הירח שט מכסיף, גבוה,

שמש את קרניה כבר הורידה,

רב-טוראי חסון ושמו גלבוע

הסתכל על הסמלת פרידה.

 

משהו נכמר בלב גלבוע

ומוחו רחש לפתע: פרידה!

כסומא הושיט קדימה זרוע,

היא – כתפה אלי חָזוֹ הצמידה.

 

ומרחוק, מתוך הערפילים

בוקעת ועולה שירת החיילים,

מתייפח לחן אקורדיון

ונבלע בנהם השריון.

 

הוא ליטף אותה בלא לשבוע,

פיה משפתיו היא לא הפרידה,

חוט עבה נקשר מלב גלבוע

אל ליבה המתפעם של פרידה.

 

עלם שתקני היה גלבוע,

וכמוהו שתקנית גם פרידה,

הם ישבו בלי אומר ובלי נוע,

השתיקה את מיליהם הגידה.

 

ומרחוק, מתוך הערפילים…

 

שמש ממזרח עלתה גבוה,

הלבנה קרניה כבר הורידה,

בפיהוק רחב הקיץ גלבוע,

אחריו התעוררה גם פרידה.

 

הפלוגה חזרה בילל מנוע

ושרשרת בין שניהם הפרידה,

מן העבר האחד ניצב גלבוע,

תהום בינו חוצצת ובין פרידה.

 

ומרחוק, מתוך הערפילים…

 

ומנגד עוד עמד גלבוע,

לחלוחית עטפה עינה שלפרידה,

היא לחשה בקול נוגע: "בואה…"

הוא השיב לה: "זוזי כבר הצידה!"

 

אם אמנם השיר נגמר לו ככה,

הוא יכול להיגמר אחרת,

כי הכל אך פרי מקרה הוא, אחא,

רק בטנק נשארת השרשרת.

בלדה מחושלת על חייל וחיילת | 1966

מה איכפת לציפור » נשר שחור על גג אדום
×