בוליביה הי, לא זוכר אותי? הגבעה באל-עריש, פלוגת טנקים ג׳?

גוטמן גוטמן [נרתע] אני? לא לא. זה בטח היה אחי.

בוליביה אחיך, כן, אחיך. עכשיו אני נזכרת. דומה לך מאוד. ארבע שעות שרתי להם והם בכו כמו ילדים, ואחיך לא נתן לי ללכת. הוא גבר רציני, אחיך. איפה הוא עכשיו?

גוטמן הוא מת.

בוליביה אבל מה אתה סח? איך זה קרה?!

גוטמן הוא…

בוליביה ממש פַּחַד לשאול אנשים מה שלום אנשים, כל-כך הרבה נפלו ונפלו! מי שזוכר את המבטים שלהם בהופעות, כמוני, לא יוכל לשכוח, לא לא! בייחוד אני, שהופעתי בכל המחנות והבסיסים לילה לילה, ולפעמים אפילו שלוש וארבע פעמים בלילה, עד כדי כך שטליק בעצמו אמר לי ללכת לישון, אבל היה שם בר-לב ובר-לב רצה עוד, אז שרתי עוד, והם לא רצו בשום אופן לתת לי ללכת, אבל בסוף הייתי מוכרחה ללכת, ואז ניגש אלי בין כולם גם אחיך וביקש שאטלפן בשמו להורים להגיד שהכל בסדר, ואפילו ניסה לדגדג אותי, אבל לא היה לי ראש והיה צפוף. אגב, מה שלום אחיך כעת?

גוטמן הוא מת.

בוליביה מת. כן, גם הוא. זה איום, בכל מקום אתה שומע רק על אלה שנפלו, ומי שנשאר לא רוצה לזכור, אבל מוכרחים לזכור, לו הייתי חושבת שמותר לשכוח לא הייתי מוציאה את אלבום התקליטים ״אני אזכור״ כדי להזכיר לאלה שנשארו את אלה שהלכו כדי שאלה שנשארו יוכלו להישאר. אתה לא תאמין, אבל מי ששומע את ההקלטה המקורית בוכה, ולא קשה לנחש למה, אני בעצמי לא יודעת אם זה בגלל הקירים או בגלל האנשים, אבל מה שברור הוא ששני הדברים קשורים זה בזה, ואם אין אנשים שאינם אז אין גם שירים שבוכים, ואת זה אני אומרת מתוך ניסיון, כי אני, בשירים שלי, מלווה כבר נופלים של שלושיעשרה מלחמות – לא רואים, אה? – פלא רק שהקול שלי עוד מחזיק מעמד, ואפילו את אחיך הכרתי עוד ממבצע סיני, תמסור לו גם דרישת שלום, טוב?

גוטמן הוא מת.

בוליביה מת! מה זאת אומרת מת? כשאני ראיתי אותו הוא היה חי!

גוטמן כן, אבל…

בוליביה אבל?! [זה מזכיר לה שיר והיא מתחילה לשיר אותו. מפסיקה ופונה אליו פתאום] מה אבל?

גוטמן [נכלם] רציתי רק להגיד… שכחתי.

בוליביה [מזנקת לפתע] לא! אסור!

גוטמן [מסתכל בפחד לצדדים] מה אסור?

בוליביה אני לא יודעת מה אסור, אבל אסור שזה יקרה! לא! צריך לעשות הכל! הכל, אתה שומע?!

גוטמן [נפחד] כן.

בוליביה הכל! גם אני עשיתי כל מה שיכולתי. כשרק התחילה המתיחות ביטלתי חוזה לדרום אמריקה, וההפסד הוא כמובן שלי, נוסף לפיצויים שהם תובעים – אבל מי חושב על ההפסד – אחר-כך עליתי על המטוס הראשון, גם כן על חשבוני, מפני שהלב, אתה יודע, הלב לא נתן לי לשבת שם כשכאן הארץ שלי והעם שלי וה… וכל ה… ובמטוס אפילו הקאתי, זה היה שלושה חודשים אחרי הלידה, והדיילת בעצמה אמרה שכליכך מסוכן וכבר מתגברת, ובתל-אביב גם כן לא בזבזתי אף רגע וצלצלתי לענף הווי, גם כן על חשבוני, והתחלתי בנסיעות האלה לכל מקום, לכל מקום, ועכשיו אני זקוקה למנוחה, מנוחה ממש. מה אמרת עושה עכשיו אחיך?

גוטמן הוא מת.

[בוליביה פולטת צווחת הפתעה]

כבר פעם רביעית שאת שואלת.

בוליביה פעם רביעית ועוד מת!

גוטמן [נבוך] כן, עוד מת.

בוליביה [מסתכלת בו רגע במבט אטום] מי?

מקס גוטמן פוגש את הזמרת בוליביה השמנה | 1968

×