[ערב. חדר בדירת צ'ופק. צ'ופק ואפצ'יק יושבים ומחכים למשהו. נכנסות יוֹכְמֶס ושְׁלַכְטֶה. יוכמס תופסת את צ'ופק בשרוולו]
אפצ'יק מעניין מה היא רוצה.

צ'ופק בטח לצוות עלי שאעזוב אותה במנוחה, את האלוהית.
[יוכמס מסתערת עליו, מחבקת ומנשקת אותו]
טעיתי: רוצה אותי, הבהמה.
[יוכמס מושכת אותו לכיוון חדר השינה]
לאן זה, גברת נכבדה? שם יש רק מיטה. הדלת בכיוון ההפוך.
[ותוך כדי התנגדות נמרצת לגרירתו, לאפצ'יק]
אני מאוד מקווה שהיא יודעת מה היא עושה.
[ליוכמס]

אני מאוד מקווה שאת יודעת את מי בדיוק את לוקחת לשם. שמי צ'ופק, שלא תטעי. דעי לך שעבר עלי יום קשה, וכללית יש לי בעיות בכבד. אני לא מוריד גרביים במיטה, קר לי, לחץ דם נמוך, גם לא חולצה וסוודר, מכנסיים כן, כי אני לא אוהב ללכלך את הסדין. מה עוד? אני קם מייד מהמיטה, כלומר, מייד לאחר התאוששות קצרה שבה אני רואה זבובים שחורים מול העיניים ולא מעניין אותי כלום. ברגע שאני גומר לראות זבובים, אני יורד מהמיטה להכניס משהו מתוק לפה. הבאת איתך איזה וַפְלָה? לא? את לא סוחבת ופלה למקרה חירום?

אפצ'יק אני מעדיף שוקולד.

צ'ופק זה חבר שלי, אפצ'יק. רוצה אותו במקומי? שנינו אינדיבידואליסטים, הוא מעדיף שוקולד אחרֵי, ואני – ופלה אחרֵי. ואת?

[יוכמס ממשיכה למשוך אותו. לאפצ'יק]

היא לא בת-שיחה מי-יודע-מה, שיחות נפש על אינדיבידואליזם לא כל-כך מעניינות אותה. אוהבת אצלי רק את הגופניות לשמה. באה לקבל ולהשתולל. להתפלסף, היא אומרת, אפשר עם כל היתר, עם צ'ופק – מין צָרוּף, סקס לשמו, תאוות מתלקחות ברִיוֹ. שלום. זכור אותי. צלם אותי. אשוב זקן בעשר שנים. שלום, נעוּרַי!

[יוכמס מצליחה לגרור אותו, שניהם יוצאים. שלכטה מתיישבת ומוציאה מתיקה סריגה. פאוזה, אפצ'יק מתבונן בשדיה המתנועעים עם תנועות הסריגה]

אפצ'יק ומה איתך, בובה?

שלכטה לי יש מחזור.

אפצ'יק [בשקט, לעצמו]

תודה לאל, ניצלתי מעולם התענוגות.
[לשלכטה, נועז]

אז מה, יכולנו, ככה, קִיץ-קִיץ, יש כל מִינֵי, אפשר אוראלי, אפשר…

שלכטה יש לי פצעים בלשון וברֶקְטוּם.
אפצ'יק [לעצמו]

השבח לאל, ניצלתי בנס.
[לשלכטה]

טוב, אז ניאלץ לשוחח לנו שיחה תרבותית, אני רואה, את תסרגי ואני אנמנם.

[משתרע בכורסה, לעצמו]

אשה טובה, אשה כלבבי, מחזור, פצעים בכל חור.
[פאוזה. מנסה לישון. שלכטה סורגת. אפצ'יק פוקח עיניו]
סליחה, דודה, שקשוק המסרגות מפריע לי.

[שלכטה מניחה מידיה את הסריגה וקמה בתנועת איום. אפצ'יק מזדקף נפחד בכורסה]

שלכטה מה אתה חושב לעצמך שם, שאם אני עוזבת אותך במנוחה מתוך רחמנות והתחשבות ואומרת לך שיש לי מחזור ופצעים ולא מתנפלת עליך, אתה יכול להתחיל לתת הוראות?! אצלי בן-רגע אפשר ששום מחזור ושום פצעים ברקטום ובלשון, וישר אני מתנפלת עליך ומראה לך מי זו שלכטה ומה זה לעשות שיקאגו עם שלכטה!
[מתקרבת אליו. הוא קם ונסוג לקיר]
רוצה לעשות שיקאגו עם שלכטה?! שלכטה לא תהסס!

אפצ'יק סליחה, אני בכל זאת מאמין שאת אשה הגונה ומתחשבת, ושיש לך מחזור ופצעים בלשון וברקטום, ואת לא תענישי אותי על פליטת פה. את אשה טובה, אשה סורגת…

שלכטה [תופסת אותו ומטלטלת אותו, אחר-כך מרפה ממנו לפתע ומשליכה אותו על הארץ]

אתה יודע מה המזל שלך?! שאתה דומה לעכברון! אין לי אליך זִיק, תופס?!

אפצ'יק תופס, גברת. כשאין זיק – אין זיק.

שלכטה תרים את הסריגה!

[אפצ'יק מרים את הסריגה ומוסר לה. היא מתיישבת וממשיכה לסרוג. פאוזה. אפצ'יק, נעלב, חוזר לכורסה, מנסה בטון אדיש]

אפצ'יק כשאין זיק – אין זיק.
[פאוזה]

ככה זה כשאין זיק.
[פאוזה]

אם כי נשאלת השאלה, למה אין זיק. מה קורה שאין זיק. מה אין בי. ולמה עכברון.
[פאוזה]

הייתי מאוד שמח לחשוב שבגלל המחזור והפצעים ולא בגלל ה"אין זיק".
[פאוזה]

מאוד שמח לחשוב ככה.
[פאוזה. קם, ניגש אליה]
מאוד שמח.

[פאוזה. שלכטה אינה מגיבה. אפצ'יק נעלב מאוד, חוזר לכורסה]
גם מצידי אין זיק.

שלכטה [מאיימת]
אין זיק?!

[מניחה את הסריגה כמאיימת לקום]

אפצ'יק [נפחד]
יש, יש זיק!

[פאוזה. שלכטה ממשיכה לסרוג]
ומצידֵך? יש זיק?

שלכטה אין זיק.

אפצ'יק עשי טובה.

שלכטה אין זיק.

אפצ'יק מה איכפת לך לשקר קצת.

שלכטה אין זיק.

אפצ'יק טוב. אז אין זיק.

שלכטה ומצידך? יש זיק?

אפצ'יק [מיואש]

יש זיק.

שלכטה ומצידי?

אפצ'יק אין זיק.

שלכטה רוצה אותי?

אפצ'יק כן.

שלכטה ואני אותך?

אפצ'יק לא.

שלכטה בגלל המחזור והפצעים?

אפצ'יק בגלל ה"אין זיק" וה"עכברון".

שלכטה יפה.

אפצ'יק עניתי טוב?

שלכטה כן.

אפצ'יק מה תיתני לי?

שלכטה כלום.

אפצ'יק נכון מאוד. מותר לנמנם?

שלכטה לשכב בעיניים פקוחות ולרצות אותי! אחרת אני קמה ובאה.

אפצ'יק כן, גברת.

[מתכווץ בכורסה בעיניים פקוחות ועצובות. שלכטה ממשיכה לסרוג. נכנסת יוכמס, צועדת בגאון, אחריה צ'ופק, זקן, מסמורטט, רגליו כושלות. יוכמס ושלכטה יוצאות, זקופות וגאות. צ'ופק נראה כעומד להתמוטט בכל רגע]

צ'ופק קרא לאמבולנס!

אפצ'יק מה קרה?

צ'ופק דפקתי. שגיאה. שגיאה גדולה וגורלית. הלכו הרזרבות האחרונות שלי. רשמית אני הרי אימפוטנט כבר עשר שנים, רק שאני לוֹוה כל הזמן כוח משרירים אחרים בשביל האֶרֶקְצְיָה, כמו שקירח לוקח שערות מהצדדים. עכשיו נגמרו גם ההלוואות, השרירים האחרונים מוּצוּ כליל, היום גמרתי את כל הרזרבות מכל הגוף, נשאר איזה רפלקס קטן בשרירי העפעפיים. אעפעף לי עוד קצת בחדר מיון ואמות. קרא לאמבולנס.

אפצ'יק עד שהוא יגיע! בוא נתחיל ללכת, אולי נתפוס אמבולנס בחוץ.

צ'ופק תמיד אתה אומר "נתפוס אמבולנס בחוץ", ובסוף מגיעים ברגל לבית-חולים. אתה עוד עם כל הרזרבות!

אפצ'יק ועלי לא עברו רגעי מתח ואימה?! אני לא מיציתי את כל הוֹרְמוֹנֵי הסכנה שלי ועכשיו אני מיובש לגמרי?!

צ'ופק מה אתה מדבר, שלך ישבה וסרגה!

אפצ'יק היו לה כמה הפסקות!

צ'ופק שלי – שום הפסקות! תפסה, גלגלה, וסחטה!

אפצ'יק גם שלי תפסה.

צ'ופק אבל לא גלגלה וסחטה.

אפצ'יק לא היה חסר הרבה.

צ'ופק אבל לא.

אפצ'יק בסדר, לא.

צ'ופק הזדקנתי בעשר שנים ביולוגיות. אילולא כל האֶרֶקְצְיוֹת הארורות האלה, הייתי עכשיו ילד בן שלוש אוכל קלמנטינה במרפסת ומסתכל באוטובוסים שעוברים.

אפצ'יק ואני – בן שנתיים, בגיגית מים חמים.

צ'ופק וצעצוע סירת גומי?

אפצ'יק כן.

צ'ופק גם אני.

אפצ'יק אתה לא, אתה במרפסת, רואה אוטובוסים.

צ'ופק בסדר, במרפסת. יש לך משהו מתוק?

אפצ'יק תכניס לך פעם לראש, אחת ולתמיד: אין לי כלום.

צ'ופק טוב, בוא נרד, נקנה איזה ופלה, לא שזה יעזור, אחר-כך באמת נעצור אמבולנס.

[אפצ'יק תומך בו בהליכתו. שניהם יוצאים]

צ'ופק ואפצ'יק במלתעות יוכמס ושלכטה | 1989

×