קומדיה

הדמויות

קוֹקְלוּשׁ רווק נטול-חן

בַּיינְקֶס אביו

מְרִידֶנֶה אמו

פַּיְילָה רווקה נדיבת-בשר

מַשְׁכַּנְתָּה רווקה גרומה

קִישְׁטָא רווקה מגובננת

שְׁפֶּק אביה

הוֹיְסָה אמה

לָלְקוֹ רווק שפל-רוח

פּוּצֶ'ס רווק עורך-דין

מוֹנְט-בְּלַאן יפהפייה

הימאלאיָה יפהפייה באבל

קברן

דובר נשיא ארצות-הברית

דוֹקאקִי נשיא ארצות-הברית

רופאים, אחיות, פמליית נשיא ארצות-הברית

עלילת המחזה מתרחשת בעירנו, בזמננו.

תמונה 1

ערב. בית קוקלוש. קוקלוש מתהלך עצבני אנה ואנה.

קוקלוש [לעצמו]

היתה צריכה לבוא בשש וחצי, עכשיו כבר שש ורבע, היא לא תבוא, מואסת בי, לחינם התבזיתי, כבר יש לי שלשול מרוב מתח, היא שמיימית ונפלאה, ואני, מה אני…?

[דפיקה בדלת]

כן, עכשיו אקווה שזו תהיה היא, אפתח את הדלת בתנופה, ו…הופ, גובה-מיסים!

[פותח את הדלת. לעצמו]

היא, היא!

[פַּיילָה נכנסת. לעצמו]

ובהחלט לא נפלאה כל-כך. גם באה, גם הקדימה.

[לפיילה]

שבי.

[פיילה יושבת. לעצמו]

אהה, איזה עינוי, יושבת ותוקעת עיניים משועממות, אני מפיל עליה תרדמה, אני זבובון צֶה-צֶה, עם כולם השתוללה, המופקרת, ורק איתי – מפהקת!

פיילה ולמה כל החלונות סגורים אצלך? מסריח, חושך.

קוקלוש [לעצמו]

זהו, קטלה. לא תיתן לגעת בה באווירת מרתף מושב-זקנים.

פיילה ואתה תמיד ככה…?

קוקלוש איך ככה?

פיילה חמוץ, מודאג.

קוקלוש ולמה שאדאג? אני מרגיש מאוד קליל, לא רואים?

[לעצמו]

כולם שמחים ועליזים בפשטות כזאת, בלי מאמץ, הטבע בעצמו יוצא להם מהשרוול, רק אני מקיז דם כדי לצהול קצת, ובסוף אומרים: "מודאג"!

פיילה למה אתה לא יושב קצת לידי?

קוקלוש [לעצמו]

נמאס לה לראות אותי מסתובב לה מול העיניים.

[פיילה משלבת רגל על רגל. למראה ירכה המתגלה לעיניו, לעצמו]

אח, אני נשרף מתשוקה! איזה ייאוש! לעולם לא אזכה למעוך את הירכיים הממולאות האלה! אקבל דלקת בפרוסטטה מרוב תשוקה שלא יצאה לפועל!

[פיילה מניחה ידה עליו. לעצמו]

אהה, מרחמת! זורקת לי מישוש קטן כנדבה!

[פיילה מנשקת נשיקה חטופה על פיו. לעצמו]

אהה, נישקה! איזה שפתיים קרות! והפנים שלה מקרוב – כמו לביבה מטוגנת! אין לה אף אחד ולכן דגה אותי! הלוא אעשה מעצמי צחוק אם אקח אותה! איך נפטרים ממנה?!

[לפיילה]

שמעי, אני חולה.

פיילה מה יש לך? אני אטפל בך.

קוקלוש אין מה לטפל, אני פשוט מרגיש לא טוב, בעיות עם הכבד.

פיילה מה קרה לכבד?

קוקלוש לא ידוע. ידוע רק שלא טוב, לא טוב. אני מוכרח לישון עכשיו.

פיילה רק הרגע הגעתי…

קוקלוש [נופל על המיטה]

פיילה [ספק בחיבה, ספק בכעס]

אתה מין כזה… ג'וּק!

[יוצאת]

קוקלוש [לעצמו]

אמרה "ג'וק"! למה היא התכוונה? כבר לא אישן הלילה. למה נתתי לה ללכת? הייתי שוכב איתה ומנקה לי את הפרוסטטה. עכשיו אכרסם את עצמי מחרטה, הפרוסטטה תגדל, אטרוף חפיסת שוקולד מרוב חרון עצמי, והכבד יורעל! אח, אני אדם חולה, חולה, מעבר לכל הספקות וההתלבטויות בעולם יש רק דבר אחד בטוח – האיברים הפנימיים בסכנה גדולה!

תמונה 2

לפנות ערב. רחוב. קוקלוש הולך. היפהפייה המכונה בפיו מוֹנְט-בְּלַאן חולפת על פניו.

קוקלוש [לעצמו]

אהה, היפהפייה האמיתית, הפיסגה, הבלתי-ניתנת להעפלה! כל יום בשש לפנות ערב עוברת כאן ברחוב ומערערת לי את שיווי-המשקל! איזה אחוריים! פיסגת המונט-בלאן! ואיזו הליכה של אדנות ושביעות-רצון! זו לא אשה – זו ריבונות! כאן מן הראוי היה להעז ולנסות. אבל איך? מה לומר? וזו הלוא מייד תעיף סטירה! כל היקום לא נראה לה, ומה אני ביקום?!

[היא מסתובבת, מסתכלת בו רגע בחטף וממשיכה בדרכה]

אהה, הסתכלה! ישר בעיניים, ובמבט מזמין! מזמין או דוחה?…

[מונט-בלאן יוצאת]

…נעלמה! אבדה לנצח! המבט היה מזמין, זה בטוח, זללה אותי בעיניים, התאהבה עד לטירוף! החמצתי את הזדמנות חיי! יכולתי לשבת לי כבר בעוד שבוע על פיסגת המונט-בלאן שבע ומסופק ולא רוצה כלום כי יש לי הכל! אני נעשה יותר ויותר חולה! אם אני רוצה להיות בריא – אסור לי לחיות!

תמונה 3

אחר-צהריים. בית הורי קוקלוש. בַּיינְקֶס שוכב במיטה, מֶרִידֶנֶה מתהלכת מודאגת. נכנס קוקלוש בחיפזון.

קוקלוש אמא, מה קרה?! למה הזעקתם בדחיפות?!

מרידנה ראו אותך, ראו אותך, אל תחשוב שלא רואים, מספרים לי הכל, אין סודות, אני ואבא כבר אוכלים את עצמנו מי היא, מאיזה בית, איפה היא גרה, מה עושה האבא, איזו דירה, איזה אנשים, איזה כוונות, ומתי, מתי!

[ביינקס אוחז מדי פעם בחזהו ונאנח]

קוקלוש מה קרה לאבא?

מרידנה פתאום חשוב לו אבא! אבא גומר ואני בדרך! כמה זמן אתם כבר הולכים שלובי זרוע?

קוקלוש שבוע.

מרידנה מה שמה?

קוקלוש פַּיילָה.

מרידנה לא נורא. לך קוראים קוקלוש, ומה חסר לך? יש לך שני הורים – הלוואי על כולם, כולם רק מקנאים בך, או אולי אני לא צודקת? אולי אתה רוצה להחליף אותי? רוצה לקבל את הגברת פַרְשְׁטְרָוויצֶר בתור אמא? אה? כשהיית בן תשע היא הבטיחה לך שעון, איפה השעון? נו, רוצה לגברת פרשטרוויצר?

קוקלוש אמא, אני כבר בן שלושים ושבע ויש לי כבר שעון! שלושים שנה את לא מפסיקה לשאול אותי אם אני רוצה להחליף אותך עם הגברת פרשטרוויצר…

מרידנה תחליף, תחליף, למה לא, תיקח לך את הגברת פרשטרוויצר לאמא, יהיה לך כבר שעון, רק אז תראה מה היה לך ולא ידעת להעריך!

[קוקלוש עומד להתפקע מרוב זעם אין-אונים, אחר יוצא במהירות. מרידנה קוראת אחריו]

כן, לֵך, לֵך, למה אתה מחכה?! רוץ לפיילה לכבס לה את התחתונים, פיילה חשובה, פיילה העיקר, אשה, אשה, רואה שמלה ונופל מהרגליים, אפשר לחשוב מה יש שם שאנחנו בזמננו לא ידענו, כן, קבוֹר את אבא, קבוֹר את אמא, אין הורים, אין כלום, רק פיילה, העולם התחיל מפיילה, הייתי רוצה לשמוע מה אומרת על זה פיילה, דרישת-שלום לפיילה, שנזכה לראות כבר את הפיילה, מי יודע איזו פיילה הוא הכין לנו שם, נו, עסק חדש על ראשנו – פיילה!

תמונה 4

ערב. בית קוקלוש. קוקלוש שוכב עם פיילה בעצלתיים.

פיילה כמה מחניק ומלוכלך פה!

קוקלוש [מסתער עליה ביתר-תשוקה. לעצמו]

יש בה משהו כל-כך יפה, כל-כך דואגת לנקיון הדירה, אשה אמיתית, תטפל בי כשאחלה, וירכיים עבות כנדרש… אח, נגמור כבר, אחרת אני מפוצץ לי את הפרוסטטה…!

[עומד "לגמור". לפיילה]

אוח… אוח… תהיי אשתי… תהיי… תהיי…

פיילה אה… אה… פה… אוהבים אותך…

קוקלוש [יותר ויותר משולהב]

את מזכירה לי את… הכוכבת… פרנסואז… אוח, מה שמה… פרנסו…

["גומר" בשתיים-שלוש גניחות]

אוח-אוח-חחח!

[גופו מתרפה. לעצמו]

אוף, איזה זבל, איזה ייאוש, על שק אשפה כזה רוקנתי את שארית מיצי החיים שליי! הפרוסטטה נראית בטח כמו שפופרת סחוטה של משחת שיניים!

פיילה מה קרה לך?

קוקלוש הכבד.

פיילה אני נשארת כאן הלילה.

קוקלוש [לעצמו]

אני אבוד.

תמונה 5

לילה. מסיבה בבית פיילה. פיילה, קוקלוש, מַשְׁכַּנְתָּה, לָלְקוֹ, פּוּצֶ'ס

פיילה קוקלוש, זוהי החברה הכי טובה שלי, משכנתה.

קוקלוש וזהו החבר הכי טוב שלי, ללקו.

[רוקדים. קוקלוש מביט על משכנתה. לעצמו]

יותר מכוערת מפיילה. וירכיים גרומות. אין ישבן.

[למשכנתה]

ומה את עושה?

משכנתה ואתה?

קוקלוש אני בין השרטוט לגרפיקה. ואת?

משכנתה מזכירה במשרד של אבי, יש לו בית-חרושת לעורות.

קוקלוש [לעצמו]

מבוססת. יותר מפיילה, זה בטוח. ההורים יתמכו, יקנו דירה, ריהוט, אוטו. ולפיילה – כלום. דירה שכורה, כמה סמרטוטים. במה לבחור? פיילה לא יפה, אבל ישבן, ולמשכנתה אין ישבן – אבל דירה. לזו בשר, לזו עורות. בלילה איהנה יותר מפיילה – ביום יהיה נוח יותר עם משכנתה. ואהבה? שכחתי לגמרי.

תמונה 6

לילה. בית משכנתה. קוקלוש דופק על הדלת. משכנתה פותחת.

משכנתה למה באת?

קוקלוש לא שאפת שאבוא?

משכנתה ואתה?

קוקלוש אפשר להיכנס?

משכנתה אני לא לפתן.

קוקלוש אני רציני עד להדהים.

משכנתה ופיילה?

קוקלוש פְּרֶהיסטוֹריה.

משכנתה היזהר, פיילה היא החברה הכי טובה שלי, ואני עלולה להתחיל לרצות בך.

קוקלוש מתי תפסיקי לחשוב על אושר של פיילות אחרות ותתרכזי באושר שלך? קצת אגואיזם לא יזיק במצבך.

[הוא מחבק אותה. היא סבילה]

את עצובה מייסורי מצפון או כי אני דוחה אותך?

[הוא מנסה לנשק אותה על פיה, היא מפנה את פניה]

את רוצה אותי?

משכנתה ואתה?

קוקלוש [מגפף אותה, נאנח, סוקר אותה בחשאי. לעצמו]

וממה אתגרה כאן? הרי לא יתרומם בכלל. אטמוספירה של בית-חרושת לעורות. אעצום עיניים ואדמיין לי חלקים מובחרים מפיילה.

[משתרע על משכנתה, עוצם עיניו, מתנשם ומתנשף בניסיון להלהיט עצמו, אינו מצליח. לעצמו]

כל ההתנשפויות בלי כיסוי. כמו לנפח בלון עם חור.

משכנתה מה קורה?

קוקלוש אצלי תמיד בפעם הראשונה… לוקח זמן…

משכנתה אני דוחה אותך.

קוקלוש לא, זה לא שאת דו… דו… דו…

[פניה של משכנתה קפואות, רק הדמעות זולגות]

משכנתה אני כל-כך מכוערת. אין בי כלום. אלוהים דילג עלי, למה אתה נשארת?

קוקלוש [לעצמו]

עומד לי כשהיא בוכה. אין כמו אשה מתמוססת בדמעות… הופ!

[מצליח. בועל אותה בעיניים עצומות. לעצמו]

עכשיו רק לא לאבד את המומנטום, ולהתרכז חזק בחלקים המובחרים של פיילה.

[בועל במרץ. לעצמו]

אח, איזה חיים עלובים. לשכב עם משכנתה ולהזות על פיילה. פיילה נעשית פתאום הפיסגה. אז למה אני כאן? מוסר את נפשי למשכנתה עבור דירה? ומה אעשה בדירה? אשב ואכרסם את עצמי על הפסד פיילה. אבל מה האלטרנטיבה? לשבת בדירה שכורה עם פיילה ולכרסם את עצמי על הפסדים גבוהים יותר? וככה זה יהיה, תמיד אתגעגע למשהו טוב מזה שיש לי? ולו הייתי מקבל אפילו את המונט-בלאן, הרי הייתי מוצא גם בה איזה פגם, פזילה, או שן שחורה, או צחוק מעצבן, ומתגעגע למשהו מושלם ממנה.

[קרוב "לגמור"]

משכנתה כן… ככה… הה… הה…!

קוקלוש [לעצמו, בתיעוב]

גונחת כמו רבנית זקנה הגומעת צלחת מרק חם במוצאי יום כיפור!

משכנתה הה… הה…

קוקלוש ["גומר". גופו מתרפה. לעצמו]

נו, סחטה את הטיפה האחרונה מהפרוסטטה, ונשארה לא מסופקת. אוח, נוסף לכל גם תאוותנית! איך אחיה איתה בוקר-בוקר, לילה-לילה, וזאת הרי תשתוקק להרבה צלחות מרק לאחר הצום הארוך שהיה לה! גועל, מסביב רק גועל! ואני הרי ביסודי נזיר מתבודד – רק התאווה לדג-מלוח ולישבן-אשה הרסה את חיי!

משכנתה [קמה ומתלבשת]

יש לי עוד כלים לניקוי בכיור.

[יוצאת]

קוקלוש [לעצמו]

אבל היא טובה, היא טובה, במשך הזמן היא תתעסק יותר עם הכלים בכיור ופחות איתי.

[נבהל לפתע]

ועכשיו לעמוד מול פיילה, וההסברים, והתירוצים, והדמעות, והפרידה, וברגע של רתחה היא גם תעיף סטירה – כבר יש לי שלשול! – שגיאה איומה! הייתי צריך להישאר ולמות עם פיילה ולעזאזל עם הכל, העיקר שהיה לי קצת שקט!

תמונה 7

לפנות ערב. בית ללקו. ללקו. נכנס קוקלוש.

קוקלוש ללקו, אתה החבר היחידי שלי. אני מבקש ממך לגשת לפיילה כמיופה-כוח ולומר לה שאני לא אבוא היום כי אני מרגיש לא טוב.

[פאוזה]

איכפת לך להגיד לה שגם מחר לא אוכל לבוא?

[פאוזה]

ואף פעם?

[פאוזה]

ושהיא לא תעשה שום סצנות, כי זה סופי?

[פאוזה. ללקו מהסס, מרחרח בבית-שחיו]

עשה טובה, ללקו, לי היא עוד עלולה להעיף סטירה, אתה תצא מזה חלק, אתה רק מיופה-כוח…

[ללקו מתרצה]

ותהיה תקיף בעניין הסופיות, שלא תוותר. ויחד עם זה, תהיה עדין. מאוד לא הייתי רוצה שהיא תבכה ותשתולל. להיפך. הלוואי שהיתה שומעת את הבשורה ונרדמת בשלווה, ואולי אפילו לנצח.

[ללקו פונה לצאת]

ללקו!

[ללקו נעצר]

למה שלא תיקח לך את פיילה? היא פנויה.

[ללקו יוצא, קוקלוש אחריו]

תמונה 8

ערב. בית פיילה. פיילה. נכנס ללקו.

ללקו שלום, פיילה. קוקלוש לא יבוא הערב, הוא מרגיש מאוד לא טוב.

[פיילה פונה לצאת]

לאן?

פיילה לראות מה שלומו.

ללקו אין צורך. הוא לא יבוא גם מחר.

פיילה איך אתה יודע?

ללקו אל תתמקחי. זה סופי.

[פיילה סוטרת על לחיו ופורצת בבכי. ללקו נכלם, מרחרח בבית-שחיו]

זה לא ככה.

פיילה אני לא מוותרת עליו! השקעתי בו, הוא שלי! ותמסור לו שאני יכולה לעשות רעש כזה, שיצא עשן מהים!

[ללקו יוצא]

תמונה 9

ערב. רחוב. קוקלוש מחכה. נכנס ללקו.

קוקלוש הכל מסודר? הסכימה? הלחי שלך קצת אדומה, בטח הסמקת כשהודעת לה. איך הגיבה? דְמָמה?

[ללקו מניע ראשו בשלילה]

סערה?

[ללקו מניע ראשו בחיוב]

אתה רואה? לו הייתי שם עוד הייתי חוטף גם סטירה. מילא, העיקר שהיא יודעת והסכימה. אבן ירדה לי מהלב.

ללקו היא לא מוותרת עליך.

קוקלוש מה?!

ללקו מאיימת בעשן מהים.

קוקלוש [מצטנף. לעצמו]

הפסדתי את הבית-חרושת לעורות!

[נכנסת פיילה בסערה]

פיילה מה אני שומעת?!

[ללקו מצטדד ביראה. קוקלוש מתכווץ, מבוהל]

קוקלוש מצבי לא טוב, אני חולה…

פיילה למה אתה מסתתר תמיד מאחורי מחלות?! אנשים אחרים חולים באמת, מתים באמת, ואצלך הכל בדיחה שחוקה, תמיד להתלונן, איזה התגנדרות אגואיסטית של ילד מפונק ובריא! אתה בכלל רואה את העולם?! חדר אי-פעם לתודעה שלך שיש עוד אנשים מלבדך?! בכל זאת היה לי בלב משהו כלפיך. ונגמר.

[גועה בבכי ויוצאת]

קוקלוש [לללקו]

הפסדתי את התחת המלא. ועוד היה לה משהו כלפי. אהבו אותי בתום-לב, ואני בעטתי. לא תהיה לי עוד אהבה כזאת וישבן כזה. ואיזו חריפות אבחנה פסיכולוגית, בכלל לא בהמה כמו שמצטיירת. ולמשכנתה – לא לב, לא ישבן, היא קרה, קרה, ארוויח דירה ובית-חרושת לעורות ויהיה קר. אני מתחרט על היום שהכרתי את משכנתה, לא, על היום שהכרתי את פיילה, ובעצם, אם להתייסר בחרטה, הכי טוב להתחרט על היום שבו לא רדפתי ברחוב אחרי המונט-בלאן. למה, למה, למה, למה, למה לא רדפתי אחרי המונט-בלאן…!

[מתנער]

לא לא, צעד ראשון, אני מוכרח לעלות בחזרה לישבן של פיילה! מהישבן של פיילה אוכל להתחרט יותר מקרוב על הישבן של המונט-בלאן!

[תופס בללקו]

ללקו, אתה החבר היחידי שלי. אני מבקש ממך לגשת למשכנתה כמיופה,..

ללקו לילה טוב.

[מרחרח בבית-שחיו ויוצא בחיפזון. קוקלוש קורא אחריו]

קוקלוש ללקו, אתה החבר…

תמונה 10

ערב. בית משכנתה. משכנתה. נכנס קוקלוש.

קוקלוש אני חולה, אנחנו חייבים להיפרד.

[משכנתה מתקרבת אליו. הוא מסוכך על פניו]

משכנתה רוצה לחזור לפיילה, מה?! לא אוהב אותי! אני אצלכם לשימוש חד-פעמי!

קוקלוש זה לא שאני לא או… או… או…

משכנתה ומגמגם תמיד במלה הכי קובעת! בכל אופן ציפיתי לזה ואני אומרת לך שזה לא בא בחשבון! יהיו צרות! אני לא אהפוך לצחוק של המאה העשרים!

קוקלוש [לעצמו]

אני אבוד! מאסר-עולם עם ישבן שטוח!

משכנתה גם ההורים שלי כבר מעורבים בזה!

קוקלוש מתי הספקת?!

משכנתה מעורבים עמוק!

קוקלוש [לעצמו]

ישכרו כבר מישהו לשבור את העצמות, כסף לא חסר להם! והבעיה בשברים היא לא רק השברים, הסכנה הגדולה היא שנסחף שומן ממח העצם השבורה לכלי-הדם ויוצר טרוֹמבּוֹזוֹת! טרוֹמבּוֹזוֹת!

[למשכנתה]

אני לא מתנגד שנמשיך, חשבתי רק שבגלל המחלה, אולי תעדיפי בחור עם כבד נורמלי…

משכנתה אני באמת לא יודעת מה מצאתי בך.

קוקלוש [לעצמו]

כל המכוערות לא יודעות מה הן מוצאות בי, ובכל זאת נטפלות כמו זבובים לזבל!

[נכנסת פיילה]

פיילה בדיוק מה שתיארתי לעצמי!

[למשכנתה]

ריחמתי עלייך. לקחתי אותך איתי לכל מקום כדי שלא יכסו אותך קורי- עכביש; רק הפניתי את הגב – דרכת לי על הזנב! 

משכנתה
טפסי על העצים, סוס-יאורצ'יק!

[קוקלוש מנסה להתחמק מן החדר. פיילה תופסת אותו]

פיילה לךָ אין אף מלה בעניין?!

קוקלוש [מסוכך בידיו על ראשו]

תסתדרו בעצמכן, אני לא מעניין אותי כלום, אני גמרתי עם החלטות בחיים האלה, תשעים אחוז מכלי-הדם חסומים, אני לפני צינתור…

משכנתה אין לו מה לומר בעניין, העניין גמור. אני בהריון.

קוקלוש ממי?! ממתי?!

משכנתה צחוק צחוק – ויוצאים עם תינוק! מקק!

[פיילה פורצת בבכי ויוצאת במרוצה]

קוקלוש [למשכנתה]

אבל איך?! רק אתמול פעם ראשונה, בקושי הזדקף, בקושי טיפטף, אני עצמי תינוק, בן תשע, תשע, ואני עוד צריך לקבל את הגברת פַרְשְׁטְרָוויצֶר לאמא…!

[פאוזה. מפזם לעצמו בעצב]

עברו החיים, עברו,

אחרים במקומם לא יהיו…

תמונה 11

לפנות ערב. בית הורי קוקלוש. ביינקס שוכב במיטה, מרידנה עומדת למראשותיו, מודאגת. נכנס קוקלוש.

קוקלוש מה שוב קרה?! למה הזעקת אותי הפעם?!

מרידנה שמענו, שמענו הכל. במקום לכבס תחתונים של פיילה, תכבס תחתונים של משכנתה. אין סודות.

קוקלוש מה קרה לאבא?

מרידנה חשד גדול להתקפת-לב, כרגיל. ואני הזהרתי אותו ואמרתי לו!

קוקלוש שלושים שנה לא מפסיקים לחכות בבית הזה להתקפת-לב!

מרידנה אין לך כבר סבלנות, מה?! שתבוא כבר, אתה אומר, ותיקח את אבא, תיקח את אמא, ותהיה חופשי, ציפור-דרור, תעוף לפיילות, למשכנתות, כן-כן…

קוקלוש ומה "כן-כן"י! מה את מנידה לי כל הזמן בראש כאילו אני אשם בכל?! אם אין לי בחורה – לא טוב, ואם יש לי בחורה – עוד יותר לא טוב; אם קוראים לה פיילה – זה הורג אתכם, ואם קוראים לה משכנתה – זה קובר אתכם; כל תנועה שאני עושה, כל נשימה שאני נושם – אני יוצא רוצח!

מרידנה לך כבר תחכה לאמבולנס למטה לך, תליין היית ותליין תישאר, יש לך אופי תלייני, אנשים זרים חושבים "מי יודע איזו עדינות", אבל אני מכירה אותך כמו יבלת בעקב, מנסה למצוא חן בעיני גברות, על הגברת פַרְשְׁטְרָוויצֶר אתה יכול לעשות רושם, לא עלי, כשתתכופף להוריד אותי לקבר אתה תציץ לאיזו זונה מתחת לשמלה…!

[קוקלוש יוצא בחרי-אף. היא ממשיכה, לעצמה]

משכנתה… הסדין עוד חם מפיילה – כבר מגלגלים עליו משכנתה… עסק חדש על ראשנו – משכנתה…!

תמונה 12

לפנות ערב. רחוב. ללקו ופיילה הולכים שלובי-זרוע, פוגשים בקוקלוש העומד ומחכה.

פיילה שלום, קוקלוש.

קוקלוש מה אתם כבר עושים יחד?

פיילה אנחנו זוג.

קוקלוש מאושרים?

פיילה משתדלים. ואתה?

קוקלוש כרגיל, מחכה לאמבולנס בשביל אבי.

פיילה שיהיה בריא.

קוקלוש הוא בריא.

פיילה ובאיזה חודש משכנתה?

קוקלוש היא רק חשבה. היא לא.

פיילה ככה זה כשלוחצים.

קוקלוש מרגיש טוב, ללקו, מה?

ללקו לָק.

קוקלוש מה?

ללקו כבר לא ללקו. שיניתי ל"לָק". "ללקו" זה ילדותי, מתאים לשכונה, "לק" יותר קצר, תקיף, סמכותי, גם מצלצל טוב באמריקה:

!Hello, two tickets to Bangkok please, first class, for Mister Luc –

!Yes, Mister Luc. have a nice time and good luck –

ככה.

[לוקח את קוקלוש הצידה. בשקט]

קוקלוש למה, אני זרקתי לך אותה.

ללקו למה להשתמש במלה "זרקתי"?

קוקלוש ארבת כל הזמן לרגע הזה! מאחורי הגב שלי ארבת!

ללקו זה לא ככה.

קוקלוש הכל אצלך "זה לא ככה", ובכל זאת בסוף – כן ככה. האמבולנס מגיע.

[פונה לצאת]

ללקו קוקלוש!

קוקלוש קוֹק. לא קוקלוש – קוֹק. קצר, תקיף, סמכותי, וגם מצלצל טוב באמריקה:

!Yes, Mister Kok, we are waiting in Bangkok, to play again with your incredible cock –

ככה.

[קוקלוש יוצא. ללקו עומד נבוך ומרחרח בבית-שחיו. פיילה נגשת אליו]

פיילה למה אתה תמיד עושה את זה?

ללקו את מה?

פיילה מרחרח שם. נהנה מהסרחון של עצמך?

ללקו זה לא בדיוק ככה.

[פאוזה]

ואת, עוד אוהבת אותו?

פיילה ומה אתה לוקח ללב ממנו? על מי בסך-הכל מדובר? על כוכב המחשבה האנושית? כתר המדע? הגאון רבנו ליאוֹנַרדוֹ קוקלוש?

[משלבת זרועה בזרועו ויוצאת איתו]

תמונה 13

לפנות ערב. בית קוקלוש. קוקלוש מצטנף במיטה.

קוקלוש [לעצמו]

ועכשיו פיילה התפשרה על פחות ממני, על ה"זה-לא-ככה מיסטר לק"! אם ללקו מקבל את פיילה, אני יכולתי להיות ההוריקן של הוליווד, ובמקום זה נשארתי עם משכנתה, תחת שטוח, רגזנית, פנים של תור בקופת-חולים, ועם הזמן התחת יצטמק עוד יותר, יהפור משטוח לשקערורי, ואני אשאר עם השקערוריות ועם בית-חרושת לעורות!

[נכנסת מרידנה בחיפזון]

קוקלוש אמא! מה קרה?!

מרידנה נו, מרוצה?! "אמא, אמא"! שלושים שנה אמא אומרת שזו התקפת-לב, אז מישהו הקשיב לה?!

קוקלוש מה קרה לאבא?!

מרידנה לקחו באמבולנס!

קוקלוש אמבולנס יש לו פעמיים בשבוע.

מרידנה [פורצת בבכי]

הפעם עם סירנה!

קוקלוש אוי! סירנה!

מרידנה כן, סוף-סוף השמיעו לכבודו את המוסיקה היחידה שעוד נשארה לו בחיים – סירנה של אמבולנס!

קוקלוש הוא חי?

מרידנה [צוחקת בבוז]

חי! אני חיה?! אתה חי?! תראה את החדר שלך! תסתכל על עצמך! פגשתי

במחלקה את לוֹלָה טיפּיצ'יקובסקי, היא אחרי התקפה, שאלה עליך, אם אתה נשוי, התפנתה בחורה, בת של מכירים שלה מגרמניה, מחפשת חתן, ההורים עשירים גדולים, בתי-מלון בחצי גרמניה שלהם, מיליונים על מיליונים…

קוקלוש מה פירוש "התפנתה"? היה בחור?

מרידנה והלך.

קוקלוש מה הפגם?

מרידנה אומרים שסימפטית מאוד, פנים לא מכוערות…

קוקלוש ומתחת לפנים? צולעת?

מרידנה לא ראיתי אותה רוקדת! אומרים רק שכתף אחת יותר למעלה…

קוקלוש גיבנת?

מרידנה כתף אחת יותר למעלה, זה מה ששמעתי! אני בעצמי שאלתי, "מה, קוקלוש שלי תפוח רקוב שמחכה לבעלת-מום?"  אבל אמרו שרק כתף אחת קצת למטה…

קוקלוש אמרת שלמעלה!

מרידנה אם אחת למעלה, השנייה למטה, לא?!

קוקלוש מה שמה?

מרידנה קִישְׁטָא.

קוקלוש כתף למעלה, כתף למטה, וקישטא?!

מרידנה לא נאה לך, מה?! בעצמו קוקלוש, אבל ביקורת, ביקורת! גם את

האמא הרי היית מוכן להחליף כל רגע בגברת פַרְשְטְרָוויצֶר…

קוקלוש מספיק עם הגברת פרשטרוויצר, אמא, המדובר עכשיו בקישטא…!

מרידנה קישטא-פּישטא, אתה נאיבי, מחפש הבדלים בין אחת לשנייה, והרי הכל אותו דבר, אותה רמאות, כולן זונות, מנוולות, זבל, כל הלכלוך שבעולם, ראיתי, ראיתי את האחיות בבית-חולים, זונות עם חלוקים לבנים, עד שניגשות לחולה יושבות וצוחקות, רק  גבר תן להן, גבר, אוח אני שונאת את כולם, את הנשים ואת הגברים, ואת כל החיים, הכל פריצות וחזירות והפקרות!

[פונה לצאת בשאט-נפש. קוקלוש קורא אחריה]

קוקלוש ואם אעבור עכשיו ממשכנתה לקישטא, שוב תקראי לי תליין…!

מרידנה אוח, אני שונאת את כל העולם!

[יוצאת. קוקלוש מצטנף על המיטה. לעצמו]

קוקלוש קישטא. קישטא. נו, מה"קישטא" אפשר אולי לעשות איזה "קיטי", אבל מה עושים עם הכתף? ובכל זאת, חצי גרמניה…

תמונה 14

ערב. רחוב. קוקלוש מחכה.

קוקלוש [לעצמו]

אוי, מה שעומד להגיע, מה שמחכה לי, גמל דו-דבשתי, בשביל מה הסכמתי להיפגש איתה, הרי ברור שלא אקח, אֶגָעֵל, תהיה אי-נעימות גדולה, גם לדחות בחורה כבחורה וגם כגיבנת, כבר יש לי שלשול, אני בורח מכאן, לא אעמוד בזה…!

[פונה לצאת. מולו מופיעה קישטא, בעלת חטוטרת לא גדולה, עם הוריה, שְׁפֶּק והוֹיְסָה]

שפק קוקלוש?

קוקלוש [נסוג צעד בבהלה]

קישטא?

[מצליח להציץ מעבר לכתפה. לעצמו]

בכל זאת גבנון ולא כתף. אבל אפשר לחיות. נו, עכשיו יתחננו, ילחצו לתת תשובה במקום. אבל לי יש זמן, לא בוער לי עם גיבנות.

שפק קוקלוש?! אתה יותר מדי רך! מה אתה חיוור כל-כך?! אונאניזם?! אַסְייאטִיש-מאסְטוּרבּאטיש?! היא מוצאת חן בעיניך?! אני לא כל-כך מהר נפטר מבתי היחידה ולא מוסר אותה לכל אונאניסט! לא יודע אם אתה שווה לה! חושב שכן?! את זה עוד נראה! מה אתה מקומט כמו נייר טואלט אחרי השימוש?!

הויסה [בנזיפה]

שפק!

שפק שקט, קאקא!

[לקוקלוש]

נשים הן אצילות, אצילות. גם בתי. אין כסף, מה?! נכניס אותך לעסקים, נעזור לכם עם דירה, דירה לא תהיה הבעיה! ומה אתה כל-כך אילם?! מה אתה כבר מסתיר שם בראש המאסטוּרבּאטוֹרי שלך?! שום קונצים, שמעתי! לי יש אנשים בפרנקפורט, נקצוץ לך את השוואנץ אם נחוץ!

[לקישטא]

את רוצה אותו? טוב, נראה! אנחנו לא כל-כך מהר קונים כל דרעק! טקסי!

[יוצא בחופזה עם הויסה וקישטא]

קוקלוש [נדהם. לעצמו]

הסתלקו! חשבתי שיתחננו, ייפלו על הברכיים, ובסוף…! ואפילו לקפה לא הזמינו, החצי-גרמניה! ואולי יש עליה באמת קופצים? אולי חבוי בה משהו? האבא טיפוס, אין מה להגיד, ככה מוצק, שורשי, לא בקיא גדול בתלמוד – אבל יש דם. והיא – לא גמל בכלל, להפך, פנים עדינות, ושותקת, צנועה, וירכיים עבות כנדרש… אה, והדבשת? מה, איזה דבשת, בקושי דִבְשוֹן, דובשנית, כן, אני בהחלט חושב שקַלקוּלציה פשוטה בהשוואה למשכנתה מראה לי שפה הפרצוף והתחת פלוס חצי-גרמניה מינוס הדבשון נותן בסך-הכל הרבה יותר מהבית-חרושת לעורות פלוס החוסר-דבשון מינוס החוסר-פרצוף וחוסר-תחת. אין מה לדבר, היא נראית לי עיסקת-המאה, אני מוכרח להשיג אותה!

תמונה 15

לפנות ערב. בית ללקו. ללקו מעשן מקטרת. נכנס קוקלוש.

קוקלוש לא רואים אותך יותר, ללקו.

ללקו לָק.

קוקלוש לק, לק. החלפת את החברים במקטרת.

ללק ו זה לא ככה.

קוקלוש בכל זאת נשארת החבר היחידי שלי. אני מבקש ממך לגשת למשכנתה כמיופה-כוח, ולהגיד לה שלא אוכל לבוא הערב, ואף פעם…

[ללקו מפנה לו עורף]

אתה חייב לי את זה, אתה גזלת לי את פיילה, אני לא ארפה ממך, אגיש נגדך תביעה אצל עורך-דין, ללקו – סליחה, לק – עשה טובה, ואני לא לוקח ממך את פיילה אם לזה אתה דואג, יש לי מישהי אחרת, קישטא, אף מלה למשכנתה…

[ללקו מתרכך]

ותן לה את ההסברים הרגילים, אתה יודע, חולה, חולה-רוח, מוזר, מיוסר, פרוסטטה, טה-טה-טה, לֵך, לק, לֵך, אתה הרי איש העולם, אמריקה, בנגקוק, יודע איך לנסח, המקטרת מאצילה סמכותיות, משרה כבוד וביטחון, לך, לק, חלכאי העולם ונדכאיו סומכים עליך!

[ללקו מרכין ראשו, מעגל כתפיו ויוצא]

תמונה 16

ערב. בית משכנתה. משכנתה. נכנס ללקו.

ללקו שלום, משכנתה. קוקלוש מרגיש קצת לא טוב הערב, הוא לא יבוא לעולמים.

משכנתה ציפיתי לזה!

[ללקו מהנהן בראשו בצער. משכנתה סוטרת על לחיו]

ללקו זהלא ככה.

משכנתה אתה רק תמסור לו שיפצה אותי בפיצויים המתאימים, ובזה ייגמר העניין!

[ללקו יוצא]

תמונה 17

אחר-צהריים. בית-חולים. ליד דלת המחלקה לטיפול נמרץ עומדת מרידנה ומתייפחת חרש. נכנס קוקלוש, רואה אותה ונבהל.

קוקלוש אבא?

[מרידנה מהנהנת בראשה תוך התייפחות]

מתי?

מרידנה לפני חצי שעה.

קוקלוש [פורץ בבכי]

אבא, אבא…!

מרידנה כן, עכשיו נזכרים "אבא, אבא", אבל קודם – "קישטא, קישטא"!

[מתייפחת ביתר-שאת]

רק סיפרתי לו על המעבר מהתחתונים של משכנתה לתחתונים של קישטא – והוא החוויר, ואני הזהרתי אותו…

קוקלוש [תוך בכי, בחרון אין-אונים]

אבל את סידרת לי את קישטא! את !

מרידנה בשבילי סידרתי?! הכל בשבילך! כל התחתונים בשבילך – לי הכביסה!

קוקלוש צריך להכין מודעות אבל.

מרידנה על מי?

קוקלוש מה פירוש "על מי"?! אבא!

מרידנה הוא כבר קובר את אבא!

קוקלוש מה זה "כבר"?! מחר! יום אחרי הפטירה!

מרידנה מי נפטר מי?!

קוקלוש אבא חי?

מרידנה ואם כן?! על חשבונך?!

קוקלוש אז מה זה אמרת קודם "לפני חצי שעה"?!

מרידנה קיבל עוד התקפה גדולה!

קוקלוש אבל חי!

מרידנה חי, חי – מה אתה צועק! גם כן חיים! ופתאום גם קישטא על ראשנו! עסק חדש, קישטא…!

[קוקלוש יוצא]

תמונה 18

ערב. רחוב. קוקלוש מחכה. נכנס ללקו.

קוקלוש סודר?

ללקו הסכימה.

קוקלוש מייד?

ללקו במקום.

קוקלוש הלחי שלך קצת אדומה, שוב הסמקת? איך הגיבה? צווחות, דמעות?

ללקו דומייה.

קוקלוש ידעתי. נשמה צחיחה. חוט תיל. דווקא חיבבתי את המשהו העוקצני שבה. היה לה חן משלה. חבל. מילא. עבר ונקבר. עשית שירות מופתי, ללקו.

ללקו לק. וְ – כן – היא ביקשה רק שאתה תפצה אותה בפיצויים המגיעים לה, ובזה ייגמר העניין.

קוקלוש פיצויים?! על מה?!

[נכנסת משכנתה בסערה, אחריה עורך-דין פּוּצֶ'ס]

משכנתה אני תיכף אגיד לך על מה!

ללקו [מרחרח במבוכה בבית-שחיו]

לילה טוב.

[פונה לצאת]

קוקלוש לק!

[ללקו נעצר]

שַׁק לי במקום הכי חלק!!

[ללקו מרכין ראשו, מעגל כתפיו ויוצא] .

משכנתה [מצביעה על קוקלוש, לפוצ'ס]

וזהו התולעת!

פוצ'ס אתה המתקרא קוקלוש?

קוקלוש מי אתה?

פוצ'ס עורך-דין פוצ'ס. הבטחת לגברת הבטחות?

משכנתה מפורשות.

פוצ'ס קיימת מגעים אינטימיים?

משכנתה חזירות עד הסוף.

פוצ'ס כולל הרפיה?

משכנתה הרפיה בשבילו, לי נשאר המתח.

פוצ'ס התיק ברור לחלוטין. אתה חייב לה פיצויים עשרת אלפים דולר על אובדן בתולים, עשרת אלפים על סגירת אוֹפּציוֹת, עשרת אלפים על עוגמת-נפש ושבירת ציפיות, חמישים אלף על הפלה וסיכוני תוחלת-אימהות, ועוד עשרים אלף שכר-טרחה שלי, אני בדרך כלל על תיק כזה לוקח כפול, ממך אקח חצי רק מפני שהגברת ביקשה קצת התחשבות, יש לך מזל שאתה זורק הגונה כל-כך, לו היית זורק מנוולת היית יוצא מזה גם בלי העור.

קוקלוש [קולו רוטט]

כמה זה יוצא לי סך-הכל על ההגונה?

פוצ'ס מאה אלף דולר.

משכנתה [לפוצ'ס]

היית צריך לקחת גם משהו על קיצור תוחלת-חיים.

קוקלוש [כמעט מתעלף. לעצמו]

אוי, המחיר! אבא ימות כשישמע, אולי בעקבותיו גם אמא! למה לא מתתי בן חמש, כשהכנסתי את המסרגות לשקע החשמלי והתחלתי לרעוד בכל הגוף ולראות כחול?! איזה סיום נפלא לחיים – קצרים ובהירים, ובלי כל ענני הפיילות, המשכנתות והקישטות! ועוד הייתי מת לי עם כבד טרי ופרוסטטה באריזה, ועם שני הורים בריאים! אבוּד – אני חי!

[למשכנתה]

רחמים, משכנתה, את רואה שאני אפילו מתחיל לשאול את עצמי למה חיים…

משכנתה כן, שמענו, "למה חיים"! עם אחרות יתחתן – איתי יתפלסף!

קוקלוש אתם יודעים מה? – אני נשאר עם המשכנתה, ולעזאזל עם הכל!

פוצ'ס במקרה כזה אתה תיתן לי שלושים שקל עבור ההתראה וארבעה שקל שבעים וחמש נסיעה במונית.

[קוקלוש משלם לו בידיים רועדות]

תודה ומזל-טוב!

[פותח את התיק שלו]

סוגרים תיק – פותחים תיק.

[מוציא ספר מהתיק]

אולי אתה זקוק לאנציקלופדיה מקראית בעשרה תשלומים נוחים? ממש הזדמנות. לא? כל-טוב לכם, ושוב: מזל-טוב!

[מחזיר את הספר לתיק ויוצא]

קוקלוש [לעצמו]

מה עשיתי! נשארה הקישטא! עם אבא כמו שלה, זה לא ילך קל! שגיאה גדולה! כל העולם התחתון של פרנקפורט בעקבותי! נו,השלשול מִפּוֹתֵחַ התיקים התחלף בשלשול מהמְקַצֵץ מפרנקפורט!

משכנתה יש לי עוד כלים לניקוי בכיור.

[משלבת זרועה בזרועו]

קוקלוש [לעצמו]

וזאת, רק תן לה קצת לכלוך בכיור ובאסלה – ומאושרת כמו תינוק! זו לא אשה, זו מברשת!

תמונה 19

ערב. בית קוקלוש. קוקלוש.

קוקלוש [לעצמו]

עכשיו אני צריך רק תירוץ טוב להיפטר מהגמל. אנסה לחבק, לנשק, הצנועה תסרב, ניעלב כהוגן ונגיד יפה שלום.

[נכנסת קישטא. קוקלוש מנסה לחבקה ולהצמידה אליו. היא ניתקת בביישנות]

ככה?! לא רוצה בי?! טוב, נדמה לי שאנחנו לא מתאימים, בואי נגיד שלום.

[קישטא קרבה אליו ומחבקת אותו בעדינות. הוא משתמט ממנה]

לא לא, את לא רוצה בי באמת, ניפרד.

קישטא [שרה]

,Du, du liegst mir im Herzen

,du, du liegst mir im Sinn

,du, du bereitest mir Schmerzen

.weisst nicht wie gut ich dir bin

 

Aber fur die liebe Kischta

.ist bis jetzt noch nichts da

[תחילה זמרתה של קישטא רכה ונוגה, לאט-לאט הופכת לסוערת, היא מאבדת את מעצוריה, מתנפלת על קוקלוש]

קוקלוש מאוחר מדי! לא בא בחשבון!

[היא קורעת את בגדיו]

כאן לא מלתחה! ניפרד וזהו!

[היא מאבדת את כל מעצוריה, מפילה אותו על המיטה ומסתערת עליו. קוקלוש נאבק בה. לעצמו]

כמו צלופח דביק! ואולי הגבנון מידבק?!

[זועק תוך מאבק]

לא בכוח! אני חולה! לא בצלעות! הכבד, הכבד! לא בגב – שם הכליות! זהירות בכליות!

[פורצים שפק והויסה]

שפק מה?! בכוח?! סוטה-מין?! אַסְייאטִיש-מַנְייאקיש?!

[קוקלוש נחלץ מידי קישטא, כולו פרוע, מתנשם בכבדות]

זו היא…

שפק אני קצת מבין אותך, קשה להתאפק, מה?! גבר, נקבה, אסיה! עד כדי כך רוצה אותה?

קוקלוש רוצה?!

שפק אתה רוצה אותה, כן?!

קדקלוש אֶ… באופן עקרוני, למה לא.

שפק ואתה אוהב אותה, כן?

קוקלוש באופן עקרוני.

שפק רואים עליך שאתה בחור עם עקרונות. אתה נראה לי קצת מודאג.

קוקלוש [לעצמו]

מורידים אותי לבור ומתפלאים שאני מודאג!

[לשפק]

אני פשוט חולה.

שפק נעזור לכם עם דירה, שדירה לא תדאיג אתכם.

קוקלוש [לעצמו]

נכנסתי לעסקי דלא-ניידי!

[בפרץ של העזה, לשפק]

שמע, בוא נגמור עם זה, אני לא בשבילה!

שפק אני יודע, אבל אנחנו מחבבים אותך, שְוַויינֶה-שוואנץ, אני בעצמי לא יודע למה, אנחנו לא נפקיר אותך.

קוקלוש גם אני מחבב אתכם ומאחל לכם את החצי השני של גרמניה, אבל אין לי פשוט מה להציע.

שפק זה נכון, אבל אנחנו מאירופה, אחריות, הגינות, לא נפקיר אותך.

קוקלוש סליחה, אבל אני מאוד מבקש להפקיר אותי.

שפלן לא עולה על דעתנו.

קוקלוש תפקירו, תפקירו.

שפק לא בא בחשבון שנפקיר.

קוקלוש ועוד איך בא בחשבון, תואילו בבקשה להפקיר אותי וסוף לוויכוחים!

שפק על גופתי המתה נפקיר!

קוקלוש אדוני, אל תרגיז אותי, אני אדם לא בריא, ואני אומר לך שאתם תואילו להפקיר אותי ולהגיד יפה שלום!

שפק מה?! אחרי הכמעט-אונס, ואחרי ה"אוהב" ו"רוצה", ולא סתם, אלא "באופן עקרוני"?!

קוקלוש עקרונות משתנים!

שפק לא בגרמניה! יש לי אנשים בפרנקפורט! כמה חורים יש לך בשוואנץ?!

קוקלוש למה?

שפאק כמה?!

קוקלוש אחד, כמו לכולם, וגם הוא כבר כמעט סתום…

שפק נקדח לך עוד שניים, יש לי רופא-שיניים בפרנקפורט עם מקדחים מיוחדים, ניכנס עם מקדח לחור של השוואנץ, נעשה לך ממטרה!

הויסה [בנזיפה]

שפק!

שפק תסתמי, קאקא!

[לקוקלוש]

אצילוֹת, אצילות כולן.

קוקלוש [כמעט מתעלף. לעצמו]

אוי, השלשול! נדמה לי שעשיתי במכנסיים! תמיד חלמתי על העולם הגדול והנה סוף-סוף הגעתי אליו: גבנונים, מקדחות, ממטרות! אני של הגמל לנצח! מילא, הפיצויים למשכנתה על חשבונם, ולפחות נשתולל עם הזונות של פרנקפורט !

[לשפק]

היה לי משבר זמני, הוא חלף. אני רוצה את קישטא.

[מחבק אותה. לעצמו]

כל הסיוטים מתגשמים! כשיש משהו טוב בעולם וכולם חיים אותו במציאות – אני רק חולם עליו; אבל כשיש משהו רע, סיוט, כשכולם חולמים בלילה על מפלצות, מי היחידי שמתעורר בבוקר עם גיבנת אמיתית לצידו במיטה ? נכון, קוקלוש!

תמונה 20

לפנות ערב. רחוב. קוקלוש הולך. מונט-בלאן פוסעת מולו.

קוקלוש [לעצמו]

אוי, המונט-בלאן! האלוהית! הולכת ובזה ליקום!

[היא חולפת על פניו. לעצמו]

אלוהים שלי, כאן קוקלוש נְביאֵךְ! את זעזעת עלי לפתע את כל בניין חיי! הודות לך אני רואה עכשיו כמה שגיתי! קישטא ומשכנתה היו רק עבודה זרה, גלות!

[הולך שניים-שלושה צעדים חפוזים אחריה, נעצר]

הלב דופק כמו פטיש… ומה אומר לה? אני לא במיטבי, אני רועד, הגרון חנוק, ייצא לי קול דק של סרטים מצוירים – ואקלקל הכל… עלי לאזור עוז, להתגבר על פחדי…

[מנסה לכרוע לפניה. היא יוצאת. הוא מתרומם חפוי ראש]

…ולהעפיל שוב אל הרכס הכי קרוב לפיסגת המונט-בלאן – פיילה! הה, פיילה הטובה, לא פרקליטים, לא פיצויים, לא פרנקפורט ומקדחים – פשוט לעלות על רכס הררי הישבן של פיילה, ומשם לחלום על פיסגת אחוריה של המונט-בלאן!

תמונה 21

ערב. בית פיילה. פיילה, ללקו. נכנס קוקלוש.

קוקלוש שלום פיילה, שלום לק.

ללקו בָּק

קוקלוש מה?

ללקו לא "לָק", החלפתי ל"בָּק". לק שם מצחיק, חסר לו משהו, נשמע כמו פקודה לכלב, גם מזכיר ליקוק ולק לצפרניים; בק שם אמין, גם שומר על הברק של לק, אבל הרבה יותר מבוסס, טוב לחתימה על צ'קים, באמריקה "בָּק" זה דולר – ומה יותר יציב מדולר?

!Mister Buc is sitting on two million bucks –

ככה.

קוקלוש [לפיילה]

רוצה לדבר איתך רגע ביחידות.

ללקו אני יוצא להוריד זבל.

[יוצא]

קוקלוש שגיתי, ואני רוצה אותך בחזרה.

פיילה החוצה!

[קוקלוש פונה לצאת]

שב!

קוקלוש [חוזר]

אז למה כל המשחקים? את רואה בעצמך שנועדנו זה לזו.

פיילה [מתנפלת לזרועותיו]

ידעתי שאתה רוצה בי כל הזמן, רק שאתה כזה… קוקלוש!

קוקלוש את עוד רוצה אותי?

פיילה כל הזמן!

קוקלוש ובכל זאת רצת ללָלְקוֹ-לָק-בָּק.

פיילה הוא עורר את הדודה שבי. נתתי לו פעם סטירה, ומאז – נקשרנו.

קוקלוש מה תגידי לו עכשיו?

[נחרד לפתע]

אני רק מקווה שהוא לא יתרגז פתאום ויעיף סטירה! אלה, השקטים והמדוכאים, נתקפים פתאום טירוף…

[ללקו חוזר. קוקלוש מצטנף]

פיילה בק, אני רוצה להגיד לך משהו.

ללקו כבר הבנתי הכל כשהוא נכנס. ועוד לפני שהגעתי עם הזבל לפחים – כבר ויתרתי.

פיילה אתה לא כל-כך מתנהג כמו מי שחותם על צ'קים בדולרים.

ללקו אני יודע שקל מאוד לצחוק עלי. זה לא ככה.

[מרחרח במבוכה בבית-שחיו. רחמיה של פיילה נכמרים, היא נוגעת בו]

פיילה ללקו…

ללקו תמיד שאפתי להיות טוב, נדיב, גומל חסדים. ולא יצא. יצא שאהיה בצד השני של החסדים, בצד הנזקק. כל-טוב לכם.

[יוצא. פיילה ניגשת לקוקלוש]

פיילה אתה עצוב עליו?

קוקלוש הוא החבר הכי טוב שלי.

פיילה ובשביל מה יש חברים הכי טובים אם לא בשביל זה?

[מחבקת אותו]

ועל מי בסך-הכל מדובר? על כוכב המחשבה האנושית? כתר המדע? הגאון רבנו לֵיאוֹנַרְדוֹ לָלְקוֹ-לָק-בָּק?

קוקלוש [לעצמו]

זונה כמו כולן. תקעה לו בגב, ויום אחד תתקע גם לי. חבל. קישטא היתה טובה, קישטא היתה נאמנה לי עם החטוטרון שלה עד יום מותי.

תמונה 22

לפנות ערב. בית-חולים .ביינקס במיטה, למראשותיו מרידנה. נכנס קוקלוש.

מרידנה נו, חצי גרמניה כבר לא היתה נאה לך' מה?! רק סיפרתי לאבא שעזבת את הקישטא, מייד היה צורך לחבר אותו לחמצן!

קוקלוש סלח לי, אבא, תבין…

ביינקס [ממלמל בקושי]

תגיד לה… שתפסיק… לספר לי… על… הבחורות שלך… הן לא… מעניינות אותי…

קוקלוש אמא אומרת שבגללן אתה חולה.

ביינקס [דיבורו החלוש הופך לאט-לאט לשצף של זעם]

האדם היחיד שבגללו… אני חולה… – זו היא… היא, היא והיא! כשהיא רק מתקרבת אלי עם הפנים המקומטות והמרות שלה – אני בהתכווצות שרירים! כל החיים איתה רק "מה יהיה עם קוקלוש?!" ו"מה עושים עם קוקלוש?!" ו"קוקלוש לא עשה יומיים!" ו"קוקלוש משתעל שבועיים!"ו"הזהרתי אותך!" ו"אמרתי לך!" ו"קוקלוש קיבל בחורה!" ו"קוקלוש החליף בחורה!" ו"ראו את קוקלוש צוחק!" ו"ראו את קוקלוש מגהק!" ו"הזהרתי אותך!" ו"אמרתי לך!" ו"קוקלוש לפני פסח!" ו"קוקלוש אחרי חנוכה!" ועוד פעם "אמרתי לך!" ועוד פעם "הזהרתי אותך!" – אוי כמה אני שונא את האשה הזאת, את המעט אש-להבה שהיתה בי היא כיבתה, והרי היו לי פעם חיים גם מחוץ לקוקלוש, היתה לי פעם מישהי שבאמת אהבתי והיא רצתה בי, יפה כל-כך, ועדינה, ואני לא לקחתי, לא העזתי… שגיתי, שגיתי…!

[מרידנה בוכה]

ושוב מייללת! איזה עינוי! הרי רק כדי לא לשמוע אותה משתלם למות! ואני רק פוחד שתהיה פעם תחיית-המתים ושוב אצטרך לראות אותה, את כולכם! מתי תבינו שאתם לא מעניינים אותי?! שכל מה שמעניין אותי הם החיים שלי שנזלו לי מבין האצבעות ועכשיו נגמרו…!

[בוכה]

מרידנה אסור לך לבכות, בַּיינְקָ'לה…

ביינקס [זועק בשארית כוחו]

לפחות להצטער פעם אחת כמו שצריך! אם לא לחיות – לפחות לבכות! כלום לא הגשמתי – אגשים לפחות את הכאב!

[תופס בחזהו, מחרחר ונופל]

מרידנה נה! הגשים את הכאב! טרומבוזה חדשה! הזהרתי אותך! אחות! אמרתי לך והזהרתי אותך!

[לקוקלוש, הממהר להצטנף בפינה]

הזהרתי אותו או לא?! אתה עד, רוצח!

[קוקלוש מצטנף ככל יכולתו, רוטט מפחד מול חירחורי ביינקס. נכנסים במרוצה אחיות ורופאים, מטפלים בביינקס ומנשימים אותו]

קוקלוש [לעצמו]

אבא מפרפר, מחכה לעזרה, ואני לא יודע מה לעשות, והכל עלי, הכל עלי! אלוהים, תן לי גושפנקא לחוסר האונים שלי וקח כבר את אבא!

מרידנה [מתייפחת]

ואני אמרתי לו…

רופא הוא חי, גברת.

מרידנה …והזהרתי אותו!

קוקלוש [מגחך ומפזם, לעצמו]

עברו החיים כולם,

לא יהיו אחרים במקומם…

תמונה 23

לפנות ערב. רחוב, מול פתח בית קוקלוש. קוקלוש יוצא מהבית ופוגש במשכנתה ופוצ'ס העומדים להיכנס.

פוצ'ס המתקרא קוקלוש?! שוב הבטחת ושוב הפרת, תוסיף עוד עשרים וחמישה אלף דולר…

קוקלוש אבי בבית-חולים במצב חמור, אני ממהר!

פוצ'ס יש לנו ריבית יומית על כל דחייה, ואיחולי החלמה לאביך.

[קוקלוש יוצא בחיפזון. למשכנתה]

אגב, באיזו קופת-חולים את? כללית? אני מציע לך לעבור לקונטיננטלית, אני סוכן שלהם, ותיכף אסביר לך למה…

[מתחיל לפתוח את תיקו]

משכנתה אדון פוצ'ס, אני לא רוצה קופת-חולים, אני רוצה בעל או פיצויים!

פוצ'ס אגב, יש לי פה כמה חולצות צבעוניות משי סינתטי במחיר מציאה…

[קוקלוש נכנס, חוזר על עקבותיו במנוסה, בעקבותיו קישטא, שפק והויסה]

קוקלוש [פונה אליהם אחורה תוך כדי מנוסה]

אבי בבית-חולים, מצבו אנוש!

שפק קח אותנו איתך! אנחנו רוצים להכיר את המחותן!

קוקלוש המחותן לא יכול להכיר, הוא בלי הכרה!

שפק [קורא אחריו]

המקדחים כבר ארוזים למשלוח בשדה התעופה בפרנקפורט!

[נכנסת פיילה]

פיילה קוקלוש!

קוקלוש אבי במצב חמור…!

[יוצא. כל השאר מתכוננים לרוץ אחריו, אך שלוש ה"כלות" נעצרות לפתע, סוקרות זו את זו בחשדנות]

פיילה [לקישטא]

מי את?!

שפק ואַת מי?!

משכנתה [מורה על פיילה]

פיילה!

פיילה [מורה על משכנתה]

משכנתה!

שפק [מורה על קישטא]

קישטא!

משכנתה טפו!

שפק טפו!!

[פיילה יוצאת לכיוון- אחד, משכנתה ופוצ'ס הולכים לכיוון שני]

פוצ'ס [תוך כדי הליכה]

בכל זאת אני רוצה להסביר לך למה קונטיננטלית במקום כללית…

[יוצא עם משכנתה]

שפק מה זה, עוד שתי מתחרות?! ג ם דְרֶעק, ג ם קוֹנְקוֹרָנְצְיָה?!

[קישטא פורצת כבכי]

שקט, כלבה! נמאס לי! בסוף אביא גרזן מפרנקפורט ואכרות לך אותו! ישרי את הגב! ישרי אותו, אמרתי! נמאס לי מההצגות ומהתחפושות שלכם, הכל מתוכנן נגדי, ישרי מייד את הגב ותצחקי!

[מכה אותה]

ישרי מייד את הגב ותצחקי!

[פונה להויסה, מכה גם אותה]

וגם את! לצחוק! להיות מייד בת עשרים וחמש! לעמוד איתי יחד, צעירים וזקופים, על הטיילת, ללקק גלידה, לראות גיבן עובר, לצחוק לשרוול ולהמשיך ללקק! ולצחוק, לצחוק, לצחוק!

[ללקו חולף על פניהם. שפק קורא אחריו]

גיבן!

[ללקו מסתובב לאחור, מסתכל בו בתמיהה, ממשש את גבו ליתר ביטחון, ויוצא בבהלה]

טקסי!

[שפק, הויסה וקישטא יוצאים]

תמונה 24

אחר-צהריים, בית-חולים. ליד דלת המחלקה לטיפול נמרץ עומדת מרידנה ומתייפחת. נכנס קוקלוש.

קוקלוש אבא?

[מרידנה מהנהנת בראשה]

קוקלוש מתי?

מרידנה לפני שעה ורבע.

קוקלוש התקפה שלישית, מה?

מרידנה שלישית?! – רביעית!!!

קוקלוש קיבל מורפיום?

מרידנה קיבל, קיבל.

קוקלוש נרגע?

מרידנה נרגע.

קוקלוש אץ לו יותר כאבים?

מרידנה שום כאבים.

קוקלוש חם פה מאוד.

מרידנה לאבא לא חם.

קוקלוש תמיד הוא סבל בקיץ.

מרידנה עכשיו לא.

קוקלוש לפחות זה.

מרידנה כן, לאבא צונן.

קוקלוש אז להתראות בבוקר.

מרידנה בבוקר כבר יהיה קפוא טוב-טוב.

קוקלוש מה זאת אומרת קפוא?!

מרידנה [בסערה חדשה של בכי]

אבא מונח כבר שעה בפריז'ידר!

קוקלוש [מחוויר ומתכווץ בבת-אחת, עדיין אינו מעכל]

מה…! מה…! מה…! למה לא סיפרת מייד?!

מרידנה שאלת?!

קוקלוש מה…! מה…! מה…!

[נושם בכבדות. לעצמו]

בסוף זה קורה באמת! מחכים לזה ומחכים לזה, וכשזה קורה – מתברר שבעצם לא חיכינו! לא חיכינו!

[תופס בחזהו, פוער פיו]

להקיא…! טרוֹמבּוֹזה…! עכשיו תורי… לא, אמא… אמא לְפָנַי בתור… לי יש עוד זמן… יש זמן…

תמונה 25

צהריים. רחוב, מול פתח בית הלוויות. קוקלוש, מרידנה, פיילה, ללקו, משכנתה, פוצ'ס, קישטא, שפק, הויסה. פיילה תומכת בזרוע קוקלוש, משכנתה וקישטא תוקעות בה מבטים חורכים.

קוקלוש [לעצמו]

פיילה הטובה, פיילה זו תמיכה הגונה, יש בה משהו יפה של דודה מושכת בעול.

[נכנס קברן עם עגלת מתים שעליה גופת ביינקס מכוסה שחורים. כולם מתגודדים סביב הגופה, מביטים בה בדומייה. ברחוב חולפת המונט-בלאן. קוקלוש רואה אותה מזווית עינו. לעצמו]

קוקלוש אוי, המונט-בלאן פה! ובדיוק עכשיו!

[כולו נסער ונבוך, הוא נע על מקומו חסר מנוחה]

פיילה מה קרה? מרגיש לא טוב?

קוקלוש [מרוגז, לעצמו]

תמיד דואגת, תמיד נשענת עליך, נושפת על העורף, דודה קיבלתי, דודה עם שני סלים!

[נחלץ מידי פיילה, מתחמק מבלי שיבחינו בו ורץ אחרי המונט-בלאן. נעצר מאחוריה. לעצמו]

זו ההזדמנות! לקחת תנופה ממות אבא – ולהסתער!

[מתייצב מול המונט-בלאן]

סליחה שאני ככה, על רגל אחת… ולא מגולח… אני באמצע ההלוויה של אבי… ניפגש בבית-קפה בעוד שבוע בשש?

מונט-בלאן הסתלק מכאן!

קוקלוש שְשְשְ, אל תצעקי, אני באבל! תני לי לפחות את הטלפון שלך!

[היא ממשיכה ללכת, הוא אחריה]

עשר דקות מזמנך כדי למצוא בך איזה פגם, להנמיך את קומתך ולעקור אותך סוף-סוף מראשי!

מונט-בלאן הסתלק מפה או שאני קוראת למשטרה!

[מתרחקת. קוקלוש קורא אחריה]

ומה את חושבת שאת לעצמך?! – אפס! הרי נולדת בשבילי, את חיה בשבילי, את לא מה שאת, אלא מה שאני השקעתי בך!

[המונט-בלאן יוצאת. לעצמו]

אח, מונט-בלאן, מונט-בלאן, מה את עושה לי! תמיד מופיעה, ותמיד ברגע הלא-נכון, וכבר פיילה שגדלה מול הגיבנת לממדים מיתולוגיים, חזרה מולך כהרף עין לממדיה החיידקיים!

[חוזר אל חבורת האבלים, מתייפח. לעצמו]

אח, אבא, אבא, חיים שנזלו לנו מבין האצבעות…!

תמונה 26

צהריים. בית-קברות. כל הדמויות מן התמונה הקודמת ואיתן הקברן. מסע ההלוויה צועד בדרך אל הקבר. פיילה תומכת בקוקלוש. כל התמונה מתרחשת תוך כדי הליכה.

קוקלוש [לעצמו]

כעת ברור לי לגמרי: אם אין לי המונט-בלאן – לפחות דירה כמו שצריך!

[סחרחורת תוקפת אותו, הוא מט ליפול]

מרידנה [לקברן]

הילד בשוק. מה הפלא, בגלל הקונצים שלו אין לו עכשיו אבא.

פיילה [מאמצת את קוקלוש אל חיקה]

קוקלוש, אתה מוכרח להתאושש, זו דרך העולם.

קוקלוש ואנחנו נפרדים, גם זו דרך העולם.

פיילה מה?!

קוקלוש נפרדים, נפרדים! אין התאמה פיסית ונפשית!

פיילה להלוויות אני טובה?! לביקורי חולים וניחומים ומעשי צדקה?! כל החיים אעורר לי את התיאבון עם זנבות-דג-מלוח כמוך, ומתי אגיע לארוחה עצמה?! למנה העיקרית של חיי מתי אגיע?!

[פורצת בבכי]

מרידנה [לקברן]

זו ארוסתו של בני, היא גם כן בשוֹק. כל-כך היתה קשורה לאבא…

פיילה כבר לא ארוסה וכבר לא בשוֹק!

מרידנה [פורצת בבכי מחודש]

אוי, ביינקס, ביינקס…! לו רק היית חי והיית שומע ורואה מה שפה הולך! אתה נפטרת עם האינפורמציה שקוקלוש שוב עם פיילה, ועם אינפורמציה זו קפאת לנצח – אין פיילה.

ללקו [ניגש אל קוקלוש]

סליחה, קוקלוש, בינך ובין פיילה… זה סופי?

קוקלוש הלוויית אבי או לא הלוויית אבי – אתה לא מאבד אף רגע, מה, לָק?

ללקו בָּק. ולמד, שאאבד? אתה מאבד? אדם חי לנצחי הנה, תראה את אביך…

[פורץ בבכי]

מרידנה [לקברן]

זה החבר הכי טוב של הילד שלי, למדו יחד, גם הוא בשוֹק, בעלי היה בשבילו כמו אבא שני…

ללקו [מתגבר על בכיו, ניגש לפיילה, מציע לה ממחטה]

אפשר?

פיילה אח, אתה, יש לך הכוונות הכי טובות, ותמיד ממחטות ואסימונים ומברגים ופלסטרים, אבל כשנאחזים בך שלא ליפול – נופלים יחד איתך.

ללקו דווקא עכשיו עברתי לעסקי נייר. מוריד מטר מכל גליל של נייר טואלט, ועל כל חמישים גלילים – מרוויח גליל.

פיילה [מחבקת אותו]

שאמות פה במקום האבא של קוקלוש אם אני יודעת מה מצאתי בך. בוא, בָּבְּקו, אין לנו מה לעשות כאן יותר, נדאג לחיים שלנו.

[פונה לצאת עם ללקו]

קוקלוש בָּבְּקו?

פיילה כינוי חיבה ל"בָּק". במקום דולרים – עוגה מתוקה.

קוקלוש [לללקו]

התחלת ב"ללקו" – גמרת ב"בבקו": בשביל מה היה לך כל הסיבוב?

ללקו זה לא ככה.

[יוצא עם פיילה]

קוקלוש [למשכנתה]

את עוד רוצה אותי?

משכנתה ואתה?

קוקלוש הפרידה רק חיזקה את הרגשות שלי כלפייך. עכשיו ברור לי שאותך אני אוֹ… אוֹ… אוֹ…

משכנתה [מתחבטת רגע]

אולי אתה כֵּן, רק הגמגום, הגמגום תמיד באותה מלה…

[נחרצת]

גם אני מרגישה אותו דבר.

[לפוצ'ס]

הַשְעֵה את התביעה, פוצ'ס. אל תבטל – השעה.

פוצ'ס [למשכנתה, בשקט]

זה בסדר, התביעה ממילא לא שווה כלום, אין לנו שום בסיס…

משכנתה שמעתי אותך. כבר שמתי לב מזמן שאתה חזק יותר בחולצות ואנציקלופדיות. השעה.

[מחבקת את קוקלוש]

מרידנה ביינקס, ביינקס, הוא עוד פעם במשכנתה!!

קוקלוש [לעצמה]

ושוב אני צמוד למברשת היבשה עם הזיפים הקשים, ושוב בית-חרושת לעורות, ושוב אותם החיטוטים: אם בית-חרושת לעורות, למה לא חצי גרמניה?

[לפתע מסתובבת קישטא כשגבה אל קוקלוש, מפשילה בבת-אחת את שמלתה למעלה ומראה לו את אחוריה לתפארה. כולם מביטים מוכי-תדהמה בישבנה החשוף, ללא תחתונים]

מרידנה אוי, ביינקס, ביינקס, עולמות מתהפכים, גיבנות הולכות בלי תחתונים ומוציאות ישבנים בהלוויות!

קוקלוש [נועץ מבט מהופנט בישבן. לעצמו]

נפלא, נפלא! ואני אפילו לא תיארתי! איפה הסתירה אותו כל הזמן?! טהור,לבן, כביר, שופע, פי-ארבעה מפיילה! מבחינה אזורית לא נופל מהמונט-בלאן! מי חושב בכלל על חֲטוֹטְרוֹנְצ'יק כשיש לך אזור כזה, ועוד חצי גרמניה?!

[מעיף עין צרה במשכנתה התלויה עליו. לעצמו]

שגיאה! שגיאה גורלית קלאסית!

[למשכנתה]

מה נדבקת?!

משכנתה ואתה?! מה אתה צועק?! אמרת שהפרידה רק חיזקה את הרגשות…

קוקלוש נכון מאוד, רק חיזקה אצלי את הרגשות שטוב עשינו שנפרדנו!

משכנתה …ושרק אותי אתה אוֹ… אוֹ… אוֹ…

קוקלוש והנה, עובדה שגימגמתי! ומה את לוחצת?! מנסה לסחוט ממני הודאה תחת לחץ כשאני במצב של חוסר-שיפוט בגלל האבל על מות אבי?!

[משכנתה פורצת בבכי]

מרידנה [לקברן]

גם היא בשוֹק, כולם, אלה שהכירו אותו ואלה שלא הכירו אותו, כולם לא מאמינים…

משכנתה [מתעשתת. לפוצ'ס]

תחזיר את התביעה למסלול, פוצ'ס.

פוצ'ס אמרתי לך שלתביעה אין רגליים, אני אישית לעומת זאת…

[מנסה לחבקה כמי שהתאפק זמן רב. היא סוטרת על לחיו, הוא פורץ בבכי]

מרידנה [לקברן]

הנה, עוד דוגמה, כולם, כולם…

משכנתה [לפוצ'ס]

עשיתי התמחות אצל קוקלוש – את הפרקטיקה כבר אעשה עליך!

[יוצאת. פוצ'ס פוסע שתי פסיעות אחריה, עוצר, פונה לנוכחים]

פוצ'ס מי אתם? באיזה קופת-חולים אתם?

[מצביע על גופת ביינקס]

בקונטיננטלית – זה לא היה קורה! שבו לכם שבעה, חשבו על הקונטיננטלית, נדבר אחר-כך!

[יוצא אחרי משכנתה]

קוקלוש [ניגש לקישטא]

תקבלי אותי בחזרה?

קישטא [שרה]

…du. du liegst mir im Herzen

שפק אל תזרקי לו כל-כך מהר "כן"! "אולי" חלש יספיק!

קוקלוש [משתדל ללכת מאחוריה ולעיין בישבנה]

חבל רק שהגבנון והישבן הם באותו צד, מאוד הייתי רוצה צד אחד נקי מכל פגם, אמנם ה"מלפנים" דווקא נקי, אבל מאידך, האושר הגדול הוא דווקא מאחור…

[כורך ידו סביב מותניה. קישטא מסתובבת אליו בבת-אחת בחיבוק עז]

מרידנה ביינקס, ביינקס, הוא עוד פעם בגיבנת, זוכר? הגיבנת מגרמניה, נו, זאת שקיבלנו דרך לולה טיפּיצ'יקובסקי, גם היא, שתנוח בגן-עדן, כבר עמוק באדמה! אַי-אַי-אַי, באיזה קצב שפה הכל הולך, זה לא הדור שלנו, שסדין היה לכל החיים!

שפק טוב, אתה מאוהב, אתה נשרף, זה טבעי, כמו שאומרים: כשהשוואנץ בּוּם-בּוּם – הראש זוּם-זוּם! הבנת, שְוַויינֶה-שוואנץ?! אנחנו נשקול! יש לך "אולי" רשמי, אבל בינינו, זה כבר שני-שליש "כן"! ושום קונצים, שמעת?! לעת-עתה אני מרסן בכוח את הקודחים מפרנקפורט!

[בחורה יפהפייה לבושה שחורים חולפת עליפני הלוויית ביינקם, מוחטת את אפה בממחטה. קוקלוש נתקף בסערת-נפש למראה]

קוקלוש [לעצמו]

אהה, איזה יופי עלי אדמות! בדיוק כמו שאני אוהב! יופי עילאי, בלתי- מושג, ואיזה פנים נשגבות, אדישות לכל העולם – מונט-בלאן! מונט-בלאן? – הרבה למעלה ממונט-בלאן – הימאלאיה! פשוט הימאלאיה! ובעצמה אבלה ובוכה – אני כל-כך אוהב אותן מתמוססות בדמעות! – בטח

קברה אבא, הנה, כבר נושא משותף לפתיחת שיחה… הופ, הסתכלה! ובמבט מזמין! מזמין או דוחה…?

[ה"הימאלאיה" משליכה מולו ארצה את ממחטתה, חולפת הלאה ויוצאת. קוקלוש מרים את הממחטה]

אה, השליכה קצה חוט, זה בטוח, אהבה חדשה! מתוך השכוֹל, מתוך המחנק והדמעות, צץ ניצן חדש של אהבה! וכמה יפה וטהור הכל אחרי בכי גדול! לבוא איתה לבית-קברות, נאמר, בט"וּ בשבט, רסיסי גשם על העלים, המצבות לחות, ריח טוב של אדמה טרייה, ובלב – תרועה גדולה של חיים! חיים!

[כובש פניו בממחטה, מתנער, לקישטא]

נגיד יפה שלום!

שפק מה?!

קוקלוש כמו שאמרת – "אנחנו נשקול". שקלתי, ואני מחזיר לכם את ה"אולי" ואת השני-שליש "כן"!

שפק אני מייד מעלה לאווירון את הקודחים מפרנקפורט!

הויסה [ממלמלת בקול כבוש]

עוד פעם "הקודחים מפרנקפורט", ועוד פעם "קידוחים בשוואנץ", ועוד פעם "הקודחים"…

שפק אמרת משהו, קאקא?!

הויסה [בקול גדול]

על חצי העולם כבר איימת עם קידוחים בשוואנץ, ומה השגת?! הילדה רווקה כמו מלאך המוות!

[בהפגנתיות, לכל הנוכחים]

"הקודחים שמחכים בפרנקפורט"! – משטרה עם אזיקים מחכה לו בפרנקפורט!

שפק [לנוכחים]

זו התודה שלה שהוצאתי אותה מבית-זונות בהמבורג!

[סוטר על פניה, היא פורצת בבכי. קישטא מצחקקת. שפק סוטר גם לה, היא פורצת בבכי]

מרידנה [לקברן]

הנה לך, אפילו מגרמניה, לא הכירו בכלל וקיבלו שוֹק כששמעו…

[קישטא והויסה יוצאות ממררות בבכי. שפק מתחיל ללכת אחריהן, עוצר, פונה לקוקלוש]

שפק ניצלת. יש לך מזל גדול שלא ממש רוצים אותך, אחרת היית רואה כבר. כאן, בהלוויה של אבא שלך, אתה כוכב גדול, אבל מה אתה בגרמניה? תבוא פעם לגרמניה, נראה מי אתה.

[פורץ בבכי, יוצא אחרי קישטא והויסה]

מרידנה ביינקס, ביינקס, אין קישטא, אין משכנתה ואין פיילה, קוקלוש שוב שלנו!

[הקברן פורץ בבכי]

מרידנה [לקוקלוש]

הנה, לא הכיר בכלל, וגם כן בשוֹק.

[מסע ההלוויה נמשך, מרידנה תומכת בקוקלוש, מנסה לעודד את רוחו]

…ונכנסו שכנים חדשים ממול, היא אלמנה מסודרת עם שתי תאומות, פּוֹפּוֹצֶ'גָה וטְרַמְבַּצְקָה, אחת נמוכה ומושכת ישבן על הארץ, אבל ראש מצוין, ככה אומרים, ודירה רשומה על כל אחת…

[יוצאים. כעבור רגע חוזרים מרידנה וקוקלוש בלי הקברן והעגלה. מרידנה ממשיכה לדבר בשטף כאילו לא הפסיקה כלל בחוץ]

…ויש בחורה, פַּשְׁטִידְיָאץ, שמעתי במכולת, שום פגם, מורה, מסודרת, קצת עצבנית, אבל זה מפני שלא התחתנה, ויש גרושה שלא באשמתה, גְרֶפְּסוֹדְיָה, יש לה ילד קטן, אבל אפשר למסור לאבא או למוסד, מה הבן שלי, תפוח רקוב שצריך לנגב לילד לא שלו?! ויש עוד מורה, אולי גננת – גם כן קיבלתי דרך לולה טיפּיצ'יקוֹבסקי שאלוהים יסלח לה על הכל – קַרְדֶנָה או קַרְטוֹצְ'קׂה, צריכה לחזור מאמריקה, הבטיחו לה שם אמריקאי ורימו, ויש טְרִיפְּלִיךְ, לא יפה, רק פה עם שיניים יפות, כל השיניים שלה, גמרה פסיכולוגיה, ושִׁיקְמַנְדוֹזָה, צנועה, מסורתית, גיזרה לא כל-כך, רוצה בעל דתי, מדברת צרפתית, אבל מהאף, לא יזיק לך להחזיק מטבח כשר, ויש פוּצְ'רָה, היא צריכה לחזור מאמריקה… לא, קרדנה או קרטוצ'קה צריכה לחזור מאמריקה, פוצ'רה בבית, היתה לה תאונה, או שסתם יושבת, יש לי בלי-העין-הרע בבנק, ומה חסר לזוּכוֹבִיצְקָה, מטר תשעים וחמש, קופאית בחנות של אביה, מסודרת, עדינה, עונה על מה ששואלים אותה בחיוך, כל השיניים שלה, וכמעט שכחתי את צִ'יפָּה, עושה דוקטוראט בדטרויט ותחזור עם דברי חשמל, דירה כבר מחכה לה פה, אוי וּפְּשִיסְחָה'לֶה שאלה עליך, בבר-מצוה שלשְׁלַכְטֶה, אתה זוכר את פשיסחה'לה?, היא גם כן לבד, כמובן שלוחץ לה, מנהלת סניף בנק, מסודרת, קיבלה קצת שפם בגלל הכדורים נגד הלחץ-דם, אבל זוכוביצקה – זוכוביצקה זה משהו, מספרים על ירושה לא קטנה מארגנטינה, ופופוצ'גה, זאת מהתאומות, גם כן ירושה על שמה… אוי, כמה בחורות שיש, יש ויש, אלוהים גדול, הוא ברא כמה דברים, פה כוכבון, שם נמלה, אבל בעיקר ברא בחורות כמו זבל, פיילות, צ'יפות, זוכוביצקות, פוצ'רות, פשיסחות, פופוצ'גות וגרפסודיות, וכולן מחכות, מחכות למין! – לתכלית החיים, עיקר העיקרים, טעם הקיום – קוקלוש בני!!

[קוקלוש צונח מתעלף]

תמונה 27

לילה. בית קוקלוש. קוקלוש במיטה. נכנס דובר נשיא ארצות-הברית.

דובר מר קוקלוש?

[מצביע לכיוון הדלת]

נשיא ארצות-הברית!

קוקלוש [מבועת]

מה… מה… נשיא… מה…!

דובר מר קוקלוש היקר, היום, באמצע ארוחת-הבוקר, במסגרת הדיווח היומי מן המזרח התיכון, נודע לנשיא ארצות-הברית על קיומך אפוף הלבטים והספקות, החל מן הכבד והפרוסטטה ועד הנשים שבחייך, ובו-במקום החליט, כמחווה אנושית, וכסמל ליחסים ההדוקים בין שתי ארצותינו, לבקר אותך אישית ולעזור לך.

[נכנס נשיא ארצות-הברית עם פמליה גדולה של נספחים, עיתונאים, צלמים ומעודדות. קוקלוש נבוך והמום, קם לאט ממיטתו]

קוקלוש אני מצטער, כבוד הנשיא, שככה, במיטה, אני פשוט לפני צינתור…

[בד בבד עם דיבורו של קוקלוש, מתרגם הדובר בלחש לנשיא. קוקלוש לוחץ את יד הנשיא]

קוקלוש.

נשיא !How do you do. Mister Kokloosh

קוקלוש קוקלוש.

[לוחץ את ידו של כל אחד מהפמליה]

פמליה !How do you do, Mister Kokloosh

קוקלוש [בהשתפכות פתע]

מיסטר פרזידנט, אין לך מושג איזה חיים תפלים אני חי. אני ישן רע, קם הרוס, אוכל שלוש ארוחות ליום, בין הארוחות אני עובד קצת או חולה קצת, מחכה לערב, לחיים, בערב אני קופץ לפיילה או למשכנתה או לקישטא, יש לי את פיילה – אני חומד את משכנתה, אני במשכנתה – חבל לי על קישטא, אני בקישטא – מתגעגע לפיילה, וכל הזמן חולם על אלה שאינני יכול להשיג, על המונט-בלאן או על ההימאלאיה, ושוב קם בבוקר הרוס, וחוזר חלילה. ומפעם לפעם אני אומר לעצמי: עצור! עצור עם התיפלות הזאת! הרי אלו אינם החיים ממש! ובמה תבחר? במה האחת עדיפה על השנייה? והלוא צדקה אמי: אם לא משכנתה ופיילה וקישטא – אז פוצ'רה ופשיסחה ופופוצ'גה! שומע, מיסטר כבודו? שים לב לצליל: פופוצ'גה! זה מצלצל מחיים? – ממרק כרוב! וחוֹלֶה, חולה, הכבד, הפרוסטטה, ובכלל! וככה ניגרים להם החיים, מתבזבזים, מיסטר כבודו, כיעור ושיממון כללי: פופוצ'גה!

נשיא [מבולבל, בשקט, לסובבים אותו]

?What is he up to

דובר .Something seems to be wrong. Popotchega

נשיא ?What exactly is 'Popotchega'? Some kind of a disease, maybe

דובר .No. A woman. Popotchega is the name of a woman who causes a disease

נשיא ?A prostitute

דובר .No. just ugly. She is ugly, and he suffers

נשיא .Oh yeah, I got it

[נאנח, לקוקלוש]

.My dear Mister Kokloosh, as President of the mightiest nation in the world, I can assure you officially, that everyone on our planet has his own Popotchega.

קוקלוש אבל, מיסטר כבודו…

נשיא .Please. Mister Kokloosh, my name is Dokaki, call me Doki, and I'll call you Koki

קוקלוש אבל דוקי… מיסטר דוקי, לאדוני יש הכל, אמריקה, חצי עולם… ואשתך…

נשיא .My wife? Popotchega

קוקלוש פופוצ'גה?! אבל מיסטר דוקי, איך אתם יכולים להשוות את עצמכם אלי…?

נשיא ?Koki. what are you talking about? We are nothing compared to you. Tell me now, who else but you switched three girls in ten minutes at his father's funeral

קוקלוש סיפרו לך גם את זה?

נשיא !Every detail from the Middle East. You will be remembered in the field of love: Koki the lover! Koki the fucker

מעודדות [שרות]

-From the mountains of Rocky to the streets of Milwaukee

.There was never a lover and fucker like Koki

[כולם מריעים ומוחאים כף. הנשיא ופמלייתו פונים לצאת. קוקלוש אינו מרפה]

קוקלוש מיסטר כבודו, תבטיח לי, תבטיח לי שגם באמריקה רע!

נשיא .Ho, it's bad, it's bad in America, belive me

קוקלוש ואין תקווה בכלל גם על-פי קנה-מידה אמריקאי!

נשיא !There's no hope. Officialy – no hope

קוקלוש ואולי על המאדים טוב?!

נשיא !No, Koki. There's no hope on Mars, you can trust the United States

קוקלוש וגם לך אישית, מיסטר כבודו, תבטיח לי שרע לך!

נשיא ?! Bad? Why Koki, what the hell are you talking about?! -Horrible! My life is miserable, Koki. I've never really lived a single day! I hate my life, I hate my wife, I hate the entire U.S.A.!! And even worse, Koki, many years ago Mrs. Farshtravitzer promised me a watch! Ho, Koki, where is that watch

[שר ורוקד, כל הפמליה מצטרפת אליו]

ומה אזכור מחיי

יום אחד על ערש דווי?

תפוחי-אדמה,

וריח עיפוש,

יובש בפה

וצחוק של ייאוש,

ויום שעבר

ונגמר,

ותחושת החמצה

שחָסַר העיקר;

זה מה שאזכור

יום אחד על ערש דווי,

זה מה שאזכור מכל חיי.

 

זה מה שאזכור,

זה מה שאשכח,

וחושך, ושקט,

ודי!

[הנשיא ופמלייתו יוצאים, ותוך כך פונה הדובר לקוקלוש]

דובר כבוד הנשיא מוכרח לחזור כעת מייד לוושינגטון, לישיבת חירום בקשר להשלכות מלחמת הכוכבים על מערב אירופה.

[יוצא. קוקלוש נשאר לבד.]

קוקלוש [קורא לפתע בקול]

ופיילה? את מי לָקַחַת, פיילה, משכנתה או קישטא?

[הנשיא חוזר לבדו, מביט רגע בקוקלוש בחיוך נבוך, מושך בכתפיו, פונה לצאת כשהוא מפזם לעצמו חרש]

נשיא

My life is gone, is done

…Of all my days I'll have none

[באמצע הפיזום הוא מפסיק, פונה אל קוקלוש, קצת כפוף ועצוב. קוקלוש מחייך אליו. הנשיא מביט בו רגע, כאילו חיכה הוא עצמו לעזרה, ויוצא]

קוקלוש [מפזם, לעצמו]

עברו, עברו החיים,

לא יהיו במקומם אחרים…

[ותוך פיזום הוא מצטנף במיטתו]

 

[סוף]

×