[לילה. חדר מיון בבית-חולים. צ'ופק שוכב במיטה, לידו אפצ'יק ואחות. רופא בודק את צ'ופק]

רופא מה אתה מרגיש?

צ'ופק ככה, מין…

רופא כואב?

צ'ופק מין כאב.

רופא איזה מין?

צ'ופק מועקה.

רופא קשיי נשימה?

צ'ופק ככה, מעיק.

רופא איזה סוג של "מעיק"?

צ'ופק כללי.

רופא באיזה אזור?

צ'ופק בכל האזורים.

רופא אכלת משהו מיוחד?

צ'ופק ופלה. זה בסדר?

רופא מה?

צ'ופק שאכלתי וַפְלָה.

רופא כן, זה בסדר. עשית איזה מאמץ גדול במיוחד?
[אפצ'יק לוחש משהו על אוזן הרופא]
מתי?

צ'ופק לפני שעה.

רופא ומייד אחרי זה הרגשת מועקה?

צ'ופק יותר חולשה.

רופא קרוב להתעלפות?

צ'ופק יותר לעייפות.

רופא איפה?

צ'ופק כללית.

[אפצ'יק לוחש משהו על אוזן הרופא]

רופא איזה רזרבות?

צ'ופק מכל הגוף.

רופא התכווצויות?

צ'ופק כן.

רופא איפה?

צ'ופק ככה, כיווץ כללי.

רופא בשרירים?

צ'ופק לא, ככה… יותר הרגשה כללית… מין חוסר טעם.

רופא בפה?

צ'ופק בחיים בכלל.

רופא בקיצור, אתה פשוט עצוב.

צ'ופק משהו כזה.

רופא אתה יכול לקום וללכת. אתה בריא.

צ'ופק והלב?

רופא הלב בסדר.

צ'ופק ומה לעשות עם המצב?

רופא אדוני, אתה דפקת בחורה, גמרת, נעשית קצת…

צ'ופק אל תגיד "קצת", דוקטור, ועם הרזרבות האחרונות…

רופא קום ולך הביתה.

[צ'ופק קם. נעלב, אפצ'יק פונה לרופא]

אפצ'יק סליחה, ואני אחרי חרדה גדולה… האדרנלין…

רופא אותה בחורה?

אפצ'יק לא, החברה שלה. סרגה, הפסיקה, פתאום קפצה עלי, איימה, שוב סרגה…

רופא אדוני…

אפצ'יק אולי טיפות ולריאן…

רופא הביתה, שניכם!

אפצ'יק לפחות פתק! שהיינו! שנחלשנו! שעבר עלינו משהו!

צ'ופק [לרופא]

ומה אתה כועס?! מה אתה שולח הביתה בנזיפה כאילו תיפקודי הכבד והפּרוֹסטטה אצלי כשורה! ומה, עולה לך בבריאות שהלב שלי עוד פועם?! לא היה מזיק לכם לשמוח קצת יותר שאני בריא! להתאסף, כל הצוות, כולל הורי המנוחים, ולמחוא לי כף, בּראבו, צ'ופק בריא, ולאחל לצ'ופק שייצא מחדר מיון וחיים טובים ויפים יחכו לו, לא חיים עם טעם פרדסים ופרחים, וחול משפת הים שנכנס לגרביים, לא טבע, לא שטויות, לא, רבותי, לימוזינות ובתי מלון במנהטן עם נקבות אדירות בקומבינזונים מתאפרות על כוסית שרי באמבטיה! ובמקום זה מה?! לא אבא, לא אמא, רופא אגואיסט מפטיר ביובש "בריא", וזורק הביתה! ולאיש לא איכפת שאימפוטנט רשמי כבר עשר שנים ולוקח מהרזרבות, שאם גומר – נשאר סחוט, ואם לא גומר – נשאר מוצף, ושאובד עצות לחלוטין, ושאיך שלא תהפוך אותו – עצוב, ורע, ואין בשביל מה!

[לאפצ'יק]

בוא, נלך. כאן, אני רואה, עוד לא שמעו על הצד האנושי של הגבר.

צ'ופק ואפצ'יק בחדר מיון | 1989

×