[לפנות ערב. גן ציבורי. צ'ופק ואפצ'יק יושבים על ספסל. לידם יושבת אם צעירה עם עגלת תינוק. צ'ופק ואפצ'יק מסתכלים על התינוק שבעגלה. לאפצ'יק אין מה לעשות עם עצמו, לפיכך הוא מפטיר מפעם לפעם כלפי התינוק]

אפצ'יק צי-צי-צי!…

[פאוזה]

צי-צי-צי!…

צ'ופק התינוק לא סובל אותי.

אפצ'יק מה אתה רוצה ממנו, הוא לא יותר מבן שלושה חודשים.

צי-צי-צי!…

צ'ופק תראה איך הוא מעווה את הפנים שלו כשהוא רואה אותי.

אפצ'יק בטח גאזים.

[האם מביטה בצ'ופק בהעוויית פנים]

צ'ופק אני חושב שגם האמא סובלת מגאזים.

אפצ'יק [לתינוק]

צי-צי-צי!…

צ'ופק תינוק, מה עשיתי לך? איך אתה כבר יודע מי אני? מתי הספקת ללמוד?

[לאפצ'יק]

אתה חושב שהידיעה מי ומה הוא צ'ופק היא תורשתית או נרכשת?

[לתינוק]

אז מה, פוצי, אתה תגדל ותתפתח ותיהנה, ואני אמות. לך טוב, אתה לא צ'ופק.

אפצ'יק ולא אפצ'יק.

צ'ופק [מתכופף אל התינוק. לאם]

הוא כבר לא מסתכל עלי, נמאס לו ממני. הוא חש בתוכו באינסטינקטים שלו – ואינסטינקטים של ילד אינם מרמים – שאני לא יודע שום שפה אירופאית, שאני אפס מוחלט. שרימיתי את אמי והלכתי לקולנוע למרות שלא הרשתה לי.

[לתינוק]

קִיץ-קִיץ-קִיץ… יש לי עוד סיכוי?

[התינוק מתחיל לבכות]

תודה לך. אני אדם אבוד.

[לאם]

ותודה גם לך. הודות לרחמך יצא התינוק שקטל אותי. יש לך רחם נפלא. שלום וכל טוב. מילאתם את תפקידכם בעולם.

[לאפצ'יק]

בוא נלך, מיצינו עד תום את הזונה והננס.

[יוצאים]

צ'ופק ואפצ'יק פוגשים תינוק | 1989

×