לעיתים נשמע דו-השיח בין המבקר לאיש התיאטרון כך:

המבקר עובר ברחוב, רואה איש גוץ, קרח ושמן, עוצר אותו ואומר לו:

"לא ככה."

השמן עונה:

"סליחה?"

"לא ככה," חוזר המבקר, "לא טוב."

"מה לא טוב?" שואל השמן.

"שמן," עונה המבקר, "לא טוב שמן."

"מה לעשות," אומר השמן, "אני שמן."

"צריך רזה."

"צריך!… אין!"

"לא טוב," אומר המבקר.

"אני מהטבע שלי ככה, שמן," מצטחק השמן במבוכה.

"זהו, על הטבע אני מדבר. לא טוב שמן מהטבע. גם נמוך לא טוב. לא דומה."

"לְמָה?"

"לְמָה שצריך. צריך גבוה ודק."

"נו," אומר השמן בחיוך מתנצל, "ושמן וקטן לא חי?"

"לא טוב," אומר המבקר בחומרה, "צריך גבוה ודק. גם קרחת לא טוב."

"אין שערות," אומר השמן.

"זהו שאין. לא טוב. צריך שערות. הרבה. ארוך."

"למה ארוך?"

"לעשות שתי צמות."

"צמות?! למה לי צמות? אני סיני?"

"אשה."

"איך אשה?" מתפלא השמן, "אני איש."

"לא טוב," מנענע המבקר בראשו, "צריך להיות אשה. פייגע."

"מה פתאום פייגע?! שמי זבולון."

"זבולון לא טוב, איש לא טוב, קרחת לא טוב, קטן לא טוב, שמן לא טוב. צריך אשה גבוהה ורזה עם צמה מגולגלת ומסרק ושמה פייגע."

"מי זאת?"

"דודה שלי."

"אבל אני זבולון ברוידא! איך אני יכול להיות דודה פייגע?!"

"זה מה שאני אומר," מסכם המבקר, "אין שום דמיון, שום סיכוי. הכל אצלך לא נכון, הכל שגיאות, מהתחלה עד הסוף." ותוך נענוע הוא פולט עוד פעמיים "לא טוב" והולך לו לדרכו.

הדודה פייגע (עוד מלה על הביקורת) | 1981

×