ואינגמר ממהר להניח את ידו על פיה להסתיר אותו]

יאקובסון [שוודית]

זה הכל להיום.

אינגמר [עברית]

זה הכל להיום.

שומר סף ישנו עוד אחד!

אינגמר זה הכל להיום.

 

תמונה 17

[המשך. שומר הסף יוצא אל אולם ההמתנה, שהתרוקן מרוב המועמדים. נשאר עדיין המועמד בתחתונים הארוכים, והזמר הלובש את בגדיו ולידו אמו]

שומר סף בשל סיבות אובייקטיביות בלתי צפויות של שעה מאוחרת, נדחה המשך המבחנים למחר בבוקר.

האם [בקול מפציר]

אז תנו לו לשיר…

שומר סף תקבלו תשובה הביתה.

בעל התחתונים הארוכים מה איתי? אני אחרון.

שומר סף בשל סיבות אובייקטיביות בלתי צפויות…

[על רקע קולו של המספר הממשיך את הסיפור, האם ובעל התחתונים הארוכים מוסיפים להפציר בשומר הסף, המתעלם מהפצרותיהם וחוזר לאולם המבחנים. האם יוצאת החוצה שלובת זרוע עם בנה, המועמד האחרון שנכשל, בעוד בעל התחתונים הארוכים מוסיף להלך בחדר ההמתנה הנה והנה]

מספר כך תם יומה הראשון של מלכת שוודיה בארצנו. ליבה, שלא החיש את קצב פעימותיו בעת המבחנים, המשיך לפעום בשלווה על מיטתה המלכותית שבמלון. אבל הרבה לבבות אחרים בכל רחבי העיר לא נחו. סערו לבבות הנכשלים במבחן, מייסרים עצמם על האושר שהיה לרגע כה קרוב וכבר חמק. סערו לבבות המצפים למבחנים ביום המחרת, מלטשים ליטוש אחרון את החיוך הכי מקסים שלהם. סער אפילו לב נשיא המדינה, אשר רצה – כל-כך רצה – לייצא למדינות אירופה, ולו רק פעם, מלך.

 

תמונה 18

[לילה. חדרו של קולף. גלוסקא ישנה במיטתו של קולף]

מספר ובחדר צונן ליד גלוסקא הישנה לא מצא מנוח גם ליבו של קולף, אשר ידע, והפעם בוודאות גמורה, כי האושר עדיין רחוק ממנו יותר מתמיד, והחלום שלו, שאין לגלוסקא חלק בו, לעולם לא יתגשם.

[קולף יושב על כיסא ליד השולחן בסלון, כותב בקדחתנות בעיפרון על בלוק כתיבה. הוא מפסיק לרגע ומשפשף בעצבנות את השולחן באצבעותיו, ושב לכתוב כשהוא מבטא בקול את המילים שהוא כותב]

קולף לא… חייתי…

[מביט לאחור לעבר חדר השינה החשוך, ושב לכתוב]

לא חייתי בכלל… אני שם קץ לחיי, במו ידי. יעקב קולף.

[תולש בהחלטיות את הדף מבלוק הכתיבה]

 

תמונה 19

[המשך. בוקר. גלוסקא יוצאת לבושה מחדר השינה אל הסלון הריק, עונדת עגיל לאוזנה. היא מחפשת את קולף במבטה, ניגשת ופותחת את דלת אחד החדרים]

גלוסקא [קוראת]

קולף! קולף!

[סוגרת את הדלת, שבה לסלון ומתיישבת אל השולחן. היא מוציאה מתיקה סיגריה, שמה אותה בפיה ומתכוננת להדליק אותה, אך אז נופל מבטה על מכתבו של קולף. היא לוקחת את המעטפה, פותחת אותה בעצבנות ומוציאה את המכתב, עיניה קוראות במהירות את הכתוב. ליד המשפט "אני שם קץ לחיי" הוסיף קולף באלכסון את המילים "בקפיצה מן הגג". גלוסקא קמה ורצה לעבר דלת הדירה, פותחת אותה ויוצאת במהירות החוצה, להזעיק עזרה. מייד לאחר צאתה נפתחת דלת חדר האמבטיה וקולף יוצא ממנו ובידו חבל ארוך. הוא ניגש אל השולחן ורואה את המכתב הפתוח, לוקח את העיפרון בידו, מוחק בקו את המילים "בקפיצה מן הגג" ורושם במקומן "בתלייה".]

 

תמונה 20

[כמה דקות לאחר מכן. חדר המדרגות בביתו של קולף, גלוסקא הזעיקה למקום את קריצר והיא דופקת על דלת דירתו של קולף]

גלוסקא קולף!

[פאוזה. מבפנים אין תשובה. גלוסקא קוראת שוב בקול חרד]

קולף!

[פאוזה. קריצר מסמן לגלוסקא לפנות לו מקום וניגש אל הדלת. הוא דופק עליה חזק, מאזין רגע וקורא בקול]

קריצר קולף! כאן קריצר!

[נצמד לדלת. בחיוך מפתה]

החיים עוד לפנינו, קולף!

[מבפנים אין תשובה. קריצר מביט אל גלוסקא, דופק שוב על הדלת וממשש אותה כאילו כדי למצוא פתח כניסה. גלוסקא מאבדת את הסבלנות]

גלוסקא הוא עשה את זה! הוא עשה את זה בפנים! תפרוץ את הדלת!

קריצר [מביט אליה במבט שואל]

איך?

גלוסקא [בכעס]

בכוח!

קריצר [בקול נרפה]

בכוח?

[הוא ממשש שוב את הדלת, מתרחק ממנה, נושק בחיפזון למזוזה ומסתער אל הדלת כדי לפרוץ אותה בכתפו. הדלת לא נפרצת. הוא חוזר על הפעולה מספר פעמים, בהחלטיות נחלשת והולכת, ולבסוף נכנע במורך-רוח, נשען עליה בלי כוח]

אני חושב שהשקעתי הלילה את כל הכוחות שלי במיטה.

[גלוסקא תופסת אותו בזרועו ומרחיקה אותו בזעם מהדלת, מביטה בו במבט מלא בוז ותוקעת לידיו את תיקה. היא פונה אל הדלת ומתכוננת להסתער עליה בעצמה, כולה נחישות. קריצר מרפה את ידיה]

זה לא יילך!

[גלוסקא מסתערת על הדלת, ללא הצלחה]

ככה אני מבזבז את עצמי לילה אחרי לילה.

[היא ממשיכה להסתער בזעם אין-אונים בעוד הוא ממשיך לדבר בקול נכאים]

אני יודע שזה בזבוז, אני יודע שמוצצים אותי, אבל… אין לי אופי להפסיק. פעם היו לי בכל זאת איזה רצונות… שאיפות…

[גלוסקא מסתערת הסתערות אחרונה, נואשת]

הכל נזל בין רגלי נשים. קריצר נזל בין רגלי נשים.

[גלוסקא מביטה בו בעוינות, אחר חוטפת את תיקה מתוך ידיו בזעם]

גלוסקא מה אתה עומד?!

קריצר [בקול עייף]

מה אני צריך לעשות?

גלוסקא רוץ תקרא למשטרה!

קריצר [נרפה]

לרוץ, לדחוף, גם לרוץ גם לדחוף, והכל על מי, על קריצר! מתי אני אישן פעם? מתי אני אנוח?

[יוצא מחדר המדרגות ומתחיל לצעוד ברחוב, מדבר תוך כדי הליכתו]

בלילה פּוּצי-מוּצי, לפנות בוקר חיפוש מתאבדים, במשך היום עובדים, לפנות ערב פוצי-מוצי. בערב בית קפה, בלילה…

[מבטו נמשך כמו מגנט אל ישבן של בחורה שחלפה זה עתה למולו]

…פוצי-מוצי. למחר ההלוויה, בלילה פוצי-מוצי. מחרתיים אזכרה, בלילה פוצי-מוצי.

[נעמד מול עובר אורח ומטיח בפניו]

מי אני לדעתכם? אין לי כוח, אין לי. פוצי-מוצי ועוד פוצי-מוצי ועוד פוצי-מוצי ואין קריצר. אין!

[ממשיך ללכת, עובר האורח מביט אחריו בתימהון]

 

תמונה 21

[כמה דקות לאחר מכן. דירת קולף. שני שוטרים פורצים את הדלת ונכנסים פנימה, ובעקבותיהם גלוסקא וקריצר]

גלוסקא [ניגשת לשולחן]

הנה המכתב.

[אחד השוטרים ניגש בסמכותיות ולוקח ממנה את המכתב. הוא קורא אותו כשעיניה של גלוסקא עוקבות אחרי הכתוב]

גלוסקא [מבחינה בשינוי שהכניס קולף בסיום המכתב. נרגשת]

הוא שינה ל"תלייה"!

[פונה הצידה ופורצת בבכי]

אוי, הוא תולה את עצמו!

[קריצר תומך בה ומוביל אותה אל הספה, מושיב אותה ומניח ידו על כתפה כמנחם. השוטר מתיישב אל השולחן כוותיק ומנוסה, פותח את תיקו ומארגן לעצמו מעין משרד קטן. גלוסקא מייבבת חרש]

שוטר [פונה אל קריצר]

תוכל לתאר לנו אותו?

קריצר [מניח לגלוסקא ומזדקף]

בערך בן ארבעים. לא גבוה.

שוטר כמה לא גבוה?

קריצר [מהסס]

בערך… אה…

[פונה אל גלוסקא]

מה הגובה של קולף?

גלוסקא [בוכייה]

מטר שישים וחמש.

[קריצר מהנהן אל השוטר הנהון של אישור]

שוטר צבע עיניים?

קריצר [חוזר כהד]

צבע עיניים?

[בהחלטיות]

חום!

[מהסס שוב]

נדמה לי… כחול.

[פונה שוב לגלוסקא]

מה צבע העיניים של קולף?

גלוסקא חום-אפור.

שוטר צבע שיער?

קריצר אין לו.

גלוסקא [מוחה תוך כדי בכי]

יש לו קצת!

שוטר שפם, זקן?

קריצר [תמה]

זקן?

[כבר לא בטוח בעצמו, פונה שוב אל גלוסקא]

יש לו זקן?

גלוסקא [מייבבת]

לא שפם ולא זקן.

קריצר [מאשר ומסכם]

לא שפם, לא זקן, לא שערות.

[השוטר סוגר את תיקו, קם ומתכונן לצאת עם חברו]

שוטר [בקול אבהי, מבין ומשתתף]

יחפשו אותו. יודיעו ברדיו. הגופה תימצא.

[לוקח את התיק ופונה לצאת. גלוסקא וקריצר מביטים אחריו נדהמים]

גלוסקא [מזועזעת]

גופה?

שוטר [סמכותי ומחייך]

תימצא, תימצא. יהיה טוב.

[יוצא וסוגר אחריו את הדלת. קריצר ניגש אל גלוסקא היושבת ובוכה, מחבק את כתפיה מאחור בהבעת תמיכה]

גלוסקא [מושכת באפה]

האושר היה כל-כך קרוב.

[פאוזה]

אחרי שהלכת הוא הזמין אותי להיכנס. הוא היה כל-כך נחמד אלי.

[פאוזה. מתייפחת, מוחה בממחטה את עיניה ופניה]

לפני שהוא נרדם, הוא אמר גלוסקא, כשאני רואה אותך, אני שומע פתאום פעמונים.

[פורצת בבכי מר, קריצר מחבק את כתפיה]

 

תמונה 22

[אחרי הצהריים, הקיוסק של גלוסקא. גלוסקא נשענת על הדלפק, שותה כוס תה במבט כבוי. ברדיו הפתוח נשמע קולה של הקריינית: "השעה ארבע והרי החדשות. בשעה זו מתקיים טקס הנחת פרחים על קבר החייל האלמוני…". תוך כדי כך מתקרב אל הקיוסק השוטר שביקר בדירתו של קולף]

שוטר גברת גלוסקא גליק?

גלוסקא כן?

[הקריינית ממשיכה ברקע: "…בהשתתפות האורחת המלכותית כריסטינה השנייה מלכת שוודיה ונשיא המדינה. נודע לנו…"]

שוטר יש לך גבר שאת יכולה להישען עליו?

גלוסקא למה אתה שואל?

שוטר יכול להיות שיש לנו משהו בשבילך במכון הפתולוגי.

 

תמונה 23

[אותה שעה, בית הקברות. פמליה צועדת אל קבר החייל האלמוני. בראש צועדות שתי חיילות ובידיהן זר גדול. אחריהן פוסעים כריסטינה ונשיא המדינה, יאקובסון, אינגמר ופודהורץ. אחריהם צועדים מכובדים נוספים וכיתת חיילים ובראשה רס"ר]

רס"ר [מצעיד את החיילים]

שמאל, שמאל, שמאל, שמאל, שמאל…

[מגיעים לצומת שבילים. פודהורץ מביט הנה והנה ומסמן לחיילות המובילות לפנות שמאלה]

שמאל-ימין-שמאל, שמאל-ימין-שמאל…

[לאחר כמה עשרות מטרים פודהורץ מביט שוב הנה והנה, מורה שוב לפנות שמאלה]

שמאל-ימין-שמאל, שמאל-ימין-שמאל…

[פודהורץ מקדים את הפמליה, מורה לחיילות לעצור, והוא עצמו רץ קדימה, רץ ימינה, רץ שמאלה, מרגע לרגע מתברר שאין לו מושג היכן הוא נמצא. הוא מנסה בכל זאת לשמור על חזות סמכותית ומורה לחיילות להמשיך בעקבותיו]

שמאל-ימין-שמאל, שמאל-ימין-שמאל…

[פודהורץ מאבד לחלוטין את הכיוון. הוא ניגש הצידה אל מאחורי אחד הקברים ומוציא מכיסו תרשים נייר, הופך אותו לכל הכיוונים. בינתיים הנשיא מאבד את סבלנותו, חורג ממקומו בפמליה וניגש אליו]

הנשיא [בתוכחה]

פודהורץ!

פודהורץ אדוני הנשיא, לא מוצא את המקום. טעיתי.

הנשיא [נדהם]

טעית?!

פודהורץ טעיתי.

הנשיא [מאיים]

פודהורץ!

פודהורץ [מוכן לכל רע]

כן, אדוני הנשיא.

הנשיא [בתקיפות]

אני רוצה את קבר החייל האלמוני! עכשיו! כאן! מייד! ברור?!

פודהורץ כן, אדוני הנשיא.

[יוצא לחפש את הקבר בעוד כיתת החיילים ממשיכה לצעוד במקום]

רס"ר שמאל-ימין-שמאל, שמאל-ימין-שמאל…

 

תמונה 24

[אחרי הצהריים, המכון הפתולוגי. מסדרון ליד חדר המתים. גלוסקא וקריצר יושבים על ספסל וממתינים, גלוסקא מחזיקה באצבעותיה סיגריה בוערת]

קריצר אני הייתי הכתובת היחידה שהיתה לו. אולי אני לא נראה כזה, אבל… אם היה לו ידיד בעולם זה הייתי אני.

[פאוזה. גלוסקא שואפת עשן מן הסיגריה]

"אם יש לי ידיד בעולם זה אתה". ככה, במילים האלה הוא אמר לי. הלוואי שהייתי מת עכשיו במקומו.

[עובר אח הדוחף לפניו עגלה עם מת מכוסה בסדין, מכניס אותה לתוך חדר המתים. לאחר רגע נפתחת הדלת, והאח מזמין אותם פנימה. הם קמים להיכנס]

אח [לגלוסקא]

אסור לעשן בחדר המתים.

[קריצר נכנס ראשון, אוטם את אפו באצבעותיו. גלוסקא עומדת להיכנס, אך נעצרת לפני הדלת הפתוחה למחצה, נשענת עליה כבתפילה]

גלוסקא [מבטה כלפי מעלה]

אלוהים, שלא ירצה בי, שלא יאהב אותי, שלא יראה אותי יותר לעולם, ובלבד שזה לא יהיה הוא.

[נכנסת פנימה. פאוזה ארוכה. גלוסקא יוצאת כשחיוך על פניה, מפנה את מבטה כלפי מעלה]

אלוהים – תודה.

[קריצר יוצא אחריה, פיו ואפו מכוסים במטפחת. האח מביט אחריהם וסוגר את הדלת]

 

תמונה 25

[המשך. הכניסה למכון הפתולוגי. גלוסקא וקריצר יוצאים, מחייכים זה אל זו בהקלה. אחריהם יוצא השוטר מן הבוקר, ניגש אליהם כידיד ותיק]

שוטר אין דבר. הגופה תימצא.

[טופח על כתף קריצר ופונה לדרכו]

 

תמונה 26

[בית הקברות, המשך. פודהורץ ממשיך לשוטט בין הקברים בחיפוש אחר קבר החייל האלמוני. לבסוף, מתחת לעץ ענֵף, הוא מוצא תלולית עפר של קבר טרי ועליה שלט זמני:"שרה קולף". הוא תולש את השלט ממקומו ומסדר מעט את תלולית העפר. הפמליה ממשיכה להתקדם לעברו]

רס"ר שמאל-ימין-שמאל, שמאל-ימין-שמאל…

[פודהורץ מנחה את הפמליה אל הקבר]

שמאל-ימין-שמאל, שמאל-ימין-שמאל, כיתה, עמוד!

[כולם נעצרים, מסתדרים אל מול הקבר]

הנשיא [בטון חגיגי]

Here we are! Unknown soldier.

[מסביר באוזני כריסטינה]

Unknown, no name. Not stupid, ha? Little country, little grave.

יאקובסון [מתייצב לימינה של כריסטינה]

Yes indeed. Little president, little soldier.

[להוראת הרס"ר, החיילים מסתדרים בשורה]

רס"ר הכיתה תתכונן למטח כבוד, הרם 'שק!

[החיילים מרימים את הרובים לירייה]

הנשיא [זוקר את אצבעו כלפי מעלה]

אש!

רס"ר אש!

[מייד עם הישמע הירייה משתלשלות מן העץ שתי רגליים של מישהו שנאבק לא להישמט. המצלמה עולהלמעלה :זהו קולף, צווארו כרוך בחבל כמי שביקש לתלות את עצמו אך ידיו נאחזות עדיין בענף]

הנשיא [מרים את מבטו בהשתאות כלפי מעלה. אל קולף]

מה זה? למות? כבר לא טוב אצלנו במדינה?

[רגליו של קולף מיטלטלות מול פני הנשיא]

יאקובסון [ניגש בזריזות אל גנן הנמצא במקום, לוקח מידיו מזמרה ארוכת זרועות וניגש איתה אל הנשיא]

Mister President.

[מושיט את זרועו אל הנשיא בתנועה מזמינה ושניהם מתרחקים מן הפמליה כמה צעדים. יאקובסון ממתיק סוד באוזני הנשיא, המחיייך בהסכמה ונוטל מידיו את המזמרה. הם שבים אל הפמליה. הנשיא מתייצב תחת רגלי קולף המיטלטלות, מביט רגע לאחור אל כריסטינה ושב ופונה קדימה. יאקובסון ממתיק סוד באוזני כריסטינה, ואחר מזמין אותה בתנועת יד לעמוד לצד הנשיא, עם אינגמר לידה]

יאקובסון [שוודית]

בבקשה.

הנשיא [חגיגי, נזהר עם זאת לא לחטוף בעיטה מרגליו של קולף]

גבירותי ורבותי…

[קולף התלוי-למחצה מביט למטה במתרחש בתדהמה ובייאוש]

…יש לנו הכבוד והזכות להיות עדים לרגע היסטורי הומאני ביחסים בין ארצנו הקטנה לשוודיה הגדולה. אני מתכבד להזמין בזה את כריסטינה השנייה מלכת שוודיה להציל אזרח בן ארצנו שאיבד את רצונו לחיות…

[בהדגשה רבת משמעות]

…מסיבות בלתי פוליטיות בהחלט!

[מושיט את המזמרה כלפי מעלה אל כריסטינה, הגבוהה ממנו בהרבה]

.Your Highness

[כריסטינה אוחזת בידיה את המזמרה, מושוטה אות אל החבל וחותכת אותו. קולף נשמט מייד מן הענף ונופל על הקרקע, שפוף על ארבע למרגלותיה של כריסטינה. לאט-לאט הוא מתרומם לעמידה ומגלה מולו את פניה של כריסטינה, המתבוננת בו במבט מלא חמלה ורוך. קולף נדהם למראה יופיה, מרים כף ידו אל פיו, נושך את אצבעו כלא-מאמין, מעביר את כף ידו על פניו ומתייפח בלא מעצור. כריסטינה מתחילה לדבר אליו בטון מרגיע]

כריסטינה [שוודית]

איך שהוא בוכה… כמה רע לו, כמה מסכן…

[מושיטה יד ומלטפת את לחיו של קולף]

די, חתלתול מסכן לי… די, חתלתול שלי… הייתי כל-כך רוצה לגרום לך אושר!…

[קולף ממשיך לבכות, נושך את שפתיו ומעביר את כף ידו שוב ושוב על פניו כמתקשה להאמין. כריסטינה מוסיפה לדבר בעוד המספר ממשיך את הסיפור]

מספר כריסטינה התרגשה מאוד. לא בכל יום מזדמן לה אדם כל-כך אומלל, ועוד על סף המוות. ובהתפעמות-פתע של ליבה הבטיחה להקדיש לו את הערב, לבלות איתו, להעניק לו ריקוד מלכותי חגיגי בשכונה שלו, לעיני כל שכניו וידידיו, להאציל עליו שעה של זוהר מלכותי אשר תשיב לו, כך האמינה, את הרצון לחיות.

כריסטינה [שוודית]

…עד שתודה שהחיים יפים! שהחיים יפים!

יאקובסון [פונה אל כריסטינה מאחור. שוודית]

אם יורשה לי… הדבר חורג מאוד מכללי הטקס!

כריסטינה יאקובסון, זה צו מלכותי!

יאקובסון בבקשה, הוד מלכותה, רק ראיתי חובה לציין: היום לא יהיו כללי טקס – מחר לא יהיו חוקי טבע!

 

תמונה 27

[למחרת אחרי הצהריים. גלוסקא נועלת את הקיוסק. קריצר בא לקראתה והם מתחבקים בשמחה, זורחים מחיוכים]

קריצר נלך אליו?

[גלוסקא מהנהנת. קריצר כורך את ידו סביב כתפה והם ממהרים יחד. ליד בית קפה קריצר עוצר]

בקבוק שמפניה על חשבון קריצר.

[נכנס אל בית הקפה, גלוסקא בעקבותיו. ניגשים אל הבר]

קריצר בקבוק שמפניה לקחת הביתה בבקשה.

[ברקע נשמע קולו של קריין חדשות. גלוסקא מצביעה לקריצר בכיוון הטלוויזיה]

קריין והרי ידיעה שנתקבלה זה עתה. כריסטינה השנייה, מלכת שוודיה, החליטה לבטל את כל המבחנים שנועדו לערב זה, ולהקדיש את הערב לבילוי חגיגי עם המתאבד קולף. בבית התרבות הישן של שכונתו, לעיני קהל שכניו, ידידיו ודיירי הסביבה, יזכה מר קולף בריקוד מלכותי עם המלכה כריסטינה, במטרה להשיב לו את רצון חייו. ועכשיו לתחזית: מזג האוויר…

[קולף לוקח את בקבוק השמפניה בידו ומתכוון לצאת. פניה של גלוסקא התכרכמו קצת למשמע הידיעה]

קריצר נלך אליו.

[מפקיד את הבקבוק בידי גלוסקא. יוצא מבית הקפה, היא אחריו. ברחוב נעצרת גלוסקא עם הבקבוק בידה, קריצר נעצר אף הוא ופונה אליה]

גלוסקא [עגמומית]

אני חושבת שאני אלך הביתה עכשיו.

קריצר מה קרה, את לא רוצה לראות אותו?

גלוסקא [אדישה כביכול]

אראה אותו מחר. אני עייפה עכשיו.

קריצר [מחייך בהבנה]

אני בכל זאת חושב שאני אגש לשם. אולי…

[פאוזה. בטון מלא משמעות]

…אני אראה את השוודית? אולי ארקוד איתה איזה ריקוד?

[גלוסקא מרכינה את ראשה בעצב. קריצר מושיט יד אל הבקבוק, ובמבט מתנצל לוקח אותו מידיה. גלוסקא מרפה מן הבקבוק בחוסר רצון]

מה לעשות, קריצר נשאר אגואיסט.

[מרים את מבטו לשמים, ושוב אליה]

זה קריצר.

[מרים יד לשלום והולך. גלוסקא מסתובבת והולכת לדרכה בצעד עייף, בעוד קריצר מתרחק בכיוון ההפוך, שורק לו פזמון ומדלג דילוגים עליזים, ותוך כדי דילוג בועט בישבנו של ילד המשחק לו על המדרכה]

 

תמונה 28

[המשך. לפנות ערב. קריצר יוצא מביתו מוכן לקראת האירוע, לבוש חגיגי ומסורק, בידו האחת בקבוק השמפניה ובידו השנייה זר הפרחים – עדיין אותו זר מהלוויית אמו של קולף. לפני צאתו לרחוב הוא מיטיב שוב את תסרוקתו ויוצא לדרך בצעד קליל]

 

תמונה 29

[ערב. אולם ההמתנה של המועמדים למבחן בסוויטה של כריסטינה. המועמד בעל התחתונים הארוכים ניצב ליד דלת אולם המבחנים, מאזין ומצפה. הדלת נפתחת ושומר הסף יוצא לחדר ההמתנה. בעל התחתונים הארוכים מנסה לנצל את הפתח שנפתח ולחמוק פנימה, אך שומר הסף עוצר בעדו, מחזיר אותו לאולם ההמתנה וסוגר את הדלת]

שומר סף [חגיגי ורשמי, כרגיל]

בשל התפתחויות…

בעל התחתונים הארוכים [ממשיך אחריו כמנוסה]

…אובייקטיביות…

שומר סף [ממשיך אחריו]

…בלתי צפויות שאינן תלויות בנו, נדחים מבחני הערב למחר בשעה עשר אפס אפס. תודה.

[חוזר לכיוון אולם המבחנים. בעל התחתונים הארוכים מלווה אותו אל הדלת. שומר הסף נכנס פנימה וסוגר את הדלת בפניו]

 

תמונה 30

[ערב. אולם בית התרבות בשכונה של קולף. קהל ממלא את האולם עד אפס מקום. על הבמה תלוי שלט בד גדול ועליו כתוב: "טוב לחיות". שדרן רדיו עומד ומיקרופון בידו, מוכן לשידור ישיר של האירוע. לצידו טכנאי קול רכון על לוח הבקרה]

שדרן [טון משופשף]

כל ההכנות הסתיימו, כל ההכנות הסתיימו. נודע לנו כי אורחי הכבוד כבר בדרך, אורחי הכבוד כבר בדרך, ואנחנו מצפים להם בנענוע עצבני של הברך.

[בפתח הכניסה לאולם צובא קהל גדול המבקש להיכנס פנימה, ושוטר חוסם את המנסים להיכנס. בין הנדחפים – קריצר, בידו האחת בקבוק השמפניה, בידו השנייה – הזר]

שוטר [הודף אותו לאחור]

אין מעבר.

קריצר [כמי שנמצא בסוד העניין]

לא, זה בסדר. אני מהשמחה.

[מנסה שוב לעבור]

שוטר [הודף אותו שוב]

אין מעבר!

קריצר אומרים לך שאני מהשמחה ואתה מעכב אותי?

[מנסה פעם שלישית]

שוטר [הודף אותו שוב, נרגז]

אין מעבר.

קריצר [כביכול מבין את השוטר, מנסה להסביר]

או-קיי, או-קיי. אני הידיד של קולף. שמי קריצר.

[פאוזה. השוטר אינו מגיב]

אני מסרתי הבוקר למשטרה על מכתב ההתאבדות שלו.

[פונה אל הקהל סביבו לבדוק את הרושם שעשו דבריו. השוטר עדיין אינו מגיב]

עכשיו אפשר לעבור לשמחה?

[מנסה פעם רביעית]

שוטר אין מעבר.

[הודף אותו שוב לאחור, במבט של "כמה פעמים כבר אמרתי לך"]

קריצר בסדר. בסדר, אתה רוצה ככה, יהיה ככה.

[במבט של "צוחק מי שצוחק אחרון"]

נחכה לקולף.

[תוחב את אצבעו לפיו ומשמיע בלחיו קול נקישה כדי להרגיז את השוטר, ומייד מסתובב הצידה בפרצוף תמים. השוטר מחפש בקהל מי השמיע את הקול, ונותן דחיפה נוזפת לאדם העומד מאחורי קריצר]

שדרן ואני רואה…

[על מסך טלוויזיה שלפניו נראים כריסטינה וקולף מגיעים במכונית מהודרת, יוצאים ממנה ומתקרבים לבית התרבות]

אני רואה… אני רואה… הם מגיעים, מגיעים…

[הקהל בבית התרבות קם על רגליו כאיש אחד ופורץ במחיאות כפיים סוערות. קולו של קריצר נשמע בקושי בתוך ההמולה]

קריצר קולף! זה קריצר!

[קולף וכריסטינה חולפים על פניו בדרך פנימה]

קולף, הבאתי שמפניה!

[קולף רואה אותו, מסב את מבטו ממנו וממשיך לפסוע בפנים חתומות. קריצר צועק בקול נואש]

קולף! קולף!

שוטר [מסתובב אל קריצר, נוזף בו]

כמה פעמים אמרו לך: אין מעבר.

קריצר [בתחושת דחיפות]

בסדר, רק תגיד לקולף שקריצר פה!

שוטר אומרים לך לֵךְ תנוח.

קריצר [כביכול משלים עם המצב]

בסדר.

[ברגע שהשוטר מפנה אליו את גבו, קריצר מנצל את הפירצה ומסתער פנימה אחרי קולף וכריסטינה, רץ וצועק]

קולף! קולף! קולף!

[שני שוטרים רצים אחריו, תופסים וגוררים אותו החוצה בעוד הוא ממשיך לזעוק]

קולף! קולף! קולף!

שוטר [מוסר אותו לשוטר שלישי]

הוא עושה צרות, סלקו אותו מהמקום!

[מוציאים את קריצר ונועלים את דלתות האולם]

שוטר [כעוס]

קריצר, קריצר, קריצר!

 

תמונה 31

[המשך. בתוך אולם בית התרבות. קולף וכריסטינה פוסעים בין השורות אל הבמה לקול תשואות הנאספים, מאחוריהם יאקובסון ואינגמר]

גבר מן הקהל כריסטינה, תצילי גם אותי!

[קולף מעניק בדרך לחיצות יד לאנשים בקהל, הבעת פניו רצינית]

שדרן חבריו של קולף קוראים לכריסטינה שתציל גם אותם! כריסטינה שבאה לארצנו למצוא לה חתן הפכה תוך שעות ספורות למושיעת הנדכאים והמיואשים.

[בקול ובאינטונציה של שדרן ספורט המתאר משחק כדורגל]

קולף שקוע עדיין בעמקי הייאוש שלו. כריסטינה אוחזת בזרועו, היא מנסה לקחת ממנו את הייאוש ולזרוק אותו ישר לבית שימוש. קולף עדיין לא נותן. לא נותן, לא נותן. אבל עוד מעט היא תרקיד אותו, היא תרקיד אותו, היא תנער אותו, היא תנער אותו, הייאוש יתנדף כמו עשן, התקווה תפרח כמו שושן, הערב יתקיים, כך הובטח לנו, כך הובטח לנו…

[מרים את הקול כמו לקראת הבקעת שער]

…בהצהרה חגיגית של קולף שהוא רוצה שוב לִחְיוֹלְף!

קולף וכריסטינה מתיישבים בשורה הראשונה, יאקובסון ואינגמר מתיישבים מאחוריהם]

שדרן הפתעה! גם נשיא המדינה פה!

[פודהורץ והנשיא נכנסים לאולם בריצה קלילה. פודהורץ מביא בזריזות שני כיסאות מתקפלים. הוא מציב כיסא אחד ליד כריסטינה, והנשיא קד לה קלות ומתיישב. את הכיסא השני מציב פודהורץ ליד אינגמר ויאקובסון, המביטים בכל המהלך בהשתאות, ומתיישב לידם. על הבמה עולה יו"ר ועד השכונה, מדבר אל המיקרופון העומד לפניו]

יו"ר ועד השכונה [חגיגי]

מלכה כריסטינה יקרה, כבוד נשיא המדינה, שכננו יעקב קולף, אישי ציבור, גבירותי ורבותי!

[אינגמר רוכן קדימה ומתרגם בלחש באוזני כריסטינה]

ברוכים הבאים למועדון התרבות הצנוע של שכונתנו! כראש ועד השכונה שלנו נבחרתי לבטא את רחשי לב הנאספים כאן כלפי שכננו האהוב יעקב קולף…

[מורה בידו אל קולף. קולף וכריסטינה מתבוננים ומאזינים בפנים חתומות]

…עם שובו אלינו מסף המוות אל מפתן החיים!

[מחיאות כפיים. הנואם מהסה את הקהל בתנועת יד]

לפתיחת אירועי הערב, ברצוני להזמין אל הבמה את מקהלת שכונתנו!

[לבמה עולה מבוגר נושא אקורדיון המוביל אחריו קבוצת ילדות וקבוצת נשים וגברים זקנים]

…והיא תשיר לנו שיר שחובר במיוחד לרגל המאורע המופלא, על-ידי מר עמיחיל מנוחה, המורה למוזיקה…

[הילדות, הזקנות והזקנים מסתדרות בצורת מקהלה, ילדות מלפנים, זקנות וזקנים מאחור]

…והוא גם ילווה את המקהלה שלנו באקורדיון.

[לוקח את המיקרופון ומציב אותו ליד המורה למוזיקה. הילדות מתכוננות לתחילת ביצוע השיר, נשכבות על צידן לרגלי הזקנות בתנוחה של "לילה", כפות הידיים ככרית מתחת לראש. ברגע שהמורה מתחיל לנגן הן קמות ומבצעות תנועות של "בוקר". לאורך כל השיר, הזקנות שרות והילדות מבצעות תנועות ש"מאיירות" את המילים, כגון "הליכה" ו"עבודה"]

מקהלה [בעוז]

לקום בבוקר חי, זה כל-כך נעים,

הולכים לעבודה, עובדים-עובדים-עובדים,

עובדים עד שגומרים – זה נקרא חיים.

לקום בבוקר חי זה כל-כך נעים!

 

תמונה 32

[המשך. רחוב חשוך. מכונית משטרה נעצרת בחריקת בלמים, אחת מדלתותיה נפתחת וקריצר מושלך החוצה עם בקבוק השמפניה והזר. כדי כך הזר נופל על הארץ. קריצר מרים אותו וצועק לעבר המכונית המתרחקת]

קריצר פשיסטים!

 

תמונה 33

[אולם בית התרבות. המקהלה ממשיכה לשיר, אינגמר ממשיך לתרגם לכריסטינה]

מקהלה [בקצב איטי ובקול רך, בעוד הילדות מציגות תנועות של "לילה"]

לישון בלילה חי, זה כל-כך נעים,

שוכבים על המיטה, חולמים-חולמים-חולמים,

חולמים עד שגומרים – זה נקרא חיים.

לישון בלילה חי, זה כל-כך נעים!

[הילדות קמות שוב במרץ ומסיימות בתנועות "בוקר"]

לקום בבוקר חי, זה כל-כך נעים!

[המקהלה יורדת מן הבמה לקול מחיאות כפיים של הקהל. קולף מוחא כך בנימוס, כריסטינה ממשיכה להביט נכחה ללא הבעה]

יו"ר ועד השכונה רשות הדיבור והברכה למכולת! אדון וגברת לַקְס!

[מזמין את בני הזוג בתנועת יד ומתאים את המיקרופון לגובה המתאים. הם מתייצבים על הבמה בעמידה רשמית]

גברת לקס [נוזפת]

מה זה פה קולף? מה קורה איתך? התפלאנו מאוד כששמענו. למות?! לשכב לנוח?! מה איתך!

[אדון לקס מהנהן בהסכמה, מעביר את משקל גופו מרגל אל רגל]

אני זוכרת את אמא, וזוכרת אותך. בן-אדם שקט, עומד בתור. אז מה פתאום?! השתגעת?!

[פייסנית]

נו, שתחיה. בשמי ובשם בעלי. דבורה.

[יורדים מן הבמה לקול מחיאות כפיים של הקהל]

יו"ר ועד השכונה החזן המהולל, בן שכונתנו, מרדכי גולדמן, מי שעשה קריירה בין-לאומית בקהילות אירופה ואמריקה ושב לשכונתנו עטור כבוד ותהילה, יסיים את תוכניתנו האמנותית בקטע התפילה המפורסם שלו, "שובי נפשי למנוחייכי". בבקשה.

[שני שוטרים מעלים לבמה כיסא גלגלים שבו ישוב ישיש בחליפה ובמגבעת, המצמיד אל חזהו עטיפת תקליט. הישיש בוהה נכחו. יו"ר ועד השכונה ניגש אליו ולוקח מידו את התקליט, ובאותו זמן שני השוטרים מעלים לבמה כיסא ועליו פטפון. יו"ר הוועד מניח את התקליט על הפטפון, מפעיל את המכשיר ומטה את המיקרופון אל גולדמן. מן הרמקולים נשמע קטע החזנות "שובי נפשי למנוחייכי". למשמע קולו המוקלט מהנהן הישיש קלות בסניליות, כמאשר "זה אני"]

 

תמונה 34

[אותה שעה. גלוסקא בדירתה, יושבת בסלון על כורסה מול הטלוויזיה לבושה בתחתונית, בידה האחת סיגריה ובשנייה מניפה. נשמע קולו של החזן מרדכי גולדמן ומן הטלוויזיה ניבט ראשו המתנועע. גלוסקא קמה, ניגשת אל הטלוויזיה ומכבה אותה, אחר הולכת ומתיישבת אל שולחן בפינת הסלון, מעין שולחן איפור קטן שעליו ניצב ראי גדול. היא מניחה את הסיגריה על השולחן, מורחת אודם על שפתיה ומתבוננת בדמותה שבראי במבט בוחן]

גלוסקא מה רוצים ממך, גלוסקא?

[פאוזה]

את יפה!

[פאוזה. מחייכת בהסתייגות]

יפה מסוגך.

[נשענת במרפקיה על השולחן ומשעינה את סנטרה על כפות ידיה. חיוך רחב]

אמרו לך אפילו שאת דומה למישהי שדומה לשחקנית קולנוע.

[פאוזה. בהדגשה]

שתי פסיעות של דמיון בינך לבין היופי, האהבה, האושר.

[פאוזה. בתרעומת עצמית]

מה את מוצאת אם כך בקולף? הוא אפילו לא דומה למישהו שדומה למישהו, הוא לא דומה לאף אחד. מסכן בלי סוג בלי מין.

[פאוזה. לוקחת מן השולחן פרח-בד לבן ומצמידה אותו בקוקטיות לשיער שעל רקתה הימנית, מחייכת אל עצמה חיוך מאושר]

נו, מה חסר לך עכשיו? את כבר לא דומה למישהי שדומה, את עצמך דומה.

[פאוזה]

בטח ישנה באיזשהו מקום בעולם בחורה שאומרת עכשיו: מה רוצים ממני? אני דומה לגלוסקא שדומה לשחקנית קולנוע.

[פאוזה. משעינה שוב את סנטרה על כף יד אחת]

כן, כן, קולף, האיש שלא דומה לאף אחד.

[מחייכת שוב ולוקת בידה את הסיגריה]

 

תמונה 35

[המשך. אולם בית התרבות. קטע החזנות מסתיים בפינאלה אדיר בעוד גולדמן הישיש ממשיך להניע את ראשו כמקודם. למחיאות הכפיים של הקהל וכל המכובדים, פרט לכריסטינה, יו"ר ועד השכונה מחזיר לידיו את התקליט ומודה לו בקידה קלה]

שדרן [מתון, מרוויח זמן]

סוף הנאום והברכות… והתוכנית האמנותית… תזמורת עולה לבמה, עולה לבמה…

[על הבמה מסתדרת לישיבה רביעיית מיתרים]

…תזמורת על הבמה, על הבמה…

יאקובסון [באוזני קולף, תקיף]

We expect you, of course, to declare at the end of the dance that life is wonderful.

[כמעט מאיים]

There is no other possibility!

יו"ר ועד השכונה אני מזמין את המלכה כריסטינה השנייה ואת שכננו יעקב קולף למסמר הערב: הריקוד המלכותי!

[כריסטינה קמה ממקומה, אחריה קולף וכל שאר המכובדים. כריסטינה וקולף מביטים זה אל זו. האורות באולם כבים ונדלקות נורות סביב רחבת ריקוד עגולה. כריסטינה וקולף עולים עליה ומתייצבים זה מול זו. אינגמר מתייצב מאחורי כריסטינה, מוכן לתרגם. לפתע עולה גם הנשיא אל הרחבה]

שדרן הנשיא על שפת רחבת הריקודים, הנשיא רוצה לרקוד… האם הנשיא ירקוד?…

[הנשיא מביט רגע ארוך בזוג המתכונן לריקוד, אחר נמלך בדעתו, נסוג אחורנית ומתיישב על כיסאו]

לא, הנשיא לא ירקוד. קולף וכריסטינה כבר מוכנים. התזמורת תתחיל מייד.. מייד…

[הנגנים מניפים את קשתותיהם. כריסטינה מרימה את זרועה השמאלית בתנועה איטית מאוד ומניחה את ידה בעדינות מלכותית על כתפו הימנית של קולף. קולף מניח בהיסוס את יד ימינו על מותניה של כריסטינה ונוטל בשמאלו את יד ימינה, באחיזת ואלס. הנגנים פותחים בנגינת ואלס והזוג מתחיל לרקוד באיטיות. אינגמר מסתחרר סביבם בתנועות ריקוד, מקפיד להיות בקירבת כריסטינה, קשוב ומוכן. תנועותיו של קולף קפואות בתחילה, אך בהדרגה גובר בטחונו והוא מוביל את כריסטינה ביתר מיומנות, לרגעים מחייך אליה. ברגע מסוים הוא עוצר את תנועתם, מצמיד אליו את כריסטינה ועוצם את עיניו כלא מאמין למה שנפל בחלקו, ואז ממשיך לרקוד]

 

תמונה 36

[המשך. לילה. קריצר משוטט ברחוב עם הבקבוק והזר. הוא עובר ליד צמד קבצנים היושבים ליד בית הרוס בפאתי מגרש ריק. אחד הקבצנים מנגן במפוחית, הקבצן השני פונה אליו, מצביע על הבקבוק שבידו]

אברבנאל סלח לי! הבקבוק הזה קצת בודד.

[מראה לו בקבוק משלו]

יש לו פה חבר.

קריצר [בסלחנות]

תודה. מחכים לי במלון.

[מראה את הבקבוק שלו במעין התנצלות]

תיירת.

[הולך לדרכו בעוד המפוחית ממשיכה לנגן. אחרי רגע חוזר, קורץ אליהם]

בעצם יש לי איזה שעה.

[מתיישב, לוחץ את ידו של הקבצן המציג את עצמו]

אברבנאל אברבנאל.

קריצר נעים מאוד, שמי קריצר.

אברבנאל [אל הקבצן המנגן במפוחית]

אורח בא. תגיד לה את השם שלך.

[בעל המפוחית ממשיך לנגן]

תגיד את השם שלך, נו?

[לקריצר]

שמו מוכיח.

מוכיח [מוציא לשנייה את המפוחית מפיו]

מוכיח – אביך המסריח.

[חוזר לנגן]

אברבנאל שמו מוכיח, מוכיח.

מוכיח [כמקודם]

מוכיח – אביך המסריח.

אברבנאל [לקריצר, מתנצל]

הוא כזה, אבל שמו מוכיח.

מוכיח [כמקודם]

מוכיח – אביך המסריח.

קריצר [לאברבנאל]

אולי נחליף נושא.

[למוכיח]

שמי קריצר.

מוכיח [מוציא לשנייה את המפוחית מפיו]

קריצר? אביך הפליצר.

[חוזר לנגן. קריצר קם ללכת נעלב. אברבנאל עוצר בעדו]

אברבנאל בוא תחזור.

[מורה לו לשבת לידו. קריצר מתרצה ומתיישב, מתחיל להסיר את עטיפת בקבוק השמפניה. אברבנאל מדליק רדיו טרנזיסטור קטן ומוכיח חדל מנגינתו. הם מקשיבים לשידור הריקוד של קולף וכריסטינה]

שדרן [מתוך הרדיו]

הריקוד בעיצומו, הריקוד בעיצומו… שני זוגות רגליים, אחד מלכותי, אחד סמרטוטי…

אברבנאל [מהורהר]

ריקודים… מלכה… עסק…

[לקריצר, מעשי]

תפתח!

[לקול נגינתה של רביעיית המיתרים הם שותים מן הבקבוקים ומעבירים אותם ביניהם]

 

תמונה 37

[המשך. אולם בית התרבות. הריקוד נמשך]

שדרן הם ממשיכים לרקוד, ממשיכים לרקוד… קולף מהופנט! הדבר הכי נפלא בחייו קורה לו זה עתה… נמצא בין זרועותיו…

[קולף וכריסטינה מסתחררים על רחבת הריקוד בוואלס מהיר]

…בין זרועותיו, בין זרועותיו, רבותי, בין זרועותיו… הקהל עוקב בנשימה עצורה אחר הריקוד. כולנו היינו רוצים את הדבר הכי נפלא בין זרועותינו, אבל אין לנו, אין לנו… רק לקולף, רק לקולף…

[הריקוד מסתיים בפינאלה מסחרר, קולף מחייך באושר. משתררת דממה. קולף מרפה מכריסטינה, עומד כשפניו ממנה והלאה, כתפיו נשמטות]

אינגמר [באוזני קולף]

החיים יפים. החיים יפים. מר קולף.

קולף [מרוכז בעצמו, בקול שקט]

החיים יפים.

[לפתע פורש את ידיו לצדדים וזועק בכל כוחו, כמי שהבין זה עתה משהו עצום]

החיים יפים!!

 

תמונה 38

[המשך. לילה. הסוויטה המלכותית. כריסטינה נכנסת ואחריה יאקובסון ואינגמר. דלת צדדית נפתחת ומציץ המועמד בעל התחתונים הארוכים]

בעל התחתונים הארוכים סליחה, אני נמצא פה כבר יומיים. אולי…

[הם עוברים על פניו ללא מילה. הוא קורא אחרי כריסטינה, מנופף באצבעו לאזהרה]

אני לא אתחתן איתך!

[נכנס וסוגר אחריו את הדלת]

 

תמונה 39

[המשך. לילה. אברבנאל, מוכיח וקריצר באותו מקום, שתויים. אברבנאל מתחיל לשיר ומוכיח מלוה אותו במפוחית]

אברבנאל [שר]

פעם, בעודני ילד, גיליתי במכנסי כפתור,

כאשר פתחתי אותו, ראיתי תחתיו ציפור.

ציפור קטנה, רטובת מקור,

"ילד", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

 

אחר-כך נעשיתי נער וליטפתי בלילות את הציפור,

היא פרשה כנף כל הלילה, רוטטת מכוח עצור.

את כל תקוותי תליתי בציפור,

"נער", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

[קם ממקומו ופורש את ידיו אל קריצר בתנועת הזמנה לריקוד. קריצר קם]

קריצר [פורש את ידיו לצדדים וצועק בכל כוחו]

כריסטינה!!!

[עם הפזמון, אברבנאל וקריצר מתחילים לרקוד ואלס קופצני של זוג גברים שתויים. המצלמה משוטטת בעיר ומגלה זוגות רוקדים ואלס – צעירים וקשישים, בסלון דירתם, במטבח, או בחוץ, בבית קפה]

אברבנאל [שר]

ציפור מכנסי השבת שלי,

ציפור תחתוני המתוחים,

זמיר מנגינת הלילות שלי,

דרור חלומותי הנשכחים.

[אברבנאל וקריצר מתיישבים. אברבנאל ממשיך לשיר]

בא היום נעשיתי גבר, יצאתי בלילות עם הציפור,

והייתי מוצא לה טרף, פה חור וגם שם איזה חור.

והיא ניקרה ללא מעצור,

"גבר", היא אמרה לי, "אני אביא לך את האושר הכי גדול".

 

שנים חלפו, הזדקנתי, היא נעשתה קצת עייפה, הציפור,

פה ושם היה כבר צורך להושיט לה יד ולעזור.

לפנים היא היתה מנמנמת בחור,

"חבר", היא אמרה לי, "תעיר אותי כשיבוא האושר הגדול".

 

ציפור מכנסי השבת שלי,

ציפור תחתוני המתוחים,

זמיר מנגינת הלילות שלי,

דרור חלומותי הנשכחים.

 

עכשיו הכל כבר עבר ובמכנסי עוד רועדת ציפור,

ציפור קטנה ומצומקת, כל הלילה רועדת מקור.

ודמעה יבשה בקצה המקור,

"סבא", היא לוחשת לי, "טעיתי, אתה יכול לסגור את הכפתור".

[קריצר קם לאיטו, מרים את הזר ומתחיל להתרחק]

 

תמונה 40

[המשך. לילה. אולם בית התרבות הריק והחשוך. קולף מתנועע על הרחבה בקצב ואלס איטי, עיניו עצומות, ידיו פרושות לצדדים כאילו הוואלס עם כריסטינה עדיין נמשך. אל האולם נכנסת גלוסקא. היא מתקרבת, אוחזת בידיו של קולף ומשתלבת בתנועת הריקוד שלו]

קולף [בעיניים עצומות]

ידעתי שתחזרי.

[פאוזה. גלוסקא מחייכת חיוך מהוסס]

ידעתי שתחזרי, כריסטינה.

[גלוסקא מרצינה, אך ממשיכה לרקוד]

ידעתי שאת היחידה הרואה אותי כפי שאני באמת. בתוכי, עמוק, מתחת לבגדים, לעור ולבשר. את היחידה היודעת כמה אני יפה, ואיזה חלומות יפים יש לי. וכמה אהבה. אהבה ששמרתי רק לך.

[גלוסקא ממשיכה לרקוד, מביטה במבט אוהב בקולף הרוקד ומדבר בעיניים עצומות]

למה נתת לי לחכות כל השנים הארוכות האלה? יכולתי למות אלף פעמים עד שבאת. כמעט איחרת. [גלוסקא ממשיכה לרקוד ולהביט באהבה בפני קולף, כאילו מילות האהבה שלו נועדו לה]

החיים כל-כך קצרים, איך אספיק את כל האושר העצום המחכה לי? איך אפצה את ליבי על כל הצער?

גלוסקא [לא מתאפקת. ברכות]

אני אוהבת אותך.

[קולף פוקח את עיניו כהלום-רעם, רואה מולו את גלוסקא]

לא איכפת לי אם תחלום לפעמים על מלכה.

קולף [מעווה את פניו. בכעס]

למה מגיעים לי הפנים האלה?!

[הודף את פניה בכף ידו בכוח ובזעם]

למה מגיע לי הבשר הזה?

[דוחף אותה בכתפיה ובכל גופה בתיעוב]

למה זה? למה זה? למה זה? למה זה?!

[פאוזה]

למה אתם רודפים אחרי כל הזמן? למה אתם לא נותנים לי מנוחה? מה לי ולכם?

[בבוז ומשטמה]

העולם שלי לא כולל אתכם! לא את הבית הזה, לא את השכונה, לא את החנות הזאת, לא את הבגדים שלי, לא את השם שלי, לא אותך, גלוסקא! לא אותך, לא אותך, לא אותך!

[פונה ממנה ומליט את פניו בידיו בייאוש]

גלוסקא [בהשלמה שקטה]

טוב. אני הולכת.

[קולף נשאר באותה תנוחה, ידיו מכסות את פניו. גלוסקא עושה צעד ללכת, אך חוזרת על עקבותיה]

מגיע לי לפחות שתפתח את העיניים כשאתה נפרד ממני.

[בקול מלא עלבון]

אני לא חלאה כל-כך גדולה שאי-אפשר להסתכל עלי!

[צועקת בכעס]

אני רוצה שתראה אותי כשאתה נפרד ממני!

קולף [מצמיד בעקשנות את ידיו אל פניו]

לא.

גלוסקא [בזעם]

אני רוצה שתראה אותי!!

[היא מסירה בכוח את ידי קולף מפניו, אך הוא שב ומכסה אותן בלי להסתובב אליה]

אני רוצה שתראה אותי! אני רוצה שתראה אותי!

[היא נאבקת איתו שיסיר את ידיו מפניו, הוא נאבק, ולבסוף הודף אותה בכוח מעליו ומפיל אותה על הרצפה. מפתח האולם נשמע קולו של קריצר]

קריצר [מתקרב בהילוך מתנדנד, בידו עדיין הזר]

אה!! אה הה הה… גם דופק את החברים שלו… גם מכה את הנשים שלו… גם קטן…

[פאוזה. תיאטרלי]

בּוֹנג'וֹרנוֹ מוּסוֹליני!

[מתקרב, מניף לעברו של קולף אצבע מאיימת]

אני את החשבון עוד אגמור איתך, קולף. יש עדים.

[מושיט יד לגלוסקא ועוזר לה לקום, ותוך כדי כך נופל בעצמו על הרצפה]

עוד אגמור!

[הוא קם במאמץ בעזרת גלוסקא, מנסה לייצב את עצמו. גלוסקא פונה ללכת משם. קריצר מצטרף אליה, כורך את זרועו סביב כתפה]

אני מבין, אין שמה מה לאהוב. טעיתי. כולנו טעינו.

[מנחם אותה, נושק על כתפה. גלוסקא משתמטת בעדינות. הם יוצאים מן האולם. קולף נשאר נטוע במקומו, בוהה באוויר, כמו רואה משהו שאחרים אינם רואים. לבסוף מסתובב ונע ממקומו, מוצא כיסא ומתיישב עליו]

מספר כך תם יומה השני של מלכת שוודיה בארצנו. יום שבו הצילה ממוות נפש אומללה, אשר ישבה עכשיו בחושך לבדה ושאלה: מה עכשיו?

 

תמונה 41

[למחרת. הקיוסק של גלוסקא. גלוסקא מנקה בידה האחת את הדלפק, בידה השנייה סיגריה. בירנבוים ניגש אל הקיוסק]

בירנבוים כוס בירה, קטן.

[גלוסקא מניחה כוס על הדלפק, מוציאה מן המקרר בקבוק בירה, ולאחר היסוס קל מציבה כוס נוספת ליד הראשונה ומוזגת בירה לשתיהן. שניהם מחליפים מבטים, מרימים את כוסות הבירה כעושים "לחיים" ולוגמים מן הכוסות]

מגיע מזל טוב?

גלוסקא אני פותחת דף חדש.

בירנבוים [בעניין רב]

דף חדש? תכתבי למעלה: בירנבוים.

[פאוזה]

שמי בירנבוים.

גלוסקא [מביטה בעיניו]

כתבתי בירנבוים.

בירנבוים כתבת בירנבוים?

גלוסקא כתבתי בירנבוים.

[לוקחת מטלית ומנגבת את זרועו של בירנבוים שנרטבה מן הדלפק]

בירנבוים תעשי קו מתחת לבירנבוים.

גלוסקא עשיתי קו.

בירנבוים מתחת לקו תכתבי בצד ימין: סוחר שטיחים.

גלוסקא כתבתי.

בירנבוים חמישים ואחד.

גלוסקא [מחייכת בעידוד]

כתוב.

בירנבוים אלמן.

גלוסקא כתוב.

בירנבוים [נרגש מעט, ממצמץ בעיניו]

תעברי שורה חדשה ותציירי פרח.

גלוסקא [מצחקקת]

איזה פרח?

בירנבוים [בהרמת גבות רבת-משמעות]

אדום!

 

תמונה 42

[בוקר. קולף ניצב למרגלות המלון של כריסטינה, נושא עיניו כלפי מעלה. בהחלטה אמיצה הוא נכנס למלון ועולה למעלה. מול דלת הסוויטה המלכותית הוא נעצר, מהסס מעט, שולח יד לדפוק על הדלת, אך ברגע האחרון ידו נעצרת באצבעות פרושות. הוא מסתובב לאחור לראות אם אין איש במקום, מנסה שוב ונעצר שוב באותה צורה, חוכך ידיים בעצבנות, ושוב שולח יד, והפעם ידו נעצרת כאילו גילה לכלוך קל על הדלת, הוא "מנקה" אותו באצבעותיו, אחר שולף ממחטה לבנה ו"מנקה" ביתר יסודיות, ולבסוף מתייאש מעצמו, מניף את זרועותיו לצדדים, ואז פוגע לא בכוונה במשקוף ומשמיע קול דפיקה. הדלת נפתחת ומופיע אינגמר]

אינגמר [יבש וקצר]

כן?

קולף [מהסס]

אני קולף.

[פאוזה]

מאתמול.

אינגמר [עוד יותר יבש]

כן?

קולף [מחכך את ידיו זו בזו בעצבנות]

כלום. חשבתי… רציתי… יש לי משהו למלכה.

[פאוזה]

פרטי.

אינגמר [בשמץ עוינות]

כן?

קולף כן.

[אינגמר סוגר את הדלת בלי לענות. קולף נשאר בחוץ ממשיך לחכך את ידיו בלי לדעת מה לעשות. הדלת נפתחת שוב]

אינגמר [נחרץ מאוד]

מר קולף, מה שהיה אתמול – נגמר.

קולף [מסרב לקבל]

לא.

אינגמר לא?

קולף לא.

[אינגמר סוגר שוב את הדלת בלי לענות. קולף ממשיך להמתין בחוץ בעצבנות. הדלת נפתחת שוב]

אינגמר [אדיב אך תקיף]

מר קולף, להיכנס אל המלכה מחוץ למניין – בלתי אפשרי. אבל, מתוך רצון להמשיך להעניק לאדם כמוך את ההרגשה שחיים יפים, החליטה לשכת הטקס באופן יוצא מן הכלל על ז'סטה מיוחדת של חסד – מבחן מועמדות מן המניין בפני הוד מלכותה.

[סוגר את הדלת]

 

תמונה 43

[המשך. אולם המבחנים. שומר הסף מכניס את קולף, בנעליים ותחתונים בלבד, אל מסלול המבחנים]

שומר סף מועמד מספר שתים-עשרה אל"ף, יעקב קולף!

[לקול נגינת הפסנתר צועד קולף, כמו המועמדים הקודמים, לכיוון הבמה בצעדים ספורטיביים, מניע את זרועותיו לצדדים. כמו במבחנים הקודמים, כריסטינה יושבת על הבמה ולידה, מצד אחד, הרופא המצויד בסטטוסקופ, ומצד שני אינגמר ויאקובסון. קולף מגיע אל הבמה, כורע על ברכיו בתנועה אבירית, ומניף זרועותיו אל-על בפוזת סיום. שומר הסף מנמיך קצת את ידו המושטת של קולף, המפריעה לו לקרוא מן הנייר]

בן 40, גובה 165 ס"מ, משקל 58 קילוגרם, שען!

[הרופא בודק את הדופק של כריסטינה]

השכלה אין, משפחה אין, רכוש אין, כסף אין, כשרונות אין, אמביציוזי.

[הרופא מניע בראשו לשלילה לעבר אינגמר, אינגמר "מתרגם" בתנועת ראש ליאקובסון, ויאקובסון מורה בידו לסיום המבחן]

תודה, תקבל תשובה הביתה.

[קולף קם על רגליו, מביט בכריסטינה כלא-מאמין]

מר קולף, בבקשה לחזור.

[פאוזה. קולף מצביע על עצמו כאומר "אבל זה אני!" וכריסטינה מביטה בו במבט חסר הבעה]

מר קולף בבקשה לחזור. מר קולף, אתה שומע?!

[קולף מנסה להסות בידו את שומר הסף כמנסה להרוויח זמן]

אינגמר [בעדינות אך בתקיפות]

מר קולף, המבחן נגמר.

[קולף מנסה כמה צעדי ריקוד ימינה ושמאלה, בהנפת ידיים אלגנטית לצדדים]

אתה נכשלת במבחן, מר קולף. נבקש ממך לפנות את המקום!

[קולף ממשיך בתנועות הריקוד. מאחור מגיעים שני משרתים חסונים, אוחזים בקולף בבתי השחי, מרימים אותו כלפי מעלה וגוררים אות לאחור כשידיו מתנפנות במחאה, לקול נגינה נמרצת של הפסנתר]

 

תמונה 44

[מאוחר יותר באותו יום. רחוב. המון מתקהל. סמל המשטרה חרוזי מפנה כלפי מעלה את המגאפון שבידו]

חרוזי מר קולף, אנחנו משתתפים בצערך, אבל אתה מוכרח להבין את המציאות.

[פאוזה]

יש מישהו שהיית רוצה לראות אותו? לדבר איתו? להיפרד ממנו?

[פאוזה]

מר קולף, אתה בכלל שומע אותי?

[הוא מסמן בידו לשוטר נוסף, המביא כיסא ומציב אותו לידו. חרוזי עולה על הכיסא ומנסה שוב]

מר קולף, עכשיו אתה שומע אותי? בסדר, אם יש לך דרישות, מה הן הדרישות שלך?

[פאוזה. בהדגשה רבה]

מר קולף, אתה שומע אותי?!

[המצלמה המתרחקת מגלה את קולף היושב על גג הבניין, רגליו משתלשלות כלפי מטה משפת הגג, פניו שטופות זיעה, מבטו מיואש]

 

תמונה 45

[אותה שעה. בית קפה. גלוסקא יושבים ושותים קפה בשתיקה]

גלוסקא למה אתה שותק?

בירנבוים [מעט נבוך]

אני אגיד לך את האמת, אני פוחד לעשות רושם רע. אני לא משכיל, אני איש פשוט…

[מושך בכתפיו]

…סוחר!

גלוסקא גם אני פשוטה.

בירנבוים את דווקא נראית פיקחית.

גלוסקא [מחייכת]

באמת?

בירנבוים [מהנהן]

ולא מכוערת!

גלוסקא [מצחקקת]

זה חדש בשבילי.

[מבחוץ נשמעת סירנה של אמבולנס]

בירנבוים [מחייך כמעודד]

וצוחקת עם הומור!

 

תמונה 46

[המשך. הרחוב ליד הבניין שקולף על גגו. אחים סניטריים פותחים את הדלת האחורית של האמבולנס, מוציאים רמקול, מיקרופון, שטיח, שולחן וכיסא ומציבים הכל על המדרכה]

חרוזי [קורא במגאפון]

מר קולף, אתה שומע אותי? אני רוצה להציג בפניך את הפרופסור לוּץ.

[פאוזה]

הפרופסור לוץ רוצה לעזור לך, מר קולף. אתה שומע אותי?

[קולף מתנועע במקומו באי-שקט. פרופסור לוץ מתיישב על הכיסא. בתנועות של פסיכיאטר מיומן הוא מסיר את משקפיו ומניח אותם על השולחן, מוציא מן הכיס הפנימי של מקטורנו זוג משקפיים נוסף, מרכיב אותם ונועץ מבט בעיניים מצומצמות בקולף היושב על הגג. הוא נוטל עט בידו ומשתעשע בו בשעת דיבורו]

לוץ [בטון הרצאתי, כמו אל מטופל מתחיל]

מר קולף.

[פאוזה דידקטית. בקול מרגיע]

אני מבקש ממך לשבת בנוח, גוף רפוי, לא מאומץ, ידיים לצדדים, לנשום לאט ועמוק, ולתת למחשבות לזרום חופשי.

[קולף מביט מן הגג במבט של ייאוש ומבוכה. פרופסור לוץ ממשיך בקול מונוטוני, משועמם מעצמו]

את השעה הקרובה של הטיפול נקדיש לשיחה על החוויות המיניות של הגיל הטרום-אינפנטילי, האינפנטילי והפוסט-אינפנטילי שלך. הייתי רוצה לשם התחלה, בשביל…

[קולף בוהה בנכחו]

מספר בעוד מאמצים קדחתניים להצלת חייו נמשכים סביבו, ישב קולף יום תמים, מזיע מחום ומפחד, בעיקר מפחד, והוא מנסה זו הפעם השלישית תוך יומיים לאזור אומץ ולעשות סוף סוף את הצעד הבלתי נמנע, הצעד היחיד שנותר לו, לקפוץ למטה ולמות.

[תוך כדי דברי המספר קולף מנגב את פניו המזיעות, פושט את מקטורנו, ולבסוף פותח את כפתורי חולצתו, נושם בכבדות, מבטו מיואש. הפסיכיאטר ממשיך את "הרצאתו" בתנועות ידיים ממחישות, לבסוף מסיר את משקפיו, מחליף אותם כמקודם ומתכונן לסיים]

…ובכן, סיימנו את הדיאגנוזה, יש לנו פרוגנוזה ולפנינו האנליזה.

[פאוזה]

מר קולף, אנחנו בדרך הנכונה, להתראות בפעם הבאה.

[קם ומתכונן ללכת]

חרוזי [אוחז בזרועו]

פרופסור לוץ…

לוץ כן?

חרוזי [מצביע על קולף]

מה עם להוריד אותו מהגג?

לוץ [ענייני]

אני מעריך שנתיים.

חרוזי [חוזר כהד]

שנת…

[קולט פתאום, מבוהל]

שנתיים?!

לוץ [בקי ורגיל]

פלוס-מינוס.

חרוזי [הרוס]

שנתיים…

 

תמונה 47

[המשך. ברחוב תנועה של קהל הולך ובא, נשמעים קולות "תירס חם! תירס חם! חם! תירס!" ואנשים ניגשים לקנות בדוכן. קולף מביט למטה בייאוש גובר והולך, מדי פעם פורש ידיו לצדדים כמנסה לקפוץ למטה, אך אינו מוצא כוח לעשות זאת. אנשים בקהל שולפים משקפות ומתבוננים בו. קולף מתנשם בכבדות, בעיני רוחו חולפות בזו אחר זו תמונות מחייו, שבהן חוזרת שוב ושוב תמונת הריקוד המלכותי עם כריסטינה: השעונים בחדר עבודתו בחנות, עיני אמו על ערש מותה, גלוסקא בפתח דירתו, נסיון ההתאבדות שלו על קבר החייל האלמוני, הפרידה מגלוסקא, סיום המבחן לפני כריסטינה, שני המשרתים הגוררים אותו החוצה ומבטה האטום של כריסטינה, ולבסוף תמונת סיום הריקוד, הרגע שבו אינגמר ניגש ואומר באוזניו "חיים יפים, מר קולף"]

קולף [כחוזר לאותה תמונה, בהמשך לדברי אינגמר, משלב את אצבעות ידיו וזועק]

כריסטינה!!

חרוזי [שישב על הכיסא מנומנם, מתעורר בבהלה]

מה?

[אל השוטר שלידו]

מה הוא אמר?

[במגאפון, אל קולף]

מה כריסטינה? מה כריסטינה, מר קולף?

קולף [במבט תקיף ובקול נחרץ]

כריסטינה! כאן! שלי! עכשיו או שאני מת!

חרוזי מר קולף, עם כל הרצון הטוב, זה ייקח קצת זמן.

קולף [נרגז]

עכשיו!

חרוזי מר קולף, אנחנו נזדרז. רק תן לנו קצת זמן להביא אותה. תן לנו שנתיים… אה, שעתיים! עד תשע והכל מסודר.

[קולף מביט בו בחוסר אמון, מתנשם בכבדות]

 

תמונה 48

[המשך. אולם ההמתנה שליד אולם המבחנים במלון של כריסטינה. מספר מועמדים יושבים על הספסל לאורך הקיר לבושים תחתונים בלבד. בעל התחתונים הארוכים מתהלך הלוך ושוב. שומר הסף יוצא אל אולם ההמתנה. בעל התחתונים הארוכים ניגש אליו]

בעל התחתונים אני הייתי פה קודם. שלוש עשרה.

שומר סף בשל סיבות אובייקטיביות בלתי צפויות שאינן תלויות בנו, נדחים מבחני הערב עד להודעה חדשה.

 

תמונה 49

[המשך. ערב. גלוסקא ובירנבוים יושבים על הספה בסלון של גלוסקא]

בירנבוים [עגום]

אין לך שטיח. אשה צריכה שטיח.

[פאוזה]

תבואי מחר לחנות ותבחרי לך שטיח.

[פאוזה]

תבואי מחר לחנות?

[פאוזה, גלוסקא מנענעת בראשה לשלילה. בירנבוים מבין, מקרב את ראשו כדי לנשק על לחיה, אך היא מרחיקה את פניה. בירנבוים מחייך במבוכה]

שטיח.

[פאוזה. הוא מרצין]

נראה כאילו הדף החדש מהבוקר נהיה ישן מהר.

גלוסקא [עגומה]

כנראה שבכלל לא היה דף חדש.

בירנבוים [מופתע, קצת נעלב]

לא היה?

גלוסקא [מביטה לצד השני, מהורהרת]

אני אוהבת מישהו אחר.

בירנבוים [מקבל את הדין]

ידעתי שאסור לי לדבר.

[פאוזה]

אני לא משכיל, דיברתי שטויות.

גלוסקא [מנחמת]

לא, אני פשוט אוהבת מישהו אחר, זה הכל.

בירנבוים [קם ממקומו ללכת. מאוכזב]

כולם זונות.

[גלוסקא מעווה את פניה אך קמה ללוות אותו לדלת. הוא יוצא מפתח הדירה, אך מייד מכניס את ראשו שוב ואומר בכעס מריר]

מה אני אגיד לך? את אישה טיפשה ומכוערת!

 

תמונה 50

[המשך. ערב. הרחוב. קצין משטרה ניגש אל חרוזי]

חרוזי [מתוח]

היא תבוא?

קצין [בפנים נפולות]

אין תגובה מלשכת המלכה.

חרוזי אז לְמָה אנחנו מחכים? לָמָה אנחנו לא מנסים לתפוס אותו?

קצין אין גישה נוחה. ברגע שנצא לגג הוא קופץ.

חרוזי יש לנו רק שעתיים, האולטימטום נגמר בתשע!

שדרן אולטימטום-אולטימטום, הכתר השוודי בצרות. מה יגידו על המלכה כריסטינה? אתמול מצילה, היום רוצחת. עד לשעה זו אין תגובה מלשכת המלכה, אין תגובה מלשכת הנשיא.

 

תמונה 51

[המשך. יותר מאוחר בערב. הרחוב]

חרוזי [פונה ושואל שוטר מאחוריו]

מה השעה?

שוטר עשרים לתשע.

חרוזי [חוזר ומביט בקולף היושב על הגג]

עשרים רגע.

[פאוזה. חש את כובד האחריות]

עשרים רגע והכל על הכתפיים של חרוזי. קולף קופץ, חרוזי עף.

שדרן האם הוא יקפוץ? האם הוא יקפוץ? יקפוץ?

[קול בלתי צפוי נשמע מגג הבית הסמוך]

קריצר גבירותי ורבותי!

[הזרקור מופנה אליו. קריצר מנופף בידו לקהל. כולם מביטים אליו, גם קולף]

ערב טוב! שמי קריצר! קריצר! ידידו הקרוב היחיד של קולף! כזה הייתי וכזה נשארתי. קולף עצמו יעיד.

[מחווה בידו לעבר קולף]

הערב, רבותי, אני רוצה להציג בפניכם אדם נוסף. אדם שאהבתו לקולף אינה נופלת, אולי אף עולה על אהבת קולף לכריסטינה.

[פאוזה. דרמטי]

גבירותי ורבותי, אהבתו האחת, היחידה, האמיתית של קולף!

[פאוזה. קולף מביט מופתע אל הכיוון שקריצר מצביע אליו, גג הבית הנמצא בדיוק מול קולף]

גלוסקא גליק!

[הזרקור מופנה אל גלוסקא, הנראית יושבת על שפת הגג שלה, רגליה משתלשלות למטה, בדיוק כמו קולף, מביטה אליו במבט רך]

הביטו בה! הביטו באהבה הזורמת ממנה אליו, הביטו כמה שהיא הולמת אותו. אני יודע, אני הכרתי ביניהם. הביטו על הידיים שלה. הן לא נוצרו לחבק אותו? רק אתמול חיבקת אותה, קולף. הביטו על השפתיים שלה. הן לא נוצרו לנשק אותו?

[אל קולף הנדהם]

רק אתמול נישקת אותה, קולף. הנה המנוּחה שלך. הנה האהבה שלך. אתה ניצלת וזרקת, אבל הנה היא שוב כאן מולך, מחכה רק לך. כל הזמן רק לך! תושיט את הידיים וקח!

[משתררת דממה. גלוסקא מביטה אל קולף, קולף אל גלוסקא, אחר-כך מפנה את מבטו ממנה. מן הקהל נשמעים קולות]

קול אחד קח אותה, קולף!

קול שני אם אתה לא לוקח אני לוקח!

קריצר [מרים את ידיו להסות את הקהל]

גבירותי ורבותי, הגברת גלוסקא גליק ייפתה את כוחי למסור לכם בשמה את ההודעה הבאה:

קולף! כאן! שלה! עד שלוש דקות לפני תשע, ולא – היא קופצת מן הגג!!

[משתררת דממה. שוטר ניגש אל חרוזי]

שוטר חרוזי, לאיזה מתאבד להזיז את הברזנט?

שדרן [בקול מונוטוני]

הגלגל מתהפך, דבר כזה עוד לא קרה. איזו דרמה, איזו אהבה. קולף בצרות. הכתר השוודי ניצל. אם גלוסקא מתאבדת בגלל קולף, אין עוקץ בהתאבדות קולף בגלל כריסטינה. קולף לא יכול לסחוט אהבה אם הוא לא מעניק אהבה. איזה מהלך!…

[גלוסקא וקולף מביטים זה בזו. גלוסקא איה מתיקה את עיניה מקולף, ואילו קולף מביט פעם בה ופעם הצידה, אל ההמון שלמטה. דממה מתוחה]

גלוסקא [מתחילה לפזם בקול חרישי, כאילו לאוזני קולף בלבד, לאט ובהפסקות ארוכות, בלי לגרוע את עיניה ממנו. לקראת הסוף קולה הולך ונחלש, כאילו אפסו כוחותיה]

לא כל-כך יפה, ולא בת שש עשרה,

אבל יודעת משהו על העולם הזה,

ואם יושיט לי יד… ואם… יאמר… רוצה…

[פאוזה. קולף מביט בה במבט שקט]

קולף [בטון מוכיח, מניע את ראשו ימינה ושמאלה, אך ללא כעס]

גלוסקא, גלוסקא. אני הרי אמרתי לך מייד בהתחלה כשאני רואה אותך, לא מצלצלים אצלי פעמונים.

[גלוסקא מחווירה, נעה קדימה כעומדת לקפוץ]

קריצר גלוסקא, לא!!

[גלוסקא עוצמת את עינה ומזנקת מן הגג. נשמע קול גופה הנחבט במדרכה]

[קולות מהומה. קולף עוצם את עיניו בייאוש כמבקש לא לראות. מלמטה נשמע קול נזעם של אישה]

אישה למה אתה לא קופץ? רוצח!

מספר כך תם יומה השלישי של מלכת שוודיה בארצנו. כך תמו חייה של גלוסקא ותקוותיו של קולף. וכך כמעט גם תם לו סיפורנו, אלמלא…

 

תמונה 52

[יום חדש. המספר ממשיך את סיפורו על רקע תמונת שחר נפלא. קרני השמש הזורחת בוקעות דרך ענני סתיו]

…היה היה במדריד בירת ספרד מלך ושמו חואן.

[כמו כריסטינה בהופעתה הראשונה, חואן מופיע ומתקרב אט-אט מתוך האופק עטור העננים. תחילה נראים ראשו ופניו, ואט אט יורדת המצלמה ומגלה את כל דמותו, בחליפה מלכותית]

הוא היה היפה והעשיר בגברי תבל. וכשהגיע חואן לגיל עשרים ואחת הביאו לו מכל קצוות הארץ נסיכות שהתחרו זו בזו ביופי, בעושר ובחוכמה. אך כולן השאירו את ליבו קר. כמו כריסטינה, נסע גם הוא לתור ברחבי העולם, עד שימצא לו את האשה האחת והיחידה שאליה ייפתח ליבו. וכך קרה שרק עתה נפגשו שניהם במקרה, דווקא בארצנו הקטנה.

 

תמונה 53

[המשך. הפמליה של כריסטינה ניצבת מול הפמליה של חואן: כריסטינה מול חואן, אינגמר מול מנואל, המתורגמן הספרדי, ובתווך יאקובסון ליד נשיא המדינה ופודהורץ]

חואן [ספרדית]

איפה היית כל השנים האלה, כריסטינה?

מנואל [עברית, לאינגמר]

איפה היית כל השנים האלה, כריסטינה?

אינגמר [שוודית, לכריסטינה]

איפה היית כל השנים האלה, כריסטינה?

כריסטינה [שוודית]

הייתי בבית.

אינגמר [עברית, למנואל]

הייתי בבית.

מנואל [ספרדית, לחואן]

הייתי בבית.

[כריסטינה וחואן צועדים בהדר זה לקראת זו ונפגשים בנשיקה מלכותית. הם נותנים יד זה לזו ופוסעים לעבר הנשיא]

הנשיא אז מה? ככה! אתם לאירופה, אנחנו נשארים. לא הצלחנו להקסים, מה? מילא! תעשי לך מאיתנו נקודה קטנה בזיכרון. כל טוב, ושוב – חבל!

[מסתובב ומפַנה להם דרך. כריסטינה וחואן צועדים יד ביד ומתרחקים אל האופק עם הפמליות בעקבותיהם, בעוד הנשיא ופודהורץ מנופפים להם לשלום]

מספר וכך נמוגה לה האגדה כלעומת שבאה. כבו כל האורות הנוצצים. למחרת בבוקר שבה כל הארץ אל מסלול חייה.

 

תמונה 54

[המשך. בוקר. אולם ההמתנה בסוויטה המלכותית. המועמד בעל התחתונים הארוכים מתעורר משינה על הספסל לקול רעש של שואב אבק שמפעילה המנקה]

בעל התחתונים [בקול רם, מנסה להתגבר על הרעש]

המלכה כבר קמה?

מנקה [מכבה את המכשיר]

מה?

בעל התחתונים המלכה כבר קמה?

מנקה נסעה!

בעל התחתונים נסעה?!

מנקה נסעה, נסעה! באווירון!

[מפעילה שוב את המכשיר. בעל התחתונים ממהר לאולם המבחנים להיווכח במו עיניו, ומייד שב ויוצא, ידיו פרושות לצדדים כלא מאמין]

 

תמונה 55

[אותו יום. ערב]

מספר לפנות ערב חזרו קולף וקריצר מהלווייתה של גלוסקא.

[קולף וקריצר צועדים מבית הקברות לעבר העיר שאורותיה נראים מרחוק]

קריצר תסתכל על העיר, קולף: האורות בחלונות נדלקים. אוי, חלונות, חלונות! ובתוך החלונות – אורות, אורות! ובתוך האורות – בחורות, בחורות! בתוך אמבטיות ורודות, עם שדיים גדולים! קולף וקריצר באים!!

×