חייב להיענש

 

הדמויות

ויקטוֹריה, כבת ארבעים

בּוּרְדָה, ידידתה, כבת ארבעים

אוֹמְפָלֶה, בתה של ויקטוריה, כבת 17

בּישֶס, כבן חמישים

פֶּץ', ידידו, כבן חמישים

זַאכֶר, כבן חמישים

 

העלילה מתרחשת בביתה המהודר של ויקטוריה, ובביתו הלא-כל-כך-מהודר של פץ'.

 

מערכה ראשונה

 

בין ערביים עד לילה

 

 

תמונה 1

 

[סלון בבית ויקטוריה. ויקטוריה ובורדה מסובות לקפה ועוגיות. הן באמצע שיחה, מפשילות שמלותיהן למעלה ובודקות משהו בתחתוניהן]

 

בורדה אבל אם את מהדקת פֹּה,

זה משאיר לך חריצים פה,

ככה שכדאי לך להרפות פה,

ולהדק דווקא פה.

ויקטוריה אבל נשאר לי פה.

בורדה פה את מצמידה לפה,

ונשאר לך רווח פה.

[הן ממשיכות לשוחח תוך סידור ובדיקת תחתוניהן]

ובּישֶס?

ויקטוריה זה אדם שלא מעלה

ולא מוריד.

בורדה מה הוא עושה כאן?

ויקטוריה הוא בהמתנה.

מתנדנד כמו שן רקובה בפה צוחק.

מעמדו בבית לא ברור.

הוא צפוי לשיבוץ בכיוונים שונים,

כולל החוצה. עוד לא החלטתי.

[ממשיכה בענייניה]

אבל אם את מהדקת פה,

את לא יכולה להדק גם פה.

בורדה למה? הנה, את יכולה פה,

ואפילו פה,

ואז בכלל לא לוחץ לך פה,

וביחוד אם את משחררת פה ופה ופה.

ויקטוריה ופה?

בורדה גם פה.

[נכנס בישס, בידו צלחת]

בישס סליחה, אני רק להניח עוגיות על השולחן.

[הולך לאט ובמאומץ על בהונות. לעצמו]

אני חוצה את החדר

באימוץ עילאי של כל הכוחות

שלא לעשות צעד מוטעה.

עיני דומעות ממאמץ

להיות ראוי לאשה זו.

אני במבחן מתמשך.

אני הולך על חבל דק.

כל צעד לא זהיר, כל הבל פה –

עלול להסתיים בהדחה.

הנפילה צפויה בכל רגע.

[מגיע לשולחן, מביט לעבר הנשים בעיניים נוגות, מניח את הצלחת. לעצמו]

כאן חם, כאן חיים.

לחום הבית הזה, כולל הסרחונות,

מכוּונים חיי.

[מחכה שיזמינו אותו לשבת. פאוזה. לעצמו]

אני שואל את עצמי אם ישנה איזו מלת מפתח,

שאחריה יהיה הכל טבעי כמו שתיית מים.

בורדה [פונה לעברו, מחייכת ומתמתחת]

העוגיות מצוינות. אתה עשית?

בישס [מתבונן מקרוב בשדיה של בורדה. לעצמו]

עניין זה נעוץ לי בבשר.

עניין זה מדכא אותי עד עפר:

הנה פיטמה. היא תקבור אותי באדמה.

[מזדקף, פונה לצאת. נכנסת אומפלה שהתעוררה זה עתה מן השינה, מתמתחת ומפהקת, תפוחה ובריאה, מתפרקדת באחת הכורסאות. בישס עוצר וממשיך לעמוד ליד הפתח]

אומפלה ישנתי כל-כך עמוק!

היה נהדר.

[פאוזה]

איך ישנתי וישנתי!

כמו אבן צללתי ושקעתי בשינה.

אי-אפשר לתאר את המתיקות.

[פאוזה]

מישהו מכחיש?

ויקטוריה ולמה שנכחיש?

אומפלה [מפהקת]

כמה מתוק, מתוק, מתוק!…

בורדה הנעורים חושבים שהמציאו את הפיהוק,

כל הפונקציות הבריאות נראות להן

כמו פרי הברקה גאונית שלהן.

שמעי נא, ילדה, פיהקת, אז מה?

אומפלה לא יעזור לך.

פיהוק כזה עוד לא היה.

בורדה אח, נעורים אידיוטיים! אנשים כבר ישנו,

כבר פיהקו, כבר נעשה הכל.

מה כבר גילו מאז אריסטו? –

הכל הרי כבר אצל אריסטו.

אומפלה לא אני. אני חדשה.

בורדה [בכעס]

אח!…

ויקטוריה [מתמתחת בחיוך]

תני לה, תני לה, היא ילדה.

השאירי לה את הפיהוק.

אומפלה גם חלמתי חלום. שִמעוּ:

נכנסתי עם אמא לקנות עוגה בקונדיטוריה.

בחרתי סַוָורִינָה. נגסתי נגיסה.

מתוכה יצא פתאום בישס.

בישס אני?

אומפלה ננס. ומייד קפץ על הדלפק וברח.

רדפתי אחריו עד לבית שימוש,

ו… הוֹפּ, צלל לו לאסלה!

בורדה אלא מה!

ויקטוריה [צוחקת בהתפעלות]

איזה!…

[לבישס]

שמעת מה חלמה אומפלה?

בישס [פניו מודאגות]

כן, שמעתי.

ויקטוריה זה נוגע גם לך.

בישס [בקול צונן]

כן.

[פני ויקטוריה נזעפות לנוכח חוסר עליצותו. הוא נוכח שעשה טעות. מנסה לתקן ולגחך]

כן-כן!

[ויקטוריה מפנה פניה ממנו במורת-רוח. בישס מנסה שוב לתקן, משתדל לעלוז]

כן, נוגע גם לי.

[פאוזה. בישס מנסה להפשיר את האווירה, פונה אליה כבתוך שיחה נעימה]

אומרים שכדור הארץ מתחמם.

[היא אינה מגיבה. פאוזה]

רוצים לדעת למה?

[פאוזה]

המדענים אומרים:

הצטברות של דו-תחמוצת הפחמן באטמוספרה.

[פאוזה]

והשאלה היא, כך אומרים,

אם זה מקרי או נטייה קבועה.

[פאוזה]

שכדור הארץ מתחמם.

[פאוזה. נעלב]

אני בחדר, לעיסוקַי. סליחה.

[יוצא]

בורדה [לויקטוריה]

מה הוא עשה? ספרי לי.

הרי יש כאן איזה סוד, זה ברור.

[מחככת ידיה בהנאה]

אח, מסתורין!

אני אוהבת אינפורמציות אפלות!

דברים קורים בעולם! ספרי!

אומפלה [קמה ומתמתחת בעצלתיים]

שִמעוּ איזה תענוג יהיה לי הערב:

בשש אני יוצאת לקניות עם קלוד,

בשבע וחצי אני וקלוד לקולנוע,

אחרי הקולנוע ארוחת ערב עם קלוד,

שאחריה אני וקלוד הולכים לרקוד,

ואז קלוד מלווה אותי הביתה,

בבית ריקוד נוסף עם קלוד,

ואחריו פשוט קלוד!

ויקטוריה [בסלחנות, לבורדה]

מתוקה, לא? זה הגיל ואלה המעשים.

[אומפלה פונה לצאת, נעצרת]

אומפלה ואת, אמא, בבית?

ויקטוריה אני ובורדה גומרות את הקפה,

יוצאות לראות חצאיות עור,

חוזרות, נחות לקראת הנשף,

קמות, שותות קפה,

יוצאות להיפגש עם קְנוּט והֶלְמוּט,

איתם לנשף, חוזרות, ולמיטה.

בורדה תתארח פה הלילה.

[אומפלה יוצאת]

בורדה עכשיו ספרי! מה הוא עשה?

[ויקטוריה מחייכת במסתורין וקמה]

בורדה את יודעת שיש לך חיוך מסתורי,

ואת אשה חידתית, וזה מוסיף לך?

[ויקטוריה ממשיכה לחייך במסתורין. שתיהן יוצאות]

 

 

תמונה 2

 

[חדרו של בישס בבית ויקטוריה. בישס יושב על מיטתו. לעצמו]

 

בישס מאוד נעלבתי.

ועכשיו אני מחכה לי בשקט שיבואו לפייס אותי.

כמובן שלא איעתר מייד.

ייקח לי זמן להתרצות.

בעניינים האלה אני קצת מפונק.

לא, לא אאיר פנים מייד, לא מייד.

למרות שכבר עברה שעה וחצי,

ואף אחת עוד לא הופיעה.

אולי מארגנים משלחת,

מתארגנת מתנה צנועה. בעיות אירגון.

זר פרחים או זוג גרביים.

ואני אצחק ואצטנע

"הלא כבר יש לי שני זוגות!"

"קח, קח, שיהיה! גבר כמוך זקוק לגיוון בחייו!"

בסוף אקח. אצחק, תהיה גם נשיקת פיוס.

"גבר כמוך זקוק לגיוון בחייו".

[דפיקה בדלת. הוא קופץ ממקומו. לעצמו]

המשלחת! עכשיו רק אורך-רוח,

לא להתרצות מהר מדי!

[בקול]

כן!

[נכנס זאכר, בידו מזוודה]

זאכר סליחה?

[נוכח שהחדר תפוס]

סליחה.

[יוצא]

בישס [נדהם. לעצמו]

מי זה? איש חדש, גבר לא מוגדר.

אי-שקט, טלטולים, ספקות.

פתאום נעשה קר.

תמונה 3

 

[מול דלת חדרה של אומפלה בבית ויקטוריה. לפי הקולות הבוקעים מבפנים ברור שאומפלה מתעלסת עם גבר. בישס מהסס, לבסוף מקיש קלות על הדלת]

 

בישס אוֹמְפָלֶה?… לא אפריע!…

את לבד?

אומפלה [מבפנים]

אני עם קלוד.

בישס [נכלם]

לא אפריע.

[פונה ללכת, נעצר, נדמה לו שהוא שומע משהו מבפנים, חוזר]

קלוד בוכה?

אומפלה למה שיבכה? קלוד גונח.

בישס סליחה. כמובן.

[פאוזה]

כי חשבתי שקלוד בוכה

ואת מרעיפה עליו תנחומים.

אומפלה למה תנחומים? נהנים!

בישס כמובן. נהנים. לא אפריע.

[מנסה ללכת, אינו יכול להינתק. בקול כבוש]

לא יכולתי להירדם. אני לא יכול

להאשים אותך על חלום, ובכל זאת:

אם ננס, למה אני? ולמה לאסלה?

אומפלה ומי רצית שיהיה הננס, קלוד?

ומי לאסלה רצית, קלוד?

בישס כמובן שלא יעלה על הדעת שקלוד.

ערב טוב.

[מנסה ללכת, אינו יכול להינתק]

שוב סליחה, אבל חייבים להיות ננס ואסלה?

אומפלה ומה רצית שיהיה?

בישס כן, יש בזה הרבה היגיון

כשאת עונה לי ככה.

ערב טוב.

[מנסה ללכת, אינו יכול להינתק]

אבל לא בזה העניין.

העניין הוא שאם כבר חלמת,

אז למה לספר?

זה העניין. ועוד בפני?

אל תחשבי שאני מבקר אותך או מה.

את יודעת שאני איתך. מי אם לא אני?

[פאוזה. משתדל להישמע עולץ]

נו, והלילה? על מה תחלמי הלילה?

אומפלה [מצטחקת]

הלילה לא אישן. אני הרי עם קלוד.

בישס כן, ודאי, עם קלוד,

אבל בטח יהיו לך הפוגות של נמנומים אפילו עם קלוד.

אומפלה [מצטחקת]

תלוי בקלוד.

בישס ודאי, ודאי, בקלוד.

אך קלוד ודאי יסכים איתי שיהיו לך הפוגות מקלוד.

[פאוזה]

מה אומר על זה קלוד?

אומפלה [צוחקת]

קלוד לא יכול להגיד,

הלשון של קלוד לא פנויה כרגע להגיד.

בישס ודאי, קלוד הוא קלוד. חלילה להפריע.

אבל בהפוגות, כשתשקעי בחלומות של נים-לא-נים,

אשמח אם תפצי אותי במשהו נחמד.

טוב, אני לא דורש לזלול בחלומך קרואסונים בפאריז,

אבל בין פאריז לבין ננסים באסלות

יש עוד כמה דברים באמצע.

אפשר? אה? לא?

טוב, אני ממש לא מדקדק בעניינים כאלה.

הכל הרי שטויות. משוחחים אז משתטים.

ואגב שיחה, אולי את יודעת:

אמך הפסיקה לדבר איתי, ואין לי מושג…

אומפלה עזבו אותי, אתם ועסקיכם,

אני ילדה, מה אני יודעת.

בישס את ילדה, ואת תמימה ואת טובה,

תמיד היית. עזרי לי!

אומפלה תנו לבלות בשקט את ימי התום שלי.

בישס [קולו רועד]

קל, קל מדי להעליב אותי,

אני החוליה החלשה של העולם.

[פונה ללכת, חוזר, משתדל שוב להישמע עולץ]

אולי עכשיו קלוד בוכה?

אומפלה לא יעזור לך.

קלוד עמוק בעניין אחר.

בישס כן, לא אפריע.

עמוק, לא פחות.

ערב טוב.

[יוצא]

 

תמונה 4

 

[חדר השינה של ויקטוריה. ויקטוריה שרועה על גבה במיטתה, נחה לקראת הנשף. נכנס בישס, עומד על הסף]

 

בישס נחה לקראת הנשף?

[פאוזה]

את לא עונה לי משום מה,

והלואי שידעתי למה,

אני לא מרגיש שחטאתי במשהו,

ככה שאני לא בעסקי התנצלות,

אני פשוט בעניין מעשי.

אפשר רגע בעניין מעשי?

[פאוזה]

השאלה היא אם חפיסת הכדורים

נגד כאב ראש שבאמבטיה עדיין בתוקף.

ראית שאני בעניין מעשי, נכון?

ואגב, אולי זה לא עסקי,

אבל קודם נכנס איש לא מוכר…

והשאלה היא רק אם חפיסת הכדו…

[ויקטוריה מתהפכת על בטנה, מפנה אליו את אחוריה ונרדמת]

פשוט כל-כך, נרדַמְת וזהו.

אין בישס, אין עולם.

כמה יפה ומעורר קינאה.

[חיוך נכלם עולה על שפתיו]

ואיך את יכולה להשאיר אותי ככה,

מתענה, בחושך, להפנות את הגב ולישון?

מה, לא מציק לך כלום?

אני ער בגללך – זה לא מעיר אותך?

ומה כבר יכולתי לעולל…

[קולו רוטט יותר ויותר מהתרגשות]

את ביסודך טובה… אדם…

[פאוזה. קול נשימותיה הקצובות של ויקטוריה מגיע לאוזניו]

פנייך, כמו אחורייך,

דוממים עכשיו על אותו מישור,

מישור חוקי היקום הקבועים שאין לערער עליהם.

אני מוחה. ועם זאת,

בינינו: בראבו!

[יוצא על בהונות]

 

תמונה 5

 

[בית פץ'. פץ' יושב בחדרו באפלולית ליד החלון, אינו זז. בישס מופיע בחלון]

 

בישס שלום, פץ'.

פץ' שלום, בישס.

בישס ואצלך אידיליה: כיסא, מנורה, פץ'.

פץ' ואצלך אפוס: נשים, תנועה, טייפון.

[פאוזה]

תיכנס?

בישס אני לרגע.

פץ' רדוף כמו תמיד. עסקי אהבה!

בישס ואתה כמו תמיד בחושך, לבדך,

יושב, לא זז, לא שואף.

פץ' פתרתי את חיי: נשימה נכונה.

לנשום נכון ולרוקן את המוח –

זה כל הסוד.

בישס מתי אני אנשום סוף-סוף?

פץ' זה פשוט.

בישס לא אצלי. אצלי תולעת קוססת.

מה אתם יודעים מה שאצלי!

[פאוזה]

פץ' תיכנס?

[בישס יוצא. פאוזה. פץ' עוצם את עיניו. ראשו של בישס מבצבץ בפינה. לעצמו]

בישס ירדוף אחרי. ייבהל.

ירוץ מייד לשאול מה קרה.

בעצמו הבחין שעגום.

[פאוזה]

מה זה, כמה זמן לוקח לו לנעול נעליים?

[פאוזה]

אולי הסתבך עם השרוכים.

[מציץ ורואה שפץ' ממשיך לשבת כמו קודם, מתקרב, רואה שעיני פץ' עצומות. לעצמו]

נרדם. אפילו פץ'.

עד כדי כך שפל רום-מעמדי בעולם.

[ופתאום הוא מכה בחימה על אדן חלונו של פץ'. פץ' מתעורר בבהלה]

אבל תגיד, זה לא נותן לי מנוחה:

איך נתת לי קודם ללכת ככה?!

איך זה, אני מפסיק פתאום לדבר איתך ומסתלק,

איך זה יש לך החוצפה

שלא לרוץ אחרי ולשאול מה קרה לי?

מי אתה, תגיד לי? אתה ויקטוריה?!

לא, באמת, איך זה, איך זה,

לא רצים, לא רודפים, לא לוחצים לשאול,

אולי קרה משהו? אולי השתגעתי?

אולי בדיקות לא טובות וזקוק לאישפוז?

ככה, הפקרות, נותנים להיעלם,

זה מה שיוצא מכל האידיליה,

נושמים ושוכחים את כל האנושות?!

[פאוזה]

פץ' אתה חושב שאם לך טוב,

ואתה שותה קפה בבית מואר,

עם נשים אלגנטיות צוחקות,

אתה יכול לבוא אלי ולעשות לי מבחני מסירוּת,

לנפנף בכל שטות, כל קפּריזה,

ואני אמחא כפים ואתמוגג.

אף פעם אחת לא הזמנת אליך.

בישס [אינו יודע נפשו מרוב כעס]

שמע, חמש-עשרה שנה אני מתאפק מלגלות לך,

אבל עכשיו אני לא יכול יותר:

לפני שנים הזכרתי את שמך לויקטוריה,

והיא אמרה: "פץ'? ההוא?

חבר ותיק בשלישייה עם זוג נעלי הבית הישנות שלי".

חבר בשלישייה עם זוג נעלי בית! –

ככה לא אני אמרתי, היא אמרה.

חמש-עשרה שנה התאפקתי.

[יוצא בכעס. פץ' אוכל בתיאבון נקניקייה בלחמנייה. פאוזה. בישס חוזר. פץ' מופתע, לא נעים לו ש"נתפס בקלקלתו", אוכל משהו]

פץ' אדם חייב לאכול מפעם לפעם.

זה לא אומר שאדם מפסיק לנשום.

[פאוזה]

גם לא צריך תמיד להפתיע מהחלון.

[פאוזה]

בסך הכל לחמנייה, נקניקייה.

בישס [בהחלטה פתאומית]

העניין הוא זה,

שמאז אחר הצהרים ויקטוריה הפסיקה לדבר איתי,

ואין לי מושג למה.

ניצב מולה בחדר כמו רהיט,

לא קיים. ולמה? – לא אומרת.

והשאלה היא מה עושים עכשיו.

[פאוזה. מתנשם בסערת נפש, ופתאום, מתפרץ]

פץ', לך וברר מה קורה איתי!

[פץ' קם ממקומו מופתע, המום. בישס תופס בו]

לְךָ היא תאמר, אתה אובייקטיבי, נעל בית!

לֵךְ, פץ', ברר ואל תרפה:

מה קורה עם בישס בעולם!

אל תנוח רגע עד שתדע!

פץ' [מנסה לגמור לאכול, אך תיאבונו סר ממנו. קם, מתהלך הלוך ושוב בחדר]

לא טוב לך. אתה חסר ישע.

באופן טבעי אתה נוטה להגזים בכוחי, כוח פץ'.

בישס אתה תדע לפעול!

שנים ישבת בחושך בחלון וחשבת!

פץ' לא חשבתי, נשמתי.

בישס אני סומך עליך!

[פאוזה]

פץ' מחניף לי, מה אוֹמַר?

נשלח בשליחות לגיטימית

לשיג-ושיח עם נשים אוטונומיות,

שותות קפה וצוחקות, לא פחות.

חבר פונה אלי מהצד הנזקק.

ומי? בישס, לא פחות.

[מתהלך עוד קצת הלוך ושוב, לפתע חוזר ויושב, מנסה להיראות צונן]

והעלבת לא מעט. סיפרת שאמרה:

"שלישייה עם זוג נעלי בית".

בישס והרי התלוצצה מתוך חיבה גדולה.

[פאוזה. פץ' ממשיך לשבת עוד רגע כחוכך בדעתו. ולבסוף קם ולוקח את נעליו]

פץ' אם כי אני לא מבטיח תוצאות.

[נועל את נעליו בדומייה]

בישס יש הרבה כוח בשתיקה שלך.

אתה נועל נעליים בארשת פנים

של אדם היודע מה הוא עושה.

[יוצאים]

 

 

תמונה 6

 

[רחוב לפני פתח בית ויקטוריה. בישס, פץ']

 

בישס רבע לעשר. אני רואה אור.

הן עוד בבית, מתלבשות לנשף.

פץ' דע לך שאני אדם די פשוט מיסודי.

לא תמיד אני נושם.

כשלא רואים אותי אני אוהב לשבת בגב כפוף

ולאכול דברים רכים.

בישס [אוטם אוזניו, נזעק]

פץ', לך ברר מה איתי!

פץ' זו הדלת?

בישס וכאן הפעמון.

פץ' לכאן אף פעם לא הזמנת.

דלת זו אף פעם לא נפתחה בפני.

בישס מעכשיו תיפּתח.

פץ' לא הזמנת. ישבת באור,

מוקף נשים שותות קפה וצוחקות,

ולא הזמנת.

בישס דברים ישתנו מעכשיו.

פץ' [פאוזה]

אז זו הדלת.

בישס וכאן הפעמון.

[בהתפעמות פתע]

פץ', אתה פעלת למעני רבות.

לא אשכח אותך.

פץ' עוד לא פעלתי כלום.

בישס פעלת, פעלת. לו היית אמי,

הייתי מדגדג לך עכשיו

מתחת לסנטר. חבל שפץ'.

ואתה יודע מה?

כשמסתכלים בך מקרוב זמן ממושך,

רואים פתאום שגם אתה בן אדם,

גם אתה היית פעם תינוק,

והיתה לך אמא ובכית.

ממש נבראת בצלם, אתה יודע?

לך, פץ'! לך!

פץ' [מתקדם פסיעה לדלת, נעצר, מבועת]

ככל שאתה מתקרב לאמזונס,

כך נעשה לך ברור:

עדיף היה להישאר בבית

ולרצות לאמזונס;

אך טוב מכל היה

לולא ידעת שקיים האמזונס.

[ניגש לדלת ברגלים כושלות]

בישס [עוצם עיניו כמו בתפילה. לעצמו]

אבל הוא רק אומר,

בתוך-תוכו הוא מוצק,

שליו, דיפלומט מזהיר,

איש העולם, בן-שיח מעולה,

הוא יברר הכל, פץ' טוב, איתן,

בתוך-תוכו פץ' גבר דגול ומצליח,

פץ' יסדר לי את הכל! פץ', הו פץ'!

[פץ' חוזר]

כבר?!

פץ' אתה תולה בי תקווה. אני מרגיש בגב.

זה מאוד מפריע לי שמקווים אצלי.

אתה מוכרח להתכונן לרע מכל.

מתכונן לרע מכל?

בישס כן!

[פץ' יוצא. בישס עוצם שוב את עיניו. לעצמו]

שום רע! מקווה!

[פאוזה. בעיניים עצומות, לעצמו]

כשאפקח את עיני יעמוד מולי פץ'

ובחיוך מוצנע יאמר לי: "בוא. נגמר".

ואני אטפח על שכם פץ': "פץ', איך עשית?"

ופץ' יאמר: "עזוב. עשיתי ודי".

ואני אזמין את פץ' להיכנס, לשתות משהו.

לפץ' מגיע. פץ' בן-אדם.

פץ' זכאי פעם לעוגה וקפה עם גברות.

נקריב חצי שעה מזמננו לפץ',

מה יש, קצת הומאניות. נברא בצלם.

[נכנס פץ', מתקרב אליו, פניו קפואות. בישס פוקח עיניו, צופה ביראה אל פני פץ', מנסה ללמוד את התשובה מארשת פניו, מחכה לסימן כלשהו. לבסוף, במורך]

דבר!

פץ' את הדלת פתח לפני איש עם סינר, שמו זאכֶר.

הוא שאל מה אני רוצה. אמרתי לו.

הוא ציווה עלי לחכות בפתח.

כעבור רגע חזר.

את הדלת טרק בפני איש עם סינר, שמו זאכר.

[פאוזה]

בישס כמו בחלום בלהות. הרגליים נדבקות לאדמה,

ולא מספיק שאתה רוצה, יש רצונות חזקים ממך.

אני רוצה – ויקטוריה לא רוצה.

אני רוצה בכל מאודי – ויקטוריה לא רוצה בקלילות.

אצלה הכוח, החיים; אצלי – המאמץ לריק והבושה.

פץ' כשעמדתי מול הדלת הפתוחה למחצה וחיכיתי,

מבפנים בקע אור.

מין חמימות של חיים שקטים ומבוססים נדפה מן הבית.

נדמה היה לי ששמעתי אפילו אשה צוחקת.

בישס [בכאב ובגעגועים]

אשה צוחקת!

פץ' אולי עלי, אולי על החיים,

מה שבטוח – שמאושרת.

זה מה שהיה.

[פאוזה. הם עומדים זה מול זה, אינם יכולים עדיין לעכל את אכזבתם, עדיין אינם מאמינים שהכל נגמר. לפתע יוצאות מן הבית ויקטוריה ובורדה, לבושות בבגדי נשף. ויקטוריה מרימה את שמלתה ומראה משהו לבורדה]

בישס הנה הן!

יוצאות ללימוזינה שתיקח אותן לנשף!

לך, דבר איתן, זו ההזדמנות!

[הודף את פץ'. פץ' הולך ברגליים כושלות, עומד מאחוריהן בעודן משוחחות]

ויקטוריה החלטתי לתפוס את הגרביים

פה למעלה בביריות.

בורדה פעם אהבתי ביריות.

הצרה היא שעם ביריות

לוחץ לך פה.

[מפשילה את שמלתה למעלה ומראה לה. גם ויקטוריה מפשילה את שמלתה ומראה]

ויקטוריה לוחץ לך פה רק כשאת

מכופפת את הירך לפה,

בזמן שעם פס גומי בתחתונים

לוחץ לך פה ופה ופה.

בורדה אבל הלחץ מתחלק שווה בשווה

לפה, לפה ולפה,

בזמן שעם ביריות כל הלחץ פה.

[שתיהן מסדרות את גרביהן ותחתוניהן]

ובישס?

ויקטוריה בישס לא מעסיק אותי.

ואת יודעת, בלי שעשה דבר נוסף…

בורדה אני עוד לא יודעת מה עשה בכלל!

ויקטוריה [מחייכת]

בכל אופן, בלי שעשה דבר נוסף,

הזמן כשלעצמו, בעצם מהלכו,

מעצים את אשמתו.

עניינו נראה לי כעת חמור מתמיד.

בורדה וכל זה תוך חמש שעות!

ויקטוריה ממש כך. מה חשבת,

הזמן נושא ריבית.

בורדה והנה הלימוזינה.

[יוצאות. בישס מתקרב לפץ']

בישס נסעו.

פץ' בדיוק כשרציתי לדבר…

בישס לא פצית פה.

פץ' בדיוק כשרציתי…

[פאוזה]

בישס אף פעם לא ממש סבלתי אותך.

פץ' אמרת שפעלתי למענך רבות.

בישס מה פעלת? לא פעלת כלום!

דפקת על דלת ונזרקת. לא ממש השתדלת,

לא הפצרת. לא אשכח אותך.

היית ונשארת חזיר גדול.

פץ' היית בעיני סמל ההצלחה. התגאיתי בך.

הנה, יש בישס, הוא הגיע.

הוא אדם דגול ומצליח, הולך בגדולות.

הוא מייצג את כל הפץ'ים היושבים בחושך.

והנה, לא מדברים איתו. ועוד בלי סיבה.

בישס ראיתי בך אדם מסוים ואוטונומי.

ראיתי בך מודל, אם כי קצת אידיוטי, לחיקוי.

לא פעם, בשעות של קדרות, אמרתי לעצמי:

"הנה, יש אחד, פץ', הוא נושם קצובות,

פעם נשתדל להיות כמוהו".

בסוף מתברר: גם אתה רוצה עוגה וכוס קפה,

ואיזו טיפשה צוחקת לצידך.

[קופץ אגרוף מול פץ']

רמאי ושרלטן! אל תאמינו לו!

בסתר הוא אוהב לשבת כפוף

ולאכול דברים רכים!

פץ' על חשבונך?!

יכתבו על מצבתי: "אהב נקניקיות!" –

על חשבונך?!

[יוצא]

תמונה 7 

 

 

[מול דלת חדרה של אומפלה בבית ויקטוריה. בישס עומד מול הדלת, לבוש בבגדים מגונדרים, מקושט ומפורכס, אוחז מגבעת בידו, נראה כמו קוסם]

 

בישס פְּסְסְסְט!… אוֹמְפָלֶה?…

כבר נרדמת?… עוד לא?…

[מצותת מבעד לדלת]

הייתי רוצה רק שתציצי בי לרגע.

התלבשתי במיוחד להופעה בחלומך.

תני להקסים אותך.

הילדים הם תקוותי האחרונה.

ידעת שאני יכול להיות גם כך,

עליז, שר, מתבדח?

הייתי ילד, היית מאמינה? –

כל שבילי העולם היו פעם

פתוחים גם לפני.

[הוא מתחיל לשיר חרש. אומפלה פותחת את הדלת, נסוכת שינה, מפהקת, מתמתחת]

אומפלה אוף, שוב ישנתי,

וכל שינה היא עוד יותר מהקודמת,

מעניין לאן זה יתפתח, המתיקות הזאת…

[בישס מתקרב אליה בחיוך מצפה. היא נועצת בו מבט נוקב]

מה יוצא לך?

אתה לא מצליח להסתיר את הכאב,

וגם מבזה את עצמך עם כובע של ליצן.

בישס הדורסנות של בני הנעורים.

[נכלם, מסיר את הכובע, מנסה לגחך, מתחיל לבכות]

סליחה… סלחי… יצא לי…

לא בכוונה… סלחי…

[פאוזה. רוחה של אומפלה נעכרת עליה]

אומפלה למה אתה לא הולך מפה?

בישס [מנסה לגחך]

למה לי, טוב לי.

[פאוזה]

לאן אלך?

אומפלה כל העולם לפניך!

[בישס מגחך]

אתה רואה שלא רוצים אותך פה,

אין לך לא מקום, לא מעמד.

לך! לך!

בישס ללכת? כן, יש מרחב, עניינים, עולם.

יש אנשים שאורזים מזוודה והולכים.

[פאוזה]

אבל כשלא נולדת עם המפתח המתאים…

אומפלה צריך רק לקום, לפסוע, לצאת!

בישס הנעורים, הנעורים: "לקום, לפסוע, לצאת!"

פשטניים הנעורים.

[מרכין את ראשו, פונה לצאת]

אומפלה אתה מחזיק את ראשך נטוי בצניעות,

כמי שאין לו דרישות,

בשעה שאתה כולך תביעה אחת נמרצת,

בולענות שאין לה גבול.

קשה לנשום במחיצתך.

בישס [מפנה פניו אליה בחיוך נעווה]

ואולי את כבר לבד?

אומפלה קלוד מחכה במיטה.

בישס מה תספרי לקלוד?

אומפלה לקלוד אני מפנה את הפתחים העליזים של הגוף.

[מפזמת בחיוך]

הפתחים העליזים של הגוף,

חצי מטר מתחת לפרצוף…

בישס את ילדה,

כל כוחות הדמיון עוד רעננים אצלך.

מְשי אותי בכוח דמיונך

מתוך הבוץ שבו אני שוקע…

[חובש שוב את המצנפת]

כי העולם קסום,

וכמה טוב לצאת בערב לגן

ולנשום מלוא החזה,

וכל השמים הם בד קולנוע לסרט זוהר

שיוקרן עוד מעט: העתיד! העתיד!

[שר חרש ורוקד לפניה. תוך כך היא נסוגה לחדרה וסוגרת את הדלת בפניו]

לילה טוב, אומפלה, לילה טוב, עולם;

חלום יפה על בישס יתקבל בברכה.

[מאזין שוב ליד הדלת, אחר-כך יוצא על בהונות]

 

[סוף מערכה ראשונה]

מערכה שנייה

 

אישון לילה עד בוקר

_

תמונה 8

 

[מטבח בבית ויקטוריה. נכנסות ויקטוריה ובורדה, סחוטות וחמוצות]

 

בורדה [נאנחת]

ארוחת ערב, ריקודים, שמפניה,

לו רק היה אחר-כך גם חטא קטן…

ויקטוריה חבל שקנוּט והלמוּט

היו צריכים ללכת מוקדם כל-כך.

בורדה ובישס?

ויקטוריה מי זה?

[צוחקת בחמיצות]

רק שמונה שעות עברו,

והוא נראה לי פתאום כל-כך זר,

כל-כך לא שייך לעולם המוכר,

עצם האפשרות שאתייחס אליו במלה

נראית לי עכשיו ממש לא טבעית.

[נכנס בישס עם צלחת, עומד על הסף]

בישס סליחה, אני רק לשים צלחת בכיור.

[מתקדם לעבר הכיור]

בורדה ככל שאת מקפידה להתרחק –

הוא מקפיד להידבק,

לשמור על מקומו אצלך בתודעה.

הוא יודע: אם לא ייראה – לא יהיה.

[נכנסת אומפלה בכתונת לילה]

אומפלה אה, חזרתן. לא חיוך,

לא קנוט, לא הלמוט.

[מוציאה גלידה מהמקרר. ויקטוריה סוקרת אותה בבוז]

ויקטוריה ובאלה תולים את כל התקוות!

המלאכים הקטנים שלנו – הילדים!

ומה יוצא מכל האוֹמפָלוֹת?

אומפלה [מגחכת]

ויקטוֹריוֹת ובּוּרדוֹת!

[מפהקת. בורדה מצטרפת לפיהוק. לבורדה]

ואת פיהקת מקינאה.

בורדה ואת, הרבה ביקורת, אבל

מאז הצהריים מה עשית?

אמרת "לקנות, לרקוד, לראות" –

בסוף ראית את התיקרה.

אומפלה אני רואה את קלוד, קלוד רואה אותי,

ויתר העולם רואה את שנינו.

ויקטוריה את מעוררת בי כזאת בחילה!

החזירות, הטיפשות,

ומעליהם כמו כתר: שביעות הרצון.

אומפלה הבבואה העקומה שלך.

אצלך עברתי את הקורס הגדול

בתהליכי עיכול וריקבון.

אני זוכרת את החום המתוק,

המבחיל, במיטה שלך.

עכשיו יש לי מיטה וצחנה משלי.

ויקטוריה [מתמוגגת לפתע]

בעוד יומיים כבר תצחיני בפאריז.

בישס [נפלט לו]

פאריז?!

ויקטוריה [ממשיכה, לאומפלה]

אני כבר מקנאה: הנעורים!

האהבה, העיכול הפועל כשורה,

השינה הבריאה – והכל בפאריז!

[מנשקת את אומפלה. בורדה מגחכת בטינה]

בורדה בהתחלה את בזה, בסוף מנשקת.

ויקטוריה אני שמחה שיָלַדתי.

אדם אחד בעולם שאינני שונאת עד תום.

אומפלה [לבורדה]

את ודאי חושבת שאני מטומטמת,

כל הזמן עם הקלוד הזה –

אני יורקת על קלוד.

[יוצאת]

ויקטוריה [לבורדה]

ומה קבענו עם קנוט והלמוט?

בורדה לא קבענו. קבעתי עם קנוט

שנתקשר מחר להלמוט,

והלמוט כבר יודיע לקנוט.

ויקטוריה ולי הלמוט אמר להיפך,

שנתקשר לקנוט,

וקנוט כבר יודיע להלמוט.

בורדה בבוקר נתקשר גם לקנוט וגם להלמוט.

ויקטוריה יש לי הרגשה שלא תהיה תשובה,

לא מהלמוט, לא מקנוט.

נלך לישון.

[יוצאות]

 

 

תמונה 9

 

[חדרה של בורדה. היא שרועה במיטה. נכנס בישס, עומד על הסף]

 

בישס סלחי לי, הדלת היתה פתוחה והעזתי…

אני יודע שאת אחרי נשף, ואחרי שתיים בלילה,

ושאין לך זמן, ושאת אשה שתמיד בדרך,

ותמיד למקומות מופלאים, לחוויות מסעירות –

הנה, עכשיו את בדרך לישון –

ותמיד במרץ חיוני שאין לעצור בו,

אלא אם כן מסתכנים ברמיסה,

ובכל זאת, אולי לרגע,

כמו שמתעכבים למעשה צדקה פעוט…

ואת הרי אשה לא מהיום, את מפעם…

בורדה בישס, עולמנו זקוק לשקט.

בישס עולמנו ישמע רק עוד את בישס ודי.

תביני את המועקה שלי.

עזרי לי עם ויקטוריה.

[בורדה מרימה מעט את ראשה, מתבוננת בו במבט נוקב]

בורדה כשמתבוננים בך מקרוב ובעיון, מי אתה?

מזווית מסוימת יש בך משהו סיני,

ומזווית אחרת משהו של צב זקן,

בחצי פרופיל משמאל

אתה מזכיר לי איזה אידיוט מפעם,

ובמבט חזיתי יש דמיון לתיבת דואר חלודה.

עכשיו, כשנלקחה ממך ההכרה הרשמית,

רואים באמת כמה אתה לא שייך לכלום,

זר, חסר גושפנקא, מתנדנד על פי תהום.

בישס את מאוד מפחידה אותי.

אני בישס, הכירי אותי.

בורדה כן, בישס. אבל "בישס" זו רק מלה.

ומה מאחורי השלט "בישס"?

לא, באמת, הכי הרבה

אתה מזכיר לי את האידיוט מפעם.

[מזדקפת בבת-אחת במיטה, בזעם מתלקח]

מי אתה?! מי אתה שתקווה למשהו?!

מתי תבין סוף סוף שאתה פשוט

לא מעניין את אף אחד?!

שעליך להתאמץ אנוּשוֹת

כדי שירפרף עליך מבט?!

מה חשבת, להיעלב, ולשבת בנחת

עד שיבואו לסלוח לך?!

לא לא, על זה תשלם מחיר כבד!

זה לא יעבור לך ככה!

עכשיו תלמד מה זה לא לזחול על גחונך

ולבקש סליחה!

בישס סליחה על מה?

בורדה "על מה?", אתה שואל?!

בישס [מבוהל וקדחתני]

אני לא שואל! אני במהותי נבל!

ואל תשאלו מה עוללתי – לא עוללתי!

אני נבל מעצם היותי!

בורדה אל תתפאר, אתה לא נבל,

אתה סתם איש אומלל!

בישס נכון מאוד!

בורדה ואל תחשוב שאם אתה סובל –

אתה גם מעמיק.

בישס ואיזו דקות הבחנה!

[משולהב מרוב בלבול ופחד הוא מקפץ על סף החדר. לעצמו]

על גחוני, איך לא חשבתי.

פשוט ליפול לרגליה ולומר:

"סלחי לי, יקרה!"…

[יוצא בחיפזון]

תמונה 10

 

[חדרה של ויקטוריה. ויקטוריה על מיטתה. נכנס בישס, עומד על הסף. בשקט]

 

בישס סלחי לי, הדלת היתה פתוחה והעזתי.

[פאוזה]

אני אולי נשמע שקט,

אך זה רק כדי לא להבהיל אותך.

דעי לך שבתוך-תוכי אני סוער.

ראי אותי בבקשה כאילו עמדתי מולך,

ואולי אפילו הבטתי ישר לתוך עינייך:

אני מאוד מבקש לסלוח לי ולהתחיל לדבר איתי.

[מתכווץ]

אני גם לא חוסם את הפתח

כדי לא לכפות את עצמי מבחינת אישיות, משקל ונפח.

[פאוזה]

אני חוזר ומבקש,

ויחד עם זה פוחד לחזור יותר מדי על עצמי,

כי אני לא רוצה שתמאסי בי.

כל ימי שאפתי למצוא את דרך השווה,

וכך גם עכשיו: כמה ראוי להתחנן?

מה המינון הנכון?

יש ספרות מקצועית המורה

איך להיראות סוער מספיק ויחד עם זה לא טרדן?

[פאוזה. פתאום נופל ארצה ומשתטח על גחונו]

הנה, גם משתטח ארצה

כדי שתוכלי לעבור מעלי בקלות

אם תרצי לרדת לשירותים, למשל,

מבלי שעינייך יפגשו אותי בדרך.

[פאוזה. מיואש]

ואם תתעקשי לעבור דווקא בדשדוש

מבלי להרים את רגלייך,

אני מפנה את הדרך כליל.

[נסוג על גחונו ויוצא]

תמונה 11

 

[חדרה של בורדה. בורדה על מיטתה. נכנס בישס, עומד על הסף]

 

בישס סליחה, כמעט שלוש לפנות בוקר,

אך שוב אני, ושוב אעז כי הדלת היתה פתוחה.

הנה ביקשתי סליחה, נפלתי על ברכי,

אחר-כך על גחוני, וכלום לא עזר. הכל לשווא.

בורדה [מרימה את ראשה ומביטה בו רגע ארוך, פניה חמורים מאוד]

אני לא יכולה להתאפק יותר.

אני מוכרחה להגיד לך את האמת.

בישס היא תהיה קשה, האמת?

נעשה לי קר.

בורדה העולם הוא מקום חמור משחשבת.

לא כל דבר נפתר על-ידי זחילה.

אני מוכרחה לומר לך שלדעתי

עליך להיענש באופן החריף ביותר.

בישס מה את סחה!

בורדה וזו לא רק דעתי.

בישס מה העונש?

בורדה עוד לא ידוע.

בכלל עוד לא ידוע איך זה ייגמר,

אבל אני מוכרחה לומר לך

שמן הסתם ברע ביותר.

בישס רע ביותר זה מאוד לא טוב!

אבל לפחות לא דורכים במקום.

אם יש עונש, אחריו תבוא גם הסליחה.

יש משהו שאני יכול לעשות בינתיים?

בורדה לסבול ולחכות.

בישס אני סובל! אמרי לויקטוריה שאני סובל כהוגן!

אמרי לה שהציפייה לעונש

היא כבר עונש יותר גדול מהעונש!

[פונה לצאת]

בורדה בוא, אידיוט, בוא.

בר-מזל שכמוך.

[בישס עוצר]

לרגל נסיעת אומפלה לפאריז –

זכית בחנינה.

[פאוזה. בישס המום]

בישס לא עונש, חנינה?!

חנינה! כשכבר נואשתי!

פאריז מחוללת גדולות!

בורדה תצטרך לרַצות כמובן עונש סמלי.

בישס זה ברור.

בורדה העונש כבר נקבע.

בישס מהו?

בורדה היא תעשה את זה עליך.

אין מה לעשות.

בישס כן. כך חשבתי.

בורדה היא תעשה לך את זה על הפנים.

על פחות מזה אין מה לדבר.

בישס זה בדיוק מה שתיארתי לעצמי.

בורדה זה לא עומד למיקוח.

בישס אני לא מתמקח.

בורדה אתה מבין שאין כאן כעס או משהו,

זה פשוט עניין של נחיצות.

היא עושה מה שצריך.

בישס אני מבין.

[פאוזה]

זה פשוט עניין של חוקיות.

[פאוזה]

אני מאוד אוהב להסכים למשהו נכון.

אני מאוד אוהב שמורים לי על משהו

ואני מהנהן עם הראש בהסכמה.

[מדדה על ברכיו ומתקרב אליה, כשפניו סמוכים לאחוריה, מורה עליהם]

הנה, מתחת לכזה אשכב ואחכה.

לא ממש זה – כזה.

בורדה כן, לא זה – אבל דומה.

בישס נכון, דומה, אבל לא זה – כזה.

זו רק הדוגמה.

בורדה נכון, דוגמה. אבל דומה.

בישס נכון. אותו פּרינציפּ, אבל לא זה.

בורדה נכון, אבל דומה.

בישס נכון, אבל לא זה.

כי זה מכאיב לי,

אבל שלה מכאיב לי עוד יותר.

כי אני כבר בנוי כך,

שמתחת לשלה מחכה לי

מה שאני מחכה לו זה שנים

בלב הולם באפלה.

[קם ונסוג אט אט. עומד ליד הפתח. פאוזה]

והשאלה היא אם תהיה אחר-כך דרך חזרה.

מה את אומרת, נשיב את הגלגל אחור?

בורדה גם בקשר אלי נשאלת אותה שאלה.

הרי גם אני דועכת.

בישס לך טוב. לך אין מפלות פתאומיות, הידרדרות.

את מחליקה בשיפוע מאוד עדין.

[יוצא]

 

 

תמונה 12

 

[חדרה של ויקטוריה. ויקטוריה שרועה במיטתה על בטנה. נכנס בישס, עומד על הסף, יורד על ברכיו. בכמיהה חרישית כלפי אחוריה. לעצמו]

 

בישס יש בזה אמת גדולה.

אני עוד לא יודע איזו,

אבל יש.

כמה ברור הכל כשרואים את זה בעיניים.

[מורה על ישבנה]

הנה, מכאן.

מכאן, מכאן, מכאן.

מהמקום הזה,

שחצי מטר מעליו, בצד ההפוך,

כמו ניגוד והשלמה גם יחד,

יהיו פניה.

[קם ויוצא שפל-רוח]

 

תמונה 13

 

[בית פץ'. פץ' שוכב על מיטתו בבגדיו, עיניו עצומות. בישס מופיע בחלון המוגף, מקיש עליו, מנסה להיראות עולץ, פעיל וממהר]

 

בישס פץ'! פץ'!

[פאוזה]

פץ'!

[פץ' פותח את החלון, לבוש פיג'מה]

פץ' כמעט ארבע לפנות בוקר!

[בישס קופץ על אדן החלון, ובערבוביה של עליצות מלאכותית ואלימות הוא רוקד. פץ' מביט בו בעצב]

עד כדי כך כבר טוב לך.

ולי אין כוח להעניש אותך,

אין לי סנקציות נגדך.

בישס פץ', מה אתה יודע על נפש האדם?

עניינים מסוימים עומדים להסתדר, ידעת?

חשבת שהעולם נעצר כשאתה ישן?

פץ' אני אף פעם לא ישן.

בישס יש לך בכלל יד על דופק החיים,

על ההתפתחויות האחרונות במדע, בתרבות, אפילו אצלי?

חשבת שמַתְנוּ בעודנו בחיים?

טעות! חלונות נפתחים אל מרחבים עצומים

שלא שיערת אותם!

פץ' וכבר מרשה לעצמך לקפוץ על החלון.

בישס [יורד מאדן החלון]

סלח על האגואיזם, אבל יש נסיבות,

ורציתי רק שתדע: זה עומד להסתדר!

[מחבק את פץ']

פץ', אם קודם בישרתי שזה עומד להסתדר,

כעת אני יכול לבשר לך בלב שקט:

זה מסודר. כלומר, ממש על הסף.

עומדים לסלוח לי.

פץ' [בתוגה]

בלי עונש?

בישס דבר פעוט של מה בכך. משהו סמלי.

אבל העיקר – יסלחו.

פץ' בסוף אתה תמיד נופל על הרגליים.

כזה אתה: סיפור הצלחה.

בישס היא תפנה אלי,

ואני אענה לה בטבעיות גמורה.

מאוד טבעי לי לשוחח איתה, אתה יודע.

בכלל, כל מה שהתלוננתי מול הדלת – שכח!

העולם הוא בסך-הכל מקום פשוט ולא נורא,

עכשיו אני רק מתחרט על כל הזמן שלא ידעתי.

כל-כך הרבה זמן ואנרגיה בזבזתי

על שתיקות של ילד מפונק!

יכולתי כבר מזמן להיות…

וכבר איננו צעירים…

[מוביל את פץ' לחלון]

תסתכל על העיר:

אחרי שנמות, כאן ילבלבו חיים.

נשים יאכלו שוקולד, ישתינו מצחוק,

ויפרידו את מרכז התחתונים המהודקים

מחריץ התחת.

מתי נבין לעומק שאפשר גם בלעדינו?

פץ' [נותר עגום]

אתה כבר מתפלסף בהתפנקות

של מי ששוב טוב לו.

[מנסה לפהק]

ועכשיו יהיה לך טוב מאוד.

לחייך נוסף גם אירוע.

תשבו יחד בחמימות,

תשתו קפה, תצחקו,

ושוב תשכח להזמין.

בישס אזמין, אזמין פעם.

פץ' תשכח.

בישס נזכור אותך בחיבה.

אני מאוד עייף. ארבע בלילה.

פץ' וכבר עייפות בריאה, חיים משוגעים.

ואני לא יכול להירדם: הלב דופק.

בישס אני חייב לחזור. מחכים לי!

[מגחך, קדחתני]

אין זמן, אין זמן!…

[קופץ על אדן החלון וממנו לרחוב]

פץ' זכור אותי פעם, בן אדם.

בישס [בחיוך מעוקם, כמתחנן לעזרה]

נזכור את הרגע ההוא

כשדפקת על הדלת

ושנינו חיכינו לתשובה.

כמה מתיקות היתה.

איך רעדנו מציפייה

לחיים שמעבר לדלת.

נזכור אותו.

[יוצא]

 

 

תמונה 14

 

[גן בבית ויקטוריה. ויקטוריה ובורדה בכותנות לילה לוגמות קפה, מעוכות וחמוצות. בורדה מרימה את כותנתה, היא אינה לובשת דבר תחתיה]

 

בורדה אבל הכי טוב בלי כלום,

להשתחרר מכל ההידוקים, האחיזות.

לא ביריות, לא תחתונים,

כלום לא לוחץ, לא מהדק,

אני אוהבת את הטבע.

ויקטוריה כן, הכי טוב בלי כלום.

בורדה ובישס?

ויקטוריה [מחייכת בחמיצות]

כבר אחרי הכל.

[נכנס בישס, עומד על הסף, מנסה להיראות עליז ומאושש ולדבר בטבעיות]

בישס והנה, גם התנקיתי.

בורדה עוד נותר לך כתם חום

כאן על הצוואר.

בישס [מנסה לגחך]

הוטבע חותם.

[לויקטוריה, משתדל לנהל שיחה רגילה]

ואת יודעת, גברת ויקטוריה,

ממש לא ויתרת לי על כלום.

ויקטוריה [מחייכת כמו פזורת דעת]

כן.

בישס ואיך הייתי בטוח שתוותרי ברגע האחרון,

ותאמרי "די! רק ניסיתי אותך!" –

ולא אמרת.

ויקטוריה כן.

בישס ויפה נהגת. וכל-כך בחומרה.

ואגב, למה חומרה כזאת?

לא נשארה טיפת חסד בעולם?

[מנסה לגחך]

אני מוכרח לספר לך שהיה רגע,

את ישבת וירכייך נפשקו,

הפתח רק התחיל להיפתח,

ברגע זה יכולת עוד לסגור אותו.

היתה דממה גדולה.

כל העולם עצר את נשימתו.

היה נראה כאילו רגע גדול של חסד,

וכבר הייתי מאושר ורציתי לצעוק:

"סלחת! סלחת!"

גם אמרתי לך את זה מלמטה, שמעת?

ויקטוריה כן.

בישס אך לא סגרת –

ולאחר שבריר שנייה כבר היה ברור:

אין דרך חזרה! אבוד!

אטונף עד תום!

ויקטוריה כן.

בישס כל-כך מר היה לי באותו רגע,

כל-כך נעלבתי! זה היה נפלא!

אני מתכוון לחום שהציף אותי

לאחר הכפור שדקר אותי

לאחר האכזבה שלאחר התנפץ התקווה –

איך לתאר?

והנה הכל עבר! כאילו כלום!

מה זה טינוף? מנקים וזהו!

[מגחך בייאוש]

ובעצם, לא נכון,

קרה לי משהו נורא:

משהו עוּקם כליל.

[ויקטוריה ובורדה פורצות בצחוק למראהו. בישס נרגש עד דמעות]

וכשאת מדברת איתי וצוחקת אני חש

כאילו חזרתי הביתה לאחר גלות ארוכה,

והכל כל-כך טבעי!

כמה פשוט – משוחחים עם בישס!

[מנסה שוב לעלוץ איתן על חשבון עצמו, מתיישב למרגלות ויקטוריה]

ואת יודעת, גברת ויקטוריה,

משום-מה אני חש שעכשיו

אני שלך יותר מתמיד?

ויקטוריה כן.

בישס וכיוון שהושגה הבנה אינטימית,

וכבר משוחחים כמו פעם שיחה בגן,

ספרי לי עוד רק את זה:

שמה שעשיתי או לא עשיתי –

לא היה משנה דבר.

נגזר עלי שתטנפי, נכון?

ויקטוריה [מניפה עליו ידה כמו שמגרשים כלב חביב]

לֵךְ מכאן אתה כבר!

בישס [נרתע אחור תוך גיחוך. פאוזה. ושוב צוחק בייאוש]

ואיך מסלקים אותי – כמו כלב.

כן, משהו עוקם ללא תקנה.

לא ישובו החיים מפעם.

עכשיו סוף סוף לישון,

לנוח מהלמות הלב.

מדברים איתי,

ושוב אני אזרח העולם.

לישון, לישון, לנוח.

[יוצא]

בורדה נחזור לישון?

ויקטוריה ודאי, נקום בצהריים,

נצלצל לקנוט והלמוט.

בורדה [נאנחת]

אח, קנוט והלמוט!

[יוצאות]

תמונה 15

 

[חדרו של בישס. זאכר מסדר את המיטה. נכנס בישס, מופתע למראהו, חושב שטעה בחדר]

 

בישס סליחה.

[יוצא. חוזר מייד]

סליחה, וכאן הלא החדר שלי.

זאכר שמי זַאכֶר.

ובהוראת הגברת –

מהבוקר אני כאן.

בישס ככה.

[פאוזה]

וכאן הלא כל חפצי.

זאכר כבר במזוודה.

בישס זריז.

זאכר כשנחוץ.

בישס [מרים את המזוודה]

ונכון שלהתנדף?

זאכר נכון.

בישס ככה.

[פאוזה. פונה לצאת, חוזר]

ואתה מה?

זאכר אני מכאן. שמי זאכר.

בישס ככה.

[מניח את המזוודה, סוקר רגע את החדר והקירות]

פעם גם אני הייתי מכאן.

הרבה הושקע פה.

זאכר [מגחך]

לא רואים.

בישס זאת הצרה.

[מרים את המזוודה. בהתפעלות, לעצמו]

וכבר כשהפסיקה לדבר ידעה שאֶזָרֵק.

ואיזו טקטיקה: מטנפים את בישס

כשזאכר כבר בפתח – גאוני!

ולשווא טונפתי. לא למען משהו נשגב,

לא למען משהו בכלל, פשוט לשווא,

שהוא, אם נעיין בזה היטב,

אולי הכי נשגב.

[יוצא עם המזוודה]

 

 

תמונה 16

 

[פרוזדור מול דלת חדרה של אומפלה בבית ויקטוריה. בישס לוחש]

 

בישס אוֹמְפָלֶה?…

[פאוזה]

אומפלה?…

אומפלה [מתעוררת משנתה, מבפנים]

מה.

בישס את כמובן עם קלוד.

אומפלה כן.

בישס אבל נרדמת קצת?

אומפלה כן.

בישס וקלוד?

אומפלה ישן.

בישס זמנים מופלאים – קלוד ישן.

[פאוזה]

חלמת עלי במקרה?

אומפלה לא.

בישס לא היה ננס?

אומפלה לא.

בישס ואסלה?

אומפלה לא.

בישס ומה כן?

אומפלה שום דבר.

בישס ככה מזניחים את בישס.

[פאוזה]

עדיף לי כבר ננס ואסלה

על פני לא כלום כזה.

[פאוזה]

לא יעזור לי, מה?

[פאוזה]

ואת, לפאריז.

אומפלה בעוד יומיים.

בישס עם קלוד?

אומפלה קלוד עף לליון,

C'est fini avec Claude!

בישס אצלך לא רק חולמים, גם עושים!

שינה, גלידה, קלוד,

הכל היה אצלך רק הכנה

לחיים עצמם: פאריז!

אומפלה קלוד בוכה עכשיו, אם זה מעניין אותך.

בישס ואני הולך מפה. אחֵר

יהיה כאן במקומי.

שלום לך, אומפלה.

פאריז כואבת לי מאוד.

[פאוזה]

אומפלה?…

[פאוזה]

אומפלה?…

[פאוזה]

נרדמה.

[יוצא]

 

 

תמונה 17

 

[פתח בית ויקטוריה. בישס עם המזוודה עומד על הסף, פותח את הדלת. כמו מוכה באור החודר פנימה]

 

בישס אהה! ומי מקבל את פני,

מוכן לחשוף את קלוני עד תום? –

זרקורי אור הבוקר!

[מתכווץ ומגחך בייאוש. פוסע שתיים-שלוש פסיעות החוצה, מסתובב ומתבונן לעבר הבית]

והנה המקום.

כאן תליתי פעם תקוות.

מושא התקווֹת בבית,

המקַווה עם התקווה בחוץ.

[מסתובב אל הרחוב]

לאן הולכים ומה עושים –

זו עכשיו הבעיה.

[הדלת נפתחת ואומפלה עומדת בפתח, לבושה כותונת לילה, נסוכת שינה, חיוך קל על שפתיה. בישס מסתובב לאחור, רואה אותה, עושה תנועה קלה של שאלה לעברה. היא דוממת בחיוך דק. ולבסוף]

אומפלה בוא!

בישס אמך קוראת לי?

אומפלה אני קוראת.

חכה לי בפרוזדור

ליד חדר השירותים.

[מפזמת]

הפתחים העליזים של הגוף,

שם העונג מסתיים בקצת טינוף…

[בישס מרכין ראשו עגום ומהורהר, יורד על ברכיו מאחוריה, קולו חנוק]

בישס גם בפאריז?

אומפלה [מושכת בכתפיה]

אני לא מבטיחה כלום.

אתה תהיה בהמתנה.

בישס את ילדה. לפני שעה

עוד ליקקת גלידה.

אומפלה יום חדש, הפכתי לאשה.

בישס ניצלתי!

[פאוזה]

לעת עתה.

 

[סוף]

×