הדמויות

כובש

נכנע

נכנעת

קצוץ-בהונות

מאלפת

שומר-לילה 

שוחט

משרת ישן

משרת חדש

 

מערכה ראשונה

דמדומים. אולם הסעודות בארמון המלך הנכנע. שאון קרב ושריפה מבחוץ. מתחת לשולחן האוכל הגדול – מלכים קצוצי-בהונות. הנכנע נכנס בבהילות, אובד עצות. המלכים קצוצי-הבהונות זוחלים לעברו, מפנים אליו מבטים שואלים. נכנס משרת נסעד במרוצה.

משרת האויב כבר בשער!

נכנע [לקצוצי-הבהונות]

עד היום ליקטתם פירורים מתחת לשולחני.
ממחר תלקטו אצל מלך אחר.

קצוץ-בהונות אבל השולחן יישאר אותו שולחן,

והפירורים אותם פירורים.

ואיוושת שמלות הנשים

הצוחקות על ברכי הגברים –

תהיה אותה איוושה.

[נכנסת המלכה הנכנעת במרוצה, אף היא אובדת עצות]

נכנע הכל אבוד!

[מחבק אותה]

נכנעת הבטח לי שלעולם לא ניפרד!

נכנע לא ניפרד!

נכנעת אתה רועד, פניך חיוורים, הצטמקת.

כך, מרטיב, בזרועותי,

אתה אהוב עלי יותר מתמיד.

נכנע [מייבב בזרועותיה]

עזרי לי… עזרי לי…

נכנעת [מערסלת אותו בחיקה]

שלי… שלי…

נכנע לישון, לישון, להיות אחרי הכל!

נכנעת יש דרך אחת לישון, אהובי,

בה לא ניפרד עוד.

[מוציאה תער משרוולה, מגישה לו אותו]
בוא, נישן… אהוב שלי…

נכנע [אוחז בתער ביד רועדת]

אני רוצה, הדם הוא שפוחד,

הדם צועק: "לא לשפוך!

רוצה לזרום בעורקים

המוכרים והטובים!"

הדם אוהב את העורקים!

אני רוצה, הדם לא נותן!

[נכנס משרת]

משרת האויב פרץ!

נכנע [מנסה להזדקף, אינו מצליח]

עכשיו, עכשיו, הרגע

להזדקף, לא לרעוד…

מול הראי תמיד ידעתי להזדקף…

חיים שלמים התכוננתי מול הראי…

[נכנס משרת]

משרת האויב פה!

נכנע [מתכווץ בבת-אחת, שומט את התער, מפסיק לרעוד]

מה שיקרה לי מעתה

כבר אינו בידי.

איני אדון לגורלי,

לא אחליט עוד כלום.
על התולעים שבצוֹאה אומר:

אי, ציפורי-דרור שכמותכן!

[נכנס משרת חדש]

ומי אתה? אותך אני לא מכיר!

משרת ואיך תכיר? אני של החדש.

וכבר אני רואה:

את הוילונות נצטרך להחליף,

את השולחן לסובב.

אך קודם כל הוילונות.

[תולש את הוילונות]

נכנעת אוי, וילונות שלי! נשמתי!

כמה אהבה וטירחה השקעתי בכם!

שלום, שלום, ילדַי, חיי!

[נכנס משרת ומכריז]

משרת רבותי, הנצחי!

[נכנס המלך הכובש עם פמלייתו, עוצר מול הנכנע]

כובש נצחי הולך – נצחי בא.

[מביט בוילונות התלושים]

ויפה עשיתם עם הוילונות.

ואת השולחן לכאן.

וכל השאר – נראה.

משרת יש יותר מתחת לשולחן מאשר עליו.

כובש שיישאר כך.

קצוץ-בהונות וכמה טוב יהיה לנו תחתיך.

שמענו רבות איך אצלך מתחת לשולחן,

לא רק פירורים, בחג – גם עצמות,

ולא פעם גם גלדי שומן.

כובש [חוזר לסקור את הנכנע והנכנעת]

אז אתה. כך. אגדה חיה.

ומקרוב – זיעה, ורעד,

וריח הפרשה טרייה.

[מול הנכנעת]

ועוד אגדה.

כותונת מקומטת ושיער פרוע.

אח, הפרוזה של אור היום!

נכנעת אנחנו מוכנים למות.

נכנע היא קצת נמהרת.

אני תובע משפט הוגן.

כובש על מה אשפוט אותך?

לא עשית כלום,

פשוט הפסדת.

[מחבק אותו בחום]

אחי, אחי! כל מה שעובר

עליך – יעבור פעם עלי!

אחי לניצחון, למפלה,

לבור בסוף הדרך!

[לנכנעת]

הלוואי שיכולתי לקרוא לך אחותי!

[סר מהם]

אבל יפה עשיתם עם הוילונות.

את הוילונות יש להחליף.

[יוצא. המשרתים ניגשים להחליף את הוילונות והרהיטים]

קצוץ-בהונות עידן חדש מגיע בהיסטוריה:

צבע הוילונות ישתנה.

מפת השולחן תוחלף.

את הדגים הכבושים ישרו בחומץ

במקום במלח אצל הקודם.

[משרתים לוקחים את הנכנעת]

נכנע לאן? לאן?

משרת ומה חשבת, שתשאל

ותקבל תשובה?

[מוציאים אותה]

נכנע חכו! פרידה. אולי לתמיד.

החלה ציפייה מענה.

אני מחכה. העתיד

כמכשיר עינויים.

[משרתים מפשיטים את הנכנע מכל בגדיו]

נכנע כך הפשיטה אותי אמי לפני השינה.

אחר-כך היתה טבילה באמבט.

אחר-כך כותונת נקייה. ולְמיטה חמה.

ובקבר יהיה קר. קוברים בלי מעיל.

כאילו לא עצרה פעם אשה

את נשימתה כשהשתעלתי.

בשרי, שלום לך. כאילו מיָמַי

לא ראיתי אותך באמת.

לוּטפת פעם? יש לך עדויות,

מסמכים? – איך יאמינו.

קצוץ-בהונות כמה חיכינו לרגע הזה,

אך השמחה מאיתנו והלאה.

ייקח הרבה זמן עד שנשכח את

"הוד מלכותך" ונלמד לגדף אותך.

לוקחים קורס ארוך במתן כבוד,

וקורס ארוך מַשְׁלים בביטולו.

התהליך יהיה ממושך, איש קטן.

הבנת, נבלה? – הקורס המַשְׁלים נגמר.

[נכנס משרת, מוסר לנכנע מכתב]

נכנע ממנה? כבר? עוד לא הלכה וכבר כותבת.

[קורא בקול]

"קורעים את בשרי מבשרך,

אך אתה בתוכי. לא תיעקר משם.

אינני רואה אלא אותך, שכן

אתה תמונה רקומה על רשתית עינִי;

אינני רואה עוד את הנייר,

סלח לי, אני מסיימת".

[מנשק את המכתב, מניחו על בשרו]

להתכסות במכתבך כמו בשמיכה חמה,

לעצום עיני ולהזות…

[נכנס משרת, הודף בגופו את הנכנע]

נכנע לאן אתה דוחף אותי?

משרת הלאה! הלאה משם! הלאה!

נכנע עד שלא אמצא מקום

מתחת לרגלי?

משרת הלאה! עוד יותר הלאה!

נכנע תנו בגד.

משרת בלי.

נכנע תנו לכסות את הערווה.

קצוץ-בהונות ראינו גם ראינו, אף התרשמנו;

וכל רגעי הקשיון לא יחפו

על שנות הרפיון.

נכנע שֵׁד מחייך בקרן זווית.

ליבי אומר לי שמוטב היה

למות כשנתנה לי את התער.

חיי כבר תמו, הרווחתי

רק פירפור.

[משרתים מביאים את הנכנעת, לבושה במדי משרתת. היא רואה את הנכנע]

נכנעת הסירו מעלי את שמלת המלכות,

והלבישו אותי כמשרתת.

[למשרת]

את מי עלי לשרת? זונה?

השמלה צרה עלי. וקצרה.

יותר מדי ירכיים.
את מי אשרת?

[המשרתים אינם משיבים לה, יוצאים]

נכנע אשתי, למה את מַפנה פנייך?

נכנעת הדמעות, מנת חלקנו לאחרונה.

והדמעות על הדמעות שעוד תבואנה.

 

ראיתי את בשרךָ מתבלה לצידי,

ראיתי את פגמיו הקטנים,

שערה שלא במקומה, בהרת,

כל מה שחלש ומעורר צחוק וחמלה,

ובעומדך שם בפינה, ערום, מוכה,

אתה יקר לי כפי שלא היית מעודך.

נכנע עטוף באהבתך בלבד.

[קצוצי-הבהונות מגחכים]

נכנעת היינו מלכים פעם, ידעתם?

קצוץ-בהונות מה בָּנוּ מלך? גם אנו היינו.

לא חוכמה לומר, ולא חוכמה

להיות מלכים לשעבר.

אני רואה שמכל הזמנים,

הכי נחשב הוא ההווה.

הוא הזמן היחידי הלא-נתפס,

הרף העין החומק, ובכל זאת

הוא הקיים – כשהממתק בפה;

לא בזכרונות החמימים ולא

בעתידות הנשאפות, כי אם

עכשיו, בזה הרגע, בפינו

המלא ריר צמיג – אין טוב

ואין יקר מזה.

[צורח]

ודעי שאיננו אוהבים אתכם!

אינכם משלנו!

וכל הזעקות שיבקעו מפיכם

לא יעירו בנו רחמים!

נכנעת יום יבוא ואתנקם בך.

קצוץ-בהונות ולמה בי? כבר הכאבת לי

כשהיית מלכה, למה בי?

נכנעת בך! לא אבקש עוד הרבה,

רק לגמול לך על זה.

קצוץ-בהונות המוּכֶּה שונא את העֵדים,

המעוּות – את המראָה!

נכנעת לא הרבה אבקש, רק לגמול לך!

קצוץ-בהונות עוד נִראה! בעל הגְדָמים

היותר ארוכים מנצח!

בעל השן האחת בפיו נעלה

על בעל החניכיים החשופות!

עוד נִראה! נִראה!

[מנסה לירוק עליה מלמטה, אינו מצליח. היא צוחקת בפניו]

נכנעת נזל לך על הסנטר.

[יורקת בפניו מלוא לוגמה שוב ושוב]

הנה. אחת, מפני שהייתי מלכה,

ועוד אחת, מפני שכבר אינני,

ושלישית, לרוקן את פי מטעם רע,

ורביעית, סתם כך, לעקוב באדישות

אחר הפעפוע התוסס על פניך.

[נכנס משרת]

משרת קוראים לך שתבואי.

נכנעת [לנכנע]

כמשרתת. "בואי, לכי…"

[בוכה]

אני כל-כך מושפלת!

[מתחילה לצאת. הנכנע קורא אחריה]

נכנע התחממי לאור זכרונותינו…

נכנעת מדורות שדעכו.

[יוצאת]

נכנע מתי נשלים עם זה, מתי נשלים? –

אחרינו יהיו אנשים אחרים,

הם יתפרקדו על מזרנינו,

יספרו בדיחות ויתעלסו,

ולא יזכרו שהיינו!

[נכנס משרת, מוסר לנכנע מכתב]

עוד מכתב? ושוב ממנה?

[קורא בקול]

"אהובי הערום, אני אוהבת אותך,

כבר אמרתי ואין צורך לחזור…" –

ובכל זאת טוב שתחזרי –

"…המלך הכובש החליט, כך הבנתי,

להשאיר אותך לעת עתה ערום.

אל תצטער על מחלצות המלכות,

נולדנו ערומים, גם על כך

אין צורך לחזור…" –

ובכל זאת את חוזרת על כך –

"…ואולי מוטב שמשהו מדי פעם

יזכיר לנו את המקום ממנו באנו".

יפה. אני זוכר את המקום

ממנו באתי, ומה הלאה?

המזכירים לנו השכם והערב

מאין באנו ולאן אנו הולכים,

לא אומרים לנו מה לעשות באמצע.

[נכנס הכובש, ואיתו פמליה, משרתים. הוא יושב לשולחן, נסער, דוחה מעליו את האוכל]

כובש עוד תבוא שעה לגמיעת

נזיד חם בשלווה,

ולהרהורים מתוך שלווה

על השלווה.

 

לעת עתה אני כה חי!

[קם לפתע ממקומו]

נולדתי לתנועות פתאומיות.

[מתהלך אנה ואנה]

נולדתי לטלטלה, גלים וקצף.

כל האוויר שבעולם לא יספיק לריאותי.

משרת [לקצוץ-בהונות]

דברו, תורכם!

קצוץ-בהונות אני כל-כך מקנא בך,

על שאני אני ולא אתה.

לך טוב ולי מחריד.

 

אני מתחרט עד מח עצמותי

על שהעזתי לחשוב פעם

שאתה ואני מתהלכים על אותה אדמה.

אתה המתהלך – אני האדמה!

אתה כה אדיר, ולי נשאר ליילל.

[מטיח ראשו בריצפה, נושך את גדמיו]

משרת למקומך!

[קצוץ-הבהונות חוזר אל מתחת לשולחן. הכובש יושב. נכנסת הנכנעת, לבושה עדיין כמשרתת, נושאת קערת מים ומגבת, כורעת לרגלי הכובש, רוחצת את רגליו. הוא קם לפתע, עיניו קמות, נוצצות, פניו מחווירות. לעצמו]

כובש זה נוחת עליך במלוא ההולֶם,

ומוצץ בקרָביך עד שמתהווה

חלל מרעיד; זה מעורר פיהוק

בלסתותיו של מי שלא חווה אותו,

וחיוך נוגה על שפתי מי שזוכר אותו;

זה בא, תמיד לא בעיתו, כבד, קשה,

צורם, חמוץ, מר, מחוספס ומגרד,

הספחת הממארת מכולן – האהבה.

[מתהלך רגע אנה ואנה, פתאום נופל, משתטח לרגלי הנכנעת, מנשק את כפות רגליה]

מה את רוצה ממני?!

נכנעת [מורה על הנכנע]

תן לי להלביש אותו.

[הכובש קם ויוצא ללא אומר. נכנס משרת]

משרת המלך אומר: יש לָך בגד.

אם את נדיבה כל-כך

תני לו אותו וילבש.

[הנכנעת ניגשת לנכנע, עומדת מולו]

נכנע שיישאר כך.

נכנעת אתה רועד.

נכנע שיישאר כך.

נכנעת גם אני נולדתי ערומה.

[מסירה את שמלת המשרתת שלה]

עם הוּלדתי הופעתי על במת העולם

במופע חשפנות מרהיב.

[מושיטה לו את השמלה]

נכנע זו שמלת אשה.

נכנעת אין לנו ברירה.

נכנע אהיה לצחוק.

נכנעת הצחוק נמוג.

נכנע הבושה נשארת.

נכנעת היא עדיפה על קור.

נכנע עדיף למות.

נכנעת לבש!

נכנע לא.

נכנעת עשה מה שאומרים לך!

נכנע כן, יקירתי. את רואה, עם בגדי

איבדתי גם את כל סמכויותי.

אל תצעקי. אני נכנע לך.

ומה תלבשי את? ערומה לעין כל!

אני חושב שחליתי. הנה, אלבש.

נכנעת מפני שאת הגבר יש לכסות.

נכנע [תוך לבישת שמלתה]

אני פוחד. קורה לי משהו לא טוב,

וזה קורה עכשיו, עכשיו אני נופל,

עכשיו נשמט הכל, עכשיו אני צונח,

מסתחרר, פּרוּשׂ-ידיים, אל התהום.

ואין מה לעשות. אין מה.

נכנעת בנפילה הזאת אני איתך.

נכנע אני בשמלת אשה, את ערומה!

נכנעת הבט בי: הגוף שאהבת, חם, לבן,

מלא רכות אליך, נופל איתך.

[מחבקת אותו]

נכנע אני כל-כך מתבייש…

[מייבב]

נכנעת פּוֹעֶה ופועה.

נכנע כן, מה קורה לי שפועה בלי סוף…

נכנעת [למשרת]

תנו לו קצת מים מתוקים.

נכנע מים מתוקים. לא ארצה יותר מזה.

לחוש מתיקות מפכפכת בבטן,

להסתכל בחלון על עלה נושר

ולומר "סתיו" – אלה חיים.

[נכנסת המאלפת, ערומה. לנכנעת, המכסה על שדיה וערוותה]

מאלפת מערומייך – שאי אותם בגאון.

חוסר לבושך הוא לבושך הכי יפה.

על מה את מתביישת? אַת תפארת.

שדייך נועדו להוציא זכרים מדעתם,

זכרים נולדו להשתגע.

כשאת הולכת, אחורייך הם האישיות

רבת ההשפעה ביותר בדורנו.

הזדקפי. שמטי ידייך לצדדים. הַראי.

אור השמש משרת אותך.

ישבנך הוא מהראג'ה הודי כביר

שלעומתו נראה כל הגלובוס כפאקיר,

גורם לגבר הצופה בו לתהות

על משמעות הנצח ולהמציא
מחדש את הגלגל.

קצוץ-בהונות הפיסיקה בשיאה!

[המאלפת מתייצבת מול קצוצי-הבהונות, מבליטה אחוריה מול פניהם]

זכיתי להיווכח במה

שניתן היה רק לשער.

[קצוצי-הבהונות נוהמים, נאחזים תשוקה, זוחלים אחרי המאלפת הטופפת בצעדי ריקוד לפניהם. הם משרבבים צוואריהם להגיע בשפתיהם אל ירכיה, היא מגרה אותם, מתחמקת, שוב מתקרבת, מפשקת אחוריה סמוך לפניהם. הם פוערים פיהם תחתיה, ושוב היא מתחמקת מהם ויוצאת. הם קוראים אחריה]

לשקוע בסרחונך ובזוהמתך –

זה מחמם אותי לאין קץ;

כמה יפה את כשאת מזלזלת בי.

אני אפר חם מפיץ עשן שחור.

[נכנס הכובש, נסער, רגע נראה כעומד לחבק את הנכנעת, עוצר בעצמו]

כובש סלחי. נשימותי חפוזות ודיבורי קטוע.

לילה. לא יכול לישון. כולי אַת.

מוּתָך כמו שעווה רותחת, לא יכולתי עוד.

משמשתי בין רגלי כשדמותך מולי.

ראי בזה התפרצות של בכי תחתון,

תפילה נואשת הבוקעת מחלצי.

אני אובד עצות. נער מתבגר.

רגלייך הפשוקות הן חיק תחתון.

לא אגע בך עד שתגעי בי את.

 

מי את? מה את רוצה ממני?

אה, העונג מתגושש עם העינוי;

יד העינוי על העליונה.

נכנעת [מתקרבת אליו, מניחה ידה על ראשו]

אה, הרגש מתגושש עם היצר;

יד הרגש על העליונה.

אתה ביסודך אדם.

אני מאמינה בך.

[הכובש מסתער עליה לפתע, מפיל אותה על הריצפה, בועל אותה. לא נשמעת מלה, רק רחש התנועות והנשימות ההולכות וגוברות, הולכות ושוקטות. הכובש קם, כורע שוב על ברכיו]

כובש שגיתי. כבר לא תאהבי.

לא הייתי ערמומי די,

לא חיזרתי בתבונה.

מה שיודע כל-כך טוב הראש,

לא השכיל היצר:

זמן וסבלנות.

אבל איך יכולתי מולך?

הכוחות לא היו שווים.

אינני שליט כל-יכול.

אם נופל עלי הר –

מעַי נשפכים מפי.

 

סלחי. חשבי שהתייפחתי ברחמך,

ואת הֵשבת בבכי מנרתיקך.

 

ואת אמרת: אני ביסודי אדם.

[יוצא עם הפמליה והמשרתים. הנכנע מתקרב לנכנעת השרועה עדיין על הריצפה]

נכנע אשתי?

[פאוזה]

אשתי?

[הנכנעת מקיאה]

משרת סמרטוט!

[משליכים לנכנע סחבה, הוא מנגב את הקיא]

נכנע אֶת הפרשת הגועל החמה,

המעידה על אהבתך אותי,

אני מנקה ברצון,

כהמשך למכתבך

שאינך יכולה בלעדי.

[הנכנעת יוצאת]

פסולתך מצטננת ונקרשת,

ובלי המגע האישי איתך –

אבד בה הטעם.

[נכנס משרת, מוסר לנכנע מכתב]

נכנע ועוד אחד. ושוב ממנה.

[קורא בקול]

"יקירי, כל מה שלא כתוב פה

הינו אישי ואמיתי, וכל שנאמר

טפל ולא חשוב, אפילו טיפשי…" –

ובכל זאת אהבתי את הנאמר,

ויש שעות בהן נחוצות לנו,

לא שנינויות ופיקחויות, כי אם

מלים פשוטות, מפורשות –

"…אם כך מוטב שאקצר במלים

ואאריך בדף הריק…"

[מקמט את המכתב, בוהה רגע בחלל, קור פושט באיבריו. לעצמו]

אני חושב שקורה לנו דבר נורא.

ומתחת למה שאינך אומרת,

יש משהו שגם אותו
אינך אומרת.

לא אומַר אותו אפוא גם אני.

[נכנס משרת, סוקר את הכל, שבע רצון]

משרת ובעולם שוררת אווירת מעשיוּת שקטה.

הכל מתנהל כפי שנחוץ, כל דבר במקומו,

אף לא פעייה יותר, לא ציוץ פחות.

כך אני אוהב. כך בדיוק אני אוהב.

כך ולא אחרת. כך אני אוהב.

[סוף מערכה ראשונה]

 

מערכה שנייה

אישון-לילה. הנכנע רובץ על הריצפה בשמלת המשרתת, ישן בפה פעור. קצוץ-הבהונות מתחת לשולחן, מצונף, ישן, מקרטע מדי פעם בחלום, משמיע נהימות ויבבות חלושות. שומר-לילה עובר, גוהר על הישנים, שוהה ומתבונן בהם. לעצמו:


שומר-לילה
לילה. על מה אתם חולמים עכשיו?

על זמנים עָבָרוּ? ילדות שלא תשוב?

שקטים, חלשים, כל תום העולם

ספוג בכם, כאילו לא

הכיתם והוכיתם מעודכם.

[מפהק]

והנה הגיע הפיהוק,

פעמון השיעמום.

אח, שטות להיוולד.

[הנכנע פוקח עיניו. בשקט]

נכנע מי אתה?

שומר-לילה שומר-לילה. אח ורע לסיר-לילה.

[מאזין ליבבותיו של קצוץ-הבהונות]

אי, מזמר לו חרש את זמירות השינה.

לא תימלטו: רע בחיים, מחריד בחלום.

[יוצא. קצוץ-הבהונות ננער בזעקה מתוך חלום רע]

קצוץ-בהונות חלמתי על אשתי. ביער. על סוס. התרחקה.

אני אחריה. רץ. לא משיג. את הכאב אין לתאר.

[הנכנע אינו מגיב]

תשאל מה העניין. לא תשאל? העניין הוא זה:

לא בסוס כי אם בסַייס. היא והסַייס.

ושניהם באורווה. כבר מזמן. סיפור ישן.

תצחק. לא מצחיק? לא מעניינים אותך

החלומות שלי? יש לך משלך, אתה אומר.

מי יכחיש. כל אחד ושק חֶרְפּוֹתיו.

אני – לכולם. בגלוי. חלומות. זכרונות.

והכל מבִיש, מביש. מה איכפת. יצחקו. מה אפסיד.

אדרבא, אצחק עם כולם. חִי-חִי. כל חַיַי בושה.

לילה. הכל אפוף קדרות. כאילו אבוד לעולמים.

אני חש איתך כבר מין אחווה. נתיידד פעם?

[נכנס משרת. לנכנע]

משרת קום. שחר. תיכף תאיר השמש

בלי תימהון את לבושך החדש

בתפקידך החדש, להכין

את עביט השופכין המלכותי.

 

חושב שהשמש תיעצר,

חושב שהשמים ייפלו –

טעות. העולם כבר ראה הכל.

[יוצא עם הנכנע. נכנס הכובש]

כובש מה מעיר אותי כל הזמן, אינו נותן מנוח,

לוחש לי שחבל לבזבז את המלכות על שינה,

מכריח אותי לשוטט בין חדרי הארמון החדש,

להתבונן בתקרה, בקירות, בוילונות,

בלב מתפעם ולומר: שלי! שלי!

קצוץ-בהונות [מגחך]
מה מעיר אותי כל הזמן, אינו נותן לי לישון,

ומכריח אותי לשוטט בין קרעי זכרונותי

ולמלמל: אבד לי! אבד לי!

כובש [מתבונן רגע בקצוץ-הבהונות, ובתנועת פתע מתיישב על הריצפה וזוחל לשבת עימו מתחת לשולחן]

באתי לטעום את הטעם. איך זה שם.

קצוץ-בהונות אתה איש דגול ועממי.

אוהב לחווֹת חוויות.

כובש חוויה מענגת. יושב לי פה, מדמה שאני כמוך,

עלוב-עלוב מתחת למגפי אדם נשגב, ואז אני

קם לי ויוצא, מתמתח, נוכח לי להפתעתי

שהנשגב אינו אלא אני.

קצוץ-בהונות שעשוע של דגול.

כובש נעים לחיות.

קצוץ-בהונות אתה אדם שהחיים לא זרים לו.

גדולתך מבחינה גשמית ורוחנית

אינה מוטלת בספק. ראינו
איך כבשת ממלכה. ונקבה.

כובש זו נכנעה, וזו נכנעה.

קצוץ-בהונות זו, על כל פנים,  ה ר א ת ה  שנכנעה.

כובש לְמה התכוונת ב"הראתה"?

קצוץ-בהונות אדוני, אין דבר שאני רוצה

ואוהב יותר מלהיות תחתיך.

חושבים שלמלוך זה משהו.

אני אומר לך: לרבוץ מתחת

לשולחנך זה עוד יותר משהו.

כובש לְמה התכוונת ב"הראתה"?

קצוץ-בהונות פה לא רק סובלים, פה גם

מנהלים חיי שיגרה ויש

הנאות לא מבוטלות וחגים קטנים.

השולחן כגג – הרי זה נושא

למחקר מסועף ומדעי.

כובש [שולף סכין, מצמיד אותה לגרונו של קצוץ-הבהונות]

לְמה התכוונת ב"הראתה"?

קצוץ-בהונות היזהר ממנה. היא לא איתך.

אתה משולהב, והיא רוקמת מזימה.

כובש שמעת באוזניך?

קצוץ-בהונות ודאי. התלחשה איתו

כשאני, כביכול, ישנתי:

לילה אחד, כשתנוח בחיקה…

את היתר לא שמעתי.

כובש [מחזיר את הסכין לנרתיקו]

נבל הגון. הלשנה טובה.

קצוץ-בהונות ולו ידעת כמה חמימות

יש בלהיות מרבד תחתיך.

תחתיך, תחתיך, תחתיך.

לחכות לדריכת נעליך –
זו דתי, אמונתי.

[בוכה]

אני בוכה מהתמסרות.

כובש השגת הישגים אדירים בתחום הנִקלוּת האישית.

שמעתי שהיית מלך בינוני,

הנך מתרפס בעל שיעור קומה.

מבמת החיים תרד עטור זר תהילה

של מי שלא מת עד שהשיג

בתחומו לא פחות מהצטיינות.

[נכנסת הנכנעת, לבושה כתונת-לילה מרהיבה, בידה קערת רחצה. היא כורעת לרגלי הכובש]

ושוב אני רועד. ושוב ברכי פקות.

[נוטל מידיה את הקערה, מניחה בצד]

לא תשרתי עוד. נועדת לשלוט.

מעתה תעשה זאת המשרתת החדשה,

הממונה על הרחצה ועביט השופכין.

[מקרב אותה אליו, מתבונן עמוקות לעיניה. נכנס הנכנע, לבוש בשמלת המשרתת, נושא עביט שופכין, כורע ברך בפינה ומחכה דומם. הכובש מצמיד אליו את הנכנעת, מנשק ומלקק את פניה]

רעיון נואל נתקע במוחי:
אם אלקק את עור פנייך,

אצליח לחדור פנימה למוחך.

[מפסיק, צוחק]

רוצים להתאחד, משתלהבים לרגע,

אחר-כך נפרדים. ועד הסוף

לא ממש יודעים.

נכנעת כבשת את גופי, ומסע כיכושיך נמשך

לעבר מחוזות אחרים, עמוקים יותר.

כובש [מורה על הנכנע]

עוד אתמול כבש אותך  ז ה .

נכנעת  ז ה  מזמן בעלי רק בתואר.

המלחמה איחדה לרגע מחדש,

והרגע עבר. הבט בו.

[צוחקת צחוק חד. הכובש מחייך]

החיוך הזה, לא הבחנתי בו קודם.

כובש לא חייכתי קודם.

נכנעת אני אוהבת לגלות בך צדדים חדשים.

כובש צדדים לא חסרים לי. בייחוד כשאני מצליח.

כשאני נכשל אני הופך משום-מה גם

לאדם לא מעניין, שטוח, בּוּר, עקום,

בעל גבנון, שריח דוחה בוקע מפיו;

כל זה נעלם כשאני קם והורג לי 

כמה רבבות ומחריב עוד מדינה.

[מניח ידיו על כתפיה]

רדי על ברכייך ושלטי בי.

נכנעת [כורעת לרגליו]

נמק לי למה עלי לשרת

את רצונך שאשלוט בך.

נמק, נמק.

כובש התירי את חגורת מכנסי.

[הנכנעת מתירה את חגורתו. הוא לוקח את החגורה מידיה]

נכנעת תכאיב?
כובש [מקים אותה וכורע לפניה]

חשבתי לתלות את עצמי. הנה, כך.

איני יכול לשאת את המחשבה הנוראה:

יש לי כל מה שרציתי.

הפיסגה גורמת לי להתכווץ.

והרי כלום לא מגיע לי, כלום,

מלבד עונש אדיר שידכא אותי לעפר.

[נותן את החגורה בידיה]

הצליפי!

נכנעת [עומדת מעליו ומצליפה בו]

קח וקח! אשרת אותך

עד יומי האחרון.

קח וקח וקח!

[מנשקת את פצעיו]

וכמה לוהטים נימוקיך.

כובש כזה עוד לא היה לי.

כובש [לעצמו]

ואני מרגיש אידיוט זקן.

[יוצא. הנכנעת קוראת אחריו]

נכנעת הרסת את חיי. קח את ההריסות

ובנה לך מהם מה שתרצה.

[הנכנע מתייפח חרש בפינה]

הגש לי את עביט השופכין.

[הוא ממשיך לרבוץ בפינתו]

אמרתי לך, בוא ושרת אותי.

[הוא אינו מגיב. היא ניגשת אליו, לוחשת]

אין לנו ברירה אלא לחכות

לזמנים אחרים. הם יבואו.

נכנע איך צחקת. הצחוק היפה, המתרונן,

זה ששמעתי אותו כה רבות,

והפעם הוא כּוּון אלי.

הלוואי שיכולתי להצטרף לצחוקך.

את רואה, אני מנסה.

מילדותי קיננה בי הדעה

שאיני ראוי ליותר מזה.

אני משקיף על חיי הקודמים

כמו על מאורע רחוק ולא מובן

אשר קרה למישהו אחר.

אם יש לך כוח, בקשי ממנו בקשה:

אני רוצה למות. איחרתי קצת,

מוטב היה אתמול, אבל היום

טוב ממחר. השתדלי למעני.

למות, לא להיות עוד

זה ששמע את צחוקך.

נכנעת סלח לי על הצחוק. אתה מצחיק –

ובכן צחקתי. יצא, לא נשלט. סלח.

ולא אתן לך למות. אנצל

למען שנינו את הכוח שבידי.

מה היית אתה עושה במקומי?

אלמלא מצאתי חן בעיניו, כבר

היינו שנינו מתחת לשולחן,

קצוצי-בהונות כמו הקודמים לנו.

הקרבתי את ערוותי, זה הרבה,

אך פחות מדמנו; את הכבוד נרחץ פעם –

לעת עתה נשמור על החיים.

נכנע איך צחקת. צחוקך המתרונן.

את כבר נשמֶטֶת מידי.

אין תקנה לכלום, לכלום.

אני מביט בך וחושב:

לא הכרתי אותך מעולם.

נכנעת אל תרגיז אותי. לי הכוח עכשיו,

ואינך במצב שתוכל להתפנק.

אני מזהירה אותך. לא אכרכר

יותר מדי סביבך. הרגלתי אותך

כל חייך לתפנוקים – די.

הגש את עביט השופכין.

[בוכה]

אני מקריבה עצמי למענך

ואתה מסלסל סילסולים.

הגש את עביט השופכין.

אני חשה שאני מצילה אותך

ועושה איתך הרבה חסד.

[הוא מגיש לה את עביט השופכין, היא יושבת עליו, קמה]

קח ולך.

נכנע [מביט אל תוך העביט]

את הפרשתך השנייה, המעידה

על לא-כלום מלבד

ההפרשה עצמה, אני מנקה

מתוך בליעות לא-רצוניות של הגרון,

בפה חרב.

נכנעת ישנם זמנים, כשאומרים

לך לבלוע – בלע!

נכנע אני פוחד מן היום בו

אנקה הפרשות בשוויון-נפש.

רעים העצב, המרירות והולֶם הלב,

אך רע מכל השריון הקהה

של האדישות, המוות

בעודנו חיים.

[יוצא עם עביט השופכין. הנכנעת, כותנתה עדיין מופשלת למעלה, מתקרבת אל קצוץ-הבהונות. הוא נראה מוכה ועייף. קולו עמום]

קצוץ-בהונות אני יודע שאת יודעת.

[פאוזה]

איך תהרגי אותי?

[היא מפנה אליו את אחוריה החשופים. הוא מנסה להתבדח בעייפות]

מה איכפת. עניינים גדולים

ועצומים מרחפים מעל ראשינו.

[היא מכופפת ברכיה, רוכנת מעליו, אחוריה סמוכים אל פניו]

לשווא היה כל הסחי של חיי,

הפירורים, ההלשנות,

ההתבדחויות. והנה הסוף:

עוד שטות אחת, ודי.

[הנכנעת רובצת במלוא כובדה על פניו. הוא מפרכס, נאבק על נשימתו, אך היא אינה מרפה, רוכבת עליו כעל סוס משתולל, עוצמת עיניה, מנסה להתרכז במשהו בעוד הוא מפרכס פירכוסים אחרונים תחתיה]

נכנעת הֵי-הוֹפּ, די-גי-דָן, די-גי-דָן,

על סוס באחו, בבוקר שמש,

לדהור בלי מטרה, בלב קל,

היער, הפרחים, העשב, הצחוק,

הי-הופ, די-גי-דן, די-גי-דן,

הי-הופ, ילדותי, הי-הופ, נערים,

אהבתי את כולכם… די-גי-דן.

[קצוץ-הבהונות חדל מפירכוסיו. היא קמה מעליו. נכנס משרת]

משרת תישמר מעתה ההוראה לבל יירָאו בדרכך

שום מושחתי צורה, בעלי מום,

חולים ומכוערים; העולם שתראי

עם פקיחת עינייך בבוקר יהיה במיטבו.

[הנכנעת יוצאת. המשרת מתחיל לגרור את הגופה. נכנס הנכנע, בידיו עביט השופכין הנקי, רואה את גופת קצוץ-הבהונות]

נכנע אתה היית קרוב לי מכולם.

מפי, שציווה פעם לקצץ את גפיך,

תשמע היום קינה וגעגועים.

שלום, חבר; תחסר לי, אח.

[המשרת יוצא עם הגופה. נכנס משרת, מוסר לנכנע מכתב]

נכנע ועוד מכתב בסתר. אקווה שמתחרטת,

שמבקשת סליחה על דבריה, על הכל,

שאין עוד גבר בחייה זולתי, ולא יהיה.

[קורא בקול]

"בלע לאחר שתקרא…" –

אוהבת, מתחרטת, זה כבר ברור,

אולי אפילו תוכנית לבריחה –

"על עביט השופכין להיות מצוחצח ונכון

לקראת עשר בבוקר, שאז אני קמה

ועושה את צרכי הפעוטים לראשונה,

ומייד חוזרת לישון, ואז עליו להיות

שוב מצוחצח ונכון לקראת אחת בצהריים,

ועל כך אני חוזרת: קרא ובלע".

[פאוזה]

מה יש כאן לבלוע? הוראות פשוטות לשַׁמָש

בזוי בדבר הרגלי ההפרשה שלה.

או אולי לכך רמזה לי קודם,

"כשאומרים לך לבלוע – בלע!"?

האם צפון פה משהו שלא ירדתי לחקרו?

אך מה, מה כאן הצופן?

[קורא שוב בקול]

"על עביט השופכין להיות מצוחצח ונכון…" –

אינני מוצא בעביט השופכין יותר מעביט השופכין…

אשתי, איפה החרטה, מלות הפיוס החמות?

כל מה שנשאר מחיינו, עולם ומלואו –

נגמר בקצת פֶּרֶש דלוח?…

ובכל זאת – "קרא ובלע".

[מקפל את המכתב, אובד עצות, שומע צעדים מתקרבים, תוחב את גוש הנייר הקטן לגרונו, בולע אותו. נכנסים הכובש ופמלייתו, משרתים, הנכנעת לבושה שמלה חדשה. הכובש נסער ומרוגז]

כובש מה היה שם? מה כתבת לו?

נכנעת מי? איפה?

כובש כבר מסרו לי הכל. המכתב.

איפה הוא? מה כתבת לו?

נכנעת לא שום דבר שבגללו

עלי להתבייש בפניך.

כובש הראי. איפה המכתב? הראה.

משרת הוא בלע אותו.

כובש למה? מה היה שם?

תן את המכתב! תן אותו!

משרת הוא כבר בתוכו.

כובש פִּתחוּ אותו! הוציאו לי

את המכתב לפני שיתמוסס!

נכנע [נתקף פחד]

אדוני, היו שם הוראות שימוש

בעביט השופכין של הגברת.

אני ממולא בהוראות שימושיות.

אין בי כלום זולת זה,

לא סוד, לא מסתורין, לא הרפתקה,

אני מלא תִּפלות ושטות.

ואני מאוד רוצה פתאום לחיות.

נכנעת הוא צודק, כלומר, היא

או הוא, אין הבדל,

היצור הזה, רכיכה

נטולת זהות ומין,

ספוגית של בית כיסא,

לא מהוָוה או מהוֶוה

שום סיכון ביחסינו.
אני שלך לעולמים.

כובש [לאחר הרהור, קדורנית]

לעולם לא אאמין

אם לא אראה את המכתב.

פתחו אותו.

משרת [דוחף את הנכנע]

הלאה! הלאה משם!

נכנע לאן?

משרת [מורה על השולחן]

שכב כאן.

נכנע אני מרגיש פתאום מאוד עייף.

תנו לנוח פה מתחת לשולחן.

זה שהיה שם כבר איננו.

תנו לי, אמלא את מקומו.

[מנסה להתגלגל אל מתחת לשולחן]

אני כל-כך עייף. לישון.

משרת הלאה משם!

[משרתים מקימים אותו בכוח, נושאים ומשכיבים אותו על השולחן]

השולחן עליו סעדתי אינספור סעודות;

בא יומי להיות הסעודה. אשתי,

למה את שותקת? שתיקתך עכשיו

היא הדבר האחרון שיהדהד באוזני.

[נכנס שוחט]

נכנעת [לכובש]

אני מתחננת בפניך: האמן לי,

אין במכתב וביצור הזה כלום.

כובש [מביט עמוק בעיניה]

מה יש בך שאומר משהו

וגורם להאמין בהיפוכו?

שפתייך מדברות דבר אחד,

עינייך מספרות סיפור שונה,

מצחך פעם את זה, פעם את זה.

יש לך סגולה לעורר בי אי-שקט,

קדחת, תזזית, ולהפיק ממני כעס

ואכזריות שדוגמתם עוד לא חוויתי.

אַת כולך, וכל אבר בך,

נוצרו לחולל מהומה בעולם.

מבפנים את שולטת בי,

ודמותך עונה למשהו

החבוי בי מאז ומתמיד.

[פאוזה]

ועכשיו את שותקת.

[לנכנע]

היא שותקת.

[למשרתים]

היא שותקת.

[לתיקרה]

היא שותקת.

נכנע היא שותקת.

כובש [לשוחט]

עקור ממנו את המכתב.

נכנע [צועק פתאום]

אין לך במה להתעסק אלא
בוילונות ופתקאות?!

אין לך ענייני ממלכה לנהל?!

לך להטליא גרביים!

כובש ותהא זו המלה האחרונה

שאמרת בחייך: "גרביים".

[משרתים אוחזים בידיו וברגליו של הנכנע וחוסמים את פיו. השוחט מבתק בזהירות את בטנו, ומדבר אליו תוך כך]

שוחט אני נרעש ונרגש. ואומר לך למה:

כאן הביתוק עדין, כדי לא לפגוע בנייר.

חסר לי שאקרע את הנייר. אני אחוז

חלחלה ומתח. מצפים ממני לגדולות.

אף פעם לא היו העיניים נשואות אלי כך,

ומי יודע אם יזדמן לי שוב.

סוף סוף כמה זכרונות יש כבר לאדם לספר לנכדיו

כשהוא מרקיד אותם על הברכיים בערוב ימיו?

"כשהייתי קטן אהבתי כעכים… כשהייתי בחור

הכרתי את סבתא על שפת הנהר…" – כל אלה

סיפורים שחוקים ומעלי פיהוק, ואילו כאן,

נכדים מרטיבים שלי, מעשייה אמיתית, מיוחדת,

והם, הנכדים, יושבים פעורי-פה:

"אח, איזה סבא יש לנו!…" –

אני כבר מחכה בקוצר-רוח לימים האלה.

והנה גם המכתב, שלם.

[מוציא את המכתב מתוך קרביו המבותקים של הנכנע המת, מוסר אותו לכובש. הכובש קורא חרש את המכתב. פאוזה. הוא ניגש אל הנכנעת]

כובש למה ציווית עליו לקרוא ולבלוע?

נכנעת [מושכת בכתפיה, משפילה מבטה כשדמעות בעיניה]

אולי לבלוע את המכתב,

אולי את העלבון.

כבר אינני זוכרת.

כובש באתי כביכול על סיפוקי,

ובכל זאת חש מרומה כפליים.

נולדתי להיקבר בארשת

פנים של מרומה.

[מצווה על המשרתים, הם מכניסים שמלת פאר]

לבשי את זאת.

את מלכה עכשיו.

נכנעת [פושטת בגדיה ולובשת את השמלה]

השמלה הזאת נהדרת.

היא מקנה לי זכויות,

וביניהן – להיאנח בחשאי.

[יוצאת עם הכובש, אחריהם השוחט והמשרתים. שומר הלילה עובר, מפהק]

שומר-לילה וכמה לא קורה כלום בעולם

מלבד העייפות הזאת.

קהות, קהות, והרצון

הלא-נדלה לישון.

 

מתי יירד מסך

על גלגלי עינינו,

וחושך, ודממה,

ולא-כלום מבורך.

 

[סוף]

×